תרומת הדשן/א/דיני פדיון הבן ופדיון בכור בהמה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: תרומת הדשן/א/רסז (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רסז· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רסז[עריכה]

בת כהן אחת פנויה שלא בכרה ונתעברה בזנות וילדה בן ואמרה מפלוני ישראל נתעברתי והוא מכחיש לה ואמר שמנכרי נתעברה ונותן הוכחות וראיות לדבריו שכן הוא שמנכרי נתעברה אבל אינם אומדנות ברורות ואדרבה הרבה בני אדם מאמינים לדבריה והבן נתגדל והיה לאיש. חייב לפדות את עצמו או לא:

תשובה יראה דאינו חייב לפדות את עצמו דבהדיא איתא פ' יש בכור ופ' הזרוע דכהנת או לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים ואע"ג דמסיק עליה פ' יש בכור ובת כהן דמתעברה מנכרי הואיל ומחוללת מקדושתה הרי זו כזרה וחייב בנה ה' סלעים אבל בת לוי כה"ג פטור וא"כ נ"ד הואיל ואותו פלוני מכחישה ומוציא קול דמנכרי איעברה ונותן טעם ואמתלא לדבר נימא דנהמנינן ליה דהא ע"כ מהמנינן ליה דלא שדינן ליה בתריה לענין ירושה ושיהא מצוה להתעסק בקבורתו ולענין חליצה וייבום והכי כתב אשירי פ"ק דכתובות גבי ארוס וארוסתו דאי קאמר ארוס לא מנאי קמעברה והיא אמרה מיניה מילתא דפשיטא היא דלא מהמנינן לה אלא משוינן להאי עובר ממזר אפי' לר"ג דקאמר היא נאמנת אפי' ברוב פסולים אצלה הנ"מ בברי ושמא אבל כשהוא טוען ברי כנגדה לא ותו דקיי"ל כר"י שאם אמר על בן אחד בין הבנים דממזר הוא נאמן כ"ש על זה העובר ע"כ. ונראה דבנ"ד דלא היתה אשתו כלל פשיטא ופשיטא דלאו כל כמינה לומר של פלוני הוא אי איתא קמן ומכחישה ולא שדינן ליה אבתריה בשום מילתא כלל אבל מ"מ אף לדידיה לא מהימנה אלא להך מילתא דלאו דידיה הוא אבל להאמין לכל דבריו ולומר מנכרי מעברה כדקאמר לה איהו ודאי לא אמרי' ומשום דר"י דנאמן על בן בין הבנים נמי לא מהימן דנראה דההוא הימנותא ליתא אלא בבן שנולד מאשתו בההיא האמינתו תורה שיכירנו לאחרים הואיל ומאשתו ומארוסתו נולד ומסתמא דמילתא הוא דלשדייה בתריה וכשהוא אומר דלאו מיניה הוא וממזר הוא מהימן אבל בנ"ד דלית ליה לא נישואין ולא קידושין בהך איתתא היאך תיסק אדעתין דליהוי מהימן במידי על הבן הנולד ממנה הואיל והוא אמר דלאו מיניה הוא ואי משום דאיהי אמרה דמיניה הוא אי לדידה מהימנא א"כ לאו מנכרי קאתי וא"כ כיון דאיהו לא מהימן לומר דמנכרי קאתי אדבורה דידה קא סמכינן דמכשר נתעברה דקי"ל כר"ג פ"ק דכתובות וכאבא שאול פ' בתרא דקידושין דנאמנים אפי' ברוב פסולים אצלה ומכשירין בה ובבתה כר' יוחנן דקי"ל כוותיה וכתבו התוס' פ"ק דכתובות משום דאשה מזנה בודקת ומזנה ולכך מהמנינן לה אע"ג דלית לה מיגו כו' כדאיתא התם וא"ת שאני הכא דמתכתשה מההיא דקאמר מיניה הוא ומה בכך מ"מ בהא לא מתכחשה שאמרה שמכשר נתעברה ולא מנכרי כדברירנא לעיל דאיהו לא מהימן להכחישה אלא בהא דלאו מיניה אבל לא לפסול הבן וכ"ש לעניין ה' סלעים דאית ליה להאי ברא חזקת ממונא דלא מחייבינן ליה לתת דמי פדיונו לכהן דמוקי ממונא בחזקתו ואמרינן מכשר נתעברה ופטור מפדיון. הנראה לע"ד כתבתי:


מתוך: תרומת הדשן/א/רסח (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רסח· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רסח[עריכה]

בסעודת פדיון יש לברך בברכת המזון שהשמחה במעונו או לאו:

תשובה יראה דיש לדקדק בדבר דמצאתי הועתק מספר פרנס שכתב סדר פדיון הבן וסיים שנוהגין לעשות סעודה לפרסומי מצוה והיא סעודת מצוה וצריכים לברך שהשמחה במעונו ע"כ וכן שמעתי מורים מורי הוראה ברינו"ס וראייתן מהא דאמרינן פ"ק דכתובות רב חביבא איקלע לבי מוהלא בריך שהשמחה במעונו ולית הילכתא כוותיה משום דאיכא צערא לינוקא משמע אי לאו משום צערא לינוקא הוי מברכינן וא"כ בנ"ד דליכא צערא דינוקא מברכינן. אמנם אחד מהגדולים העתיק מתוספות ריב"א וז"ל אבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה תוך שלשים ואפילו תוך ז' ובלבד שלא יצא מפתח ביתו וכן בפדיון הבן משום דלפעמים איכא צערא לינוקא ע"כ. מהכא שמעינן דאין לברך שהשמחה במעונו בסעודת פדיון הבן משום דלפעמים איכא צערא לינוקא דהא שרי לאבל לאכול בסעודת פדיון הבן מהאי טעמא וכ"ש דאין לברך שהשמחה [במעונו] מהאי טעמא ואע"ג דכתב אשירי פ' יש בכור דיש מפרשים דמש"ה לא מברכינן שהחיינו על המילה כמו שמברכים על פדיון הבן משום דבמילה איכא צערא לינוקא משמע אבל בפדיון הבן ליכא צערא לינוקא דשאני שהחיינו מהשמחה במעונו דלגבי שהחיינו לא קפדינן אצערא כל דהוא כמו לגבי שהשמחה והכי מחלק בהדיא בהגה"ה במיימון בהלכות מילה ע"ש. עוד רציתי לומר דדוקא גבי מילה אי לא הוי צערא דינוקא הוי מברכין שהשמחה במעונו ומשום דגבי מילה כתיב שש אנכי על אמרתיך אבל גבי פדיון הבן לא אשכחן לשון שמחה והכי מחלק במרדכי פ"ק דכתובות אפילו לעניין סעודת אירוסין ואע"ג דאיהו נמי סעודת מצוה היא כדמוכח במתני' פ' אלו עוברין. וא"ת אי לא קרי שמחה סעודת פדיון הבן ולא אשכחן לשון שמחה בסעודת פדיון הבן א"כ אמאי איצטריכו התוס' ריב"א לעיל להתיר מטעם צערא דינוקא תיפוק ליה דלא מיקרי סעודת שמחה לא קשה מידי דסד"א לאסור מטעם סעודות מריעות הואיל וחבורת בני אדם לשם ואהא בעינן טעמא משום דלפעמים איכא צערא לינוקא ואין שם שמחה לאבל וכל זה אינני בא לחלוק על מנהג דבני רינו"ס שמברכין שהשמחה במעונו אלא ליישב מנהג דבני אושטריי"ך שלא שמעתי כלל שנהגו לברך שהשמחה במעונו בסעודת פדיון הבן:


מתוך: תרומת הדשן/א/רסט (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רסט· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רסט[עריכה]

יום ל"א של בן בכור שבאותו יום פודין אותו אם חל בשבת היאך יעשו. צריכים להמתין בפדיון עד אחד בשבת או אם יש תקנה שיהא נפדה בשבת:

תשובה יראה דאין למצוא תקנה שיהא נפדה בשבת ואע"ג דיכול לפדות ובכלי כסף או בשאר שוה כסף ה' סלעים בדבר שמותר לטלטל בשבת דאין צריך לפדות דווקא במעות ואפי' אם היה בא לפדותו במעות היה תקנה בדבר כגון שיתן לכהן המעות בע"ש כדי שיהא פדוי בהן לאחד בשבת וכה"ג מהני שפיר והכי מסקינן בהדיא פרק יש בכור דבין לרב ובין לשמואל אם פדאו בתוך שלשים במעות כדי שיהא פדוי בהן לאחר שלשים ולא נתאכלו המעות בנו פדוי בהן. מכל מקום נראה דלאו שפיר למיעבד כהני תרי גווני דאי בא לפדות בכלי כסף או שוה כסף בשבת גופיה דומה למקח וממכר ונראה הדברים דטפי איכא למיגזר בהכי ממאי דגזרו רבנן דאין מקדשין ואין מעריכין ביו"ט ואצ"ל בשבת משום גזירה דמקח וממכר כדאיתא בהדיא פ' בתרא דביצה ולפי מה שכתבו הגאונים סדר הפדיון דשואל הכהן מאי בעית טפי בנך בכורך או ה' סלעים כל כה"ג דמיא טובא לקניין ומכירה. ובאידך גוונא נמי שיתן המעות לכהן בע"ש כדמבואר לעיל גם בזה יש גמגום דהיאך יעשה עם הברכות שצריך לברך וגם עם הסעודה שרגילין לעשות בשעת הפדיון כמו שמצאתי הועתק מספר פרנס שנוהגים לעשות סעודה לפרסומי מצות וכן מוכח מן התלמוד דאפי' בימיהם היו נוהגים לעשות סעודה לפדיון הבן כדאיתא פ' מרובה רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן ופרש"י ישוע הבן משתה היו עושין לפדיון הבן וכתבו שם התוס' וכן פי' בערוך ישוע הבן פדיון הבן ואע"ג דמפרשי אינהו בשם ר"ת דהיו רגילין לעשות סעודה כשנולד זכר על שנושע ונמלט ממעי אמו מ"מ בהא לא פליגי ארש"י שהיו רגילין לעשות סעודה לפדיון הבן ואחד מהגדולים הוכיח משם דסעודת מצוה היא לרש"י כדאית ליה ולפר"ח כדאית לי' מדאיקלע רב להתם דהא אמרינן פ' גיד הנשה דרב לא הוי מתהני מסעודת הרשות והיה רוצ"ל דמה שאנו נוהגים עכשיו לאחר שנולד זכר נכנסין לשם לטעום בלילי שבת הסמוך ללידה דהיא סעודת מצוה והיינו אותה סעודה דפר"ח וקבעה בלילי שבת בשעת שהכל מצויין בבתיהם וכיון דסעודת מצוה הוא דפדיית הבן כמו שביארתי בנ"ד אימתי יעשנה אם בשעה שיתן לכהן הה' סלעים נראה דלא יתכן דהא אכתי אין בנו פדוי ולא מלאו לו שלשים יום ואע"ג דסבר רב דכיון דא"ל כדי שיהיה פדוי לאחר שלשים יום בנו פדוי אפילו אם יתאכלו המעות ופסק הרמב"ם וכן סמ"ג וסמ"ק כוותיה וכן פסק באשירי דהלכה כוותיה דרב באיסורי לגבי דשמואל התוס' פ' מרובה בסוגיא דהרשאה פסקו בפשיטות כשמואל דאם יתאכלו המעות אין בנו פדוי וכן פסק בא"ז וברוב ספרים התם פ' יש בכור גרסינן ואע"ג דקי"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדינא הכא הילכתא כשמואל. ונראה דהתוס' התם אית להו גירסא זו ואשירי ע"כ לא גריס לה וצ"ע דבריש מס' נדה גבי וסתות דאורייתא או דרבנן כתב אשירי גופיה דקי"ל כרב באיסורי כדאיתא פ' יש בכור ולא אשכחן בשום דוכתא פ' יש בכור דפליגי רב ושמואל אלא בהא דלעיל ותוספות במס' נידה התם נמי מייתי מפ' יש בכור דקי"ל הלכה כרב באיסורי אלמא גרסינן לה הא דלעיל וכיון דקי"ל כשמואל א"כ אכתי אינו פדוי דשמא יתאכלו המעות והאיך יעשו סעודה לפרסם המצוה בעוד שאין בנו פדוי ואם יעשו הסעודה בשבת שכבר פדוי הוא אם לא נתאכלו המעות מאן נימא לן דאיכא פרסומא כה"ג שאין רואין הפדיון בשעת הסעודה ותו דהיאך יעשה עם הברכות דברכת פדיון ושהחיינו אם יברך בע"ש בשעת נתינת המעות אכתי אין בנו פדוי לשמואל וגם נרב אכתי לא מחייב לפדותו והיאך יברך וציונו ובפלוגתא דרב ושמואל אינו אלא בדיעבד אי פדוי או לאו ובשבת אין ראוי לברך דלאו מידי קעביד השתא וממילא הבן פדוי בכניסת שבת שהוא יום ל"א כל כמה דלא נתאכלו המעות ולהכי עדיף טפי למינטריה ליד א' בשבת ואע"ג דבשילהי פ"ק דבכורות משמע דלאו שפיר דמי לאחר הפדיון מל"א יום ואילך מ"מ אשכחן דמאחרים כמה מצות כדי לעשות כתיקונן ובהכשר ובהידור וכן שמעתי שנמצא בספר אחד שאין לעשות הפדיון כשחל ל"א בו ונראה לנהוג הכי ואע"ג דנוכל ליישב כל הני גמגומים דלעיל בעניין הסעודה והברכות כיון דאין לאחר הפדיון מל"א יום ואילך וכשחל בשבת אי אפשר בו ביום ולא קודם לכן יש לדמות לנר חנוכה בע"ש שמדליקים מבעוד יום ומברכין כו' ואע"ג דליכא השתא מצוה ודילמא כבתה קודם הכנסת הלילה אלא התם דלא אפשר בענין אחר ועיין באותה תשובה דלעיל נר חנוכה שכבה בע"ש סי' רי"ח:


מתוך: תרומת הדשן/א/ער (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · ער· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה ער[עריכה]

ישראל היתה לו פרה מעוברת ומבכרת ומסרה לכפרי לביתו כדי לפרנסה בימי החורף וכשקרבה ימי לידתה של הפרה רצה הישראל למכור הפרה לנכרי כדי לפוטרה מן הבכורה ואי אפשר לו להקנותה ע"י משיכת הפרה או ע"י מקומה שהיא עומדת עליו לפי שהיא רחוקה ממנו כיצד יעשה שיצא ידי חובתו לדעת כל הגאונים דר"ת וכמה גאונים פסקו דמעות אינן קונות בנכרי:

תשובה יראה דיש תקנה לדבר דנפק בה ידי כולי רבוותא והכי צריכנן למיעבד כדכתב במרדכי פ' הזהב דמהר"ם הצריך לאקנויי בכסף ובמשיכה כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרש"י ודר"ת וכן המנהג ואע"ג דא"ז כתב דאפי' לר"ת מהני קניין כסף לעובר משום דר"ת גופיה פסק עובר לאו ירך אמו הוא וא"כ משיכת הבהמה לא מהני לעובר ועובר גופיה לא מצי למימשך וכיון דליכא מידי למימשך מהני קניין כסף כדמוכח תלמודא התם מ"מ נראה טעמו של מהר"ם דלא רצה לסמוך על זה היינו משום דלא קי"ל בהא כר"ת דהתוס' וכן האשירי פ' הפרה פסקו דקי"ל דעובר ירך אמו הוא בכל דוכתא חוץ מלגבי טריפה וכיון דבר משיכה הוא לא מהני ביה קניין כסף ותו באשירי במסכת בכורות כתב דלא מהני מכירת העובר משום דאין אדם מקנה דשלבל"ע וצריך להקנות הבהמה לעוברה כמו דקל לפירותיו ונראה דכה"ג יש כאן מה למימשך שהרי מוכר הפרה עצמה לעוברה וא"כ לא קנו מעות לפר"ת הואיל ואיכא מידי לממשך וא"ז דכתב דמהני מכירת העובר אפשר דסבר כרשב"ם וס"ל דמהני כדקאמר לכשתלד כדאיתא בהגה"ה דאשירי פ' מי שמת ואשירי סבר כר"י דפליג עליה התם ומהר"ם סבר נמי הכי ולכך הוצרך כסף ומשיכה ואנו נמי בעינן למיעבד הכי ובנ"ד דאין הפרה לפנינו נראה דכך יעשה לצאת כל ידי דיעות יקח מנכרי אחד סכין או חגור דבר שהוא כלי ויקנה הבהמה לנכרי בחליפין דחליפין קונין את חלופיהן בכל מקום שהן ור"ת גופיה פסק דחליפין קונין בנכרי והיה נוהג הלכה למעשה לשלוח הרשאה ביד נכרי ע"י חליפין והביא ראייה נכוחה מפ"ק דקידושין בברייתא ובמרדכי פרק מרובה ובתוס' ריש קידושין ולא אשכחן גאון דפליג אהא ואע"ג דרש"י פסק דכל קניינו של נכרי אינו אלא בכסף י"ל דהיינו לאפוקי משיכה אבל מודה הוא בחליפין דאשכחן נמי בקרקע דאינו נקנה אלא בכסף ובשטר ובחזקה והמטלטלים אינם נקנים אלא במשיכה וקניין חליפין מהני בכל ואפי' את"ל דלרש"י לא מהני חליפין בנכרי מ"מ יש לתקן נ"ד ע"י אותו כלי עצמו שיתן לו הנכרי הכלי בתחילה בדרך חליפין ויקנה הפרה ואומר ג"כ אם לא מהני לי הקנין זה של הכלי בדרך חליפין הנני נותן לך הכלי בדרך כסף דכל דבר הנקנה בכסף נקנה נמי בשוה כסף והכלי יותר משוה פרוטה ויהא קונה בתורת כסף דמהני לרש"י בנכרי:


מתוך: תרומת הדשן/א/רעא (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רעא· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רעא[עריכה]

ישראל קנה פרה חולבת מן הנכרי וגם מעוברת היתה כמו ג' או ד' חדשים ולא שאלו לנכרי כלום אם כבר ילדה או לאו אך הנכרי אמר מעצמו היא מעוברת כאשר תראו ואני מזהיר אתכם שאל תקריבו אליה סמוך ללידתה כי דרכה לבעוט ברגליה מאד באותו זמן כי כן עשתה כבר ברשותי כשילדה יש לסמוך בכה"ג שבודאי אינה מבכרת היא או לאו:

תשובה יראה דהמקל כה"ג לא הפסיד כלל כמו שאבאר. בבכורות פ' הלוקח בהמה כתב אשירי בשם ר"ת דחלב אינה פוטר ואע"ג דרוב בהמות אינם חולבות אא"כ יולדות מ"מ לחומרא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת הבהמה שלא ילדה מעולם ועד עתה והוי ליה פלגא ופלגא וכן כתב במרדכי פ' בתרא דיבמות בשם ר"ת וכן פסק בא"ז. אמנם אשירי גופיה מסיק בבכורות וביבמות דלא כר"ת וכן התוס' ביבמות וגם הרמב"ם וסמ"ג משמו פסקו דחלב פוטר מ"מ נראה דאין להקל שכבר נהגו בכל אשכנז להחמיר וכן נמצא בשם מור"ם דכתב המנהג הוא להחמיר. ואפס שאלתי ודרשתי מיהודים וארמאים נשים ואנשים רבים אם ראו מימיהם פרה חולבת שלא ילדה כבר ולא שמעתי אחד מהם שראה זה מעולם אך בעזים שמעתי ממקצתם שלפעמים הן חולבות ה' או ד' שבועות לפני הלידה וא"כ אפילו אי אשכחן פרה אחד מאלף הוי מיעוטא דלא שכיחא ומיעוטא דמיעוטא לא אמרינן ביה סמוך כדאיתא בהדיא בתוס' ואשירי ומרדכי דלעיל ואע"ג דתלמוד לא חשיב הך דאין חולבת אא"כ יולדת אלא דווקא רובא ולא רובא דרובא כמו שהוא בבהמות שלנו י"ל דבהמות שלהם היו משונות מבהמות שלנו ובכה"ג איתא בהדיא בתוס' ובאשירי פ' אלו טריפות דהא דאמרינן במס' בכורות פרה בת שלש וודאי לכהן משום דודאי לא ילדה קודם לכן וכתבו התוס' ואשירי דבהמות שלנו יולדות בשנה שנייה ומייתי ראיה מזה אמילתא אחריתי דבהמות שלנו יש לחלקם מבהמות שלהם לענין ענוניתא דוורדא וא"כ גם להך מילתא אין דוחק אם נחלק בדבר אמנם אין נראה להתיר מהאי טעמא לחודא כלל לסמוך על חקירותינו שהוא נגד קבלת התלמוד ולומר שנשתנה בזמנינו וגם הגאונים שכתבו לאיסור ולהיתר מזה היינו צריכים לומר שלא כתבו דבריהם לזמנינו ולארצות שאנו יושבים בהן ומור"ם כתב דהמנהג הוא להחמיר מסתמא ר"ל מנהג ארצותינו אבל מ"מ בנ"ד דאיכא בלאו הכי אומדנא דדעתא דאין מבכרת היא מכח דברי הנכרי ומוכיח בהדיא באשירי פ' הלוקח בהמה דהיכא דנכרי מסיח לפי תומו שאין נראה להשביח מקחו סמכינן אדבריו ובנ"ד נמי נהי דאין לגמרי מסל"ת הוא דאיכא למימר שגילה בדרך רמז שכבר ילדה לפי שהבהמה שכבר ילדה חשובה יותר ממבכרת מפני שאין מסוכנת עוד בלידה וגם החלב טוב יותר מבהמה שילדה ב' או ג' פעמים מחלב שמבכרת ואפשר הנכרי לא רצה לומר בפירוש שילדה כדי שלא ירגישו שכוונתו להשביח מקחו מ"א הדברים נראין שאין בדעת הנכרי להערים כ"כ לדבר בחידות וסגי בהאי סברא לצרף בהא דלעיל דאין בהמה שלנו חולבת אא"כ יולדת וכן כל כה"ג. הנראה לע"ד כתבתי: