תפארת ישראל על טהרות ט

משנה טהרות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על טהרות · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

זיתים מאימתי מקבלין טומאה:    שיהיו נחשבים כמוכשרים כבר:

משיזיעו זיעת המעטן:    הוא כלי שנותנים שם הזיתים קודם שיכבשום בבית הבד. ויניחום שם איזה ימים כדי שיתחממו ויתרככו קצת. כדי שעי"ז יצא השמן מהן יפה יפה. אבל ע"י החימום יזיעו הזיתים מוהל. ומדניחא ליה שיצא מוהל זה שהוא כשמן. כדי שעל ידו ימהרו הזיתים להתרכך. והרי המוהל זה ג"כ אינו הולך לאיבוד. להכי נחשבים הזיתים בו כמוכשרין:

אבל לא זיעת הקופה:    דאותו מוהל שיזיעו בקופה הנקובה שיניחום שם כשילקטום. המוהל יוצא דרך נקבי הקופה והולך לאיבוד. ולפיכך לא ניח"ל בי' ואינו מכשיר. דהתורה אמרה בהכשר כי יתן מים על זרע. וקרינן כי יותן. דהיינו כי יותן דומיא דכי יתן. דניחא ליה [בנתינה]:

רש"א שיעור זיעה ג' ימים:    דהמוהל היוצא קודם יום הג' לא מיקרי שמן. והרי רק ז' משקין מכשירין. דם. מים. טל. יין. שמן. חלב. דבש דבורים [וסי' דם טיש חד]. א"נ משום דכל קודם יום ג' לא נתרכך עדיין הזית במקצת ולהכי אין בהמוהל היוצא מקצת לחלוחית שמן [ומתורץ בזה קושי' התוי"ט מזיעת הקופה]:

בה"א משיתחברו ג' זה לזה:    שנתרככו כל כך עד שנדבקו יחד במוהל היוצא. ואז מעורב כבר קצת שמן בהמוהל:

ר"ג אומר משתגמר מלאכתן:    כשאין דעתו להוסיף זיתים במעטן אז מכשיר מוהל היוצא מיד. דכשדעתו להוסיף שם זיתים לא ניח"ל שיתרככו אלו ויזיעו. דעד שיזיעו גם האחרונים שיוסיף. יתרככו אלו יותר מדאי ויתקלקלו עי"ז. ולב"ש אע"ג שדעתו להוסיף. הרי תיכף כשיזועו הוכשרו. מדניח"ל בהזיעה וצ"ע [כך נראה מפי' הר"ש. אולם מהרמב"ם [פי"ח מאוכלין ה"ו] נראה דהנ"מ בין ב"ש וחכמים הוא בסתמא. דלב"ש צריך שיראה עליהן הזיעה. ולחכמים כיון שגמר. הוחזקו שהזיעו אף שאין זיעה נראה. אמרינן שנתיבש והוכשרו. ולפ"ז גם ב"ש ס"ל דצריך נגמר מלאכתן. אלא דמצרכו נמי זיעה ידוע. ולפיכך מ"ב דאמרי' דבדעתו להוסיף לא הוכשרו בזיעה. לכ"ע היא [ועיין לקמן ס"י דמוכח כרמב"ם]:

משנה ב

גמר מלמסוק:    מוסק בזיתים. בוצר בענבים. אורה בתאנים. גודר בתמרים. וקוצר בתבואה. כולן לשון לקיטה ממחובר הן. ור"ל הכא אם כבר לקט כל זיתיו ונתנן למעטן. ודברי ר"ג וחכמים הוא:

אבל עתיד ליקח:    ולהוסיף עוד במעטן. ונקט ליקח לרבותא. אף שיש ספק שמא לא יזדמן לו ליקח. ונקט תו ללות לרבותא טפי. דבלקיחה הרי זוזי דאינון ספסירא דיליה [כב"מ סג"ב]. משא"כ בהלואה. ודאי ספק גדול הוא אם ירצו להלוות לו. אפ"ה לא אמרינן דמשום הנך ספיקות ניח"ל במשקה היוצא:

אירעו אבל או משתה או אונס:    ר"ל שכבר גמר למסוק כל זיתיו. אבל ע"י אונס שאירע לו. יצטרכו להתעכב זמן הרבה בהמעטן קודם שיכבשום. ולהכי לא ניח"ל בהזיעה. מדמתרככים ע"י כך יותר מדאי ויתקלקלו:

אפילו זבים וזבות מהלכים עליהן טהורין:    דאמקט"ו מדלא הוכשרו:

נפלו עליהן משקין טמאין אין טמא אלא מקום מגען:    לאו דוקא מקום מגעו. אלא ר"ל כל זית שנגעו בו המשקין הטמאין נטמא. דמשקין טמאין מכשירים ומטמאים כאחת. ואפילו כשנפלו שלא לרצון [כריש מכשירים]:

והמוהל היוצא מהן טהור:    אינו מכשיר ואמקט"ו [כך פי' הר"ב. ותמוה דכבר תנא ליה רישא דאפילו זבים וכו' מהלכים עליהן טהור. ול"מ היה נ"ל דהא דקאמר הכא היוצא מהן. ר"ל מהזיתים הללו שכבר נטמאו מהמשקין הטמאים שנפלו עליהן. אם יצא מהן מוהל אחר שנטמאו. המוהל ההוא טהור. אע"ג שיצא מזיתים טמאים. הרי קיי"ל [פסחים לג"ב] משקין מפקד פקידי ולא נטמאו עם הזיתים. ואע"ג דעכ"פ כיון דכשיצא המוהל נוגע הוא בהזיתים הטמאים. עכ"פ הרי אין בהזית שיעור כביצה ואמ"ט למשקה היוצא ממנו [כלעיל פ"ג סמ"ב]. ואפילו נמי הי' בהזיתים גוש כביצה. עכ"פ כיון שלא נגמר מלאכת הזיתים. אין על המוהל היוצא מהן שם משקה ואינו מקט"ו וגם אינו מכשיר]:

משנה ג

נפלו עליהן משקין טמאין:    נ"ל דמלת טמאים קאי להכי ולהכי. וה"ק נפלו עליהן משקין טמאים, טמאים. ור"ל הוכשרו ונטמאו הזיתים כולן [אלא שדרך התנא לקצר בלשון. דנקט לישנא קלילא [כב"ק דו"ב]. ואשכחנא דוגמתו [נדה לו"ב] המקשה נדה. והרי לפי השלמת הענין היה צ"ל נדה נדה. וכ"כ מצינו [ב"ב פ"א מ"ד] עד ד' אמות. וכתב עלה רב"י [ח"מ סי' קנ"ז] דמלת ד' אמות קאי אלמעלה ואלמטה, ע"ש. ואין לתמוה על כך דהרי גם בתורת ה' תמימה מצינו ה' מקראות שאין להם הכרע [כיומא נב"א]. ור"ל הכא שאף הזיתים שלא נגעו בהן המשקין הטמאים, נטמאו. מדמתערבים בהמוהל שהוכשרו בו. ואפילו המוהל הטהור שיצא רבה על המשקים הטמאים. אפ"ה כל שקדמו המשקין הטהורים לטמאים. אין הטמאים שבאין לתוכן מתבטל ברוב [כמכשירין פ"ב מ"ג]:

המוהל היוצא מהן:    והזיתים אחר שהוכשרו בזיעה הנ"ל:

ר"א מטהר:    דס"ל דאף שיוצא מזיתים שהוכשרו. אפ"ה אמ"ט ואינו מכשיר:

וחכמים מטמאין:    מדא"א למוהל ההוא בלי צחצוחי שמן:

ועל מה נחלקו על היוצא מן הבור:    לאחר שפינו מתוכו השמן שעצרו לתוכו:

שר"א מטהר וחכמים מטמאין:    דבהך מוהל ודאי יש בו צחצוחי שמן. שכבר היה כנוס בבור. ולת"ק בהך מוהל כ"ע מודו דמכשיר ומקט"ו [כך פירשתי ע"פ דעת רבותינו. אולם כל זה הוא תמוה מאד. דכי ס"ד דפליג ר"א אכל מה דתנינן במ"א וב' דתנינן בפירוש דלאחר שנגמר מלאכת הזיתים הזיעה שעליהן מכשירתן. ואי פליג. למה נקט דבריו אחר דקתני נפלו עליהן משקין וכו'. טפי הו"ל למתני אחר דקתני נגמרה מלאכתן הרי אלו מוכשרים. הול"ל מיד ור"א מטהר. ואי"ל דרק בזיעה מודה דמכשיר אבל לא במוהל. דוכי עדיף זיעה ממוהל ואם בזיעה אמרינן דמכשיר מדיש בו צחצוחי שמן. והזיעה הוא רק על פני הפירוד. כ"ש המוהל שיוצא מתוך פנימית הפרי. ותו הא דקתני וחכמים מטמאין. ק' חכמים היינו ת"ק. דקתני הרי אלו מוכשרים. וכיון שמכשירין פשיטא שמקט"ו. דכיון דחשיב משקה להכשיר. ה"ה לקט"ו. ותו ק' טפי לר"ש. דהכא קאמר ר"ש דגם חכמים ס"ל דהמוהל לא חשיב משקה. והרי לעיל סוף מ"א קאמרינן דחכמים כר"ג ס"ל. וק' חכמים אחכמים. ואת"ל דר"ש פליג אהך דסוף מ"א. וס"ל דחכמים לא ס"ל כר"ג. א"כ למה נקט דבריו הכא. טפי הו"ל למנקט דבריו בסוף משנה א'. וכדאקשינן לעיל לר"א. ואפילו נדחק לומר דהא דאמרינן לעיל דהזיעה לאחר שנגמר מלאכתו מכשיר. היינו אותן פירות עצמן שיצא מוהל הזיעה. אבל הכא קאמר ר"א ור"ש דעכ"פ אינו מכשיר לשאר פירות. עכ"פ תמוה מאד דק' דר"ש אדר"ש דהכא קאמר ר"ש דלכ"ע מוהל היוצא מזיתים אף אחר שנגמר מלאכתן אמקט"ו ואינו מכשיר. והרי במכשירין [פ"ו מ"ה] קאמר ר"ש בפירוש דמוהל כשמן. וכיון שכן א"כ פשיטא דמקט"ו ומכשיר. ור"ש כמאן. או הכי ס"ד דנימא דמוהל סתם דנקט התם ר"ש היינו מוהל היוצא מהבור. וגם כל הסוגיא התם לא משמע כלל דמיירי בהכי. ול"מ הי' נ"ל דגם ר"א גם ר"ש מודו דהזיעה והמוהל היוצא מהזיתים אחר שנגמר מלאכתן מקט"ו ומכשיר. מיהו הכא פלוגתייהו הוא אם המוהל היוצא מכל הזיתים אחר שנטמאו. שהמוהל ההוא הוא הרבה והרבה יותר מהזיעה שנטמא מהמשקין טמאים שנפלו על הזיתים. דלר"א כיון שהזיעה ההיא טמאה היא. הרי קדמו מים טמאים לטהורים. ונתבטלו מי הזיעה הטמא במוהל הטהור. ולרבנן כיון שהזיעה מתחלה טהורה היתה במקום הזה. הו"ל כקדמו טהורים לטמאים. דלא מתבטלים ברוב ולהכי נטמא המוהל. ולר"ש מדעכ"פ נטמא כל הזיעה קודם שיצא רוב המוהל הו"ל כקדמו טמאין לטהורים ונתבטלו טמאים ברוב [ועיין דברי ר"ש ספ"ד דמכשירין]:

משנה ד

הגומר את זיתיו:    ר"ל ע"ה שגמר למסוק זיתיו. ורוצה לכנסן בבית הבד. לאחר שכבר עבר זמן הגתות. והרי אם יגע בהן אז. לא יהי' יכול להפריש תרומתן בטהרה. מדכבר הוכשרו בבית הבד. ולא יהא נאמן ששמרן בטהרה. מדכבר עבר זמן הגתות [כחגיגה כד"ב]:

ושייר קופה אחת:    ר"ל מדחשש כנ"ל. להכי כשהביא זיתיו מהשדה לתתן לתוך המעטן שייר קופה א' שלא נתנה להמעטן. כדי ליתן הקופה להכהן. דמדלא הוכשרו זיתים שבה. יוכל הכהן לכבשן בטהרה ויפרוש משמן זה תרומה על השמן שבבית הבד. ואף דאין תורמין מהטהור על הטמא [כרפ"ב דתרומות]. י"ל התם בוודאי טמא. אבל הכא טומאת ע"ה רק ספק הוא. א"נ הכא מדא"א באופן אחר כל שעת הדחק כדיעבד דמי. והרי בדיעבד תרומתו תרומה:

יתננה לעני הכהן:    ר"ל הקופה שרוצה להפריש בטהרה מהזיתים שהביא מהשדה אותו שיעור יתנוהו לתוך הקופה לעיני הכהן. דאל"כ חיישינן שיטול הקופה מהזיתים שכבר הזיעו והוכשרו. ופליגי תו ר"י ור"ש מתי ימסור המפתח להכהן מאותה קופה. ונמצא דתרווייהו לא פליגי אר"מ. ומיירי בשא"א שימסור להכהן המפתח מכל המעטן. אולם להרמב"ם ה"ג מפריש קופה א' ויתננה לעני הכהן. ר"ל מדהוא ע"ה לא יפריש תרומתו שמן. דהאי יטמא התרומה. אלא יפריש קופה א' לתרומה בעוד שלא הוכשרו הזיתים. אבל משום שכשיפריש תרומתו זיתים. לא ירצה כהן עשיר לקבלו. משום שיצטרך להטריח א"ע עם מעט הזיתים שיקבל לתרומה. להכי עצה טובה קמ"ל. שיתנם לכהן עני שלא יחוש לטרחתו בהן:

ר' יהודה אומר יוליך את המפתח מיד:    דס"ל דמיד שלקח הזיתים שלא הוכשרו. צריך למסור להכהן המפתח מאותה קופה. דשמא יזיעו ויוכשרו הזיתים שבקופה ביני ביני. וימשמש בהן הע"ה קודם שיעצרם בטהרה. ובתוספתא מוכח דמיד דקאמר ר' יהודה לאו דוקא. אלא כל היום נאמן. דיום א' מצי הבעה"ב הע"ה ליזהר בטהרתן. ולרמב"ם הנ"ל ודאי פליגי ר"י ור"ש אדר"מ. וס"ל שלא יפריש מדבר שלא נגמרה מלאכתו שלא כדין. אלא צריך למסור המפתח להכהן מכל בית הבד קודם שיזיעו הזיתים במעטן. כדי שכשיגיע זמנן לכבשן. יעצור כל הבית הבד בטהרה. ויפריש תרומתו שמן ובטהרה כדינו:

משנה ה

המניח זיתים בכותש:    הוא כלי כעין מכתשת גדול. וי"ג כופש. והוא סל שנקביו צרים מאד. ובין בזה או בזה. אין המשקה שיוצא מהזיתים שבתוכו הולך לאיבוד:

שימתונו:    לשון רטיבות הוא. ור"ל שהתכוון ליתנן בכלי זה כדי שיתלחלחו רק קצת. דמשום שהכלי זה קטן. ומניח בו רק זיתים מועטין. אין מזיעין בתוכו כל כך הרבה כבמעטן. ורק מתלחלחים קצת:

שיהו נוחין לכתוש הרי אלו מוכשרים:    אע"ג שהלחלוח רק מועט הוא. וקמ"ל הך בבא לאשמעינן דדוקא במעטן לעיל מחלקינן בין שדעתו להוסיף עליהן או לא. דבשדעתו להוסיף לא ניחא ליה בזיעה. אבל בכלי קטן כזה ודאי אין דעתו להוסיף עליהן. ומסתמא הוכשרו. ותו קמ"ל פלוגתא דב"ש וב"ה בשהניחן שם למלחם לאכילה. דרק בכלי קטן כזה רגיל להניח אותן מוכנין לאכילתו:

שימתונו שימלחם:    ר"ל ואם התכוון שיתלחלחו ויתרככו כדי שישאבו המלח שיתן עליהם כשיאכלן:

בש"א מוכשרים:    דהרי ניח"ל בלחלוח היוצא:

ובה"א אינן מוכשרים:    מדעכ"פ לא ניח"ל בלחלוח היוצא מצד עצמו. שעי"ז יצא טעמן. והרי הוא רוצה לאכלן כמו שהן. ורק מצד אחר ניח"ל בהלכלוך שיתרככו עי"ז. ולא מחשב ניח"ל:

הפוצע זיתים:    ר"ל זיתים שלא הוכשרו. ופצען בידיו ויצא מהן משקין. והרי סתם ידים שניות הן ופוסלין תרומה. וכל הפוסל תרומה עושה גם למשקה חולין שנוגע בהן להיות תחלה:

טימאן:    דמדפצען בידים. ניח"ל במשקה היוצא. ונעשה ראשון. וכל משקה טמא מכשיר ומטמא כאחת. ונעשו הזיתים שני:

משנה ו

המניח זיתיו בגג לגרגרם:    כל זית יחידי נקרא גרגר [כלעיל פ"ג מ"ג ומנחות פ"ח מ"ד]. ור"ל הכא שהניח זיתיו בגג כדי שיתיבשו ולא יתדבקו כל א' בחבירו כשיחזיר ויצברם יחד. אלא ישאר כל א' גרגר יחידי לבד:

אפילו הן רום אמה:    והרי ע"ז יזיעו התחתונות ע"י החימום. מדאין שולט בהן האויר. והרי מדצברן כך. ודאי היה ראוי לומר דניחא ליה בזיעתן:

אינן מוכשרים:    דמדרוצה ליבשן. ודאי לא ניח"ל בזיעתן. רק שלא היה לו פנאי. או לא היה לו מקום לפזרן כראוי. ויש גורסין הרי הן מוכשרין. ולפי הך גירסא צריך לפרש מלת לגרגרן. ר"ל שאינו רוצה לכבשן כולן יחד בבית הבד. דאז ודאי היו מוכשרים בהזיעה וכריש פרקין. אלא אפילו רוצה לאכלן גרגר גרגר לבד. והעלן להגג שיתמתקו בהחמה. אע"ג שהן ברום אמה. דאז אין התחתונות מתמתקות יפה. דאז י"ל דאפשר שכשירא שלא שלטה בהן החמה. ממלך עלייהו להביאן לבית הבד. ואז ודאי לא ניח"ל בהזיעה היוצא מהן בראש הגג. מדהולך שם לאיבוד. אפ"ה מדלאכלן העלה אותן. ניח"ל בזיעתן. דעי"ז מתרככים וחזו לאכילה טפי, והוכשרו. ולא חיישינן דממלך:

נתנן בבית שילקו:    שיכמשו קצת ויתרככו. ועי"ז יזיעו:

ועתיד להעלותם לגג:    ר"ל אע"ג שמתכוון שאחר שיתרככו בהבית יחזור להעלותן שוב להגג שיתיבש. שם עליהן הזיעה:

נתנן בגג שילקו או שיפתחם:    נ"ל דל"ג שיפתחם או ימלחם. דהרי בהעלן למלחן אינן מוכשרים לב"ה במשנה ה'. אלא ה"ג נתנן בגג שילקו או שיפתחם. ור"ל בין שנתנן בבית שילקו ורוצה אח"כ להעלותן לגג שיתיבשו שם. או שמיד בתחלה העלן לגג שילקו שם ויתיבשו שם אחר שילקו. או שהעלן לגג לפתחן ולחתכן שם לשנים. ויחזרו ויתיבשו אחר שחתכן. והרי בשחתכן לשנים כל גרגר. ע"כ שיצא מהן משקה כשיחתכן. וניחא ליה בהמשקה. דהרי עושה כן בידי'. וכל פסיק רישא כניחא ליה דמי [כמכשירין רפ"ד]. אלא זה רוצה ליבשן אח"כ:

הרי אלו מוכשרין:    קמ"ל אע"ג דסוף כל סוף הרי הוא רוצה ליבשן אח"כ. וסד"א דהמשקה שיוצא מהן כשיתרככו או כשיחתכן לשנים. הו"ל כלא ניחא לי'. קמ"ל דאפ"ה מתחלה הוה ניח"ל ביה ומכשיר:

נתנן בבית עד שישמר את גגו:    ר"ל עד שיעשה על הגג סוכה לשומר לישב בתוכה לשמרן:

או עד שיוליכם למקום אחר:    דרוצה להביאן משם למקום אחר אלא שלא היה לו פנאי. והוכרח להניחן ביני ביני בהבית. ולא ניח"ל בהזיעה היוצא מהן שם. מדהולך לאיבוד. ולא דמי לרישא. דהתם ברצונו הניחן בבית שיזיעו:

משנה ז

רצה ליטול מהן בד אחד:    ר"ל שהי' לו זיתים במעטן שכבר הזיעו. ואפ"ה לא הוכשרו באותו זיעה. מדהיה דעתו להוסיף עליהן. והרי בכה"ג לא הוכשרו בהזיעה [כמ"ב]. אבל השתא נמלך ליטול מהמעטן מעט מהן כדי לכבוש בד א' או ב'. ולהשאיר האחרים עדיין בהמעטן:

בש"א קוצה:    ר"ל חותך אותו מעט מהאום בסכין טמא. ואפ"ה ישאר הכל טהור. דהרי הנשאר בהמעטן ודאי לא נחשב כהוכשר מדאינו רוצה במשקה היוצא וכדאמרן. לא מחשב משקה להכשיר או לקט"ו. אלא גם אותו מקצת שנוטל לכבשו. אע"ג דמדרוצה לכבשו ניח"ל במשקה שעליו. עכ"פ כל זמן שמחובר להאום הנשאר בהמעטן. הרי הוא כאום ואמקט"ו:

ומחפה בטהרה:    דאחר שחתכו ונתקו מהאום. נחשב המקצת כמוכשר במשקה שעל גביו. ולכן צריך לחפותו ולכסותו בכלים טהורים. כשירצה לכסותו ולהביאו לבית הבד. [וא"ת למה לא יחשב מוכשר עד אחר שיקוצצו ממש מהאום. מ"ש מכלים שיורדין לטומאה במחשבה [ככלים ספכ"ה]. ואין לחלק בין כלים לאוכלים. דהרי גם במאכל בחישב עליו לאכילה מקט"ו [כפ"ח מ"ו]. וא"כ ה"נ לכ"ע יהיה צריך גם לקצותו בטהרה. י"ל התם שחישב על כל הגוזל מהני מחשבה למיחת ליה קבט"ו. משא"כ הכא שהקצת שחישב עליו הוא מחובר עדיין בהאום שלא חישב עליו. לפיכך כל עוד שלא קצה אותו לגמרי מהאום לא נחית ליה קבט"ו ע"י מחשבה. אמנם מכאן יש תמיהא גדולה להר"ש ולהר"ב במשנה א'. שכתבו שם דלב"ש אם הזיעו אף שלא נגמרו מלאכתן הרי הן מוכשרים. ולפיכך משנה ב' דבדעתו להוסיף דאז לא נגמ"ל. אף שהזיעו אינן מוכשרים. אוקמוה דרק דברי ר"ג וחכמים הוא. וזה תמוה מאד דא"כ ב"ש דס"ל הכא דקוצה בטומאה ומחפה בטהרה. ממ"נ אי הזיעה. הרי כבר הוכשר גם האום כולו אף שלא נגמ"ל. ואמאי רשאי לקצות בטומאה. ואי לא הזיעה. מה מהני שכבר קצה המעט שנגמ"ל הרי לא הזיע עדיין. ואמאי צריך לחפות בטהרה. וצ"ע. אבל להרמב"ם שהבאנו לעיל [סי' ט'] ניחא. דהרי ס"ל דלב"ש תרתי בעי. שיהיה נגמ"ל וגם שיהיה זיעה נראה. ומשנה ב' אתיא ככ"ע. א"כ י"ל דהכא מיירי שזיעה נראה עליהן. אבל מדלא נגמ"ל של האום לא הוכשר עדיין רק המעט שנוטל. ולפיכך צריך שיחפנו בטהרה]:

בה"א אף מחפה בטומאה:    דס"ל דגם אחר שנתק אותו מקצת מהאום שבמעטן. אף שנתחברו כבר ג' זב"ז כמשנה א'. אפ"ה מדעכ"פ האום לא נגמ"ל. גם המקצת שנתק לא מחשב כמוכשר שיצטרך ליזהר בטהרתו. ורק אחר שהובא לבית הבד מחשב כמוכשר. אבל מקודם לכן שדינן הכל בחד האום שעדיין לא הוכשר מדדעתו להוסיף [ונ"ל דהכשר של אותו זיעה מדרבנן הוא. ולכן הקילו בו. דאל"כ מ"ש מצנון שבמערה. שתיכף כשהעלהו מהמים הוכשר במים שעליו [כמכשירין פ"ד מ"ו]. מיהו בעקר כל האום להוליכו לבית הבד. לכ"ע הוכשר מיד. דבמחשבה הוכשר [כגוזל פ"ח מ"ו]:

ומוליך לבית הבד בטומאה:    נ"ל דר' יוסי לא פליג אריש פרקין דמשהזיעו זיעת המעטן ואין דעתו להוסיף עליהן. מחשבו כמוכשרין. ורק הכא שדעתו להוסיף פליג. וס"ל כיון שמתחלה הי' דעתו להוסיף. ולא הוה ניח"ל בזיעה. אע"ג שאח"כ נמלך ועקר כל האום מהמעטן להביאו לבית הבד אפ"ה לא מחשבו כמוכשרים. דס"ל דבשעת נתינת המים על הפירות בעינן כי יותן דומיא דכי יתן דניח"ל [וכ"ש לפמ"ש לעיל דהכשר זיעה זו מדרבנן הוא]. והא דנקט קרדומות. היינו לרבותא. דאף שהן של מתכות דטומאתו חמורה דחרב כחלל. וגם חוזר לטומאת ישנה כשתקנו אחר שנשבר:

משנה ח

השרץ:    מח' שרצים שנזכרו סוף שמיני. דרק הן מטמאים במותם. ומפני דהזיתים אינן מתבשלים באילן בזמן א'. ולפיכך אותן שנתבשלו באמצע הקיץ נתבשלו יפה יפה ונתרככו מחום השמש. ולהכי די להן שיונחו במעטן להזיעה שעי"ז כבר יהיה נוח לכבשן. אבל יש שמתאחרין להתבשל עד סוף הקיץ. ולא שלט בהם החום כל כך. ונשארים קשים. עד שגם כשיניחום במעטן. לא יזיעו ולא יתרככו. ולהכי מניחין אותן בצבורין עד שיתחילו להתרקב קצת ויתרככו. כדי שיהא נוח לכבשן להוציא שמנן. וכשאין רוצה להמתין כל כך עד שירקיבו. טוחנן ברחיים קודם שיתנן בבית הבד [כל זה ממנחות דפו"א]. ומשום שבהרחיים מונחים זיתים טחונים. נוחין למאכל שרצים. ומצויין שם. להכי נקט אורחא דמילתא שנמצא ברחיים שרץ מת:

אין טמא אלא מקום מגעו:    הא קמ"ל דאע"ג שע"י שנטחנו משקה טופח על פניהן. והוכשרו לקט"ו. אפ"ה כיון דהמשקה שעל פרורי הטחונים אינו מחובר בטופח ע"מ להטפיח [כלעיל ספ"ח]. להכי אינו חיבור ולא נטמא אלא מקום מגעו:

אם היה משקה מהלך:    שמשקה ממש צף סביב כולם ונוגע בהשרץ ובהזיתים:

הכל טמא:    דהמשקה הצף שנטמא. מחבר כולן בלי הפסק:

נמצא:    השרץ:

על גבי העלים:    שמכסין בהן הזיתים הטחונים. והרי העלין אמקט"ו:

ישאלו הבדדים:    הן הפועלים המתעסקים להביא וליתן הזיתים בבית הבד ולכבשן שם:

לומר לא נגענו:    לא נגע גרסינן [רב"א]. כלומר לא נגע השרץ בהזיתים. ואע"ג שנמצא על העלין. והאיך נחזיק טומאה ממקום למקום. אפילו הכי מצוי ואפשר שנגע בשערו בזיתים בין עלה לעלה. והפועלים שמצאוהו ידעו זה. ולהגרסא לא נגענו. ר"ל נאמנים לומר לא נגענו בהשרץ [וכלקמן פ"י מ"ב]. ואע"ג שהן ע"ה וחשודים אטומאה. אפ"ה גם חשוד נאמן על של אחר. אע"ג שאינו נאמן על של עצמו [כי"ד קי"ט] וק"ק להך גירסא דלמה לא הזכיר ברישא דאין טמא אלא מקום מגעו. דישאלו לבדדין אולי נגעו הן. וצ"ל דהתם ודאי ישאלום מדהוחזק טומאה אלא דהכא קמ"ל אף שלא הוחזק כאן טומאה. ולגרסת לר נגע. י"ל דברישא א"צ לעדות הבדדין דהרי מצאנוהו כך. ורואין איה נגע. מיהו אם ודאי נגעו הבדדין בהשרץ. אין נאמנים לומר לא נגענו בהזיתים. דהו"ל כמעיד על עצמו. וכחשוד ששחט דאינו נאמן לומר ששחט כדינו. מה"ט [כי"ד סי' ב']. ואע"ג דלעיל [מ"ד]. הע"ה מעיד על של עצמו שלא הוכשרו פירותיו. התם ה"ט מדהו"ל ס"ס. שמא לא הוכשר ושמא לא נטמא:

אם היה נוגע באום:    הוא גוש מהזיתים שנדבקו לפעמים יחד תחת העלין:

אפילו בשערה טמא:    דשער הו"ל שומר ומטמא [כריש עוקצין]. והאום מדנדבק יחד. הו"ל חיבור עד שיתקע בו יתד להפריד הזיתים שבו זמ"ז [כפ"ב דטבו"י מ"ג. כך כתב ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל. ולהרא"ש כשערה גרסינן ור"ל אפילו לא נגע אלא כ"ש. ואעפ"כ הדין דין אמת כמ"ש ע"ר דבנגע בשערו נטמא האום]:

משנה ט

נמצא על גבי פרודים:    הן גושים קטנים שנפרדו מהאום. שאין בכל א' כביצה. והפרודים מונחים על האום ונוגע כל א' מהן בה:

והוא נוגע בכביצה:    שכל הפרודים שכל א' מהן נוגע בהשרץ הן כולן יחד כביצה:

טמא:    הפרודים והאום כולן טמאים. דאע"ג דכל פירוד לבד אינו כביצה. הרי אפילו כ"ש מקט"ו. וכיון שכולן יחד כביצה. והן נוגעים בשעה א' בהאום. הרי נגע האום בכביצה אוכלין טמאים, ונטמאה. [כך פי' הר"ש ור"ב והגר"א. וק"ל מלעיל פ"ג מ"א, וע"ש. ואין לדמות זה לנוגע בב' חצאי זית ממש בשעה א' דנטמא [באהלות פ"ג מ"א]. דהתם טומאת עצמה. משא"כ הכא ורפ"ג הפרודים נטמאו במגע. והרמב"ם [פ"ט מאוכלין ה"ז] נתן טעם אחר. דלהכי הפרורים מצטרפין לכביצה מפני שהמשקה צף על כולן והמשקה מצרפן לכביצה לטמא המשקה. וחוזר המשקה ומטמא האום. ונ"ל דר"ל כלעיל [פ"ח סי' מ"ז]. ולא ידענא למה מיאנו רבותינו לפרש. דר"ל שהשרץ מונח על גוש כביצה. והגוש ההוא חוזר ונוגע בהפרורים].

פרודים על גבי פרודים:    שאין הפרודים הנוגעים בהשרץ חוזרים ונוגעים באום. ולרמב"ם הנ"ל ר"ל שאין פרודים העליונים שנוגעים בשרץ. מונחים תוך המשקה:

אע"פ שהוא נוגע בכביצה:    ר"ל אע"ג שכל הפרודים שנוגעין בהשרץ הם יחד כביצה:

אין טמא אלא מקום מגעו:    של השרץ. ור"ל דרק הפרודים העליונים שנגעו בהשרץ אע"ג שאין בכל א' כביצה. גם כ"ש מקט"ו. אבל פרודות תחתונות שחזרו ונגעו בהעליונות טהורים. דאע"ג שנגעו בהעליונות כולן בשעה א'. עכ"פ כיון שאין כל התחתונות גוש א' והרי כל פירוד מהתחתונות לא נגע רק בפירוד א' או ב' של העליונות שאין בהן כביצה. וכל פחות מכבינה אוכלין אין מטמא לאחרים:

טהור:    ולא אמרינן מן הזיתים נפל לשם. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום:

נמצא בגג:    שאחר שהזיעו הזיתים במעטן לקח מהן קצת. והעלה אותן לגג ליבשן. ושם בגג מצא עליהן שרץ:

המעטן טהור:    ר"ל המעטן והזיתים שבמעטן דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. לומר שכבר היה השרץ על הזיתים בשעה שהיו במעטן מחוברים בהאום. ונטמא האום:

הגג טמא:    שאחר שהעלה אלו הקצת מהמעטן להגג. נמצא השרץ על האום שבמעטן. הגג טמא דמחזיקין טומאה מזמן לזמן. כשלא טלטל ביני ביני ממקום למקום. את הדבר שנמצא עליו הטומאה. ולפיכך הכא שלא טלטל המעטן ממקום למקום ביני ביני. אמרינן שכבר היה השרץ על האום במעטן בשעה שנטל מהאום הזיתים שהעלה להגג. ונטמאו גם הם [ועיין רמג"א א"ח תס"ז סקט"ז. ומתורץ בזה קו' התוי"ט הכא ע"ש]:

נמצא שרוף:    דאע"ג דגם שרץ שרוף מטמא. כל עוד שדפוס צורתו קיימת [כנדה נו"א]. התם מוקמינן למשנתנו בשלא נמצא כולו שלם [ונ"ל עוד דמה"ט נקט נמי מטלית מהוהה. דמלת מהוהה גם אשרץ דנקט ברישא קאי]:

וכן מטלית מהוהא:    שמצא בהמעטן מטלית שיש בו גע"ג אצבעות. ומכירו שהיה טמא. ורק השתא מצאו בלוי. שנטהר עי"ז [ככלים פכ"ז מי"א]:

טהורה:    האום שנמצא עליו הטומאה טהור. דלא חיישינן שמא קודם שנשרף או שנעשה בלוי כבר היה על המעטן:

שכל הטומאות כשעת מציאתן:    כלומר אע"ג שלא טלטל השרץ ביני ביני ממקום למקום. ולפיכך היה ראוי לומר שמחזיקין טומאה מזמן לזמן שכבר היה השרץ על האום קודם שנשרף. להכי קאמר שכל הטומאות כשעת מציאתן. ולפיכך אמרינן שכמו שמצאוהו. באותה התמונה היה כשנפל לשם. מיהו לא אמרינן הכי רק במקום מציאתן. [ועיין הר"ב פ"ג מ"ה ורתוי"ט פ"ה מ"ז]: