תורת האדם/עניין האבלות
אלו דברים שאבל אסור בהן:
אסור במלאכה וברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, אסור לקרות בתורה ואסור בשאלת שלום ובכביסה, וחייב בעטוף הראש ובכפיית המטה כל שבעה, ואסור להניח תפלין ביום ראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ובשמחה ובאחוי הקרע כל שלשים יום.
תורת האדם/עניין המלאכה תורת האדם/עניין הרחיצה
בנעילת הסנדל כיצד[עריכה]
אבל אסור בנעילת הסנדל ומדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל "ונעליך תשים ברגליך" מכלל דכולי עלמא אסירי, דכתיב "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבא דמעתך האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך".
הכי קאמר ליה רחמנא ליחזקאל: האנק ודום דממת מתים, כלומר כדרך שעושין למתים, ואבל אחד לא תעשה אלא פארך חבוש עליך ונעליך תשים – אלמא הני כולהו אסירי לשאר אבלי.
ובירושלמי פרישו:
- האנק דום מתים – מכאן שהוא צריך לצווח על המתים,
- אבל לא תעשה – מכאן שצריך להתאבל,
- פארך חבוש עליך – אלו תפילין,
- ונעליך תשים ברגלך – מכאן שאסור בנעילת (הנסלל) [הסנדל],
- ולא תעטה על שפם – מכאן שצריך לכסות פניו ויכסינה מלרע, אמרין פומיה הוא חייש.
- ולחם אנשים לא תאכל – מכאן שהקטנים הולכין אצל הגדולים. מנין שהגדולים הולכין אצל הקטנים? דכתיב: "אל תבא בית מרזח" (ירמיהו טז, ה).
באבל תניא: אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור.
וכי אסור במנעל וסנדל, הני מילי בשל עור אבל אינפילא של בנד מותר, וסנדל של שעם נמי מותר. דהתם ביום הכפורים אמרינן: אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים. אמינא ליה: בתענית צבור מאי? אמר לי: לא שנא. ורב הונא נפיק ברהיטני ואביי נפיק בדהוצי ורבא בדכילי. ורבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק והוא הדין לסנדל של עץ דהוצי דאביי סנדל של עץ הוא ואין מנעל אלא של עור, דכתיב ואנעלך תחש. ואם מחופה של עור, אסור. וכן פסקו כל הגאונים וכבר פירשתי טעמיהם וראיותיהם בספר מלחמות יי והדברים עתיקים.
ואם מחמת עקרב מותר, דגמרינן מיום הכפורים: והחיה תנעול את הסנדל, כדעת רבינו הגדול ז"ל ביום הכפורים וחיה שאמרו כל שלשים יום.
בדברי תורה כיצד[עריכה]
אבל אסור בדברי תורה, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל "האנק דום".
| אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובהגדות. ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע. ומעשה שמת בנו של ר' יוסי בציפרי ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום. תאנא ובלבד שלא יעמיד תורגמן. אלא היכי עביד? כי הא דתניא: מעשה שמת בנו של ר' יהודב בר אלעאי ונכנס לבית המדרש ונכנס ר' חנניא בן עקביא וישב בצדו ולחש הוא לר' חנניה בן עקביא ור' חנניה לתורגמן והתורגמן השמיע לרבים. | ||
| – (מועד קטן דף כא.) | ||
כתב ר"ש ז"ל: היאך אסור בדברי תורה, והלא אמרו אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין? התם כגון קיום שאר מצוות דעלמא אבל בדברי תורה, דאית בהו שמחה כשהוא לומד ומשום הכי אסור. עוד יש לומר כיון דמיחייב למיקרי קרית שמע שחרית וערבית ויוצא בה ידי חובתו ומקיים והגית בו כדאיתא בערכין לא פסיקא ליה. וכן אסור במצוות עונה ולא פסיקא ליה במחשבא בכלל מצווה דבכל תשמיש אסור, אי נמי הנאה דמצוה לא קאמר.
לרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל: טעמא דרבים צריכין לו להתלמד ממנו הוא דמותר על ידי לחישה משום דתלמוד תורה טפי עדיף הא לאו הכי באיסורו עומד שמע מינה דכהן אבל ואין שם כהן אלא הוא אסור לו לקרות בתורה כל שבעה דכיון דלאו מצוה היא דדחיא ליה אבלות אלא מפני דרכי שלום נתקנה וסגי ליה בישראל עומד וקורא כל שכן במקום תלמידי חכמים דהא רב קרא בכהני עד כאן לרב ז"ל ולדעתנו שאין אבל יוצא כל שבעה לבית הכנסת אין צריך לומר שישראל עומד וקורא בו ואין בו מפני דרכי שלום.
ואיכא מאן דאמר מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה דהא תניא בתשעה באב (תענית ל.):
- כל מצות שנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובהגדות, אבל קורא במקום שאינו רגיל לשנות וקורא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות. אבל קורא באיוב וקינות ובדברים הרעים שבירמיהו.
מדקתני רישא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב וקא פריט סיפא קורא באיוב וקינות, שמע מינה אבל קורא בהן ואיכא מאן דאמר כיוון דקתני לה בתשעה באב ולא קתני לה באבל שמע מינה חמורין הן ימי אבל בכך מתשעה באב כשם שהוא חמור ממנו לענין כפיית המטה ועטיפת הראש ועשיית מלאכה וכן דעת רבינו בעל התוספות ז"ל ובירושלמי מצינו.
עוד הקלו מקצת החכמים ואמרו שאין אסור בדברי תורה אלא יום ראשון, מדאמרינן לגבי תפלין (מועד קטן דף כא.): "רבא אמר כיון שהניח שוב אינו חולץ, והא רבא דאמר הלכה כתנא קמא ואמר שלשה – מצוה שאני", אלמא משום דמצוה הוא לא אסרוהו בתפלין אלא יום ראשון, הילכך דברי תורה נמי מצוה הוא ואינו אסור בה אלא יום ראשון בלבד ואין נכון דאם כן תשמיש המטה נמי מצוה היא בעונתה וכדתניא (מועד קטן כג:): "רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן", אלא בין שלשה ליום אחד משנינן מצוה שאני, אבל דברי תורה דכתיב בהו משמחי לב – כל שבעה הן, ועוד לא דמי לתפלין דהא פטר נפשיה בקריית שמע שחרית וערבית כדאמרינן. תדע, דהא ברייתא קמייתא קתני באלו דברים שאבל אסור בהן: מלאכה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורח ולא קתני תפלין ושאלת שלום משום דאין נוהגות כל שבעה.
באבל (פרק י' הלכה י"א) תניא: חכם (רב) [או] תלמיד חכם שמת לו מה באין ויושבין לפניו ונושאין ונותנין לפניו בהלכות אבלים. אם טעו, משיבן בשפה רפה, והוא אינו שואל, ואם רצה מדבר על ידי עצמו, ואם לאו נותן רשות שידברו על ידו. מעשה בשמעון בנו של ר' עקיבא שמת והיה יושב ודורש כל היום כולו. וזה היה מעשה בר' שהיה יושב ודורש כל היום כולו. הך סיפא ברבים צריכין לו היא, ואפילו בהלכות אחרות דורש ורישא אינו שואל אבל משיב בהלכות אבלים, וכן בכל אדם.
בשאלת שלום כיצד[עריכה]
אבל אסור בשאלת שלום מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל "האנק דום"
(מועד קטן כא:): תנו רבנן: אבל שלשה ימים הראשונים אינו שואל ואינו משיב להם שלום, משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל, משבעה ועד שלשים שואל ומשיב כדרכו. ורמינן עלה, והתני מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא ובאו כל ישראל והספידום הספד גדול ובשעת פטירתן עמד ר' עקיבא על ספסל גדול ואמר אחינו בית ישראל שמעו אפילו שבעה בנים חתנים קבר מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם ואם בשביל כבוד עקיבא באתם כמה עקיבא בשוק, אלא כך אמרתם תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו, וכל שכן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם לשלום אלמא מותר בשאלת שלום, ומפרקינן כבוד רבים שאני.
ומסקנא שלשה ימים הראשונים אינו שואל ואס שאלו אחרים בשלומו מודיע להם שהוא אסור להשיב, משלשה ועד שבעה אינו שואל ואם שאלו משיב להם שלום, משבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים שאחרים שרויין בשלום אבל אחרים אינן שואלים בשלומו שהוא אינו שרוי בשלום ואין צריך לומר שאם שאלו בשלומו משיב כדרכו ואינו צריך להודיעם שהוא אבל. לאחר שלשים הרי הוא כשאר כל אדם. והני מילי בשאר קרובים, אבל על אביו ועל אמו הוא שואל בשלום אחרים לאחר שבעה, אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים עשר חדש.
ותניא: המוצא את חברו אבל בתוך שלשים יום מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו, לאחר שלשים יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין כדרכו, אבל מדבר עמו תנחומין מן הצד. מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו ולדבר עמו תנחומין; מצאו בשוק אומר בשפה רפה ובכובד ראש. ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש אינו מדבר עמו מן הצד. אמר ר' מאיר: המוצא אבל לאחר שנים עשר חדש ומדבר עמו תנחומין למה הוא דומה? לאדם שנשברה רגלו ואיתסא מצאו רופא בשוק אמר לו כלך אצלי שאני שוברה וארפאנה כדי שתדע שסממנין שלי יפין הן.
וחייב בעטיפת הראש כיצד[עריכה]
אבל חייב בעטיפת הראש, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "ולא תעטה על שפם" – מכלל דכולי עלמא מיחייבי.
אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. עד כמה? מחוי רב עד גבי דיקנא.
פירוש עטיפת הראש – כיסוי הראש, דמאן דאזיל בלא עטיפה בשבת קרינן פריעת הראש והתם אמרינן ומכסה ראשה כאבל, שנאמר אבל וחפוי ראש. ומדכתיב על שפם למדו שצריך להתעטף ראש וזקן עד גבי דיקנא הוא שער שעל הלסתות. ועטיפה זו למעלה מן החוטם וישמעאלים נראין עדיין שמחזירין קצה המצנפת על פיהם ועל ראש החוטם שלהם וקורין אותו אל לתאם ועיקריה דכתיב ולא תעטה שפם.
ובירושלמי: 'לא תעטה על שפם' מכאן שצריך לכסות פניו וליכסיניה מלרע דלא ליהוון אמרן פומיה הוא חשיש, ואמר רב מתתיה: עטיפת הראש בטלית או בסודר שפיר דמי, דאביי אשכחיה לרב יוסף דקא אזיל ואתי בביתיה בשבת ופריס ליה סודרא ארישיה אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת? אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן: דברים שבצינעא נוהג.
כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל:
- וצריך לפרוע את ראשו ומאי פריע גדול שער וגילוי הראש ממגבעתו וסודרו וכיוצא בהן, ומתעטף בעטיפת ישמעאלים. דתניא ראשו יהיה פרוע זה גדול שער דברי ר' אליעזר; ר' עקיבא אומר: נאמרה הויה בראש ונאמרה הויה בבגדים, מה להלן דבר שהוא חוץ מגופו אף כאן דבר שהוא חוץ מגופו. ואוקימנא בכיסתא וסודרא – פירוש: מגבעתו וסודרו, שהן מונחין על ראשו והן חוז מגופו, וכך מנהג והלכה.
עד כאן למד הרב ז"ל אבל ממצורע, ואין תלמודו מתחוור, דהא עטיפת הראש באבל ובמצורע מיכתב כתיבי ולא גמרי מהדדי לעטיפה, ובר מעטיפה חדית רחמנא מילתא אחריתי במצורע, וראשו יהיה פרוע, וליתה להא באבל.
והני מילי כל היום, אבל כשבאין אחרים ומנחמין מגלה את ראשו מאותה עטיפה לכבוד הרבים, עד שפוטרן, כדתניא באבל רבתי, וכדכתבינן לעיל בענין השורה.
הנחת תפלין כיצד[עריכה]
אבל אסור להניח תפלין מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "פארך חבוש עליך" – מכלל דכולי עלמא אסירי.
תנו רבנן: אבל שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפלין. (בשלישי) [משלישי], ושלישי בכלל, מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות אינו חולץ, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפלין. משני, ושני בכלל, מותר להניח תפלין. טעמא דר' אליעזר דכתיב "ויתמו ימי בכי אבל משה". טעמא דר' יהושע דכתיב "ואחריתה כיום מר". ומסקנא הלכה כרבי יהושע בהנחה וכיון שהניח ביום שני אינו חולץ, ואפילו באו פנים חדשות.
ופירש רש"י זל הא דקאמרינן שני ימים אסור להניח תפלין ומשני ושני בכלל מותר להניח דשני ימים אסור בהם ומקצת שני ככולו וכן שלישי לר' אליעזר, וכך נמי פירש הרא"בד ז"ל: לרבי אליעזר שנים הראשונים ככולן ומקצת שלישי אסור דכתיב "ויתמו ימי בכי אבל משה" אין ימי פחות משנים וכתיב ויתמו, אלמא שלמים בעינן שמשלים עליהם מן השלישי. וטעמא דרבי יהושע דכתיב "ואחריתה כיום מר" – מדכתיב כיום ולא כתיב יום משמע שיש עליו תוספת מן השני כמעט. ולפי הדרך הזו שפירשו ז"ל נראה שבשבי אכו' אינו מניח שחרית עד שיתפללו ויעמדו מנחמין מאצלו ולאחר מיכן מניחן כל היום ושוב אינו חולץ.
אבל רבינו הגדול ז"ל כתב בהלכות: ומסקנא אינו אסור אלא יום ראשון בלבד דעיקר מררא חד יומא דכתיב ואחריתה כיום מר וכן כתבו כל הגאונים בחיבוריהם ובתשובות שלהן ז"ל. ואנו תמהים: למה לא אסרו עליו מקצת השני? ואם סמכו הנאונים בזו שאמרו במסכת סוכה בפרק הישן (דף כה:): "אבל חייב בכל מצוות האמורות בתורה חוץ מן התפלין שנאמר בהן פאר וכתיב לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר והני מילי יום ראשון" זו אינה תורה, דהא ביום שני חייב הוא בתפלין, ואף על פי שמקצתו היום נהג בהן אבלות. ונראה לי שכלפי שאמרו לילה לאו זמן תפלין הוא והנוהג שני ימים בתפלין על כרחו נוהג בהן שלשה מפני שאינו יכול להניחן בלילה ולעניין אבלות מקצת היום ככולו לפיכך אמרו שלשה ימים אסור, ומשלישי ושלישי בכלל מותר, וכן שני ימים לרבי יהושע, ונמצא שמקצת היום הזה שנהג בהן כאבל לא מדין אבלות אלא מפני דין תפלין שאמורין בלילה. ולפירוש רבינו והגאונים ז"ל [אין] אלא יום אחד שהוא דין אבלות ובלילה אם נותן או אינו נותן ענין אחר הוא. והסיוע לדבריהם שמצינו בכל מקום ואחריתה כיום מר עיקר מררא חד יומא, לומר שאין יום ראשון תופס לילו, כדאיתא בפרק טבול יום ופרק קמא דברכות ובאבל ובירושלמי תני להא מתניתא הכי: 'אבל ביום ראשון אינו נותן תפילין בשני נותן תפלין ואם באו פנים חדשות הרי זה חולצן כל שבעה, דברי ר' אליעזר. רבי יהושע אומר: ביום ראשון וביום שני אינו נותן תפלין, בשלישי נותן תפלין, ואם באו פנים חדשות אינו חולצן. וזה הלשון סיוע לדברי הגאונים ז"ל.
ומבעי ליה לאבל ליתובי דעתיה ולכווני לביה לתפלין שלא יסיח דעתו מהן, דגרסינן ביומא (דף ז:): אמר רבה בר בר חנא צריך אדם למשמש בתפליו כל שעה, קל וחומר מציץ – ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, תפלין שיש בהן כמה אזכרות – על אחת כמה וכמה. הילכך מניח להו בישוב דעתו, אבל בשעת הבכי ובשעת ההספד אינו מניח.
תורת האדם/עניין תכבוסת תורת האדם/עניין תספורת תורת האדם/עניין שמחה תורת האדם/עניין אחוי הקרע