תורת האדם/עניין נעילת הסנדל
בנעילת הסנדל כיצד[עריכה]
אבל אסור בנעילת הסנדל ומדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל "ונעליך תשים ברגליך" מכלל דכולי עלמא אסירי, דכתיב "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבא דמעתך האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך".
הכי קאמר ליה רחמנא ליחזקאל: האנק ודום דממת מתים, כלומר כדרך שעושין למתים, ואבל אחד לא תעשה אלא פארך חבוש עליך ונעליך תשים – אלמא הני כולהו אסירי לשאר אבלי.
ובירושלמי פרישו:
- האנק דום מתים – מכאן שהוא צריך לצווח על המתים,
- אבל לא תעשה – מכאן שצריך להתאבל,
- פארך חבוש עליך – אלו תפילין,
- ונעליך תשים ברגלך – מכאן שאסור בנעילת (הנסלל) [הסנדל],
- ולא תעטה על שפם – מכאן שצריך לכסות פניו ויכסינה מלרע, אמרין פומיה הוא חייש.
- ולחם אנשים לא תאכל – מכאן שהקטנים הולכין אצל הגדולים. מנין שהגדולים הולכין אצל הקטנים? דכתיב: "אל תבא בית מרזח" (ירמיהו טז, ה).
באבל תניא: אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור.
וכי אסור במנעל וסנדל, הני מילי בשל עור אבל אינפילא של בנד מותר, וסנדל של שעם נמי מותר. דהתם ביום הכפורים אמרינן: אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים. אמינא ליה: בתענית צבור מאי? אמר לי: לא שנא. ורב הונא נפיק ברהיטני ואביי נפיק בדהוצי ורבא בדכילי. ורבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק והוא הדין לסנדל של עץ דהוצי דאביי סנדל של עץ הוא ואין מנעל אלא של עור, דכתיב ואנעלך תחש. ואם מחופה של עור, אסור. וכן פסקו כל הגאונים וכבר פירשתי טעמיהם וראיותיהם בספר מלחמות יי והדברים עתיקים.
ואם מחמת עקרב מותר, דגמרינן מיום הכפורים: והחיה תנעול את הסנדל, כדעת רבינו הגדול ז"ל ביום הכפורים וחיה שאמרו כל שלשים יום.