תורת האדם/עניין שבתות וימים טובים
| הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל – בטלו ממנו גזרת שבעה; שמונה ימים קודם לרגל – בטלו ממנו גזרת שלשים, מפני שאמרו: השבת עולה ואינה מפסקת, הרגלים מפסיקין ואינן עולין. רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש עצרת כשבת. רבן גמליאל אומר: ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים. וחכמים אומרין: לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים, ראש השנה ויום הכיפורים כשבת. |
||
פירוש: הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל, כיוון שעיקר חומר אבלות בשלב ימים הראשונים, וכבר נהג אותן, הרגל מפסיק אבלותו ומבטל ממנו כל גזרות שבעה, אבל נוהג בגזרות שלשים, לפי שעדיין לא חלו עליו אותן הגזרות ולא נהג מהן כלום. קבר מתו שמונה ימים קודם לרגל, כיוון שנהג יום אחד בגזרת שלשים, הרגל מפסיק אבלותו ובטלו ממנו גזרות שלשים, מפני שאמרו: הרגלים מפסיקין הקובר את מתו שלשה ימים ושמונה קודם להם, ואינן עולין למניין שבעה בקוברו פחות משלשה קודם להם ואינן עולין למניין שלשים בקוברו פחות משמנה קודם להם או בקובר ברגל עצמו. והשבת עולה לעולם למניין שבעה ושלשים ואינה מפסקת.
רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש עצרת כשבת. קסבר ר' אליעזר טעמא דרגלים מפסיקין שדינן היה לעלות כשבת, אלא שאם אמרנו נמי יעלו למניין שבעה הרי הפסיקו הכל דשבעה ימים נינהו. וכן עצרת בזמן שבית המקדש קיים שהיו לו תשלומין כל שבעה אם עולה למניין שבעה הוא עולה והרי הפסיק, לפיכך כשלא היו יכולין לומר יעלו אמרו מפסיקין, ועשו דין שלשים להפסיק כדין שבעה. וכשקבר את מתו שני ימים קודם הרגל, כדי שלא יבטל עיקר אבלותו ממנו, אמרו לא מפסיקין ולא עולין. לפיכך, משחרב בית המקדש, שאין לעצרת תשלומין כל שבעה, ואם באנו לומר תעלה אינו עולה אלא ליום אחד הרי הוא כשבת עולה ואינה מפסקת ואין צריך לומר בראש השנה ויום הכפואים שאינן רגלים דאפילו בזמן שבית המקדש קיים כשבת הן. ורבן גמליאל סבר: אף ראש השנה ויום הכפורים כרגלים הן, דכל ימים טובים מפסיקין ואינן עולין דטעמא דשבת עולה שאם אמרנו תפסיק לא מצינו אבלות לפי שאין שבעה בלא שבת אבל ראש השנה ויום הכפורים כרגלים הן ואין צריך לומר עצרת שהיא כרגלים. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים, ורבנן כטעמא דרבי אליעזר סבירא להו אלא בהא פליגא עליה, דרבנן סברי כיוון דבזמן בית המקדש היו לו תשלומין כל שבעה, כשבעה ימים הוא חשוב ומפסיק; ראש השנה ויום הכפורים כשבת, לפי שהן יום אחד וכדפרישית.
תנו רבנן: קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפילו שעה, וקיימא לן כוותיה.
אמר רב: גזרות בטלו, ימים לא בטלו: שאם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל. וכן אמר רב הונא: גזרות בטלו, ימים לא בטלו. ושמואל אמר גזרות נמי לא בטלו, ואיתוקמא כתנאי, דתניא: הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים ומגלח ערב הרגל ואם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל. אבא שאול אומר: מותר לגלח אחר הרגל, שכשם שמצוות שלשה מבטלת גזרת שבעה כך מצוות שבעה מבטלת גזרת שלשים. והדרינן ומקשינן אהאי מתניתא דקתני מצוות שבעה מבטלת גזרת שלשים והא אנן תנן: הקובר את מתו שמנה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזרת שלשים – הא שבעה לא, ומהדרינן קסבר אבא שאול מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לכאן ולכאן. אמר רב הלכה כאבא שאול, ומודים חכמים לאבא שאול [ביום] שלשים שמקצת היום ככולו. רבה אמר: הלכה כאבא שאול ביום שלשים ואין הלכה כמותו ביום שבעה. נהרדעי אמרי הלכה כאבא שאול בזו ובזו, דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. והלכה כאבא שאול בכולהו ביום שבעה וביום שלשים שמקצת היום ככולו בשניהם, והלכה כמותו דגזרות וימים בטלו, ואם לא גלח ערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל, ואף על גב דלא פסקו כותיה אלא בפלוגתא דמקצת היום אבל בימים בטלו לא – אדכרו לה בגמרא. תדע, דהא רב הונא שפסק כוותיה והא דאמר ימים לא בטלו אפילו הכי הא קיימא לן הלכה כדברי המקל באבל. ואף על גב דהא מילתא פלוגתא דרב ושמואל היא ואמרי ריבוואתא כי אמרינן הלכה כדברי המקל באבל בתנאי אבל באמוראי כסוגיין דעלמא אפילו הכי כיוון דהך פלוגתא דתנאי היא ובתנאי תניא מילתא ושכחן נהרדעי דפסקי כאבא שאול במקצת היום ככולו ומיתלו בטעמא שאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל לגבי ימים בטלו נמי כוותיה פסקינן מהאי טענא גופיה ועוד הא שמואל מרה דשמעתא הלכה כדברי המקל באבל פסק כוותיה בימים בטלו ומשום דהוא מיקל אמרה ולטעמיה אזיל. וכיוון דסמכינן בגמרא עליה שמע מינה הלכתא כוותיה בכולהו דהא מיקל הוא בתלתיהן, וכן פסקו הגאונים ורבינו ז"ל. הילכך, אם חל שיביעי שלו להיות ערב הרגל, מגלח בערב הרגל ביום השביעי דאמרינן מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה למניין שבעה ועולה למניין שמונה שהוא מכלל שלשים ואם לא גלח ערב ברגל שהוא יום שביעי שלו מותר לגלח אחר הרגל דכשם שמצוות יום אחד ושעה אחת מבטלת גזרת שבעה כך מצוות שבעה מבטל גזרת שלשים. ואבל שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל מותר לגלח בתוך הרגל דכיוון דשביעי שלו בשבת אנוס הוא ושבת עולה לו והוה לי קובר שבעה קודם לרגל דבטלה ממנו גזרת שלשים וכיוון דאנוס הוא מותר לגלח במועד.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: והכל מודין כשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב: והוא הדין אפילו יום ששי מאי טעמא דאכתי לא שלים אבלות דידיה אלא רגל הוא דמפיק ליה מאבלות הלכך אין מותר לרחוץ עד דעייל רגל. וקיימא לן כוותיה.
ומצאתי בנמקי הצרפתים:
- מעשה ועמד רבינו שמואל מאבלותו ערב יום טוב מבעוד יום והלך לבית הכנסת ולא התפללו מנחה אצלו בבית האבל כמו שעשו כל השבת כולה וטעם הדבר מפי הגאון אביו מפני שום טוב מפסיק ומבטל גזרת שבעה ושלשים ומותר להסתפר ערב יום טוב, כך מבטל גזרת שבעה ועומד מאבלותו מבעוד יום.
עד כאן מצאתי בנימקיהם ודברי טעות הן, שהרי אמרו אסור ברחיצה עד הערב אלמא כל גזרת שבעה עליו עד שנכנס ביום טוב, אבל לעניין גזרת שלשים בקוברו שבעה קודם לרגל מפני שאינו יכול לגלח ביום טוב התירוהו מבעוד יום, וכן אפילו בערב שבת זוקף מטתו מן המנחה ולמעלה משום דלא איפשר ואף על פי כן אינו יושב עליה אלא משתחשך, וכן הדין בכבוס מכבס ערב הרגל ואינו לובשן עד שתחשך, וכן כתב הרא"בד ז"ל.
כתוב בהלכות והלכה למעשה הקובר את מתו ברגל לא חיילא עליה אבלות אלא לאחר הרגל ונקיט ימי אבלות מיום טוב האחרון ואף על גב דלא נהיג ביה, אבלות עולה לו למניין שבעה, ולא נקיט לאחר הרגל אלא ששה ימים בלבד. ומאן דשכיב ליה שיכבא ביום טוב שני שהוא יום טוב האחרון או ביום טוב שני דעצרת נהיג ביה אבלות דהוא יום מיתה וקבורה והכין אסכימו רבנן דאבלות דיום ראשון דאוריתא הוא דכתיב "ואכלתי חטאת היום" וכתיב "ואחריתה כיום מר" ויום טוב האחרון מדרבנן הוא וכיוון שאבלות דיום ראשון מדאורייתא הוא ויום טוב אחרון מדרבנן אתי עשה דאוריתא ודחי לא תעשה דרבנן, וכן כתבו כל הגאונים.
וקשה לי שהרי לענין חתן אמרנו מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקובר מתו ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות דכיון דנכנס תחלה לחופה חלה עליו חתונה מיד והוה ליה רגל ודחי אבלות והא חתונה דרבנן היא ואפילו הכי אתי דרבנן ומבטל יום מיתח וקבורה. עוד קשה לדבריהם למח נוהג אחר כך שבעת ימי אבלות ואין ימי החופה עולין לו הואיל והן מדרבנן, אף על פי שלא נהג בהם כלום דומיא דיום טוב שני אי נמי לינקוט מיום אחרון של חופה?
ויש לתרץ דעתם דגבי קובר את מתו בחתונה על כרחם דחו האבילות שאם ינהיגו בו יום ראשון אותו יום שנהג אבלות לא היה עולה למניין ימי חופה שאין שמחה במקום אבלות וכבר התחיל בהם לפיכך דחו האבלות ואף על פי שהוא מצות תורה וקיימו החופה אף על פי שהיא מצות חכמים דקיימא לן חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
ויש שעלה בדעתם לומר שאין קוברין המת אלא למחרתו שאין כאן יום אבלות מן התורה והוה ליה כמלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות. ודברים של שבוש הן.
ולמניין שבעת ימי חופה שאמרנו שאינן עולין לו, דבר ברור הוא, שאין יום טוב ושמחה שלו עולין לו לאבלותו – אתי ודאי דדבריהם ודחי ספק דדבריהם. אבל יום טוב שני, דספק הוא ובספיקא אנו דנין בו בכל מקום – דקיימא לן נולדה בזה מותרת בזה דשתי קדושות הן – הלכך לענין אבלות מונין אותו חול דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל. ואין אומרים ביום טוב שני חכמים העמידו דבריהם במקום תורה שלא לנהוג בו אבלות דיום ראשון לפי שאין יום טוב מתחלל ממש באבלו זו שהרי כשחולץ מנעלו וסנדלו ואינו נותן שלום ולא קורא בתורה ומעטף ראשו וכופה מטתו אין יום טוב מחולל לו בכך שאפילו אדם אחר שנהג כן שלא לשום אבלות לא עשה ולא כלום הילכך מקיים של תורה ודוחה של דבריהם וכבר פירשנו שאינו קורע ביום טוב שני