תורת האדם/עניין דברי תורה
בדברי תורה כיצד[עריכה]
אבל אסור בדברי תורה, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל "האנק דום".
| אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובהגדות. ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע. ומעשה שמת בנו של ר' יוסי בציפרי ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום. תאנא ובלבד שלא יעמיד תורגמן. אלא היכי עביד? כי הא דתניא: מעשה שמת בנו של ר' יהודב בר אלעאי ונכנס לבית המדרש ונכנס ר' חנניא בן עקביא וישב בצדו ולחש הוא לר' חנניה בן עקביא ור' חנניה לתורגמן והתורגמן השמיע לרבים. | ||
| – (מועד קטן דף כא.) | ||
כתב ר"ש ז"ל: היאך אסור בדברי תורה, והלא אמרו אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין? התם כגון קיום שאר מצוות דעלמא אבל בדברי תורה, דאית בהו שמחה כשהוא לומד ומשום הכי אסור. עוד יש לומר כיון דמיחייב למיקרי קרית שמע שחרית וערבית ויוצא בה ידי חובתו ומקיים והגית בו כדאיתא בערכין לא פסיקא ליה. וכן אסור במצוות עונה ולא פסיקא ליה במחשבא בכלל מצווה דבכל תשמיש אסור, אי נמי הנאה דמצוה לא קאמר.
לרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל: טעמא דרבים צריכין לו להתלמד ממנו הוא דמותר על ידי לחישה משום דתלמוד תורה טפי עדיף הא לאו הכי באיסורו עומד שמע מינה דכהן אבל ואין שם כהן אלא הוא אסור לו לקרות בתורה כל שבעה דכיון דלאו מצוה היא דדחיא ליה אבלות אלא מפני דרכי שלום נתקנה וסגי ליה בישראל עומד וקורא כל שכן במקום תלמידי חכמים דהא רב קרא בכהני עד כאן לרב ז"ל ולדעתנו שאין אבל יוצא כל שבעה לבית הכנסת אין צריך לומר שישראל עומד וקורא בו ואין בו מפני דרכי שלום.
ואיכא מאן דאמר מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה דהא תניא בתשעה באב (תענית ל.):
- כל מצות שנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובהגדות, אבל קורא במקום שאינו רגיל לשנות וקורא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות. אבל קורא באיוב וקינות ובדברים הרעים שבירמיהו.
מדקתני רישא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב וקא פריט סיפא קורא באיוב וקינות, שמע מינה אבל קורא בהן ואיכא מאן דאמר כיוון דקתני לה בתשעה באב ולא קתני לה באבל שמע מינה חמורין הן ימי אבל בכך מתשעה באב כשם שהוא חמור ממנו לענין כפיית המטה ועטיפת הראש ועשיית מלאכה וכן דעת רבינו בעל התוספות ז"ל ובירושלמי מצינו.
עוד הקלו מקצת החכמים ואמרו שאין אסור בדברי תורה אלא יום ראשון, מדאמרינן לגבי תפלין (מועד קטן דף כא.): "רבא אמר כיון שהניח שוב אינו חולץ, והא רבא דאמר הלכה כתנא קמא ואמר שלשה – מצוה שאני", אלמא משום דמצוה הוא לא אסרוהו בתפלין אלא יום ראשון, הילכך דברי תורה נמי מצוה הוא ואינו אסור בה אלא יום ראשון בלבד ואין נכון דאם כן תשמיש המטה נמי מצוה היא בעונתה וכדתניא (מועד קטן כג:): "רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן", אלא בין שלשה ליום אחד משנינן מצוה שאני, אבל דברי תורה דכתיב בהו משמחי לב – כל שבעה הן, ועוד לא דמי לתפלין דהא פטר נפשיה בקריית שמע שחרית וערבית כדאמרינן. תדע, דהא ברייתא קמייתא קתני באלו דברים שאבל אסור בהן: מלאכה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורח ולא קתני תפלין ושאלת שלום משום דאין נוהגות כל שבעה.
באבל (פרק י' הלכה י"א) תניא: חכם (רב) [או] תלמיד חכם שמת לו מה באין ויושבין לפניו ונושאין ונותנין לפניו בהלכות אבלים. אם טעו, משיבן בשפה רפה, והוא אינו שואל, ואם רצה מדבר על ידי עצמו, ואם לאו נותן רשות שידברו על ידו. מעשה בשמעון בנו של ר' עקיבא שמת והיה יושב ודורש כל היום כולו. וזה היה מעשה בר' שהיה יושב ודורש כל היום כולו. הך סיפא ברבים צריכין לו היא, ואפילו בהלכות אחרות דורש ורישא אינו שואל אבל משיב בהלכות אבלים, וכן בכל אדם.