תוספות רי"ד על הש"ס/עבודה זרה/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
מאירי |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מהדורות תליתאה ורביעאה
[עריכה]
פרק כל הצלמים
אי דנעבדין אחת בשנה מ"ט דרבנן פי' שאין לומר דרבנן סברי דאין נעבדין דלא הוו פליגי בדבר הנרא' לעינים ואי לאו דחזא ר' מאיר דהן נעבדין לא הוה אמר מפני שנעבדין:
ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום ראיתי מקשים דרשב"ג אדרשב"ג דהכא אמר רשב"ג כל שיש בידו כל דבר טעמא דיש בידו כל דבר הא אין בידו כלום שרי אלמא לית ליה דר"מ דחייש למיעוטא ובפ"ג דבכורות תנן רשב"ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי אין חוששין שמא בנה של אחר היה דמשמע טעמא דמיניקה שבנה כרוך אחרי' הא חלב לחודי' אינו פוטר וסבירא ליה כרבי עקיבא דאמר התם חלב אינו פוטר דאף על גב דרוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות איכא מיעוטא דחולבות אע"פ שאינן יולדות וחיישי' למיעוטא ומתרצים דלעולם רשב"ג לא חייש למיעוטא ושני התם דאיכא מיעוטא וחזקה דאימור אוקי בהמה אחזקתה ועדיין לא ילדה עוד מקשים דהתם פסיק רב הלכה כרשב"ג וכיין דאינא למיעוטא וחזקה א"כ אמאי לא בדקי' כל י"ח טרפות והאיכא מיעוטא וחזקה דאמר רב הונא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ואין זו קושיא של כלום דההיא חזקה דאיסור לאו חזקה דטרפות היא אלא משום אבר מן החי ואדרבה אמרי' התם נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפ' עיין בתשובות ז':
פיסקא המוציא שברי צלעים כו' אמר שמואל ואפילו שברי ע"ז ק"ל דמהכא מוכח דסבר שמואל דאין עובדין לשברין ובשלהי פרקין אמרי' לרב ושמואל דכ"ע עובדין לשברים ושם אני עתיד לתרצה:
דאמר ר' אושעי' מערים אדם על תבואתו כו' עיין בקונטרסי בשלהי פרק ביצה ובריש פ' השוכר את הפועלין במהדורא קמא:
באפרוחין כאן וכאן מותרין. בבצים כאן וכאן אסורין מה שפירש המורה שצריכין לאילן וגזור בהו רבנן בעל אילן עצמו אינו נ"ל דא"כ כי אייתי עצים מעלמא נמי וקינתה בהן יאסרו שהרי הקן צריך לאילן שיעמיד עליו ונ"ל לפרש באפרוחים כאן וכאן מותר להתיזן בקנה ולא גזרי' שמא יעלה באילן אפילו בהקדש דבנענוע בעלמא נפלי וא"צ לעלות באילן וליטלן הילכך אפילו באשרה איכא למיגזר שמא יעלה באילן. ופתרון השיטה הוא כדפרישית במה"ק עיין מ"ש במעילה בפ' ולד חטאת.
פיסקא המוציא כלים. שפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ פי' המורה בדיל וכך פירש גם בערוך בדיל תרגום ירושלמי בעצא וקשיא לי דא"כ היינו מתכות ומה צורך לומר וחיפום בבעץ ודאי אם הי' בעץ מין עץ היה יפה כלומר לא תילף מהתם שאע"פ שהי' העץ מלמעלה ברזל הי' מלמטה. אל בדיל כך היא כשר כמו ברזל ומה לו לומר וחיפום בבעץ. ויש לור שהבדיל לכשמכהה מראיתו דומה כאלו היא עץ ובעבור זה טעו מי שראו אותה וסברו שהיא של עץ ולמה הוצרכו לעשות שפודים מלמטה מפני שהבדיל אינו חזק והיו הקנים נכפפין:
ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח. לקמן בפירקן מקשה דר' יוסי אדר' יוסי ובנן אדרבנן מנבייה דאשרה ומתרץ. ואטחון אותו טחון היטב פי' ומדבר חורב מגדל צמחים היה שהרי שם היה משה רועה את צאן יתרו ומדמקשי' מעגל ומנחש הנחושת ש"מ כל שחיקת מתכות מגדלת צמחים אלא שלא קראו עפר ומש"ה פסולין לכיסוי חוץ מזהב דאיקרי עפר ועפרות זהב לו. כדאמרי' בפ' כיסוי הדם עיין התם במהדורא תליתאה:
פיסקא שאל (פנקלוס) [פרקלוס] כו' עד אני לא באתי בגבולה היא באת בגבולי פי' המורה היא באת בגבולי שהמרחץ קדם לה והמרחץ נעשה לכל הבא לרחוץ ולא כל הימנה שתהא גוזלת את הרבנים ועוד תשובה אחרת אין אומר נעשה מרחץ כו' ואינו נ"ל דמנלן דמרחץ קדם ותו אפי' אם קדם אין זה גוזלת את הרבנים שבחצר ע"ז עשה ואין המקום הפקר לרבים ותו אם טענה אחרת הוא זה שאמר אין אומר נעשה מרחץ כו' אמאי לא אמר ד"א כדאמרי' בסיפא מש"ה נ"ל לומר שהכל היא טענה אחת שמפרש היאך לא באתי בגבולה והיא באת בגבולי שאלו היו עושין המרחץ נוי לאפרודיטי הייתי בא אני בגבולה והייתי אסור לרחוץ בה אבל עכשיו שהיא נעשית נוי למרחץ היא באה בגבולי והילכך אני מותר לרחוץ בה ד"א אם נותנין לך ממון הרבה כו' פי' עד עתה התיר המרחץ בהנאה ועכשיו מתיר גוף ע"ז עצמה מפני שאין נוהגין בה משום אלוה:
פיסקא הגוים העובדים את ההרים תנא קמא סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר פי' ואע"ג דכל תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי לגבגי ע"ז דוקא כשעומד התלוש בעינו כגון שחצב אבנים ובנה מהן בית ועבדו. אבל האילן כשנוטעו גרעין משתנה מכמות שהיה ועושה פנים חדשות הילכך אין דינו אלא כמחובר:
מפני מה אשירה אסור מפני שיש בה תפוסת ידי אדם ופירש המורה שנטעה אדם ובאילן שנטע וזרע גרעין או אגוז קאמר והו"ל מחובר מעיקרא דאי תלוש ולבסוף נטעו אמרי' לקמן דתלוש גמור הוא ודכ"ע אסירי ואינו נ"ל דאדרבה הכי מוקמי' בגמרא פלוגתייהו באילן שנטעו ולבסוף עבדו דלתנא קמא שרי ולר' יוסי אסור אבל אם נטע אגוז מתחלה לשם עבודה זרה גם תנא קמא מודה דאסור:
המשתחוה להר אבניו מהן למזבח פי' וכגון שחצבן ישראל דאילו חצבן גוי מותרין דומיא דשפאי אשרה:
ואי משום בית ד' אלהיך כו' כמה דחוק פתרון המור' דאיבעי ליה למימר בית ד' אלהיך הוא שהאתנן אסור לבנין הבית ולא שיהא נאסר המחובר משום אתנן ונ"ל לפרש כך הוא שאל שתים אם יש נעבד במחובר לגבוה ואם הבנין של מזבח שהיא מכשירי קרבן אם הוא כקרבן להיות הנעבד אסור בו ואמר רבא ק"ו ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה דכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' ל"ש תלוש ול"ש מחובר שאם היה אילן מחובר ונתנו לזונה באתננה פסול לבנין נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה שאם עבד אילן או הר שהם אסורין לבנין ותיפשוט מהכא דיש נעבד במחובר וגם מכשירי קרבן כקרבן דמי שהמחובר אנו אוסרין אפילו לבנין שאין לומר דוקא לקרבן יאסר ולא לבנין שאם השתחוה לקמ' אסורין חיטי' למנחות וכגון שנקצרו ונטחנו ע"י ישראל שאינו מבטל ע"ז לעולם אבל לעולם לבנין שרי דהא מאתנן ילפי' ומחובר דאתנן לא ימצא כ"א לבנין דאי לקרבן הא אמרי' נתן לה חיטים (חסר כאן יותר משתי שורות שלימות בכ"י וחבל על דאבדן) לגבוה שלא יהא נוהג אתנן במחובר כלל וסתר ליה השתא ההיא חילוף שלא יהא אתנן ולא נעבד נוהג במחובר ומינה נילף נמי שמכשירי קרבן לא יהו כקרבן שגם התלוש שהוא אסור לקרבן יהא [אסור] ולא לבנין שהוא מכשירי קרבן ונילף הכי ומה נעבד שהוא אסור בתלוש להדיוט לא נאסר כ"א לקרבן ולא למכשירי קרבן פי' שכשהחמיר הבורא ואמר דיש נעבד בבעלי חיים ואע"פ שאין [נאסרין] להדיו' נאסרין לגבוה דוקא לקרבן מצאנו שאסרם כדילפי' מן הבהמה להויא את הנעבד וזהו לקרבן אבל אם הקדיש לבדק הבית יש לומר מותר ומוכרין אותו ונופלין דמיו לבדק הבית ואף האתנן [החמיר] בו הבורא ואסרו לגבוה ואע"ג דשרי להדיוט דוקא לקרבן אסרו ולא לבנין דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמי ומש"ה מקשה ואי משום בית ד' אלקיך דמשמע שגם בבית הוא אסור והיאך אמרת [דוקא] לקרבן אסור האתנן אבל לבנין הבית שרי ההוא למעוטי פרה אתי דאע"ג דמזין מדמה נוכח פני אוהל מועד אינה באה לבית ואתנן כשר בה א"נ לרבות הרקועים שהן ציפוי לבית קודש הקדשים ומשום דמיתחזי בפנים מאוס האתנן בהם אבל לעולם לשאר בנין שאינו נרא' בפנים מותר דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמי:
המשתחוה לחיטים קמחן מהו למנחות. פי' כגון שטחנן גוי והותרו להדיוט דאילו טחנן ישראל אסורין אף להדיוט:
המשתחוה לדקל לולבן מהו למצוה פי' כגון שחתכו ישראל שלא יתבטלו כי אתא רב דימי אמר אשר' שביטלה קא מיבעא לי' פי' כגון שחתיכה גוי וביטל כל האשרה:
היה שלו ושל ע"ז ידון מחצה על מחצה פי' חציו של גוי אסור בהנאה וחצי' שלו מותר והמורה פי' ידון מחצה על מחצה אותה של ע"ז אינו עולה לו בכניסת הד' אמות אבל חלקו עולה לו בכניסת הד"א שאם היה עביו ב' אמות מונה האמה שלו וכונס ג"א לתוך שלו ואינו נ"ל כיון דחצי הכותל היא של גוי א"צ לכנוס אלא בונה במקומו דהא השתא לא הוי כותלו מחיצה לע"ז ולא מהני לה מידי דחצי כותלו של גוי הוי מחיצה לע"ז ועוד דאם יכנס יבנה הגוי כל כותלו בתוך של ישראל ונמצא מהנה לע"ז שאין לומר כאן דימלי לי' בהוזמי והיגי שהגוי רוצה לבנותו ועוד שהגוי דוחקו לבנותו עמו שחצי כותלו לא קאי בלא חצי כותלו של ישראל הילכך לא מצי ישראל לאשתמוטי שלא יבנה עמו:
פיסקא שלשה בתים הן מה שכתבתי במהדור' קמא דלרבנן דאמרי אי זהו אשרה כל שתחתי' ע"ז שאם בנה הבית להכניס לתוכו ע"ז הרי הוא כאלו בנאו לשם ע"ז ממש לקבלו עליו באלוה ליתא כדכתבית התם דקשיא כיפה דמוכח מהתם דהכיפה הוא תשמיש ע"ז ואינה אסורה עד שתעבד והה"נ בית שבנאו להכניס ע"ז לתוכו אינו אסור עד שיעבד ויכניס שהבית הוא תשמיש לע"ז ומתני' דאסר בנה אע"פ שלא השתחו' ליכא לאוקמי אלא כגון שבנאו לעבדו ממש וקסבר ע"ז של נכרי אסורה מיד ואשרה נמי דאסרי רבנן כל שתחתי' ע"ז דוקא אם שם ע"ז תחתי' ועשא' תשמי' לע"ז נאסרה אבל אם עדיין לא שם הע"ז תחתיה אע,פ שנטעה על דעת להשים ע"ז תחתי' לא נאסרה עד שישים דמשמשי ע"ז היא וגם מה שכתבתי שם דלר' ישמעאל דשרי אשרה שתחתי' ע"ז שרי נמי בית שבנאו להכניס שם ע"ז עד שיבננו לשם ע"ז אבל אם בנאו להכניס אע"פ שהכניס מותר ליתא דלא גרע בית מכל תשמישי ע"ז שנעבדו ולא פליג אלא באשרה דהויא מחובר רק סבר מאי דכתב רחמנא ואשריה' תשרפון באש דוקא כשנעבדו אבל משום תשמישי ע"ז לא מיתסרי ורבנן סברי דאפילו משום תשמישי ע"ז נמי מיתסר וגם מ"ש שם שאם בנאו כדי להכני' והכניס ונאסר משום תשמישי ע"ז אם חזר והוציא ע"ז משם הותר הבי' מיד ליתא דכיון דהוי תשמישי ע"ז ונכנס שהכניס ע"ז לתוכו אין לו היתר עולמית עד שיבטל ע"ז כדתנן המבטל ע"ז ביטל משמשיה אבל בהוצאת ע"ז לא הותר ואם נעבד הבית כמו שדרך הגוים עכשיו שבעבור קלון ע"ז משתחוים לבית אין לו היתר לעולם עד שיבטל הבית עצמו שיסתרנו וכל פתרון המשנה הוא כאשר פירשה המורה ואם הכניס ע"ז לתוכה והוציאה דוקא לפי שעה שלא הקצהו לתשמיש ע"ז ניתר בהוצאת ע"ז כדפריש המורה אבל אם הקצהו והכניס הו"ל כשאר תשמישי ע"ז שנעבדו שהן אסורין לעולם עד שיבטל ע"ז אבל אם הקצהו במעשה בלמוד לא נאסר דטורדא דתפילי דאמרי' אזמני' ולא צר בי' צר בי' ולא אזמני' שרי ולא מיתסר עד דאזמני' וצר בי':
פיסקא שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז ה"ז אסור פי' אין לומר כאן כדאמרן לעיל גבי בית בנה אע"פ שלא השתחוה דדוקא הבית נאסר בבנינו ככיון שלשם ע"ז בנה אותו מפני שכל הע"ז עשה בידיו וקסבר ע"ז של נכרי אסורה מיד אבל האילן שלא נטע אלא גרעין אחד והאילן גדל מאליו אין כח לאוסרו עד שיעבדנו ולא כדכתבי' במהדורא קמא וכן נמי כשגידעו ופיסלו לשם ע"ז ורוצה לעבוד החליפין אינן נאסרין עד שיעבדם מפני שמאליהן גדילין הילכך לא מתוקמא מתני' אלא כרבנן דדוקא אם גידעו ופיסלו ועבדו אז נאסרו החליפין אבל בהשתחאוה לבד לא נאסרו ודלא כר' יוסי וסיפא דתני העמיד תחתי' ע"ז וביטל' ארישא קאי באילן שנטעו מתחלה לכך או שגידעו ופיסלו לכך ואתא למימר שאם לא נטעו כדי לעבדו אלא כדי להעמיד תחתי' ע"ז נאסר כרבנן ולא כר' ישמעאל ואינו ניתר בסילוק ע"ז מתחתיו דהו"ל תשמישי ע"ז שנעבדו שהן אסורין עד לעולם אלא בביטול ע"ז כדתנן לקמן המבטל ע"ז ביטל משמשי' ומש"ה לא תני וסילקה כדתני גבי בית ובימוס מפני שנטעו מתחלה לכך אבל אם לא נטעו לכך מתחלה לא מבעיא אם העמיד תחתיו ע"ז דלא נאסר אלא אפילו אם השתחוה לא נאסר דמתני' רבנן היא ולא ר' יוסי כדפרישית וכדאמרי' בגמרא:
פיסקא ר' יוסי אומר אף לא ירקות כו' ואין ניטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי סיפא דמתני' הני איתא בספ"ק דערלה ואין מרכיבין בכפניות של ערלה וכפניות הן תמרים שעדיין לא נתבשלו ואמרי' בירושלמי דר' יוסי אזיל לטעמי' דאמר הסמדר אסור מפני שהוא פרי וכך הם הכפניות בתמרים כמו הסמדר בענבים מפני שהי' מחשב הכפניות פרי הי' אסור להרכיבן כמו שהי' אוסר נטיעת האגוז שהוא פרי ועלה קאי ר' יהודה אמר רב מודה ר' יוסי שאם נטע האגוז או הבריך והרכיב הכפניות שהן מותרין האילנות הגדילין מהן דזה וזה גורם מותר. ודברי המורה לא נראו לי:
אפה בו את הפת פי' המורה בין בחדש שציננו וחזר והסיקן בעצי היתר ובין בישן בהיסק עצי איסור הו"ל בתרווייהו זוז"ג שהפת שנאפת בחדש בהסק שני באת ע"י גורם האיסור שנתחזק בהן התנור מראשיתו וגורם דהיתר ההיסק שני ואינו נ"ל דלגבי אפיית הפת ליכא אלא חד גורם שאם נאפת בתנור חדש שציננו ע"י היסק שני חד גורם הוא דהיתר ואפילו למ"ד זוז"ג אסור הפת מותרת דאטו שימוש בעלמא ששימש התנור שנתחזק בעצי אשרה יאסר הפת ואפי' נשתמש בעצי אשרה עצמן נהי דאסור להשתמש בהן אבל אם שם כלים עליהן מותרים הכלים בהנאה ואם אפה את הפת בתנור ישן שהסיקו בעצי אשרה הפת אסורה ואפילו (חסר כאן) בעצי אשרה שנאפת בו את הפת ולא ילפי' זה וז"ג אסור אלא מדתני חדש יותץ כדדייק מינה תלמודא בפ' כל שעה ועיין מ"ש שם במהדורא תנינא ותראה הדברים מבוארים:
פיסקא כיצד מבטלה לא דכ"ע עובדין לשברים כתב המורה והא דאמר שמואל בריש פירקא אפי' שברי ע"ז מותרין למוצאן התם הוא דלא חזינן לה דנשתברה מאלי' דאמרי' גוי שיברן דאזלי' בתר רובא דהא ע"ז שנשתברה מאלי' לא שכיח ואינו נ"ל דכל סוגיא דשמעתא משמע התם דמאן דאמר שיברי ע"ז מותרין קסבר ע"ז שנשברה מאלי' מותרת ומאן דאמר ע"ז שנשברה מאלי' אסורה קסבר המוצא שברי ע"ז אסורין והנכון בעיני לפר' דכעין רבותא קאמר שאני יכול להעמיד חלוקתם בכך אבל העיקר הוא מה שמעלה לבסוף איבעית אימא דכ"ע אין עובדין לשברים והכא בע"ז של חליות כו' וזה הלשון היא עיקר ומש"ה אמר שמואל ואפילו שברי ע"ז וכך מצאתי כתובה גירסא זו במקצת ספרים אבל המורה גריס הכי דכ"ע שברי שברים מותרים שברים אסורין וע"ז של חליות עושה כשברי שברים וזה הוא דוחק גדול דכיון דהדיוט יכול להחזירן עדיפי משברים והיאך נעשה אותן שברי שברים א"ו הסברא מוכחת דה"ג דכ"ע אין עובדין לשברים ומפני שנתפרקו לחליות והדיוט יכול להחזירן קאסר רב דלא דמיא לע"ז שנשתברה מאילי' ושמואל סבר גם זו נמי מותרת היא ולא תמצא שברי ע"ז שאסורין כ"א כדרך גדילתה דאורחה בהכי אבל ע"ז של חליות כיון דלאו אורחא לאיפתרוקי ונתפרקה מותרת היא וכ"ש אם נשבר' לגמרי וזה נ"ל עיקר ולא מה שכתבתי במהדורא קמא: