תוספות יום טוב על סוטה ה
<< · תוספות יום טוב · על סוטה · ה · >>
כך המים בודקין אותו. כתב הר"ב את הבועל דא"א לומר הבעל אם אינו מנוקה מעון דהא כשאינו מנוקה מעון לא בדקו לה מיא לדידה והא דלא תנן לבועל כדקתני בסיפא דהכא איידי דתני אותה תני אותו וסיפא איידי דתנא בעל תנא בועל. גמ':
שנאמר ובאו ובאו. כתב הר"ב שניהם בוי"ו יתירא לדרשא. דלביאת מים תלתא כתיבי וצריכי. חד לצוואה שהקב"ה גוזר שיבואו בה המים. וחד לעשיה מודיע הקב"ה ומבטיח לישראל שיבדקוה המים. וחד לידיעה דבטן והדר ירך שלא להוציא לעז כיון דבקללה מזכיר הירך תחלה. ותלתא וו"י לצואה ועשייה וידיעה לבועל. גמ'. ומש"ה באיסור דבועל סגי בחד וי"ו לדרשה:
שמטמא את השלישי. לפי מ"ש הר"ב בפ"ק דפסחים משנה ו' דאין אוכל מטמא אוכל מן התורה אליבא דר"ע נמי פירש"י שם דף י"ח דשלישי דהכא היינו משקין:
שאין לו מקרא מן התורה. גמ'. ומאחר דאין לו. למה טמא. אמר רב יהודה אמר רב מן התורה אין לו. מדין ק"ו יש לו. במה הצד דטבול יום דשרץ וכלי חרס. ומה טבול יום שמותר בחולין פוסל בתרומה [כדתנן סוף זבים] ככר שני שפוסל בחולין [כדתנן במשנה ג' פרק ב' דטהרות] אינו דין הוא שיעשה שלישי בתרומה דכי פרכת מה לטבול יום דיש במינו אב הטומאה מה שאין כן אוכל שאין במינו אב הטומאה. כלי חרס יוכיח שאין במינו אב הטומאה [ומטמא את התרומה כשהוא ראשון כ"ש שפוסלה] וכי פרכת מה לכלי חרס שכן מטמא מאוירי טבול יום יוכיח. וחזר הדין וכו'. ודור אחר פריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור וריב"ז צד חמור לא פריך הואיל ואין חומר שבשניהן שוה:
אמר ר' יהושע וכו' שהרי עקיבא תלמידך. ולא נמנה בין התלמידים החשובים שהיו לו לריב"ז שמנאם במשנה ח' פ"ב דאבות. לפי שלא תלמידו היה אלא תלמיד תלמידו. וז"ל הרמב"ם בסוף הפרק ואמר בשביל ר"ע תלמידך לרוב מעלתו לפי שר"ע תלמיד ר"א בן הורקנוס. ור"א תלמיד ריב"ז. ע"כ:
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כו'. כתב הר"ב והלכה כר"א. וכך פסק הרמב"ם. ואע"ג דהלכה כר"ע מחבירו. הכא כמה משניות מוכחי כן משנה ה' פרק ג' דעירובין וה' דפרק ה' וסוף פרק ב' דכתובות. וממ"ש הר"ב שתחום אלפים דרבנן ש"מ דלר"ע אלפים דאורייתא הן. וקשה דבמשנה ח' פ"ד דעירובין מפרש הר"ב דנפקא לן מקראי דערי מקלט כו' ובספ"ב דשבת כתב דקראי אסמכתא הן. והא משמע הכא דבהא פליגי והכי איתא אמתני' דהכא בגמ' מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר דרבנן. וצריך עיון:
ואלפים אמה שדות וכרמים. כתב הר"ב והשאר שדות וכרמים וכן פירש"י [והכי הוא לישנא דברייתא פ"ה דעירובין דף נ"ו ע"ב] ונראה לי משום דתפסת מועט תפסת. כיון דבחד ענינא הוא לרבי אליעזר. אבל לר"ע דקרא דאלף בשל לוים וקרא דאלפים בשל שבת דתרי עניני נינהו מקיימין המקראות שניהם כמות שהם:
עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את ההלל. פירש הר"ב ראשי פרקים בלבד היו עונין ומסיים בברייתא משה אמר אשירה לה'. והם אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה. והן אומרים אשירה לה'. ולישנא דראשי פרקים קשיא. ולכן נראה לי שהשירה מתחלקת לענינים ופרקים. ובכל פרק היו עונין אותו ראש פרק. ובהלל פליגי רש"י ותוספות בפ"ג דסוכה דף ל"ח דלרש"י בראשי פרקים עונין ראשי פרקים ולא יותר. ועל כל דבר חוץ מראשי פרקים עונין הללויה עד שיגמור את ההלל. והתוס' מפרשים שמתחלת הפרק עד סופו עונה ראשו על כל דבר ודבר עד סופו. וכן פרק שני עונה ראש פרק שני. ועל כל דבר ודבר עד סופו. וכן כולן. כגון הללויה. בצאת ישראל. לא לנו כו'. ע"כ. ודעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות חנוכה [הלכה י"ב] כפירוש רש"י:
כקורין את שמע. בברייתא. כסופר הפורס על שמע בבה"כ. שהוא פותח תחלה. והן עונין אחריו. פי' רש"י וקורין כולן יחד. וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכיונו יחד את השירה ככתבה. ומפרשים בגמ' טעמו דר' נחמיה דדרשינן ויאמרו דאמור כולהו בהדי הדדי. לאמר דפתח משה ברישא:
ולא כקורין את ההלל. נ"ל דלהכי קאמר תו. לאפוקי נמי מדעת שלישית דאיתא בברייתא ר' אליעזר בנו של ר"י הגלילי אומר כקטן המקרא את ההלל. והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. להכי אמר דלא הוו כלל כקריאת הלל. דאפילו כקריאה זו נמי לא:
ועדיין הדבר שקול. פירש הר"ב יש לו הכתוב בוי"ו ומשמעותו כאילו הוא לא באל"ף. ויש לא באל"ף וכו'. וכן כתב הרמב"ם. ובגמ' לא מייתי אלא בכל צרתם לא צר (ישעיה ס"ג) דכתיב באל"ף וכתיב (שם) ומלאך פניו הושיעם. אלא דמשמע הכי ומשמע הכי:
משנה סוטה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב