תוספות יום טוב על סוטה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על סוטה · ו · >>

משנה א[עריכה]

מי שקינא. פרק זה היה הגון שיהא שנוי ומעורב בפרק ראשון לאחר אותה בבא דאלו אסורות לאכול בתרומה ואח"כ היה לו לשנות כיצד עושה לה וכל הסדר אבל תימא דלאחר [ששנה] שבדקוה המים הוא חוזר לקנוי. תוס':

אפילו שמע מעוף הפורח. לשון הרמב"ם אפילו שיש לו ראיה מצפצוף העוף:

רבי יהושע אומר עד שישאו וכו'. כלומר משום סתירה שאין בה ב' עדים אינה נאסרת עליו. רש"י:

מוזרות בלבנה. פירש הר"ב נשים הטוות לאור הלבנה. שהואיל וטוות בלילה הנה מפחד בלילות מתקבצות לטוות בקיבוץ ומשיחות ביחד:

משנה ב[עריכה]

לא היתה שותה. כתב הר"ב שרגלים לדבר בפ"ק דף ג' תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ועד אחד מעידה שהיא טמאה. אמר ליה רב פפא לאביי והא כי כתיבא קינוי בתר סתירה וטומאה כתיבא א"ל ועבר וכבר עבר דאי ס"ד כדכתיב ועבר בתר טומאה וסתירה. קינוי למה לי:

אפילו עבד כו'. עיין בפירוש הר"ב במשנה ח' פ"ק דר"ה:

חמותה כו'. עיין פט"ו דיבמות משנה ד' ומ"ש שם:

משנה ג[עריכה]

ועד אין בה כל עדות שיש בה. כתב הר"ב וה"ק קרא תרי לית בה אלא חד. וקאמר והיא לא נתפשה לאוסרה וכן לשון רש"י ובגמ' אסורה וכלומר קרא דקאמר והיא לא נתפשה לומר דאילו הוה בה עד אחד והיא לא נתפשה היתה אסורה:

ומה אם עדות אחרונה כו'. כתבו התוס' פ"ק דף ג' וז"ל תימה ה"מ למפרך. מה לעדות אחרונה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ע"כ. ולפי מה שכתבתי בריש פ"ק לר"א דאתקוש סתירה לטומאה י"ל דאהא סמיך. אע"ג שאמרה בדרך ק"ו:

ת"ל כי מצא בה ערות דבר. מקשים בגמרא תיפוק לי דהא ממעטינן מועד אין בה. בה ולא בקינוי. בה ולא בסתירה. כמ"ש בריש פרק קמא ומתרצינן דה"נ קאמר ת"ל בה. בה ולא בקינוי. בה ולא בסתירה וטומאה בעלמא בלא קינוי ובלא סתירה דלא מהימן עד אחד מנלן. נאמר כאן דבר כו'. וכתבו התוס' בפ"ק דף ג'. תימה למה לי גזרה שוה אפילו בלא גזרה שוה מהיכא תיתי לי דלתהימן בה עד אחד. מעדות אחרונה ליכא למילף דאיכא פירכא. ע"כ:

כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר וכו'. עיין בסוף מסכת גיטין ומה שכתבתי שם:

משנה ד[עריכה]

עד אומר נטמאת כו'. פירש הר"ב ודוקא כי אתו בהדי הדדי. אבל בזה אחר זה. כשאמר הראשון נטמאת הוי מהימן כבי תרי. וכתבו התוס' נראה לפרש בזה אחר זה. שקבלו עדות הראשון והורו ע"פ עדותו. דלא תקשה על מה שכתבתי בשם רש"י במשנה ד' פט"ו דיבמות:

אשה אומרת נטמאת. ירושלמי נתני עד אחד אמר נטמאת ואשה אמרה לא נטמאת. אשה אמרה נטמאת ועד אחד אמר לא נטמאת. תניי דבית רבי כן. ע"כ. ומשנה ה' פרק ט"ו דיבמות דתנן נמי כה"ג לענין היתר אשת איש וכתבתי שם הירושלמי דעלה כדקאמר הכא. ודהרמב"ם אינו סובר הירושלמי להלכה אלא דדוקא תנן תרי פסולי דאי חד כשר וחד פסול. כי היכי דהורע כח שני פסולים לגבי עד כשר כדלקמן. ה"נ עד אחד פסול לגבי ע"א כשר. ותמהני דבחבורו פ"ק מהלכות סוטה השמיט בבא זו דאשה אומרת כו'. ועיין מה שאכתוב בזה במשנה ח' פרק בתרא בס"ד:

ושנים אומרים לא נטמאת. פי' הר"ב כלומר לא נטמאת בפניך כו' גם אנו היינו עמך. אבל ביבמות פט"ו לא פירש כן משום דכשאומרים לא מת מכחישים אותו. אבל הכא אפשר שנטמאה קודם שבאו. והיה יכול לפרש שאומרים עמנו היית במקום אחר. ובדיש עדי סתירה. ומיהו אתיא במכ"ש דהא כשמעידין כן מזימין הראשון ופשיטא דמהימני מדין מזימין שהאמינם התורה אפי' לגבי ב' ומ"ש הר"ב ואשמועינן תנא בהני תרתי בבי דמתני' דבפסולי עדות הלך וכו' דבפסולי עדות איירינן כדמוקים בגמ'. דאי ל"ת הכי פשיטא דאין עד אחד במקום שנים. כך פירש רש"י. וכתב ב"י בא"ה סימן קע"ח דאע"ג דחד דאתא מעיקרא משוינן ליה כתרי הוי תרי ותרי והדרא לספיקא דשותה. ופירש"י וכי מוקמינן בפסולי עדות בין בבת אחת בין בזה אחר זה. ועל כרחך דבזה אחר זה אצטריך עיקר לאשמועינן דאי לבת אחת מאי הלך אחר רוב דעות איכא. בחד וחד נמי היתה שותה. ע"כ:

שנים אומרים נטמאת כו'. כתב הר"ב דאשמעינן בין לקולא בין לחומרא. וכן ל' הרמב"ם. גם לעיל בפט"ו דיבמות לשון הר"ב כן הוא ויותר ראוי היה לומר בהפך. וכן בגמ' ותרתי בפסולי עדות למה לי מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא אזלינן קמ"ל. [וכן בגמ' פ' בתרא ד' מ"ז] ופירש"י לחומרא שתשתה. לקולא להקל מעליה שלא תשתה. אימא כיון דאיכא הכחשה כל דהוא נימא אוקי האי לבהדי הנך ואוקי מלתא אספיקא ותשתה קמ"ל ע"כ. וכתבו התוס' וא"ת הא ממתני' פט"ו דיבמות ומתני' ח' פ"ט דלקמן שמעינן לה י"ל דהכא אצטריך דאפי' לקולא אע"ג דרגלים לדבר. ועוד דלא תנא פסולי עדות בהדיא במתני' להכי תני גבי כל חד וחד: