תוספות יום טוב על חלה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טוב · על חלה · א · >>

משנה א[עריכה]

כתב הרמב"ם סידר אחר מסכת מעשר שני. מסכת חלה. בשביל שאחר שמוציאין מן הזרע כל אלו המתנות שהם תרומה ומעשר ראשון ושני. ואז יטחנוהו. ועושין אותו קמח ולשין אותו. ואז יתחייב בחלה:

חייבין בחלה. פי' הר"ב דאין בא לידי חמוץ אלא אלו בלבד. עיין בפי' הר"ב מ"ה פ"ב דפסחים:

והכוסמין וכו'. עיין בריש כלאים:

[ומצטרפין זה עם זה עיין בפ"ד מ"ב]: . [ומצטרפין זה עם זה עיין בפ"ד מ"ב]:

ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר. הכי גרסינן בספרים ובפירוש הרמב"ם אבל הר"ש גורס אסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח. וכן נראה שהיא גירסת הר"ב שהרי כתב ומלקצור לפני הפסח. וכן לשונו במנחות פ' רבי ישמעאל מ"ז. ואין לומר דגורס ואסורין בחדש ומלקצור לפני הפסח. דהא בגמרא התם דף ע ע"ב אמרינן בשלמא למ"ד קודם הבאת העומר היינו דלא עריב וכו'. וכן גירסת רש"י ותוס' שם. ולכאורה גירסא זו דבמשנה בחדש לפני העומר ומלקצור לפני הפסח נראית עקרית דלגירסת הספרים איכא למטעי דאסורים בחדש לפני הפסח והיינו קודם הפסח. אבל כשיגיע תחלת הפסח שרי. דהכי משמע לישנא דלפני הפסח כדתנן בסוף פ"ז דנדרים. והא מלתא פשיטא דליתא. דמקרא מלא הוא (ויקרא כג) עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם. וזה בראשון לחול המועד. ואפי' למ"ד משעת קצירה. מ"מ למוצאי י"ט הראשון הוא. הלכך בחדש מלפני העומר גרסינן. ופליגי התם בגמ' אי קצירת העומר אי הבאת העומר ומסיק כמאן דאמר הבאת העומר. דאי קצירת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרוייהו אקודם קצירה קיימי וזו היא שיטת רש"י וגרסתו בגמ'. ואני תמיה על הכ"מ שבפ"ז מהלכות תמידין על מ"ש שם הרמב"ם אסור לקצור בא"י וכו' קודם קצירת העומר כתב שיש לתמוה דבגמ' משמע קודם הבאת העומר עכ"ל. ותימה דלא פליגי אלא בחדש. אבל בקצירה ודאי כולי עלמא סברי קודם קצירה. והכי דייק מתני' לפני הפסח כמו שאפרש בסייעתא דשמיא. ועוד דאי אמרת קודם הבאה תקשה דלערבינהו וליתננהו. ואין ספק אצלי דדברי התוס' שכתבו דפלוגתייהו אמלקצור הטעהו לומר דמסקנת הגמרא קודם הבאה. דהא אמרי' בשלמא למ"ד דקודם הבאה וכו'. אבל א"א לומר כן דאדרבה למ"ד קודם הבאה אם בקצירה אמרו קודם הבאה כ"ש אכילת החדש דיאסור קודם הבאה קשיא דלערבינהו וליתננהו. לכך פשוט בעיני דלתוס' גרסינן איפכא בשלמא למ"ד קודם קצירה וכו'. וכן נכון להגיה בדבריהם שצריך להיות ופריך תנן אסורים בחדש מלפני העומר ולקצור מלפני הפסח בשלמא למ"ד קודם קצירת העומר היינו דלא קא עריב ותני להו. אלא למ"ד קודם הבאת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר ע"כ. נמצאת למד דלא מיבעיא לפרש"י וגירסתו דל"פ בקצירה דליכא משמעותא כלל בגמ' דקודם הבאה. אלא אפי' לדעת התוס' דפליגי בקצירה. אכתי משמעות הגמרא דקודם הקצירה לפי דלדבריהם על כרחינו הגירסא בהפך וכמו שכתבתי. ולפיכך צדקו דברי הרמב"ם שכתב אסור לקצור בא"י וכו' קודם קצירת העומר. וגרסי' מתני' ומלקצור לפני הפסח. ומשום דבלאו הכי אסור לקצור בי"ט. ואי תני ומלקצור לפני העומר הוה משמע דמשום ראשית קצירכם הוא דאסור. והא בלאו הכי אסור משום י"ט וכן כתבו שם רש"י ותוספות. אבל בירושלמי ואסורין בחדש מלפני הפסח. אית תניי תני מלפני הפסח. ואית תניי תני מלפני העומר מאן דאמר מלפני הפסח מסייע לר' יוחנן. מאן דאמר מלפני העומר מסייע לחזקיה. דאמר ר' יונה בשם חזקיה בשעת הקרבן הקרבן מתיר. שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ר' יוחנן אמר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ופי' מלפני הפסח מלפני היום שבפסח שבו מביאין חדש למקדש. ולאפוקי מלפני העומר כחזקיה. ועיין מ"ח פ"ד דפסחים:

ואם השרישו. פירש הר"ב דכתיב אשר תזרע בשדה משעה שנזרע ונשרש בשדה. בגמ' פרק רבי ישמעאל דף עא. מדכתיב בשדה עד שיהא נקלט ונשרש בשדה. [והך קרא דאשר תזרע בשתי הלחם כתיב ואזריעת העומר קאי דשתי הלחם לא שרו למקדש [אלא תבואה דשרי עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש] כך פירש"י שם]:

משנה ב[עריכה]

חייב בהכרת. [והכי מצינו בברייתא פרק הדיינים דף לט ע"ב] ובסוף מכות דף כג ע"ב [שם] פירש [תלמיד] רש"י בהכרת לשון הכרת תכרת ע"כ. כלומר דלא קרינן הה"א בפת"ח הא אי הכי לסגי ליה למתניתין לומר בכרת. אלא קרינן הה"א בחירק ורומז לכרת דכתיב בקרא [ובסדר המשנה שבירושלמי בהיכרת ביו"ד וכן שם בגמרא בכמה דוכתי והרבה יש כן שם במסכת בכורים]:

הרי זה עובר בפסח. פי' הר"ב על בל יראה. אבל בריש פ"ג דפסחים מפרש בענין אחר. ושם אפרש בסייעתא דשמיא:

הנודר מן הפת וכו' דברי ר"מ וחכ"א הנודר מן הדגן וכו'. כן הנוסחא בספרים. ומלשון הר"ב משמע דגרס בדברי ר"מ הנודר מן הדגן אסור בכל המינים. וה"ק ר"מ במשנה ב פ"ז דנדרים (דף נה. ) הנודר מן הדגן אסור בכל אלא שלא מצאתי כן בשום נוסח. ולפי נוסחת הספרים פליגי רבנן אדיוקא דר"מ דאיהו לא קאמר אלא הנודר מן הפת ומן התבואה שאינו אסור אלא בהן. וקאמרי רבנן דבנודר מן הדגן נמי דינא הכי שאינו אסור אלא בהן. ודברי הרמב"ם מטין ג"כ כנוסחת הספרים. שכתב ואין מחלוקת בין החכמים שהנודר מן הפת וכו'. וחולק ר"מ )לחכמים בנודר מן הדגן שחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין. ור"מ אומר שהנודר מן הדגן אסור בכל וכו'. ועוד יתבאר [זה] מדעתם במסכת נדרים ע"כ. ואי איתא דגרסי' לה הכא בהדיא מה היה צורך לראיה ממס' נדרים. [ובמשנה של הפי' שהזכרתי הגירסא הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן. אבל הנודר מן הדגן אסור בכל המינין חוץ מפירות האילן דברי ר"מ ע"כ. ואף מלשון הרמב"ם לא קשיא שאפשר שלא לראיה כתב ויתבאר עוד וכו' אלא לומר שכן יש עוד וכו']:

משנה ג[עריכה]

הלקט וכו'. פירש הר"ב דכתיב ובא הלוי וגו'. עיין מה שכתבתי בריש מסכת מעשרות:

ומעשר ראשון שנטלה תרומתו. מפרש בירושלמי שהקדימו בשבלים. ועיין בריש פ"ז דברכות:

ומעשר שני והקדש שנפדו. נראה לפרש כמ"ש הר"ב והר"ש במ"ה פ"ק דתרומות. מעשר שני קמשמע לן כגון שהקדימו בשבלים. וכן משמע בירושלמי דהכא והביאו הר"ש. וקודם שפדאו ממון גבוה הוא דהכי הלכתא כדפסק בפ"ד דמעשר שני משנה ג. והקדש וגם מעשר שני כשמירחו הגזבר ואח"כ פדאו ומשום הכי פטורין מן המעשרות. וטעמא דחייבים בחלה משום דמשעת הגלגול הוי חיובא דחלה. וכדמפרש רש"י והר"ב במסכת מנחות פ' ר' ישמעאל לענין מותר העומר:

ומותר העומר. ירושלמי מתני' דלא כר"ע בפ' ר' ישמעאל במנחות (דף סו):

ותבואה שלא הביאה שליש. עי' בפירוש משנה ג פ"ק דמעשרות. [ועיין מה שהקשיתי על פירוש הר"ב דהכא בפ"ק דמסכת תרומות משנה ה]:

משנה ה[עריכה]

ופחות מחמשת רבעים. לשון הר"ב לפי ששיעור העיסה להתחייב בחלה היא ה' רביעים קמח ועוד ע"כ. וכן כתב עוד בריש פ"ק דפרה אבל משנתינו מוכחת דסברה דלא בעינן ועוד דאי לא תימא הכי לא הוה ליה למיתני פחות. וז"ל הר"ש ופחות מחמשת רבעים ודוקא פחות אבל מצומצמים חייב ע"כ. ותנן נמי בפ"ב משנה ו וריש פ"ג דחמשת רביעים חייבים. ואף הר"ב נקט הכי בלישניה פ"ב משנה ה. ובפ"ג משנה ה וח. ובריש פ"ד. ופלוגתא דתנאי הוא במשנה ב פ"ק דעדיות. ושם פוסק הר"ב כחכמים דסברי דה' רבעים חייבים. וכן פסק הרמב"ם. והתוס' פ"ח דעירובין דף פג ע"ב נסתפקו בזה משום דסתמא דגמרא דפרק כלל גדול [עו:] ופ' אלו עוברין [מח:] נקט ה' רבעים ועוד משמע שכן הלכה:

והמדומע. לפי מה שאכתוב בסוף פירקין דדימוע דרבנן מתני' בחלה בזמן הזה דרבנן. וכ"כ הר"ש דאי לאו הכי לא אתא דימוע דרבנן ופקעא חיובא דחלה דאורייתא וכן כתב עוד במשנה ב פ"ג וריש פ"ב דבכורים:

משנה ו[עריכה]

חלות תודה ורקיקי נזיר. וכן במשנה ה פ' שני דפסחים. ותלתא ברייתות בגמ' דהתם כולהו נקיטו בהך לישנא. ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקים הל"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם. [ונ"ל ליישב קצת דלהכי קתני בלשון דצריכין לפרש דתני הך וה"ה לאידך דהא קראי מוכחי דכתיבי חלות ורקיקים בתרווייהו כי היכי לגלאי ארישא דתהיה מתפרשת נמי בכה"ג דמעיסה וה"ה חליטה. וכן איפכא דתרי תנאי נינהו כדכתב הר"ב]:

משנה ז[עריכה]

אם אין בשל אחת מהן כשיעור וכו'. עיין ריש פרק ד:

משנה ח[עריכה]

ומערבין בה. פירש הר"ב עירובי חצירות. וכן פירש הר"ש. גם רש"י פירש כן בפ"ב דביצה דף כא. והרמב"ם מפרש עירובי תתומין. ומשמע לכאורה דדוקא עירובי תחומין משום דדינו שבכל מה שמשתתפים במבוי מערבין בתחומין משא"כ בעירובי חצרות שאין מערבין אלא בפת וכמפורש בריש פ"ג דעירובין ופ"ז מ"י. אבל כי דייקת בה ליתא דהא טעמא דכולהו משום דכשהרועים אוכלים ממנה הוי פת. ועוד עיין בסמוך:

ומשתתפין בה. עיין מ"ש בסוף פ"ק דדמאי וה"נ איכא למימר דאי לא תנא משתתפין הוי אמינא דעירובין בתחומין דוקא שאין צריך פת להכי תני משתתפי' שאין צריך ג"כ פת ולמאי תני עירובין אלא ש"מ דאף לחצירות:

[אינה חייבת בחלה. פי' הר"ב דכתיב וכו'. ולא של חיה וכלב מין חיה כדברי ת"ק דסוף פ"ח דכלאים והר"ש הביא בל' ספרי זוטא של כלב אתיא ככולי עלמא אף לר"מ דאמר שהוא מין חיה [צ"ל בהמה]]:

[מטמאה טומאת אוכלין. פי' הר"ב מטמאה עד שתפסל וכו'. עיין מה שכתבתי בפירוש זה הלשון במשנה ו פרק ח דמסכת טהרות]:

משנה ט[עריכה]

חייבין עליה מיתה. פירש הר"ב זר האוכלן מזיד וכו'. ובתרומה כתיב ומתו בו כי יחללוהו וכן פירש הרמב"ם והר"ש והך קרא באוכל תרומה בטומאת הגוף הוא דכתיב. ותניא בסוף פרק הנשרפין דמפיק ליה מדסמיך להך קרא בתריה וכל זר לא יאכל קדש. ורש"י בפרק הערל דף עג מפרש למתניתין בכהן טמא שאכל תרומה טהורה. ואולי משום דאשכחן לרב דפליג בהנשרפים (פג:) בזר שאכל תרומה וסבירא דלוקה משום דאני ה' מקדשם הפסיק הענין משום הכי מפרש למתני' דלא תקשה לרב והואיל וכן אין הכרע ממשנתנו אי בטמא אי בזר ולא ה"ל לכ"מ בפ"ו מהלכות תרומות להביא ראיה ממנה לפסק הרמב"ם שהזר במיתה. שאין ממנה ראיה דדלמא בטמא הוא מתני' והכי איתא בהדיא בירושלמי פ"ב דבכורים מתני' פליגא על רב ומשני פתר לה בכהנים [פירוש טמאים] והא תנינן חומש וכי יש חומש בכהנים. ומשני פתר לה לצדדין היא מתני'. רישא בכהנים וסיפא בישראל:

ואסורים לזרים. כתב הר"ב בחנם היא שנויה וכו' ולר"י דאמר חצי שיעור דאוריי' וכו'. כ"כ הר"ש מטעם הירוש' דפ"ב דבכורים מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן דאסורה לזרים פתר לה בפחות מכשיעור עכ"ל. וקשה לי דהא אף למאן דאמר דחצי שיעור דרבנן לא בחנם היא שנויה דנוקים לה מדרבנן דהא הכי נמי תני רחיצת ידים דלאו דאורייתא אלא גזירה שביעית מי"ח דבר שפירש הר"ב במ"ד פ"ק דשבת. ואף דמוע פירש הר"ש לעיל במ"ד וכן בפ"ב דבכורים דהוא מדרבנן וקראי דילפינן מינייהו כדפירש הר"ב בפ"ד דתרומות וריש פ"ב דערלה אסמכתות נינהו וכן כתב הרמב"ם בסוף פרק י"ד מהל' תרומות שהוא מדרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' דפרק הערל (עג. ) שכתבו בשם הערוך ערך טען דאסור לזרים אצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמאן דאמר מדאורייתא עכ"ל. והירושלמי מצאתי בזה הלשון מתני' מסייע לר"י ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור. ונראה בעיני שטעות סופר יש וצ"ל מתני' פליגא לר"י וקאי אדלעיל מיניה ר"ח בשם ר' יוחנן זר שאכל תרומה בעון מיתה וכו' מתני' פליגא על רב וכו'. ומשני לה כמו שהבאתיו לעיל. והשתא פריך מתני' על ר"י מדקתני ואסורים לזרים שמע מיניה דאין כאן עון מיתה אלא איסור בעלמא. ומשני דר"י פתר לה לאסורא בחצי שעור. ולא קאי השתא למימרא אי מדאורייתא אי מדרבנן. אלא קאמר דהכי פתר ללישנא דאסורים כי היכי דלא תקשה עליה דאין מיתה לזר האוכל תרומה:

[וטעונין רחיצת ידים. פירש הר"ב הבא ליגע בהן וכו'. כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת משנה ד בגזרה השביעית. ועי' בפרק שני דחגיגה מ"ו מ"ש שם בס"ד]:

והערב שמש. עיין מ"ש בריש מסכת ברכות:

המוקף. עיין מה שכתבתי במשנה ג פרק ד דתרומות:

ומן דבר הגמור. עיין בפירוש הר"ב סוף פרק קמא דתרומות ומה שכתבתי שם:

עד שישייר מקצת. כתב הר"ב דכתיב ראשית ובעינן שיהו שירים נכרין. כלומר דאי אין שירים אין כאן ראשית. ולשון הגמרא בפרק ראשית הגז ראשית ששיריה ניכרין.