עיקר תוי"ט על חלה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה חלה א: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) ואסורין כו'. ה"ג בספרים ובפירוש הר"מ. אבל הר"ש גורס אסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח וכ"נ גירסת הרב. וגירסא זו נראה עיקר, דלגירסת הספרים איכא למטעי דאסורים לפני הפסח היינו קודם הפסח אבל כשיגיע תחלת הפסח שרי כו' והא מלתא ליתא דמקרא מלא הוא עד עצם היום הזה עד הביאכם כו' וזה בראשון לחול המועד. הלכך בחדש מלפני העומר גרסינן. תוי"ט וע"ע: [ב] בגמרא מנחות דף ע"א מדכתיב בשדה עד שיהא נקלט ונשרש בשדה. והך קרא בשתי הלחם כתיב ואזריעת העומר קאי דשתי הלחם לא שרי למקדש אלא תבואה דשרי עומר להדיוט שרי שתי הלחם למקדש. רש"י:] הנודר מן הפת. כן הנוסחא בספרים. ופליגי רבנן אדיוקא דר"מ דאיהו לא קאמר אלא הנודר מן הפת ומן התבואה שאינו אסור אלא בהן. וקאמרי רבנן דבנודר מן הדגן נמי אינו אסור אלא בהן. ומלשון הר"ב משמע דגרס בדברי ר"מ הנודר מן הדגן אסור בכל המינים. וה"ק ר"מ במ"ב פ"ז דנדרים הנודר מן הדגן אסור בכל:

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(ד) (על המשנה) ומעשר ראשון כו'. מפרש בירושלמי שהקדימו בשבלים:

(ה) (על המשנה) ומעשר שני והקדש. נראה לפרש כמ"ש הר"ב פ"ק דתרומות. מע"ש קמ"ל כגון שהקדימו בשבלים וכ"מ בירושלמי. וקודם שפדאו ממון גבוה הוא דהכי הלכתא כדפסק בפ"ד דמע"ש. והקדש כשמירחו הגזבר ואח"כ פדאו. ומש"ה פטורין מן המעשרות. וטעמא דחייבים בחלה. משום דמשעת הגלגול הוי חיובא דחלה כדפרש"י והר"ב במסכת מנחות לענין מותר העומר. תוי"ט:

(ד)

(ו) (על הברטנורא) אבל משנתינו מוכחת דסברא דלא בעינן ועוד דאי לא תימא הכי לא הוה ליה למתני פחות וכ"כ הר"ש דמצומצמים חייב. ופלוגתא דתנאי הוא בפ"ק דעדיות ושם פסק הר"ב כחכמים דסברי דה' רבעים חייבים. תוי"ט:

(ז) (על המשנה) והמדומע. לפי מה שאכתוב בס"פ דדימוע דרבנן. מתני' בחלה בזה"ז דרבנן דאי לאו הכי לא אתי דימוע דרבנן ופקע חיובא דחלה דאורייתא. תוי"ט:

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(ח) (על המשנה) חלות תודה ורקיקי נזיר. ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקים הל"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם. ונ"ל לישב קצת דלהכי קאמר בלשון דצריכין לפרש דתנא הך וה"ה לאידך דהא קראי מוכחי דכתיבי חלות ורקיקים בתרוייהו כי היכי לגלאי ארישא דתהיה מתפרשת נמי בכה"ג דמעיסה וה"ה חליטה ובן איפכא דתרי תנאי נינהו כדכתב הר"ב:

(ז)

.אין פירוש למשנה זו

(ח)

(ט) (על הברטנורא) והר"מ מפרש ערובי תחומין ומשמע לכאורה דאתי למעט ע"ח שאין מערבין אלא בפת. אבל כי דייקת בה ליתא דהא טעמא דכולהו משום דכשהרועים אוכלים ממנה הוי פת. תוי"ט:

(י) (על הברטנורא) וכלב מין חיה כדברי ת"ק ספ"ח דכלאים:

(ט)

(יא) (על הברטנורא) וקשיא לי דהא אף למ"ד דרבנן לא בחנם היא שנויה דנוקים לה מדרבנן דהא ה"נ תני רחיצת ידים דלאו דאורייתא אלא מי"ח דבר ואף דימוע הוא מדרבנן. תוי"ט וע"ע:

(יב) (על הברטנורא) כלומר דאי אין שיריים אין כאן ראשית ולשון הגמרא בפרק ראשית הגז ראשית ששיריה נכרין: