תוספות יום טוב על זבחים יב
<< · תוספות יום טוב · על זבחים · יב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אינן חולקים בקדשים. כתב הר"ב דכתיב הכהן כו' כהן הראוי לחטוי חולק. דמחטא יאכל שאינו מחטא לא יאכל אי אפשר לומר שהרי כל המשמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין [ברייתא] [צ"ל כדאיתא] בגמרא. ומ"ש הר"ב בשעת הקרבה ללא צורך כתב כן דבסיפא מתניא בהדיא ועוד דה"ל לפרש כן בתחלה. ומ"ש הר"ב דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל פירש"י קטן פסול לעבודה. דנפקא לן (ויקרא כ"א) מאיש מזרעך לדורות' בהכל שוחטין [ד' כ"ד.] בסופיה. ובקדשים אוכל דאמרינן במנחות [ד' ע"ג] איש כאחיו. איש חולק ואין קטן חולק. ומדאמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל. ועוד כל זכר כתיב. ע"כ:
לערב. משום טבול יום קתני לה. דאי מחוסר כפורים לא בעי אלא טבילה כדמוכח מתניתין ג' פ"ג דחגיגה. וכמ"ש במ"ה פי"א דפרה:
אונן נוגע. פירש הר"ב והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו' וכ"פ הרמב"ם ומסיים וכן מחוסר כפורים. ומפירושם דהכא הקשיתי לשאול על פירושם במ"ג פ"ג דחגיגה. ועכשיו כשבא לידי נוסחת ארץ ישראל מצאתי שהוגה בל' הרמב"ם דהכא שבמקום שכתב ליגע צ"ל לאכול. והא דכתב ע"מ שלא יסיח וכו'. עד וכן מחוסר כפורים נמחק וגרס הכי ומותר לו ליגע אפילו קודם טבילה כמ"ש בכאן. ואמרו באכילה מעלה עשו רבנן בנגיעה לא עשו מעלה אמנם מחוסר כפורים פוסל את הקדש אם נוגע בו. ובספרא והבשר אשר יגע בכל טמא אפילו במחוסר כפורים ע"כ. [*ומכל מקום לשונו שבהלכות אבות הטומאות אינו כן והעתקתיו שם בחגיגה] ועיין במ"ב פ"ב דטהרות ועוד אאריך בזה בס"ד במ"ז פרק בתרא דנדה:
ואינו חולק לאכול לערב. גמרא מפלג הוא דלא פליג וכי מזמנים ליה אכיל ורמינהו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים [ספ"ח דפסחים] אמר רב ירמיה לא קשיא כאן. מתניתין דהכא. בפסח. איידי דאכיל פסח אכיל נמי קדשים. והתם בפסחים בשאר ימות השנה. והכי קאמר אבל לא בקדשים של כל השנה. רב אסי אמר לא קשיא. כאן שמת לו מת בי"ד וקברו בי"ד. כאן שמת לו מת בי"ג וקברו בי"ד. יום קבורה לא תפיס לילו מדרבנן [כדפירש הר"ב במ"ה פ"ג דהוריות] גמרא:
בעלי מומין בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין. דתלתא כל זכר כתיב. במנחה וחטאת ואשם. תרי לתם ונעשה בעל מום בין קבוע בין עובר וחד למעיקרו כדתניא בגמרא [דף ק"ב]. וכתבו התוספות תימה דלמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה. דאי מחד. הוה אמינא דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חולק. וי"ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חלוק בין אכילה לחלוקה דמסתמא ה"ה לבעל מום מעיקרו ע"כ. עיין מ"ש לקמן בסמוך:
אבל לא מקריבין. בת"כ בעל מום עובר מנין ת"ל (שם) כל אשר יהיה בו מום לא יקריב:
וכל שאינו ראוי לעבודה כו'. כתב הר"ב חוץ מבעלי מומין כו' דרבינהו קרא כו' כל זכר בבני אהרן יאכלנה לרבות בעלי מומין למחלוקת. הכי איתא בגמרא אפיסקא דבעלי מומין וכמ"ש בסמוך ואוקמתא קמייתא דריש פרקין. והא דכתב הר"ב לעיל מדאפקיה קרא לחלוקה בלשון אכילה כו' הלכך בעלי מומין חולקין הוא אוקמתא דרב יוסף בריש פרקין. ואפשר דלרב יוסף איצטריך ליה משום דלא תימא בעל מום מעיקרו לא אתרבי אלא לאכילה כתמיהת התוספות לעיל ובהכי ניחא דאף לרב יוסף קיימא הנך ברייתות דדרשי תלתא כל זכר לרבות ב"מ למחלוקת:
וכל שאין לו בבשר כו'. שנאמר (שם ו) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה כך מצאתי:
אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים. לשון הר"ב שאין הכהן חולק עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים ואם נטמא בין כך ובק כך אינו חולק. וכ"כ הרמב"ם. ולפ"ז י"ל דרבותא דאפילו קמ"ל דכ"ש איפכא כי טהור בזריקה וטמא בהקטר דטומאתו קרובה לשעת חלוק ואכילה. אלא דבגמרא לא אמרינן הכי אבל דייקי ממתניתין דהא טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים חולק ומתניתין דלא כאבא שאול. דתניא אבא שאול אומר. לעולם אינו אוכל עד שיהיה טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים דאמר קרא המקריב את דם השלמים ואת החלב דאפילו הקטר חלב נמי בעי. ולפי זה רבותא דאפילו לא קאי אלא משום דטהור בשעת הקטר חלבים. וא"ת הרמב"ם והר"ב למה פירשו כאבא שאול ונ"ל משום דבתר הכי בעי רב אשי. נטמא בינתים מהו [כלומר וטבל]. בשעת זריקה ובשעת הקטר חלבים בעינן. והאיכא. או דלמא עד שיהא טהור משעת [*זריקה עד שעת] הקטר חלבים.והך בעיא לא קאי אלא אליבא דאבא שאול וכן פירש"י. ומש"ה משמע ליה להרמב"ם דהלכתא כוותיה וכן העתיק בחבורו ספ"י מה' מה"ק להא דאבא שאול והבעיא דרב אשי. והכ"מ לא העיר בזה ומ"ש הר"ב והרמב"ם בפירושו עד שעת הקטר כן הוא בגמרא. ובחבורו העתיק עד אחר הקטר. והא דכתבו ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק. בחבורו כתב אם תפס אין מוציאין מידו משום דקאי בגמרא בתיקו:
כל שלא זכה המזבח בבשרה. פירש הר"ב כגון שאירע בה פסול קודם זריקה ואע"ג דבמ"ד תנן לאחר הפשטן עורותיהן לכהן. מתניתין בהווה דאין הפשט קודם זריקה. פירש"י מפני שאסור לשהות הדם כל כך. ומתניתין דלקמן אי אתרמי דאפשיט קודם זריקה ונפסל הבשר וזרק הדם עורותיהם לכהנים שהדם מרצה על העור בפני עצמו. אוקימתא דאביי בגמרא. ופסק הרמב"ם בסוף [פי"ט] הלכות פסולי המוקדשין.
עורה לכהנים. ומה שאמר עולה שעלתה לאיש אינו ר"ל עלתה משום חובה אבל ר"ל עלתה לגבי המזבח. הרמב"ם:
ואחד עולת אשה. כתב הר"ב דעור העולה ריבה עולת נשים ועבדים הכי. תניא [בגמרא]. וכתבו התוספות דמחד קרא ממעטינן. דהא ילפינן מהדדי בג"ש דלה לה [כמ"ש בפ"ג דברכות [פ"ג]] ועיין מ"ש במ"ח פ"ק דר"ה. ומ"ש הר"ב דאיש פרט למתפיס עולתו לבדק הבית כלומר דמקרי עולת הקדש ולא עולת איש ולא אתמר בגמרא מה ראית לרבות נשים ועבדים ולהוציא עולת הקדש ונ"ל דמדחזינן שברוב דיני התורה הושוו אשה לאיש כמ"ש בספ"ק דקדושין [מ"ו]:
עורות קדשים קלים לבעלים. כתב הר"ב דכתיב עור העולה וכו' מה עולה וכו' בברייתא איתא הכי אין לי אלא עור העולה עורות קדשי קדשים מנין ת"ל עור העולה אשר הקריב. יכול שאני מרבה אף קדשים קלים ת"ל עולה מה עולה כו' ור' ישמעאל יליף ליה בק"ו כדתנן במתניתין [*וא"צ מיעוט לקדשים קלים דודאי דליכא למילף בק"ו מעולה אלא כל שהוא קדשי קדשים כמוה] ואני תמה על הר"ב כיון דבמתניתין בק"ו מייתי ליה מאי דוחקיה לפרש דיליף ליה מקרא. ואע"ג דאמרינן בגמרא. ות"ק נמי תיפוק ליה מדינא ומשני מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב ליה קרא היינו לת"ק דלא יליף ליה אלא מקרא אבל מתניתין דיליף בק"ו למאי נפקא מינה נימא דס"ל נמי דטרח קרא וכתב ליה. ועוד דאמרינן בגמרא דלרבי ישמעאל איצטריך ליה קרא לענין אחר. [*ומיהו נראה לפרש דאף הר"ב לא הקדים לכתוב דכתיב עור העולה וכו'. לרמוז על רישא דברייתא כלל. ולא נקט אלא משום סיפא בלבד. נ"ל]:
שיאותו. וכן הל' במ"ו פ"ח דברכות ופירש הר"ב שיהנו:
בעורו. אבל בבשרו לא. דאפילו לנכרי אסור דמידי דלא חזי לישראל. אסור להאכילו לנכרי. ואפי' לכלבי' אסור. והיינו טעמא. דדרשי' ואכלת. ולא לכלביך כלומר דבר שאינו עומד אלא לכלביך. אבל מידי דחזי לדידיה אשתרו לגמרי. כדתנן במ"ב פ"ה דבכורות. תוס' רפ"ח דף ע"א. ומ"ש הר"ב ואינו נשרף עיין מ"ש בזה לקמן:
[*שיאותו הכהנים בעורו. וכתב הרב דהלכה כר"ע כו'. אבל לא התירו מומחה. לא. ומסיק הרא"ש שהוא בקבורה]:
וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה. כתב הר"ב והלכה כחכמים בבכור תמים דבשר בקבורה והעור בשריפה. וכ"כ הרמב"ם. וכן כתבו עוד במ"ב פ"ב דעדיות. וכן הרמב"ם בחבורו פ"ג מהלכות בכורות [ה"י]. ובגמרא אר"ח בר אבא א"ר יוחנן הלכה כר"ע. ואף ר"ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשריפה. וכתב רש"י וז"ל העור בשריפה לא ידענא טעמא. ונראה בעיני דל"ג האי פירושא אלא ה"ג והלכה כחכמים ותו לא מידי. ותוספתא זו גירסת דתלמידי תרביצאי [פירש בערוך בתי מדרשות] היא וטעו במה ששנינו במשנתינו במלתייהו דרבנן יצא לבית השריפה. ואני אומר דרבנן לאו אדר"ע קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדר"ח קיימי דאיירי בקדשי מקדש. ע"כ. והיינו נמי דכתבו הרמב"ם והר"ב בבכור תמים. אלא דאכתי איכא בינייהו דלרש"י הכל בשריפה וכדאמרינן כל שפסולו בקדש בשריפה. וכתבו הר"ב בסוף תמורה. וס"ל לרש"י דאף הטריפה בכלל וכ"כ הרמב"ם עצמו בפ"ב מהלכות אסורי מזבח [הי"א] נשחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השריפה. ולפ"ז הא דבמ"ג פ"ט דמכילתין תנן טריפה בכלל שאין פסולן בקדש. ומשמע אפילו נשחטה ונמצאת טריפה. ותו תנן במסכת מנחות פ' התודה [מ"ג] שחטה ונמנאת טריפה לא קדש הלחם. וטעמא דלא היה פסולו בקדש לפיכך אין הקדש מקבלו ומסתברא דה"ה לענין לישרף. לאו כהלכתא נינהו. וקשיא על הרמב"ם מדידיה מהלכות אסורי מזבח אדידיה בה' בכורות ובפירושיו דהכא ועדיות דפסק דהבשר בקבורה דהיינו כמתניתין [ג' פ"ט] דמכילתין ודמנחות [*שאין טעם לחלק בין קדשי מקדש לקדשי גבולין בענין הזה וכדכתב רש"י]. ותו קשיא בהך פסקא גופיה מ"ט העור בשריפה כשהבשר בקבורה. והכ"מ לא העיר בכל זה ולי צ"ע. [*ומצאתי בתוספות פ"ה דבכורות סוף דף ל"ב שכתבו וז"ל אם היינו מחלקים בין נשחט שלא ע"פ מומחה לשאר פסול שאירע אחר שחיטה היתה מיושבת הגירסא אלא שנגרוס איפכא והלכה כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ובזמן הזה הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשורפו כמו הבשר. וא"ת מ"ש מהא דתנן בפ"ג דערלה [מ"ג] האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד. ידלק הבגד. וי"ל כדמשני סוף מסכת תמורה [ל"ב ע"ב] דמחלק בין שק לשער [וכתבתיו שם פ"ז מ"ה] ע"כ ועיין מ"ש בספרי ספר לחם חמודות במסכת בכורות פרק הלוקח בהמה סעיף ז'. והרא"ש מסיק דכולו טעון קבורה וע"פ פירוש רש"י מסיק כך:
נשרפים בבית הדשן. פירש הר"ב חוץ לג' מחנות כו' וע' מ"ש בפ"ה מ"ב:
בבית הבירה. פירש הר"ב פעמים וכו' שבהר הבית והוא בה"מ. כלומר שהר הבית ג"כ בכלל המקדש הוא. ולפיכך נקרא בית הבירה שכל המקדש קרוי בירה כריש לקיש בגמרא. ועיין ריש פ"ק דתמיד ומ"ש שם:
יצאו וכו'. מטמאין בגדים. הוא קבלה. וסמכוה למה שנאמר בפר העלם (ויקרא ד) והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה. אמר כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסק בהם מטמא בגדים. ור"ל במחנה אחת. מחנה שכינה שהיא העזרה. הרמב"ם:
ניתך הבשר אין השורף מטמא בגדים. ל' הר"ב נגמרה שריפתן אין המסייע כו'. כל המסייעין בשעת שריפה. וכן לשון הברייתא השורף מטמא בגדים. ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה. ואיזהו השורף. המסייע בשעת שריפה. ומסיים הרמב"ם בפ"ה מה' פרה אדומה כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש וכיוצא בהן. ומ"ש הר"ב דכתיב והשורף כו'. יכול המסייע לאחר שנעשה אפר וכו'. יש לתמוה שהל"ל לאחר שניתך כלישנא דמתניתין. אבל הר"ב העתיק זה הלשון מהברייתא שבגמרא. ולא עיין בסיפא שהוזכר דברי ר"ש בזה הלשון. ניתך הבשר אין מטמאין בגדים. ואיכא בינייהו כדאמרינן בגמרא דשויא חרוכא. פירש"י דהוי ניתך הבשר ואפר מיהא לא הוי ע"כ. וז"ל הרמב"ם [בפירושו] ניתך נימס וניגר כאשר יהיה בתחלת השריפה. ע"כ. וכ"פ נמי דהא דלאחר שנעשו אפר הם דברי חכמים החולקים על ר"ש. ועיין במשנה ג' פ"ב דמעילה:
משנה זבחים, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב