עיקר תוי"ט על זבחים יב
משנה זבחים, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) המחטא יאכל ושאינו מחטא לא יאכל א"א לומר, שהרי כל המשמורה כולה דאין מחטאין ואוכלין, כדאיתא בגמרא. ומ"ש הר"ב בשעת הקרבה, ללא צורך כתב כן, דבסיפא מתניא בהדיא. ועוד, דהו"ל לפרש כן בתחלה:
(ב) (על הברטנורא) כדילפינן בחולין דף כ"ד ומנחות דף ע"ג. רש"י:
(ג) (על המשנה) לערב. משום טבול יום קתני לה. דאי מחוסר כיפורים לא בעי אלא טבילה, כדמוכח פ"ג דחגיגה מ"ג:
(ד) (על הברטנורא) והר"מ מסיים, וכן מחוסר כיפורים. וקשה מפ"ג דחגיגה מ"ג. ע"ש. ובנוסחת א"י מצאתי מוגה בלשון הר"מ שבמקום שכתב ליגע צריך להיות לאכול. ומה שכתב על מנת שלא יסיח כו' עד ומחוסר כיפורים נמחק וגרס הכי, ומותר לו ליגע אפילו קודם טבילה כו'. ועתוי"ט:
(ה) (על המשנה) ואינו חולק. גמרא, מפלג הוא דלא פליג וכי מזמנים ליה אכיל, ורמינהו, אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים. אמר ר' ירמיה לא קשיא כאן בפסח, איידי דאכיל פסח אכיל נמי קדשים. והתם כו' וה"ק אבל לא בקדשים של כל ימות השנה כו'. גמרא:
(ו) (על המשנה) בין כו'. בגמרא יליף להו מקראי. ועתוי"ט:
(ז) (על המשנה) לא כו'. בתורת כהנים, בעל מום עובר מנין, ת"ל כל אשר בו מום לא יקריב:
(ח) (על המשנה) בבשר כו'. שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. כך מצאתי:
(ט) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ולפ"ז יש לפרש דרבותא דאפילו קמ"ל, וכ"ש איפכא כי טהור בזריקה וטמא בהקטר, דטומאתו קרובה לשעת חלוק ואכילה. אבל בגמרא דייקינן דהא טהור בשעת זריקה וטמא בשעת הקטר חולק, מתניתין דלא כאבא שאול דאמר עד שיהא כו', ולפ"ז רבותא דאפילו, לא קאי אלא משום דטהור בשעת הקטר. ונראה דפירשו כאבא שאול משום דאבעיא דר"א נטמא בינתיים [שכתב הר"ב] קאי אליביה. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) ואע"ג דבמשנה ד' תנן לאחר הפשטן עורותיהן לכהן, מתניתין בהווה דאין הפשט קודם זריקה. פירש"י משום שאסור לשהות הדם כל כך. ומתניתין דלקמן אי אתרמי דאפשיט קודם זריקה ונפסל הבשר וזרק הדם, עורותיהם לכהנים, שהדם מרצה על העור בפני עצמו. גמרא:
(יא) (על המשנה) לכהנים. ומה שאמר עולה שעלתה לאיש, אינו ר"ל עלתה משום חובה, אבל ר"ל עלתה לגבי המזבח. הר"מ:
(יב) (על הברטנורא) דמחד קרא ממעטינן דהא ילפינן מהדדי בג"ש דלה לה. תוספ':
(יג) (על הברטנורא) כלומר דמקרי עולת הקדש ולא עולת איש. עתוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) ברייתא בגמרא. והר"ב לא הקדים לכתוב דכתיב כו' לרמוז על רישא דברייתא. דלתנא דמתניתין דיליף לקדשי קדשים בקל וחומר א"צ מיעוטא לקדשים קלים. אלא משום סיפא בלבד נקט לה. נ"ל. עתוי"ט:
(טו) (על המשנה) בעורו. אבל בבשרו לא. דאפילו להאכילו לכלב אסור, דדרשינן ואכלת ולא לכלביך [כלומר דבר שאינו עומד אלא לכלביך] אבל מידי דחזי לדידיה, אשתרי לגמרי כדתנן במ"ב פ"ה דבכורות. תוספ':
(טז) (על הברטנורא) וכתב הרא"ש שהוא בקבורה:
(יז) (על הברטנורא) וכן פסק הר"מ בחבורו פ"ג מהלכות בכורות. ולא כן פסק בהלכות איסורי מזבח. אלא דבשר בשריפה. וכן דברי רש"י ותוספ' דהוי בכלל כל שפסולו בקודש בשריפה. ודלא כמ"ג דפ"ט דמכילתין ודפרק ג' דמנחות דמשמע התם דטריפה לא הויא בכלל פסולו בקודש. ותו קשה אמאי העור בשריפה כשהבשר בקבורה. ועתוי"ט:
(יח) (על הברטנורא) כלומר שהר הבית גם כן בכלל המקדש הוא, ולפיכך נקרא בית הבירה, שכל המקדש קרוי. בירה כריש לקיש בגמרא:
(יט) (על הברטנורא) וכן לשון הברייתא, השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור ולא המסדר את המערבה. ואיזהו השורף, המסייע בשעת שריפה, ומסיים הר"מ, כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש וכיוצא בהן:
(כ) (על הברטנורא) יש לתמוה, דהוה ליה למימר לאחר שניתך כלישנא דמתניתין והיינו בתחילת השריפה דעדיין לא נעשה אפר, וכדאיתא בגמרא דאיכא בינייהו בין תנא קמא דברייתא לר' שמעון. תוי"ט. ועיין עוד: