תוכחת חיים פרשת מסעי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סדר מסעי[עריכה]

י'בין ה'קורא ו'יבין ה'הפרש שיש בין הכתובים מסדר פנחס לפרשתינו. וכבר נתעורר רבינו האר"י הקדוש ז"ל בזה, והביא דבריו בספר אהלי יהודה להרב מוהרי"א ז"ל בסדר פנחס דף נ"א ע"א, שכתב וז"ל, ולאלה תחלק הארץ וכו' לרב תרבה נחלתו, ולמעט תמעיט את נחלתו, איש לפי פקודיו יתן נחלתו, ראיתי בספר כתיבת יד לרב גדול בישראל, הוקשה לו, דבפרשת מסעי כתוב שם, לרב תרבו את נחלתו, ולמעט תמעיט את נחלתו, ולמה שינה הכתוב בפרשה זאת וכתב הריבוי והמעוט בלשון יחיד, ובפרשת מסעי כתוב הריבוי בלשון רבים, תרבו את נחלתו, ובמיעוט כתוב בלשון יחיד, (שכן כתיב) תמעיט את נחלתו. וזה הדבר אשר כתוב שם בכתיבת יד, כי בדבר הזה נתקשה הרב האר"י ז"ל, ולא מצא תשובה ניצחת, עד שהתענה כמה תעניות ונגלה אליו אליהו ז"ל, וכה אמר לו, דע, כי כל הגורם נזק לחבירו בענין מזונותיו, עונשו הוא שיבא בגלגול נחש, כי עפר לחמו, מידה כנגד מידה. ומשום הכי רמז הכתוב פה בענין ירושת הארץ שהוא הפרנסה, לכתוב במקום אחד בענין ריבוי הנחלה בלשון רבים, כדי שיזכו בה רובם של ישראל, ובעינן המיעוט כתב בכל הפרשיות, בלשון יחיד, תמעיט את נחלתו, שלא יכשלו הרבים בעון הזה, ויהיו לנחש ח"ו, והלא זה הדבר הקשה בדברי המתרגם שתרגם בפרשת מסעי, בקרא לרב תרבו ולמעט תמעיט, כולם בלשון רבים, שכן כתוב, לסגיאי תסגון אחסנתהון, ולזעירי תזערון אחסנתהון, השוהיחיד ורבים כאחד והוא פלאי עכ"ל.

וכשאני לעצמי נראה דאיכא ב' הפרשיות. אחד בענין הריבוי, דבסדר פנחס נקט לשון יחיד, תרבה, והכא בסדר היום בלשון רבים, תרבו. ואם ניישב לזה, דבסדר פנחס הוא מאמר (ה') ק' למשה, ואילו הכא דיבר לרבים, עדיין יש דקדוק שני, למה במיעוט שוין. אכן אפשר, שבא לומר, דבדבר שהוא פקוח (קפוח) פרנסה, לא יעשו מעמדות, רבים מהקהל להתאסף ראשי עם יחד, אפילו שהדין כך להעבירו, לא יהיו בוועד זה לפסוק מזונותיו, והוא כדברי רבינו האר"י ז"ל ולכן לא נקט תמעיטו בלשון רבים. ועוד יש לומר דבצבור לא יעשו קמצנות וכליות למעט בקצבות ונדבות, כי קיימא לן אין צבור עני, ולזה לא אמר תמעיטו בלשון רבים, דברבים, אין להם למעט כלל, ומאי דכתיב אחר זה ומאת המעט תמעיטו (בענין ערי מקלט, במדבר פרק ל"ה פסוק ח') הבן ההפרש, דשם הוא ליקח מהם, לא לתת להם. ובזה מצינו טעם נכון דבפרשת שמע כתוב, ובכל מאודך, ואילו בפרשת והיה אם שמוע, לא כתיב ובכל מאדכם, מאי שנא, אלא הוא הדבר אשר דברנו, דבפרשת שמע מדבר בלשון יחיד, ואילו בפרשת והיה אם שמוע הוא בלשון רבים, ולכן מי שהוא יחיד אם יש לו ממון עושה עבודת ה', אם אין לו פטור להוציא במצות ה', כדכתיב כבד את ה' מהונך, לא כן ברבים, דאף אם אין להם ממון, לווין ופורעין, ואפילו אם יש להם חובות, אינן פטורין מלעשות צדקה ורחמנות עם כל הבא לשאול, דאין צבור עני כדאמרן, לכן אחלק לו ברבים דלא שייך לומר ובכל מאודכם.

ומתוך הדברים האלה התייצבו וראו שכל רב ושליט וממונה ופרנס על הצבור. וגזברי ואמרכלי, בבא לפניהם דין על איזה אדם שרוצים להעבירו משירות שלו או אומנותו, אפילו שהדין נוטה לסלקו, עם כל זה יעשו כל טצדקי שלא להיות במעמדם ובעצתם, וכל כמה דמצו לאפוכי בזכותיה שלא להורידו משום פקוח (קפוח) פרנסה, כי יעשו וכה יוסיפו, ואם אינו בא מידם נאה להם לאשתמוטי מנייהו, ויקיים בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי. כאשר באה האזהרה הזאת בס' יש נוחלין, והבאתי דבריו בספרי הקטן חקק"ל ח"א סימן מ"ז יע"ש. והנה בעתה נדבה רוחי להביא ראיה לזה, ממה שאיתא בחולין דף ס' ע"ב, רב שמעון בן פזי רמי, כתיב את שני המאורות הגדולים, וכתיב ואת המאור הקטן, אמרה ירח, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה, לכי ומעטי את עצמך. אמרה לו בשביל שאמרתי דבר הגון, אמעט את עצמי וכו', חזיה דלא מיתבא דעתא, אמר, הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח וכו' וע"ש.

ולפי פשטן של דברים ישא האדם קל וחומר, שלא להוריד שום בריה מהשירות שיש לו, דכמה ק"ו יש לדון מזה הענין של הירח, ולא עשה הקדוש ברוך זה, כי אם ללמד לאדם מוסר ודעת שלא תהא קלה בעיניך עניינים כאלו. וזה אשר כתב הרב יש נוחלין, לצוות לבניו שלא יהיו במעמד הקהל להעביר אדם משירות שלו, [דף עט] נלמד מהקב"ה בעל הרחמים. והוא שכתב רבינו בחיי סדר נח שהטעם שלא אמר הכתוב בפירוש, ויבא אלקים מבול על הארץ, כי בענין הפורענות לא תזכירנו, וכן וימח את כל היקום, לא אמר אלקים, וכן בעונש אדם וחוה, אל האשה אמר, ולאדם אמר, ולא הזכיר את ה' יתברך, אבל במידת רחמנות הזכיר שמו, ואם תסתכל בכתובים תמצא שאינו מביא הפורענות אלא בקושי ולהכרח גדול וכו', זת"ד.

הבט ימין וראה, שמי שרוצה לקיים מצות והלכת בדרכיו, צריך שיזהר במה שאמר שלמה, בני אל תלך בדרך איתם מנע רגלך מנתיבתם, שלא להיות נמנה בוועד אחד לסלק שום אדם ממינוייו על (איזה) אופן שיהיה, וכמו כן מוסר גדול לצבור, שבל יעברו על איזה חטאים ועונות, ובפרט בעון עושק וגזל, כי אדרבה בהיות החוטא יחיד אחד באיסור גזל, הנה הוא נכתב וביד כל אדם יחתום חטא אחד, מה שאין כן כשיש בצבור גזל ועושק, כי לכל העם מגיע להם חלק מאותו גזל ונמצאו עונות רבים בעבירה אחת, וכבר כתב הרשב"א בתשובה והביאה מרן בב"י ביורה דעה סימן רכ"ח, הסכמת להתיר את השחוק, כי כל עוד שרבים מסכימים להתיר את הציבור, רבה החטא יותר. וכן כתב מוהרשד"ם בתשובה חלק חושן משפט סימן תל"ו כמו שמצינו שאמרו רז"ל בענין עשיית המצות, אינו דומה רבים העושים את המצוה, ליחיד, כמו כן לענין עבירה יע"ש ועיין מה שכתבתי בסדר בראשית, וסדר חיי שרה בס"ד.

אלא דיש לעמוד בזה ממה שאיתא בספרי סדר ראה, דעון הצבור, חטא קרי ליה. ועיין מה שכתב הרב חומת אנך ז"ל חלק ג' דף ס"ט ע"ב יע"ש. וצריך לחלק בין עשייתו בכנופייא, לעשייתו כל אחד בפרטות, ודוק. ואבותינו סיפרו לנו, כי בעירנו אזמיר יע"א בשנת התקל"ב, רצו ממוני הזמן וטובי העיר העשירים, לעשות הסכמה שלא מן הדין, כדי להיות משלם חובות העיר, להטיל מס על העניים, במה שהיה הדין שהם פטורים. והרבנים אשר היו בזמן ההוא, מיחו בידם, ולא נשמעו דבריהם, וכה אמרו להם אתם עושים לבנות העיר מדמם של עניים והיא לא תצלח כי ח"ו יצא אש וישרף כל העיר. וכן היה לתפ"ץ (לא תקום פעמיים צרה), כי יצא שריפה גדולה בעיר, ה' יצילנו, וזה כוונת הכתוב בחבקוק סימן ב', הוי בוני עיר בדמים וכונן קריה בעולה. הלוא הנה מאת ה' צבאות, וייגעו עמים בדי אש, ולאומים בדי ריק יעפו. כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה'. ונקדים עוד מה שאיתא בגמרא על פסוק כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו, נפשו של נגזל. עוד נביא מה שאיתא בריש תנא דבי אליהו בסא"ר, כי שריפת אש, הוא מורה מהקב"ה, שמראה לאדם שלא יחטא יע"ש. ובכן יובנו הכתובים מאליהם, ודוק. ועיין בספר כד הקמח מערכת גימ'ל בארוכה תראנו משם. ולרבינו בחיי ריש סדר וישב. וראה נא להתשב"ץ חלק ד' בחוט המשולש, חלק חושן משפט סוף סימן ז"ן בתשובת הרב צמח בכמוהר"ש ז"ל שכתב יחיד הגוזל את הרבים מצינו רבים הגוזלים את היחיד, לא מצינו וכו', יעש"ב.

והרי הדברים ק"ו ומה אם אינו מספיק להת"ח הוי גזל, כל שכן כשאינן פורעים פירות ריוח ההקדשות זכות שלהם דהוי איסור יותר חמור. ואמרו רז"ל גזילה אחת דוחה מאה ברכות, כמו שכתב הרב שני לוחות הברית דף קצ"ה ע"ב. ואמרו בסוכה דף כ"ט ע"א, בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות וכו', ואחד מהם על שפורקין עול מעליהם, ונותנים על חבריהם. וזהו בעצמו הוי ענין עשיית הגאביל"ה, על הבשר והיין ועל התרמוסים ופיפיטה הנמכרים על ידי ישראל, כי נותן העני כעשיר, ולפעמים נותן יותר העני מהעשיר, ונמצא פורקין עול החוב שיש עליהם, מעליהם, ונותנים על אחרים. ונראה לומר שגם מ"ש שם, ועל מי שהיה סיפק בידם למחות ולא מיחה, ופירש רש"י, ועל שהיה סיפק בידם של בעלי בתים הללו למחות ביד עוברי עבירות שבדורם, שדבריהם נשמעין מחמת עושרם, והבריות יראים מהם ולא מיחו, יע"ש. דהנה יש בכמה בעלי בתים שהם נדיבים וכשרים ואינם מרוצים במה שעושים מנהיגי הדור בעושק וגזל וחמס, והיה להם למחות בידם, שדבריהם נשמעים מחמת עושרם ואינן מוחים, אם כן חס ושלום הם נענשים על זה.

ומצינו בשבחי רבינו האר"י ז"ל, מעשה שנידו מן השמים על שלא היה נותן מזון לתרנגולים, ולא התיר נידויו, עד שקיבל עליו לתת על ידו דוקא, בכל יום, ולא יסמוך על אנשי ביתו. ואם בבעלי חיים כך, כל שכן לבני אדם שנבראו בצלם אלקים, וכ"ש ליתומים ואלמנות ותלמידי חכמים ועניים בעלי כבוד. ואיך לא יבושו בעלי כבוד. ואיך לא יבושו העשירים ויכלמו, שהם אומרים בפיהם בכל שבת קודש, בנשמת כל חי, מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו, שועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע, והרי הם גוזלים מהעניים, והעניים צווחים ואומרים וכתורה יעשה, ולית מן דמשגח להו, והרי הם מוסרים את דינם לשמים, דאומרים שועת עניים אתה תשמע, ואם אתם מודים בזה, מדוע גוזלים מעניים, ואין חסר דעת כמוהו מי שעושה כן רח"ל מהאי דעתא.

ונראה לפרש כוונת הכתוב בסדר כי תבא, תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך וכו', ועבדת את אויביך וכו', על פי זה, והוא דיש לפעמים שהציבור חייבים לגוים ולאילי הארץ, וגם לישראל ובפרט להקדשיות, כי מלבד מצוות עשה של פריעת בעל חוב מצוה, שהוא פורע חובו, זאת ועוד שעושה מצוה החזיק בידם ושלא יתבטלו מתלמוד תורה בלך ושוב אצל יחידי העיר מפורעי המס, וכל אחד ואחד מדחהו אצל חבירו וכולם חייבים. וכשדוחקים להם הבעלי חובות, גוים ואילי הארץ, אז משימים אותם בבית הסוהר, וגובים המס תכף בלי חמלה וחנינה. וזה אומרו תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך, על דרך עבד לוה לאיש מלוה, להיות בעל חוב שלו ולפרוע לו חובו, ודייק את ה' אלקיך על דרך שדרשו רז"ל, את ה' אלקיך תירא, לרבות תלמידי חכמים, ועבדת את אויביך, שתהיה החוב הזה לאומות העולם וידחקו אותו במצור ובמצוק, לגבות חובו. והוא ממש כענין נתינת הצדקה שאם לא נותן באים אומות העולם ונוטלים בזרוע. ואינן שמים על לבם שאם היו פורעים לתלמידי חכמים וליושבי ארץ ישראל, היה להם לסגולה, דהעלם יעלימו את עיניהם מחובותם ולא היו [דף פ] דוחקים אותם כולי האי, אך מי יאמין בזה. ובכן מזה יקחו מוסר עשירי העם שלא יכבידו על העניים לשים על דברי אכילה ושתיה, מס גאביל"ה בשר ויין וכדומה. ובחלום פירשתי, מקרא שכתוב בקהלת סימן יו"ד מסיע אבנים יעצב בהם, כמו שאיתא במדרש ובגמרא, בבבא קמא דף נ' ע"ב, מעשה באחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד, אמר לו ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך, לגלג עליו. לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותה רשות הרבים, ונכשל באותן אבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד. כמו כן מי שמכביד על העניים, למחר הוא נעשה עני, (ועתה) הוא רוצה להקל מעליו חיוב המס, ורוצה שיוסיפו על הגאביל"ה בשר ויין כדי שיתנו העניים מה שאינן חייבים כדי לפטור את עצמן, ובעיני ראיתי כמה עשירים שביקשו לעשות כן ולא עברו ימים מועטים שנהפך עליהם הגלגל והיו פטורים ממס. ועיין בחושן משפט ריש סימן תי"ז, לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים.

והנה אמרו במדרש תנחומא והובא בילקוט על פסוק אל תגזול דל, שאם היה רגיל ליתן צדקה ואינו נותן, דמיקרי גוזל את העניים, כיע"ש. וכתב הרב מוהר"ש אוזידא ז"ל בספר מדרש שמואל בפירושו לאבות פרק ה' משנה ח', שהגוזל מתנות עניים לקט שכחה וכו', ונחשב כשפיכות דמים ודינו כרוצח יע"ש. ואם אמרו בנותן מתנות עניים שהוא משלו, ק"ו כשגוזל מן העניים. וכן אמרו במדרש רבא סדר במדבר פרשה ה', על פסוק אל תכריתו את שבט הלוי הה"ד אל תגזול דל, כי דל הוא, ויען כי שבט הלוי הם לוקחים מעשר, הוי הגוזל ממנו כשפיכות דמים, וע"ד שדרשו אחר כך, דבר אחר אל תגזול, מדבר בשבטו של לוי, ולמה קורא אותם דלים, שהיו דלים במנין מכל השבטים. ונראה לפרש, על פי מה שכתבתי בעניותי בספר נפש חיים, דהגם כי יעקב קללם לשמעון ולוי בחדא מחתא, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, שהיו עניים משבט שמעון, וללוי נתן תפוצתו דרך כבוד, לפי שהיו עושין דין בעון העגל, כדכתיב כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה, שיהא הקללה לברכה ולא יהיו דלים, ולזה שפיר קאמר, ולמה קורא אותם דלים, הרי זכו תפוצתם בכבוד, לזה משיב, כי הם במתי מעט, ודוק. וכמו כן כשאינן פורעים לעניים ותלמידי חכמים ויתומים ואלמנות הכשר פירותיהם מהקדשיות שלהם בודאי שעונשם חמור עד מאוד. ועל זה הוא שניבא הנביא במיכה סימן ו', אשר עשיריה מלאו חמס, ויושביה דברו שקר ולשונם רמיה בפיהם, דוק ותשכח.

ולא מבעיא אם אינו מחזיק לתלמידי חכמים ונותן משלו בהיות לאל ידו, שעליו נאמר, ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, כמו שאיתא בירושלמי בסוטה פרק אלו נאמרין, ובויקרא רבא סדר קדושים פרשה כ"ה, וכל שכן כשהם באים שלא לפרוע מס הנהוג בעיר לפום דינא, שאוכלים מה שיש להם להתלמידי חכמים הספקה מאחרים, שהוא גזל גמור ואין להם כפרה עולמית. ובכיוצא בזה תראה למורנו הרב מדרש תלפיות מערכת ג' ענף גדעון, דף פ"ז ע"א, על מאמר התנחומא כשאמר גדעון שיהא חורב בכל הארץ, ועל הגיזה טל, אמר הקב"ה, איני עושה כן, שאני כתבתי אהיה כטל לישראל ולכן לא אמר ויעש אלקים כן אלא ויהי כן, מעצמו, אבל כשאמר יהי נא חורב על הגיזה לבדה, מיד ויעש אלקים כן, דכתב וז"ל, מכאן תראה מעלת הצדיק לפני הקב"ה, שמסר הקב"ה את העולם ברשות הצדיק, משועבד לו לעשות כל רצונו, שהרי לא אמר ויעש אלקים כן, אלא ויהי כן, מעצמו בגזירת הצדיק, שיהיה חורב בכל הארץ ועל הגיזה בלבד טל. והטעם, שכיון שהעולם נברא בשביל הצדיק, וכולם נבראו לצוות לו כאמרם ז"ל, לכן מסר הקב"ה כל העולם בידו, ושעבדו תחתיו, לקיים על כל מה שיגזור, ואילו היו יודעים עמי הארצות בזה, היו מעטרים את הצדיק בכל יום עטרות זהב לו ומספיקים לו כל צרכו, כי משלו נותנין לו כעבדים המשמשים את המלך במסים וארנוניות, דעבד שקנה נכסים, עבדא דמאן נכסי דמאן. ונמצא שהכל של הצדיק, שבשבילו נבראו, ולו נתן הקב"ה הכל במתנה וכל מה שאוכלים ושותים עמי הארצות במותרות, ופוסקים מהצדיק, גזילה הוא בידם, דבשלמא כשעוסקים בשביל לשמש לצדיק בכל צורכו, מה שואכלים אינו גזול אצלם לפי שהוא כעבדים המשמשים את הרב שאוכלים ושותים, והוא ברשות רבם, עכ"ל. ואם כן מזה אתה תדין ק"ו, שלא תעשה כזאת בישראל להכביד על העניים, ולאכול את חקם מהתלמידי חכמים ויתומים ואלמנות ותושבי ארץ ישראל. ואם יאמרו העשירים שיש להם אותות מן השמים שכדין הם עושים, שהרי הקב"ה משפיע להם טובה ושלוה והשקט, ואילו העניים מתייסרין בכמה יסורין וגזרות קשות. הרי שאלה זו מפורשת בזוהר הקדוש סדר ויקרא דף ח' ע"ב, דשאל ר"א לר"ש וא"ל יאות שאלת, אבל אוקמוה חבריא דבעא הקב"ה לאובדא לון מעלמא וכו'. והיינו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. וגם במדרש קהלת על פסוק אם עושק רש, אמרו, אם ראית עושק דלים ורשים, וצדיק חי העולמים משפיע לו שלוה וטובה, תראה במדינה, תראה בו דינא של גהינם, כי גבוה מעל גבוה, אלו המלאכים, וגבוהים עליהם, זה הקב"ה, עכ"ל.

ואיתא במדרש רבא סדר נשא פרשה יו'ד, דבר אחר פתח פיך לאלם, כנגד היתומים הוא אומר, שאין יודעין לטעון, ועוד שאין יודעין בעסק אביהם, שבית דין טוענין בשבילם, הוי, אל דין כל בני חלוף, זה בני המת, שחלף והלך לבית עולמו, ע"כ. גם אמרו בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבא ריש פרק כ"ט וז"ל, כשם שהקב"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעלמי עלמיא, רחמיו על ישראל בכל מקומות מושבותם, ורחמיו על כל העניים והאביונים ודלים ורשים, ועל יתומים בזמנם, ועל האלמנות בכל מקום, כמו כן יהא אדם רחמן על ישראל ועל כל אלו, כדי שלא תהא אשתו אלמנה, ובניו יתומים, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אתו וכו' והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. מכאן אמרו, יעשה אדם מצותיה של התורה בשמחה ע"כ. ושם בפרק ל' איתא בנוסח זה, וכשתפסו את רבן שמעון בן גמליאל ואת רבי ישמעאל כהן גדול להריגה היה רשב"ג בוכה, ואמר לר' ישמעאל, מפני מה אנו נהרגים כעובדי עבודה זרה, וכמחללי שבתות, וכאוכלי נבלות וטרפות ושקצים ורמשים, תהא מיתתנו, אמר לו רבי ישמעאל, אני אדון לפניך, לפעמים יש לנו לשפוט את הדין ולא שפטנו אותו באמת, ולפעמים באו עדי שקר והעידו בפנינו [דף פ"א] ולא חקרנו ודרשנו היטב, ועברנו על מה שכתוב בתורה ודרשו השופטים היטב והנה העד שקר שקר ענה באחיו לכן נתחייבנו מיתה. או לפעמים אנחנו נכנסנו לבית המרחץ, או לפעמים נפנינו לאכול ולשתות ובאו באותו הפעם יתומים ואלמנות לתבוע פרנסתם, ואמר להם השמש שלנו, אין השעה פנויה לנו, ונמצאו האלמנה והיתום מעונים. בא וראה כמה גדול עונשו של דבר, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב ע"כ. וכל זה איתא נמי במכילתא, סדר משפטים, ומבואר שם, דלאו דוקא באלמנה ויתום, אלא הוא הדין נמי בכל אדם, ועי"ש להרב שבות יהודה ז"ל, גם דרשו שם במכילתא, בין עינוי הרבה בין עינוי מעט. ועמ"ש ר' יעקב בעל הטורים שם בפרפראותיו, ובמה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות, ורבינו בחיי ריש סדר וישב כיע"ש ודוק.

ובכן הירא את דבר ה', לא יהיה בשום מעמד שמתקבצים כדי לעשות תיקונים, במקום שחב לאחרים, ליתומים ואלמנות ועניים ותלמידי חכמים ויושבי ארץ ישראל. ולאידך גיסא, שלא יסרב ולמאן כשעושים מרביצי התורה איזה הסכמה לתיקון העיר עפ"י התורה לגדר וסייג לתורה. ואירע מכמה בני אדם עשירי עם שבעטו במה שעשו תיקונים, (מסיבת שהיו בטוחים שהם לועזים), והיו דוחים ההסכמה (כדי להסכים) בטענת שוא, באומרם דיוצא להם נזק מהלועזים גוים, דהם נושאים ונותנים עמהם, ופסקיה לחיותייהו, והגם כי שקר היו דוברים, ואדרבא כשהיו מסכימים לקיום התורה והמצות חן וכבוד יתן ה' לעיני העמים, וכדאיתא להדייא בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבא כיע"ש.

בר מן דין, עיני ראו ולא זר, כי בקרב ימים, שלא רצו אלו העשירים להסכים לקיים את כל דברי התורה אשר הסכימו רבני וחכמי העיר עם מנהיגי הצבור בטענה כוזבת כנזכר, הנה נהפך עליהם הגלגל וירדו לטמיון, וכל אותן הלועזים שהיו נושאין ונותנין עמהם, נתנו להב כתף סוררת ורחקו מעליהם וכמו זרים נחשבו להם. וכתבתי זה בספר ובדיו, שכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד להיות סרים מתקנת העיר, ובפרט כשעושים לגדר וסייג לתורה לבל יגרמו פריצות גדר, כי אין ספק כי כל הגורם לבטל, כל העונות הנעשים ברוב הציבור, עליו ועל צוארו, והתורה עצמה היא תובעת עלבונה לעשות בהם משפט. והוא ברחמיו יתן בלבנו לשמור את דרך עץ החיים.