תוכחת חיים פרשת בראשית

עמ"י עש"ו

ספר תוכחת חיים

בסימנא טבא

פרשת בראשית

י'האציל ה'בורא ו'יצר ה'עושה ה' אלהינו יתברך שמו ויתעלה הדרו, אשר האציל, וברא, ויצר, ועשה את עולמו וכל הנבראים, והכל היה בעבור האדם אשר בראו לכבודו, וכללו מד' עולמות אבי"ע (אצילות בריאה יצירה עשיה), לקיים תורתו ומצותיו וחוקיו אשר ציוה לנו המלך, מלכו של עולם. וזו מצוה ראשונה אשר ציוה לנו האל יתברך שמו בפרשייה זאת, הלא היה ברבת המעלות, מצות עשה של פריה ורביה, כדכתיב ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ. והיא עצמה גדולה שבגדולות שנצטוינו בה שהיא עיקר ויסוד גדול לכל התורה כולה, כאשר נבאר בס"ד אמרות טהורות, ואחלקם ביעקב בעשרה מאמרות.

מאמר א' כי עיקר מצות פרו ורבו הוא לקיום הדת של תורה, שעל ידי זה יניח האדם אחריו זרע יעבוד את ה' ויקיים את התורה והמצות למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, וכמו שכתב הרב החינוך ז"ל בסדר זה סימן א' וז"ל, מצות פו"ר היא מצות עשה, שנאמר, ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. משורשי מצוה זאת, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, דכתיב לא תהו בראה שבת יצרה, והיא מצות גדולה שבסיבתה מתקיימת כל המצות בעולם, כי לבני אדם ניתנו, ולא למלאכי השרת עכ"ל. וכיון שמצוה זאת היא סיבה לקיום התורה שלא תשכח מפי זרעו אם כן ראוי והגון לחזור אחריה.
אשר זה יהיה כונת המאמר בב"ר ס"ז פכ"ד סימן ח' על פסוק זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול בתורה עכ"ל, דהכונה בזה הוא שבא להודיענו מעלת מצות פו"ר שסיבתה היא קיום התורה, וזהו עיקר קיומה על ידי תולדות האדם שיש בעולם, וזה אומרו זה ספר, ר"ל היינו טעמא דיש ספר תורה בעולם והם לומדים בו ומקיימים כל הנמצא כתוב בספר, הכל הוא סיבה תולדות האדם, וזהו כלל גדול בתורה לקיים אותה כאמור, ועוד בה כמה מצות מתקיימות על ידי מצוה זאת וכמו שכתבו רז"ל ביבמות דס"ג ע"א, דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. ופרש"י ז"ל, מהרהורי עבירה יע"ש, ומגדלות את בנינו, היינו נמי שמגדלות לתלמוד תורה על דרך שאמרו בברכות דכ"א באקרויי בנייהו, והיינו כמו שביארנו, כי עיקר מצות פו"ר הוא לקיום המין שיהיה לו זרע ברוכי ה' שילמדו בתורה, ועל ידי זה שזוכה לבנים מקיים כמה מצות, למולו, ואם הוא בכור, לפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וכיוצא בזה.
מאמר ב' לבאר בו שלא יהיה מונע עצמו ממצות פו"ר מאיזה סיבות, שש הנה שנא ה' אשר ימנע האדם מלישא אשה, סיבה ראשונה, היא, כי על ידי שהאדם אינו נשוי, יש לו שמחה רבה, כי משנכנס אב ממעטים בשמחה. סיבה שניה, כי צריך פיזור הרבה והוצאות הבית מרובה. סיבה ג', כי היות האדם בלתי אשה הנה מתבודד בינו לבין קונו בדד ישב, ואין לו בלבול מאשתו ובניו ובני ביתו. סיבה ד' כי על ידי האשה מתבטל מדברי תורה וכמ"ש וחיים בצוארו ויעסוק בתורה. סיבה ה', כי בהיות האדם יחידי בלי אשה ובנים, הוא בחירי ברצון ללכת נתיבות ממקום למקום ומעיר לעיר לכל אשר יחפוץ, ובהיות לו אשה ובנים, פחים טמנו לרגלו ואינו יכול לצאת לקרית חוצות ולהרחיק נדוד, ובפרט בלתי רשות אשתו, וכבר כתבו הפוסקים ז"ל, כי יש חרם מרגמ"ה (מרבנו גרשום מאור הגולה) ז"ל על מי שמרחיק מאשתו יותר מח"י חדשים יע"ש. סיבה וי"ו, כי על ידי שנושא אשה יתרבו המחלוקות והקטטה בביתו של אדם בת קלה (קמה) באימה כלה בחמותה, וגם לא יבצר מחלוקת עם משרתי הבית ועם המחותנות והשכנות כסדר הנשים הפחותות, סדר נשים, סדר נזיקין, ודעתן קלות, אשר זה דרכן כסל למו להיות מתקוטטות תמיד להבל וריק עם משרתי הבית ומקללים אותם על לא חמס כאשר אדבר בזה בקונטרס זה בס"ד במקומו. ולדחות כל אלו הששה סיבות אשר ימנע אדם בהם מלישא אישה, באו רבותינו הקדושים ז"ל ואמרו בגמרא במסכת יבמות דף ס"ב ע"ב וז"ל, אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי, כל יאודי שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה בלא טובה. בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך, בלא ברכה, דכתיב להניח ברכה ﭏ ביתך. בלא טובה, דכתיב לא טוב היות האדם לבדו, במערבא אמרי, בלא תורה בלא חומה. בלא תורה דכתיב, האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני. בלא חומה, דכתיב, נקבה תסובב גבר. רבה בר עולא אמר, בלא שלום, דכתיב וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא, עכ"ל. דבאו לאפוקי לכל הני ששה סבות שלא יהיה האדם מונע מלישא אשה, כי אדרבא, על ידי שישא אשה ימצא בה תועלת גדול ואת השיש משום שב'ח אש'תו, ותחי' דבר פתח המאמר פיהו בחכמה לספר בשבחה, כל יאודי שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, לאפוקי ממה שאמרנו שאם ימנע האדם עצמו מלישא אשה, בעבור כי בהיותו נושא אשה, ויש לו בנים ובנות, אז ערבה כל שמחה, ומשנכנס אב ממעטים בשמחה. לאפוקי זה אמר, אדרבא כל בתר איפכא כל השרוי בלא אשה, שרוי בלא שמחה, שנאמר ושמחת אתה וביתך, דמלבד מדרך הטבע היותו יחידי ובלתי אשה, הוא בלא צוותא וחברותא, עוד בה, כי כמה וכמה מיני שמחות זוכה ע"י האשה. וע"ד הסוד, כי שמחה היא השכינה, שזוכה ע"י איש ואשה, כמ"ש רז"ל בסוטה איש ואשה שזכו, שכינה ביניהם, ואם ימנע האדם את עצמו שלא ליקח אשה בעבור כי ירבה עליו ההוצאה יתירה, הנה לזה אמר, כל השרוי בלא אשה, שרוי בלא ברכה, שנאמר להניח ברכה את ביתך, כי ע"י שנושא אשה, [דף ב] יצו ה' אתו את הברכה, דמלבד שמצינו כמה וכמה אנשים שאין להם נשים בנתה ביתה, זה אשתו של און בן פלת שהצילתו לבעלה מלחלוק עם משה. א"כ נמצא, כי על ידי האשה גרם לו שלום והוא ברור. ואפילו שבריא לו שבהיותו נושא אשה יבואו לידי קטטות ומריבות, ואפילו הכי חייב לישא אשה ואסור לישב בלא אשה משום חששה זו, ולא מיבעיא היכא דלא קיים מצות פ"ור, אלא אפילו שקיים מצות פ"ור ומתה אשתו בר מינן, או שגירשה, דאסור לעמוד בלא אשה, ואינו רוצה לישא אשה משום שאם ישא אשה יבואו לידי קטטות ומריבות בין הבנים ובבנות וכדומה, עכ"ז אסור לישב בלא אשה כמ"ש מור"ם בהגה בא"הע סימן א' ס"ח יע"ש.
מאמר ג' בעונש המבטל מצות פ"ור. אמרו רז"ל ביבמות דף ס"ג ע"ב, תניא רבי אליעזר אומר כל יאודי שאינו עוסק בפו"ר, כאילו שופך דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר כאילו ממעט את הדמות, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו. בן עזאי אומר כאילו ש"ד וממעט את הדמות שנאמר ואתם פרו ורבו. ועוד אמרו שם שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך, על מי שורה, על העצים ועל האבנים. אבא חנן אמר משום רבי אליעזר, חייב מיתה שנאמר ובנים לא היו להם, הא אם היו להם, לא מתו. והכי אמרינן בברכות ד"י ע"א על חזקיהו המלך שלא היה רוצה לישא אשה משום שראה ברוח הקודש דנפיק מיניה בנין דלא מעלו כמו שהיה לפי האמת שיצא מנשה, ועם כל זאת בא אליו ישעיה הנביא במאמר ה' וכה אמר לו, צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, מאי כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעוה"ז, ולא תחיה בעוה"ב. אמר ליה מאי כולי האי, א"ל משום דלא עסקת בפו"ר, א"ל משום דחזאי לי ברוח הקודש דנפקי מנאי בנין דלא מעלו, א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת אבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קב"ה לעביד, א"ל השתא הב ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מינאי בנין דמעלי ע"כ. ובקידושין דכ"ט ע"ב אמר רב הונא בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה, בעבירה ס"ד, אלא אימא בהרהורי עבירה. וכן תנא דבי ר' ישמעאל עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע ר' שנה ולא נשא אשה, אומר תיפח עצמותיו, יע"ש.
מאמר ד' שלא לאחר זמן הנשואים מפני סיבות ועיכובים מהבלי העולם, אף על פי שהוא בדוחק הרבה, ואין לו להוצאות החופה, ימעט בהוצאות בכמה דברים שאינן כל כך צורך כדי לקיים מצות הבורא, ואם בא העיכוב מצד הכלה או אביה שפסקו לתת לו מוהר ומתן ואין לאל ידם וכדומה, לא יעכב החתן את הנשואין בשביל זה או יתקוטט על זה. וכבר כתב מור"ם בהג"ה א"הע רס"י ב' ומהריק"ש בספר ערך לחם סימן ס"ו וז"ל ומי שפסקו לו ממון הרבה בשידוכין וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה, ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו, ומי שעושה כך אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וכל העושה כן, מיקרי נושא אשה לשם ממון, אלא כל מה שיתן לוחמיו וחמותויקח בעין טובה ואז יצליחו, עכ"ל. [דף ג] ומי שהוא טוב וירא את דבר ה' אם יראה שאבי הכלה או הכלה מתביישים ממה שנתנו, יש לו להחתן ולקרובים שלו לקבל מה שהביאו לו ממוהר ומתן בסבר פנים יפות וישבחנו בעיני הכלה והקרובים שלה כדי שלא יתביישו ויצטערו חלילה, ובשכר זאת יש ביד השי"ת לתת להחתן מנה אחת אפים ויהיה לו ברכה רבה עד בלי די ובזה יהיה נקל ענינים אלו בענין הוצאות החופה והמוהר ומתן משני הצדדים יקרבו ואותו ימי הנשואים ולא יתאחרו, והרב חמדת ימים ז"ל בחלק ר"ח בהלכות שובבים פ"ב וז"ל וכן אשרי בניו אחריו זרע ברוכי ה' להשיאן מיד אשה. באופן שלא יטעמו טעם חטא, ואשר איננו משגיח על בניו בענין זה אין ספק כי אלהים שופט ופוקד עונות הבנים על אבותם, וימותו אבות על הבנים. ומאנה הנחם נפשי על עון אבות על בנים בעניין נשואיהם ורבו הדעות מזוהמות אשר ימנעו עצמם להשיאם אשה לא מחפצם ורצונם, אלא מרצון אבותיהם וקרוביהם שהם כפופים להם ואינן רוצים להשיאן עד מנה הראויה בעושר וכבוד, ויש אשר יניחו מצותם לפי שיש להם אחים או אחיות גדולות מהם ולא יעשה כן במקומן להשיא האח הקטן לפני הגדול, ויש אשר רצונם לעשות חפץ ה' לישא אשה לקיים מצות בוראו, אבל חוששים שלא יאמרו עליהם שתובעים בפיהם, דבר שאפילו קל שבקלים לא יבטא בשפתים, וכאלה רבות איתם לעכב נשואיהם, על דבר מה, בענין שטרי פסיקתא, ומוהר ומתן, אויה להם, אהא עליהם, ונוח להם שתהפך שילייתם על פניהם, אשר בחרו להיות מנודים לשמים ובושו מבשר ודם רימה ותולעה, ולא נכלמו מכל אשר הם עושים בנים משחיתים, מצידם אלף, ורבבה מימינם, שם הרגיעה לילית איתם ומצאה להם, כל זמן שפנויים הם בלא אשה, וכבר אמרו רז"ל דמי"ח שנה ועד עשרים שנה ולא נשא אשה, מכריזים עליו שהוא מנודה, והגזימו הרבה בזה בגמרא ואמרו שכל מי שאינו עוסק בפו"ר ממעט את הדמות וכאילו שופך דמים וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. ומעיקרי התיקונים לאות ברית, הוא לישא אשה בבחרותו, כמ"ש בזוה"ק בפרשת לך לך וז"ל, תנא וכל זמן דאתרשים בר נש בהאי רשימא קדישא דהאי את עיניה חמי לקב"ה ממש ונשמתא קדישא אתאחיד ביה, ואם לא זכי דלא נטיר את מה כתיב מנשמת אלוה יאבדו דא רשימא דקב"ה דלא אתגמר, ואם זכי דנטיר לה שכינה לא אתפרשא מיניה ואימתי מתקיימא ביה כד אתנסיב ודאי עאל את באתריה, עכ"ל.
והאיש החרד את דבר ה' אל יפן אל הכסף ולא למנהג גהינם שבאנשי עירו וישתדל לישא אשה קודם שיבא ח"ו לידי חטא ואם הוא פגם ולא יכול לתקן את עצמו בעת הראוי אם יזכהו האל לבן, ישתדל להשיאו אשה קודם שיבוא לידי חטא. ובפרט בדור הזה כי צריך האדם להרחיק את בנו ולשומרו מכל דבר שאפשר שיבוא לידי הרהור חטא קודם שישא אשה ואשרי בניו אחריו עכ"ל באופן דהטוב והישר בעיני אלהים ואדם הוא, שלא לעכב הנשואים בשום צד וסיבה שבעולם והמעכב על ידו הנשואים בכל אופן שיהיה, ענוש יענש, והמקרב על ידו הנשואים עליו תבא ברכת טוב, ובכלל זה כשיגיע זמן לעשות השידוכים לו, לבנו, אם יהיה להוט וחמדן על הממון להוציא הון רב מאבי הכלה, ולפעמים יבקש גם כן שיתן לו פרנסה אחר הנשואין שנה או שנתים וזהו הנקרא מיז'ה פיראנקה, וכבר צווח ככרוכיא מורינו הרב החסיד בס' מדרש אליהו ז"ל שכתב וז"ל, ראיתי מנהג רע ומר על אותן שפוסקין עם חתנים ב' או ג' שנים לזונם, והם מפצירים בהוספה שנה אחת לזון להם, הנקרא מיזה פיראנקה, שבאמת מורים שאינן מאמינין באלהי ישראל ומקצירין ידו ית"ש ח"ו, שאין יכול לזונן, ומשימים בטחונן בבשר ודם. ואפשר שאותו אדם ימות ב"מ או יעני, ואע"פ שיהיה עשיר, נמצא שפורק מעליו עול מלכות שמים, ונכנס עצמו תחת בשר ודם, ואין בזוי וביוש ומנוול ומשוקץ ומתועב לאיש העושה זה. ומה גם שאמרו ז"ל, קל שבקלים חתן הדר בבית חמיו. ועוד שהוא סובר שחמיו זן אותו, ואינו כן, אלא שמה שהיה הקב"ה חושב ליתן לו, נותנו לחמיו, בהיות זה תחתיו, ונמצא כסיל זה משלו אוכל והוא ביד אחרים. אבל מותר לעשות זה כשמתנים ביניהם שילמוד ג' או ד' שנים, והוא ילמוד תמיד בביתו, אז מותר להפציר גם בהוספת שנה, משום שהוא כענין זבולון ויששכר כו' יע"ש. ולעניות דעתי נראה, ללמד זכות, היכא שהחתן הוא תלמיד חכם, שחמיו לוקחו בביתו, דכיון דהחתן הוא ת"ח מצוה להחזיק בידו על דרך שכתב הרב. או לפעמים החתן הוא יתום ואין לו בית ועל מה לסמוך. גם לפעמים אבי הכלה אין בו יכלות לתת לחתנו מוהר ומתן דמים לפי כבודו, ועל ידי שפוסק עמו לזונו, הנה מעלה לו בדמים כפי מה שישומו דמי הפרנסה, וכותב לו בכלל הכתובה במעות מדודין בעין. וכל כיוצא בעניינים אלו שהוא לצורך והכרח גמור. גם הרב ז"ל הוא יודה בזה, ובתנאי שלא יהיה דעתו ח"ו לסלק מעליו אמונת הבטחון ונכון לבו בטוח בה'.
מאמר ה' אני מדבר בצדקה רב להושיע, שישתדל האדם לעשות צדקה וגמילות חסדים במצוה זאת של פריה ורביה, שאם החתן איש עני הוא, ואין לו כדי הוצאות החופה, שיסייע אותו בגופו ובממונו. וכמו כן אם הכלה היא עניה שישתדלו בצורכי נדונייתא בגופו ובממונו. וזה בכלל והלכת בדרכיו, כי מצינו להקב"ה כביכול בכבודו ובעצמו, שנתעסק במצוה זאת תחילה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה סדר בראשית פרשה ח' סימן ט"ו, אמר ר' שמלאי מצינו שהקב"ה מברך חתנים [דף ד] ומקשט כלות. מברך חתנים שנאמר ויברך אותם אלהים, ומקשט כלות מנין, ויבן ה' את הצלע. ואמרו עוד פ"ח סי"ד, ויביאה אל האדם א"ר אבין טבו לקריה דמלכא שושביניה ע"כ. וכ"א בעירובין דף ח"י ע"א, דרש ר"ש בן מנסיא ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקילע הקב"ה שושבינות לאדם הראשון, מכאן לגדול שיעשה שושבינות לקטן, ואל ירע לו יע"ש.
הרי מצינו שהקב"ה בכבודו ובעצמו, נתעסק במצות צרכי נשואין, הן לעשות כל צרכי החתן שהכל ברא בשבילו של אדם, הן לברך ברכת חתנים, הן מצד הכלה לקשטה בכ"ד קישוטין. כמ"ש רבי יעקב בעל הטורים בפרפרותיו בסדר בראשית על פסוק ויבאה אל האדם, חסר יו"ד, גי' כ"ד, שקישטה בכ"ד קישוטים והביאה יע"ש. ודבר ה' בפיהו אמת שכן כתוב במדרשו של רשב"י בזוהר הקדוש ס' זה דף מ"ח ע"ב שאמר רשב"י וז"ל אתקינו לה בכ"ד קשוטין, ויבאה בגימטריא כ"ד, יע"ש. גם מצינו שנעשה שושביניה, וא"כ כיון דכתיב והלכת בדרכיו ודרשו רז"ל הלך אחר מידותיו, אם כן מה הקב"ה מברך חתנים ומקשט כלות, אף אתה כן. ומצינו נמי מעשה רב בזוהר הקדוש סדר בלק דקפ"ו ע"א וז"ל ר' יצחק ור' יאודה הוו אזלי באורחא, מטו לההוא אתר דכפר סכנין דהוה תמן רב המנונא סבא, אתארחו באחתא דיליה דהוה לה ברא חד זעירא וכל יומא הוה בבי ספרא, ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא חמא לון לאלין חכימין. אמרה ליה אמיה, קריב לגבי אלין גוברין עלאין, ותרווח מינייהו ברכאן קריב לגבייהו, עד לא קריב אהדר לאחורא, אמר ליה לאמיה לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא, לא קרו קריאת שמע והכי אולפו לי, כל מאן דלא קרי ק"ש בעונתיה, בנדוי הוא כל ההוא יומא, שמעו אינון ותווהו, ארימו ידייהו וברכיכו ליה אמרו ודאי הכי הוא, ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה להו צורכייהו והוו מתאחרן לאזדוגא ולא הווה בר נש לאשתדלא עלייהו, ואנן אשתדלנא עלייהו ולא קרינן ק"ש בעונתיה, ומאן דאתעסק במצוה, פטור מן המצוה, אמרו ליה ברי, במה ידעת, אמר להם בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו, תווהו עכ"ל. הרי מצינו כמה גדלה מעלת מצוה זאת להשתדל במצות נשואין חתן וכלה דלא יתאחרו הנישואין עד שבטלו הני תרי אשלי רברבי גדולי ישראל מצות ק"ש בעונתה, שהיא מצוה גדולה, בעבור זאת.
וזהו בסתם חתן וכלה, כ"ש וק"ו, כשהוא יתום ויתומה, והם עניים, שיש לעשירי עם לשום עיני השגחתם עליהם להתנדב ולתת להם כדי ספוקן, כדי שיוציאו לצורכי חופתם. וכמ"ש בכתובות דס"ז ע"א, ת"ר, יתום ויתומה שבאו להנשא, משיאין את היתומה, ואחר כך משיאין את היתום, מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש, ת"ר יתום שבא לישא אשה, שוכרין לו בית ומציעין לו מיטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך, משיאין • לן אשה, שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו. די מחסורו, זה הבית. אשר יחסר, זה מיטה ושלחן. לו, זה אשה. וכן הוא אומר, אעשה לו עזר כנגדו ע"כ. ומי שמונע עצמו מלתת להם לעניים ויתומים ויתומות לצורך נישואין, באמור כי על ידי זה יולידו עניים אחרים לעולם, כמו ששמעה אזני, שאמרו כן אנשי דלא מעלי, תמהני עליהם, אם לא יבואוהם ובני בניהם אחריהם לידי עניות, והעניים הללו הם ובניהם אחריהי יהיו מצויירים שבדור, ומתנדבים בעם, ויבאם ה' לאלו שיקחו צדקה מאלו, כד' ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם. וכבר ראיתי למורנו הרב כהנא רבא בספר מעיל צדקה סימן אלף ש"ס דקע"ד שפירש כונת המאמר ז"ל בילקוט סדר וירא וז"ל כל מי שיש בידו לקיים נפשות, ואינו מקיים, גורם מיתה לעצמו, עם מעשה. שהיה בזמנו ששמע בעשיר אחד, שהיה נותן צדקה, אך כשהיו שואלים לו צדקה, להשיא יתום ויתומה עניים, לא היה רוצה לתת, אפילו פרוטה קטנה באומרו שלא היה רוצה להיות גורם להרבות עניים בעולם, שעני ועניה מולידים הם עניים. ולאפוקי הסברא הרעועה והמאוסה הזאת, אמרו ז"ל במאמר הלזה כל שיש בידו לקיים נפשות ואינו נותן כלום, ר"ל לתת ממון להשיא עני ועניה לקיים נפשות ואינו מקיים כטענת אותו רשע, גורם מיתה לעצמו עכ"ל.
ואני אומר כי תרתי לרעותא יהיה לו לעונש עון זה למי שעינו צרה שלא לתת צדקה לעניים לצורך נישואין, גורם לו מיתה ועוני, כדבר האמור שאז, כ"ב יכול, מוריש לזה ומעשיר לזה, שהוא בעל היכולת, וזה שעינו צרה, נעשה עני, והעני נעשה עשיר, כמ"ש רז"ל, והוא דבר הנראה בעיננו ובזמננו. וכאשר דימיתי, כן מצאתי, להרב הגדול מהר"ר יחזקאל סג"ל, בעל ספר נודע ביהודה, בספר אהבת ציון דרוש ג' ד"ד ע"ב, שכתב וז"ל, הכנסת כלה, יש בתוכינו אנשים אשר עיניהם צרה על הבנוניים הנושאין נשים, באומרם, במה יתפרנס זה, האשה ובנים, הלא מעט אשר לו. וטחו עיניהם מראות כי הקב"ה עושה סולמות, וגלגל הוא שחוזר בעולם, ונמצא הרבה אשר אבותיהם נתנו להם מוהר ומתן בעת הנישואין, וכעת ירדו מנכסיהם, וידם פשוטה לקבל צדקה. ויש אשר מעט היה להם בעת הנישואין, וגדלו והצליחו ונכסיהם מרובים, יע"ש.
ועיני ראו ולא זר, כמה בני אדם שהיו עניים, ונודדים ללחם ונשאו נשים בדוחק ובצער גדול, ה' הצליח בידם, ושוב אחרי כן יצאו ברכוש גדול, צלח רחב, והיה להם פרנסה טובה ורחבה, והמכחיש בזה, אין ספק כי הוא שונא הדת ולהקב"ה, כי כופר הוא בהשגחתו יתברך, ונקרא רשע, כמ"ש הרב ז"ל. וזה יהיה לי כונת הכתוב בתלים סימן פ"א, משנאי ה' יכחשו לו, ויהי עיתם לעולם, ויאכילהו מחלב חיטה, ומצור דבש אשביעך. דהנה כבר כתבנו משמא דגמרא, שדרשו בפסוק די מחסורו אשר יחסר לו. לו, זו אשה. וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו. והנה ידוע מ"ש שם בגמרא על פסוק ואתה נותן להם את אכלם בעתו, [דף ה] בעתם, לא נאמר, אלא בעתו מלמד שהקב"ה נותן לכל אחד ואחד פרנסתו בעתו, וזה אומרו משנאי ה', שהם הכופרים בהשגחתו יתברך, ומזה מפקפקים לבל ישאו נשים ויולידו בנים, משום צורך פרנסתם, הם בודאי נקראים משנאי ה' ששונאים לדת תורתינו הקדושה, ולהקב"ה, כי הם מכחישין מה שכתוב בתורה אשר יחסר לו, זו אשה. וזהו מאי דדייק קרא, יכחשו לו רוצה לומר שמכחישים לתיבת לו, זו אשה, ואינם רוצים לתת ולסייע לצורך נשואים, משום סברא כוזבת, שאין הקב"ה מזמין להם פרנסתם, ואינן דורשים מ"ש בגמרא, בעתם לא נאמר, אלא בעתו, שהקב"ה נותן לכל אחד פרנסתו בעתו. וזהו אומרו, ויהי עתם לעולם, שהם סוברים כי אין הקב"ה מזמין לכל אחד פרנסתו וכאילו כתיב בעתם לעולם, שאינם מבחינים בין עתו לעתם, והם לא ידעו כי כביכו"ל, הוא אל זן ומפרנס לכל, כי לאוהבי ה' המקיימים מצוותיו, והוא סומך על אמונתו יתברך ומשים בטחונו בו, הרי הוא זוכה, ויאכילהו מחלב חיטה ומצור דבש אשביעך. דאיכא תרתי לטיבוטא, שיהיו מזונותיו מסורים בידו יתברך, ומתוקים כדבש ונופת צופים, ולאפוקי ממ"ש רז"ל בב"ר סדר נח והביאו רש"י ע"פ והנה עלה זית טרף בפיה, שאמרה יונה, יהיו מזונותי מרורים כזית, בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש, ביד בשר ודם כמו שיע"ש, לאפוקי זה השמיענו קרא ריבותא טפי, כי יהיו מזונותיו בידו יתברך ויאכילהו מחלב חיטה, ומצור דבש אשביעך, שיהיו מתוקים כדבש ומידו יתברך וק"ל.
ומאחר שכן, אל ישעו בדברי שקר, שלא ליתן ולסייע לנשואים של עניים ויתומים, ובני ת"ח. וכל אדם מישראל, חייב ליתן, כל אחד ואחד כפי יכולתו. ואף אם אין ידו משגת ליתן ממון, ובפרט הת"ח, על כל פנים, חייבים המה לסייע בדבר מצוה, להיות הם גבאי צדקה לקבץ על הג'באות ובאלו אמרו גדול המעשה יותר מן העושה וכבר סיפר לי עט"ר א"א הרב ז"ל, שפעם אחת יצא לקבץ מעות נדבה מעשירי עם והבינונים לצורך נשואים, של ת"ח בחור וטוב, שהיה הוא ואביו עניים. וקיבץ ממון הרבה עד שהותיר בידו ממון אחר כל הוצאות החופה, והניחם בידו, עד שנולד לו הבן הבכור, והוציאם ביום המילה. וחסדי ה' אזכיר, כי הת"ח הלזה מן השמים יסייעוהו ונתברך מאתו יתברך להיות לו פרנסתו בריוח ולא בצמצום, ולא היה נצרך לבשר ודם, כן יהיה תמיד הוא ובניו אחריו, ונתקיים בו מקרא שכתוב לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. וא"כ בנותן צדקה לעניים כדי שינשאו, מלבד מצות צדקה, עוד בה דגורם לקיים נפשות רבות בישראל, ע"י, כמאמר רז"ל. אשר זה יהיה כונת הכתוב בסדר לך לך, ואת הנפש אשר עשו בחרן, דרמז לנו הכתוב בכלל הצדקות אשר עשה אברהם אבינו ע"ה, ושרה אמנו ע"ה, היו משתדלים לזווג זווגים, חתן וכלה, ולתת להם די סיפוקם, לצורך נשואים שלהם, כדי לעשות פירות ולהעמיד תולדות רבות בעולם. והיינו, ואת הנפש אשר עשו בחרן, דהיינו שהרבו נפשות רבות על ידי זה, והעמידום בעולם, כלשון המאמר, לקיים נפשות, וכפירוש הרב מהר"א הכהן ז"ל וכמש"ל.
וזכור אותו האיש לטוב, עט"ר הגביר צדיק תמים, החכם המרומם, רצ"ו מ"ד כמה"ר יעקב רבי זיע"א, כי מלבד אשר הפליא לעשות צדקה וחסד, ולהחזיק ביד רבנן ותלמידיהון, בין בארץ, בין בח"ל. ככל צדקותיו אשר עשה דבר שהיה בכלל, שהפריש קרן קיים, והניחו בכוללות עירנו אזמיר יע"א ומריוח הפירות אשר יעלה מהקרן הנזכר יתנו לצורך בנות יתומות, מחמשים גרוש ומעלה לכל א' ואחת, ומהנותר יתנו לצורת בנות מעניי ישראל שיש להם אב, הרביע ממה שנותנין ליתומה. ושבח לאל יתברך, כי זה למעלה משלשים שנה, שנעשה הקדש זה, אין נגרע ליתומה, מחמשים ומעלה, ומזה שנים שעלה עד ששים אריות ומעלה. ברם דא עקא, כי בהיות כי הפירות מריוח הקדש הנזכר המה יוצאים מכיס כוללות עירינו יע"א, אם כן כשבאים האלמנות או אחיהם היתומים לגבות מהקדש זה על ידי דוחקא דצבורא, שאין להם מעות מזומנין לתת להם במעות בעין, הם סובבים בעיר, בשוקים וברחובות, חוזרין על פתחי יחידי העיר מפורעי המס שיתנו להם נדבת הגביר הצדיק הנזכר לחשבון מס שלהם וכל אחד ואחד משיב תשובה לפי דרכו, הגם כי הם חייבים מס לכוללות העיר וכל אחד מדחה אותם בקש וזיל הכא קא מדחה לה, וזיל הכא קא מדחי לה, ולא זו הדרך ולא זו העיר לעשות עושק כזה במצוה גדולה כזאת, כי מלבד כי יש להם ליקח מוסר השכל מיעקב אבינו עליו השלום, המקדש, אשר הוא הפריש סך עצום מכיסו וממונו ונותן לכל יתומה ויתומה מנה הראויה, לפחות לנו יאותה לשלם חובותינו לתת לחשבון המס לדבר מצוה.
ואליכם אישים אקרא, לראשי עם קדש, הרבנים והממונים וטובי העיר יע"א, שיעשו תיקון באופן המועיל, שלא יגיעו לריק האלמנות והיתומים, ויהיו צועקים ואין געגין, וחוששני מחטאת מצעקתם, כאשר כתב הרמב"ם בה' דעות פ"ו ה"י, ברית כרותה להן ליתומים ואלמנות, ממי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס, הם נענים, שנאמר, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו, עכ"ל. וגם להיחדים שבעיר, פורעי המס, יש להם לדחוק את עצמן, הגם שצריכין הן לתת מעות אלו מיד, במעות בעין, מכל מקום הלא ידעו, כי חוץ מהצלת הצעקה וצרתם זאת, ועוד כי לצדקה תחשב לו, ויהיו מעותיו הולכות לדבר מצוה, להשיא יתומות ובנות עניות, ודי בזה למבין.
ועוד רעה חולה, מה שהם עושים לת"ח שבעיר העי"א, ולעניים וצנועים ויתומים ואלמנות ורבני וחכמי א"י תובב"א, וגם שלא לתת פירות בזמנם מכמה הקדשות, ושכר סופרים, ושכר משני' וכדומה להן, תמידין כסדרן, שכולן צועקין ואינן נענין על גביית חובותם וקצבתם שהן חייבין להן, ולא נכון לעשות כן בדבר הזה, אפילו אם יהיה יחיד ופחות שבישראל, כ"ש ברוב עם הדרת מלך, הזאת העיר, כלילת יופי מחנה אלהים זה, לטובים ולישרים [דף ו] כי כן זאת מאתי בבקשה מכם נשיאי ישראל ממוני הזמן וטובי העיר יע"א, טרס כל, יעשו אגודה אחת, ויעמדו למנין להרים מכשול זה, איסור עושק, מכוללות העיר, באופן המועיל, ומספיק, לפום דינא. ולבקש מנוח לבעלי חובות, אשר יטב בעיני אלהים ואדם, ופריעה בעל חוב, מצוה. ולא יהיה עוד צעקה, ריב'ה בעיר. ובזה הרי הם מבטלים כמה פורעניות וגזירות קשות ורעות, וכל צרה וצוקה שלא תבא, לא על יחיד ולא על הצבור, אשר לא תאונה אלינו רעה. ומובטחני בה' כי על ידי השתדלות, יבא הדבר לידי גמר טוב, בקרב ימים בעה"י, ויהיו דברי אלה, נשמעים לנשיאי העדה הי"ו, כה יעשו וכה יוסיפו, ויהי נועם ה' אלהינו עלינו כו' אמן.
ובכן הירא את דבר ה', צריך לחזור אחר מצוה זאת, להיות גדול המעשה, בגופו ובממונו, ולהשאיל להם לצורך נשואין, ביתו וכל אשר בתוכו, וכלים ותשמישי הבית, וכדומה להם, וכלי אכילה ושתיה, והיא מצוה רבה שאין כמוה. וכמו כן, אם יצטרך לכלה מלבושים, או תכשיטים, שישאיל להם, ואשריהם ישראל, כי כן נוהגין רובן ככולם שבעירנו אזמיר יע"א לעשות כסדר הזה להשאיל בית, וכלי הבית, ובגדים ומלבושין, ושאלה אשה משכנתה, ומגרת ביתה, כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וגם שלפעמים, לא יבצר מאיזה נזק והפסד, או נשבר או נגנב, איזה דבר, או לפעמים, יפלו איזה משקים, יין ושמן, וכדומה, על הבגדים, ועל המטפחות, ויעלו בהם כתמים, שקערורות ירקרקות או אדמדמות, אפילו אם תכבסי בנתר ותרבי לו בורית, אינו יוצא מידי דופיו לעולם, ועכ"ז אינן מקפידים, ואפילו, אם רוצה החתן או הכלה לשלם להם אחר במקומו, רובם אינם מקבלים מהם כי מוותרים אצלם, ולא איקפד להו, אשריהם ואשרי חלקם.
ועוד נהגו בעירנו אזמיר יע"א ובכל סביבותינו מנהג כשר, והוא בכלל גמילות חסדים, שבשבת קודם החופה, קורין אותו שבת כניסה, שמתקבצים כל קרובי החתן, אוהביו וריעיו, ומיודעיו, והולכים עם החתן לבית הכלה ושם נמצאים אבי הכלה עם קרוביו וריעיו ואוהביו ומיודעיו ונותנין קרובי הכלה, להחתן זהוב אחד או שנים (עיין לקמן ד"ה ולענין איסור מוקצה) כל אחד לפי שיעורו, וכמו כן נותנין קרובי החתן לכלה, וזהו נקרא, נשיקת יד, ובלעז ביז"א מא"נו. ואיכא בזה משום גמילות חסדים, כי למי שהוא עני, זה הדבר היא התחלה, להוצאת החופה. וצריך אני להודיע בזה, כי לא מבעיא היכא שהחתן ואביו, ואבי הכלה הקדימו לו תחילה, לתת לו ביז"ה מא"נו הנזכר, דודאי דשורת הדין מחייבת, שהם גם כן חייבין לתת כשנושאים הם או בניהם, וכמו כן בשאר מתנות החופה, שקורין שבח, דאם הקדים תחילה ושלח לו שצריך גם הוא לחזור ולשלוח לו כשנושא אשה. וכתב מרן הקדוש בש"ע אה"ע סימן ס' כשנושא אדם אשה דרך ריעיו ומיודעיו, ששולחין לו מעות, כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשתה, ואלו המעות נקראין שושבינות, ושושבינות זאת אינה מתנה גמורה, שלא שלח לו זה, אלא שאם ישא גם הוא אשה, יחזור וישלח לו, כמו ששלח לו. לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות הרי זה תובע בדין ומוציא ממנו, ויש בזה כמה חילוקים יע"ש. הרי דמן הדין, חייב לשלם לו כמו שנתנו לו. ואף על גב, דסיים מרן וכתב, וז"ל, ולפי שבזמן הזה לא נהגו לתבוע תביעה זאת, ראיתי שלא להאריך בזה, עם כל זאת איכא משום גזל, וזהו בשהקדם הוא תחילה, ונתן לו, ואפילו שלא הקדימו אדם מעולם לתת לו תחילה, לא הנשיקת יד, ולא מתנת שבח, וכדומה, הוא יהיה תחילה לכושרים. ובפרט בעניים, ובני ת"ח, ובחורים למדנים, דאיכא בהו מצות צדקה, וגמילות חסדים, וגם כי עושה לו ג"ח בשביל כבוד שעושה, כי על ידי שהוא יוצא ובא עם החתן, ברוב עם הדרת מלך. והיותו האדם גדול מחבירו בחכמה ובעושר, כבוד החתן והכלה מתרבה, והרי איכא עוד צדקה וג"ח שעושה אדם בגופו ממש, במה שהולך עמו ומלוהו. וזה יהיה רמז הכתוב בסדר ראה, נתון תתן לו, ב' נתינות, אחד בגופו שהולך עמו ביום הכניסה כאמור, שזהו ג"כ צדקה וג"ח, ואחד, הנתינת המעות שהוא בממונו. ולא ירע לבבך בתתך לו, כי לפעמים יש שנים ושלש כניסות, וצריך לילך לכולם, והוא עייף ויגע ביום השבת, שאין לו מנוחה, או שיש לו טעמים אחרים, שהוא גדול העיר, ואינו לפי כבודו לילך למקום שלמטה ממנו, או שאר טענות, לאמר שאם הוא בשביל לתת לו נשיקת יד, ולהיות מהנה אותו וכיוצא, יכול לשלחו ע"י אחר, ע"י בנו, או ע"י שלוחו ומשרתו, לזה דייק ואמר, ולא ירע לבבך בתתך לו, בתתך גופך לו, ע"ד שפרשו המפרשים בכיוצא בזה, עמ"ש בגמרא ועבד לרוץ לפניו, דפעם לא מצא הלל עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו ג' מילין יע"ש, כמו כן נאמר לפי דרכנו, שלא ירע לבבך בתתך, אתה לו, להיות הולך עמו, לכבדו וכיוצא בזה, איכא למימר, דלפעמים משיא אדם יתום ויתומה ואין לו מי שיעשה שושבינו וילך עמו לחופה, ובפרט כשמוליכין לחתן ולכלה לחופה בעיר אחרת, דהוי מצוה גדולה למי שהולך עמהם ללוותם ולהיות עמהם בתוך ימי החופה למצוה רבה ולחסד רב יחשב. כי מן האמור, מדוקדק היטב מ"ש בעירובין די"ח ע"ב, מלמד שעשה הקב"ה שושבין לאדם הראשון, מכאן לגדול שיעשה שושבינות לקטן ואל ירע לו יע"ש, ודייק לו, בתתך לו, דייקא שאתה נותן גופו עליו, להיות הולך עמו על הדרכים שביארנו. ואפשר שרמז בתיבת לו, על דרך שדרז"ל בגמרא, לו זו אשה, להודיע לו, שלא ירע לבבך בתתך לו, שאתה עושה שובינות ונותן גופך כשנושא איזה אדם אשה כאמור, כי בגלל הדבר הזה, יברכך ה' אלהיך, כי הקב"ה בכבודו ובעצמו שעשה מצוה שושבינות תחילה יברכך גם כן לך, מידה כנגד מידה, ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, כמ"ש רז"ל גבי אאע"ה כי הדברים אשר עשה א"א ע"י שליח למלאכים פרע לו ע"י שליח, והדברים אשר עשה אאע"ה בכבודו ובעצמו פרע לו הקב"ה כמו שיע"ש.
עוד זאת אידרש לבית ישראל (דף ז] כי הנותנים אלו הזהובים, ביום שבת קודש להחתן והכלה, צריכין הם ליזהר, שלא יתנו זהובים פסולים וחסרים, מאותן שאינן עוברים כלל, ואין גופן ממון, דודאי איכא בזה איסור, משום גונב דעת הבריות, שמרמה לחברו במתת שקר, שנותנים אותו בחשאי, ואינו נראה של מי הוא הזהוב הפסול והרע, וכ"ש, אם לפי האמת כבר נתנו לו מקודם כשנשא אשה, זהוב טוב, ועתה בא לפרוע ולשלם לו רעה תחת טובה כי יש בזה משום גזל גמור כאמור.
ולענין איסור מוקצה בשבת, צריכין ליזהר בזה הרבה, כי לא נהגו בעירינו יע"א, ולא הותר, כי אם לתת זהוב שהוא מטבע של זהב שהוא כמו תכשיט, ולא מטבע של כסף, וכדומה. ואם לא מוכן לו ביום שבת קדש, טוב לו שיתן באותה שעה מידי דמיכל, דהיינו לוזים או שקדים, או מתיקה לסימן, ובימי החול ליו יחליפנו ולו ימיר אותו, ויתן לו מעות בעין, איש כמתנת ידו, וכבר כתבתי בזה בעניותי בס"ד בשו"ת א"ח לה' שבת יע"ש, ואכמ"ל.
ומורינו הרב כהנא רבה בס' שבט מוסר ס' יתרו פי"ו כתב וז"ל, בני, הוי זהיר, כשתראה חתן וכלה שנכנסים לחופה להקל בעיניו הוצאות הבית, שאין ביד האדם כלום, והקב"ה זן הוא ומזמין פרנסה לכל אחד בעתו, וזה מעשה בכל יום עם כל אחד ואחד, ובזה ילך לחופה בשמחה, ויקנה בטחון בלבו וישען באלהיו, והוי זהיר בחתן הנכנס לחופה לסעדו כפי יכולתך, ולשמח ולכבדו בימי חופתו ולספר בשבחו באופן שתשמח הכלה.
מאמר ו' לבטל את המעוררין הבאים למנוע שלא לישא אשה כשהוא איש עני ואין לו במה להתפרנס ממ"ש בגמרא בסוטה דמ"ד ע"א, ת"ר, אשר בנה, אשר נטע, אשר ארס, לימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית, ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו, הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך, הכן בחוץ מלאכתך, זה בית, ועתדה בשדה לך, זו כרם, אחר ובנית ביתך, זו אשה ע"כ. וכן פסק, הרמב"ם בה' דעות פ"ה הי"א וז"ל, דרך בעלי דעה, שיקבע לו לאדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואח"כ יקנה בית דירה, ואח"כ ישא אשה, שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו, ומי האיש אשר בנה בית חדש, ולא חנכו, ומי האיש אשר ארס אשה, ולא לקחה. אבל הטפשין, מתחילין לישא אשה, ואח"כ אם תמצא ידו, בית. אח"כ בסוף, יחזווי לבקש אומנות, או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות. אשה תארש, בית תבנה, כרם תטע, כלומר יהיו מעשיך הפוכים, כדי שלא תצליח את דרכיך, ובברכה הוא אומר, ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו, עכ"ל. וא"כ אם באים אנחנו לדון ולקיים דברי הגמרא, ופסק הרמב"ם ז"ל, דרך ארץ, זה שלימדה לנו תורה שיבנה בית ויטע כרם תחילה ואח"כ לישא אשה, לא בעם בני ישראל, שיכולים לקיים מצות פ"ור, כי אם אחד מעיר, וב' ממשפחה. ולפי הזמן הזה, דאנן קיימין, כי רובם ככולם, עניים, ואף לבנוניים לא ימצא להם יכולת להספיק תחילה לזה, ואם כן ליבטלי רוב עם בני ישראל ממצות פו"ר והלא מלבד גודל מעלת המצוה וכמה מצות מתקיימים על ידה, זאת ועוד כמה וכמה איסורין ניצול האדם ע"י מצוה זאת, ובודאי הגמור, כי לא באתה התורה ללמד ד"א זה במקום דאיכא ביטול למצוה זאת לגמרי, כי כן נראה לענ"ד לומר, כי לא נאמר זה, כי אם בדורות הראשונים, בזמן חכמי התלמוד, והרמב"ם, שפסק דין זה, אפשר כי רצה ללמד דרך ארץ למאן דאפשר, או גם הרמב"ם דיבר בזמנו דוקא, לא כן בדורות האחרונים ובזמנינו זה, לא נאמרו כל השיעורים הללו, דאחסור דרי, וגברה כח הקליפה, ונתמעטו הלבבות והקדושה והטהרה, ואין נקי בדורות הללו שינצל מעון הוצאת זרע לבטלה ומהרהורים רעים, וכמ"ש הרב הקדוש בס' ר"ח ז"ל בשער התשובה פ"ג, וז"ל ומהדברים שצריך השב לתקן אות ברית הפגום בהוצאת זרע לבטלה שאין אדם בזמנינו ניצול ממנו בבחרותו כו' יע"ש.
וכבר ידוע גודל עון זה שהוא כעובד עבודה זרה וחייב מיתה וכמה עונשים אחרים קשים ומרים שנזכרו בתלמוד ובזוהר הקדוש וכמש"ל בס"ד בפ"א בפני עצמו סדר שמות ע"ש, וזהו אפילו לכשרים שבהם, כ"ש וק"ו לבנים משחיתים בנין דלא מעלו אשר יצרם הזונה תקיפה עליהם וילכו אחרי שרירות לבם הרע אשר הם זונים אחריהם בכל מיני ניאופין, לשכב את זכר משכבי אשה, ובאשת איש, ונידה שכל אלו הם באיסור כרת בר מינן, וגם לזנות את בנות נכריות, ואיכא משום ליתא דע"ז כדכתיב ובעל בת אל נכר, ועל ידי זה, לפעמים מרעה אל רעה יצאו חוץ לדת להיות מומרים ומשומדים לעבודה זרה, כדי להתיר להם עריות, ונמצאו כופרין בכל התורה כולה מסיבת זה שלא נשאו נשים בזמן הראוי להם רח"ל. ואדרבה, כשהם נושאין נשים ויש לו פת בסלו מתאוה לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת ונקבה תסובב גבר, ומצילו אפילו מהרהורי עבירה, כמ"ש בגמרא, וכ"ש שמצילו מחטאים גדולים כאלו וכיוצא באלו, ואם כן, אם אנחנו באים לקיים שורת דרך ארץ בזה שלימדה לנו תורה דרך ארץ, שיבנה בית, ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה, אין מי שיכול לעשות כסדר הזה, כי אם אחד מאלף, וכל שאר בני אדם יהיו בטילין ממצות פו"ר ויבואו ג"כ ח"ו לידי מכשלות וחטאים רבים ורעים כאלו מה שאין כן כשאביהם משיאין אשה לבניהם סמוך לפרקן. וכתב הרב הגדול חיד"א בספר יוסף לחק סדר בשלח יום ג', הבא לתקן פגם הברית אם לא נשא אשה לשוא צרף צורף. והמאחר לישא מאיזה טענות, ידע נאמנה, כי מאבד עולמו ונפשו, ומה יסכון גבר להתענות בימי השובבים, והוא עובר על דת, וכל ימיו בעבירה. ומבן עשרים שנה ואילך אומרים עליו תפחנה עצמותיו. בא וראה חזקיהו מלך ישראל צדיק וחסיד גדול ועוסק בתורה תדיר והשתדל מאד שבימיו לא היה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאין בטהרות, והוא לא היה חוטא ח"ו, וגם היה רוצה לישא אשה, רק שראה ברוח הקדש דנפקי מיניה בנין דלא מעלו, ועם כל זה, בא ישעיא הנביא [דף ח] ע"ה ואמר בדבר ה', כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. לכן, טרם כל, ישתדל לישא אשה, וזהו עיקר ותקון, ומבלעדי זה, שוא עמל בכל התעניות והסיגופין, ובעל שכל יבין את זאת עכ"ל. ואם כן יש לו לאדם, להזהר בזה, וביותר לאב להשתדל בעד בנו להשיאו אשה סמוך לפרקו, ובזה סמוך לבו לא ירא, ומובטח בה' שלא יבא לידי חטא כדבר האמור. וכן אמרו בסדר אליהו רבה סט"ו העושה חפצי אשתו, והמנהיג את בניו כשורה, ומשיא אשה לבניו הקטנים עד שלא יגיעו לפרקן קודם שיבואו לידי חטא, עליו הוא אומר וידעת כי שלום אהליך, ופקדת נוך ולא תחטא, וידעת כי רב זרעך וצאצאיך כעפר הארץ.
אלא דזה עומד לנגדנו מה שאמר בזוהר הקדוש בסדר בראשית במדרש הנעלם דף ז' ע"א וז"ל, רבי יוחנן פתח, בחכמה יבנה בית שלשה דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם ואלו הן, לבנות בית מושבו, וליטע כרם להתפרנס בו, ואח"כ לקחת לו אשה ולהוליד בנים לפרנסה בהם, ולא כדרך השוטים הלוקחים אשה בתחילה ואח"כ נוטעים כרם ואח"כ בונים בית. כי הא דאמר ר' סימון, כל הלוקח לו אשה ואין לו בתחילה במה שיוכל לפרנסה, הרי זה חפשי מן המצות כמתים ונקראים חפשים, שנאמר במתים חפשי, ולמה נקרא חפשי, לפי שהוא חפשי מן המצות, מפני שלא יוכל להשתדל בעבודת בוראו, אלא בעבודת אשתו. רבי יאודה אומר, כאילו לוקח ע"ז, דאמר רבי יאודה, בתחילה היו חכמים והחסידים לוקחים אשה ולא היה להם די פרנסתם וממתין עצמן ברעב ובצמא, ומניחים כל חיי העוה"ז ועוסקין בתורה ובמצות ולעבוד בוראם, אבל בזמן הזה שהעולם טרוד אחר הפרנסה, צריך לכונן בית בתחילה ולזמן מזונותיו, ואח"כ לקחת אשה, ויכול לעבוד בוראו ולעסוק בתורה. כי הא דאמרו רז"ל אם אין קמח אין תורה. ואמר ר' יאודה מאחר שאדם נושא אשה אז נקרא עבד ה' מפני שלבו פנוי מלהסתכל בעבירה ובנשים, ומלתור אחרי לבבו ועיניו, כמה דאת אמר, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, לפיכך צריך אדם לכונן בית בראש, ולעשות ישוב בבית, וממי אתה למד, מהקב"ה, קודם בנה בית וכוננו וזימן כל הפרנסה והמזונות קודם שיבוא אדם לעולם, היאך ברא את העולם בראש שהוא הבית. וזימן כל הפרנסה היאך, ברא את הבהמות ואת החיות ואת העופות והדגים והאילנות שהם זימון כל הפרנסה, לאחר שהכין הבית והפרנסה הביא את האדם וברא אותו ואת אשתו והולידו בנים ועשו ישוב בבית, ועל כן נאמר בראשית בי"ת רא"ש, כו' עכ"ל.
הנה מבואר מדברי הזוהר חדש אלו, דמלבד שהחמיר בזה הרבה מאוד, עוד בה דקאמר רבי יאודה דאדרבה בתחילה היו נושאים נשים תחילה, בליבית וכרם ועכ"ז היו עובדים בה' ועוסקין בתורה. אבל בזמן הזה שהעולם טרוד אחר הפרנסה, צריך לכונן בית בתחילה, ולזמן מזונות ואח"כ לקחת אשה, והוא הפך החילוק אשר כתבנו ונראה לומר, דעדין יש לחלק, דבזמן רבי יהודה היה האפשרות והאופן להכין בתחילה בית ופרנסה ואח"כ לישא אשה, ולכן אין לישא אשה קודם שיבנה בית ויטע כרם, אבל עכשיו בזמנינו זה דאין שום אופן כלל, ובא להבטל ממצות פו"ד לגמרי, הדר לזמן הראשון אשר אמר רבי יאודה על החכמים ועל החסידים, שהיו נושאים אשה תחילה, היו ממתני' (ממתין) את עצמן כדי לעסוק בתורה, ואף אנן נמי תנינן בזה הזמן ברוב צער ובדוחק וחיי צער ואין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ואין הכי נמי מי שנושא אשה, ואינו רוצה להיות בצער, אז מוכרח ליבטל מדברי תורה. ובלא"ה כבר אמרנו דאם אדם רוצה להיות פנוי בלתי אשה, הרי הוא מעותד לכמה עבירות רעות וחטאים לה' מאד, ומרבה שיחה עם אשה, שבוטל מד"ת וסופו יורש גהינם. וכיון דבלאו הכי הוא גורם רעה לעצמו כשהוא בלי אשה, יקח אשה בתחילה ויטהר לבו ומחשבתו, והבית והמזונות ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו. ועוד מי זוטר זה מכמה דברים דקי"ל מנהג מבטל הלכה, וכ"ש הכא דמנהג והלכה, מבטלים דרך ארץ הלזה שלימדה תורה, ולכן חיובא רמיא על האדם לקיים מצות חז"ל ולהשיא נשים לבניו סמוך לפרקן. ואין ספק כי לא יכחיש מאמרי הזוהר וכמה מאמרי רז"ל בש"ס ובמדרשי רז"ל אשר דברו במעלת הנושא אשה, ובעונש המבטל ממצוה זאת וכמ"ש למעלה. ובפרט מאמר הזוהר הקדוש בהקדמת סדר בראשית, די"ג ע"א שאמרו, וז"ל ומאן דאתמנע מפריה ורביה כ"ב יכול אזעיר דיוקנא דכליל כל דיוקנין, וגרים לההוא נהר דלא נגדין מימוי, ופגים קיימא קדישא בכל סטרין, ועליה כתיב, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי בי ודאי, דא לגופא. ונשמתיה לא עייל לפרגודא כלל, ואטריד מההוא עלמא, יע"ש. וכן אמרו בסדר ויחי דרכ"ח ע"ב וז"ל, דכל מאן דלא אשתדל לאולדא בנין בהאי עלמא, לא מתקיים לעלמא דאתי, ולא יהא ליה חולקא בההוא עלמא, ואתתרכת נשמתיה בעלמא דאתי, דלא (ולא) אשתכחת נייחא באתר בעלמא, ודא הוא עונשא דכתיב באורייתא, ערירים ימותו, ומתרגמינן בלא ולד. (בגין דמאן דאיהו בלא ילד) כד אזיל בהההיא עלמא, מית הוא תמן, מית בעלמא דין ובעלמא דאתי. וע"ד כתיב כי מת אתה ולא תחיה כי מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעוה"ב, ולא עוד אלא דשכינתא לא שרייא עלוי כלל כו' ע"ש. גם בסדר ויקרא ד"ה ע"א אמרו וז"ל ובגין כך, כל מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא, כל שבחא אעדיו מיניה, ולאוהוא בכללא דאדם, ולא עוד אלא דלאו איהו כדאי לאתברכא. כתיב ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם, ותנינן בספרא דרב המנונא סבא, דבת זוגו בדחילו דקב"ה הוא כוותיה ומסטרא דאתתיה אקרי גדול, כו', ת"ח אדם כי יקריב לאפוקי מאן דלא אתנסיב, דהא קרבניה לאו קרבן וברכאן לא משתכחן לגביה, לא לעילא ולא לתתא, ממשמע דכתיב אדם כי יקריב שאני הכא דלאו איהו אדם ולא בכללא דאדם הוא ושכינתא לא שרייא עלו בגין דאיהו פגים ואקרי בעל מום ומאריה דמומא אתרחקא מכלא כ"ש למדבחא לקרבא קרבנא. [דף ט] ונדב ואביהוא אוכחן כדכתיב ותצא אש מלפני ה', ובגניכך כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה' כו'. קדושה דמלכא אסתלק מיניה ולא שריא בפגימו ועל דא כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה' עכ"ל, ועוד אמרו שם בזוהר הקדוש סדר נשא דקמ"ה ע"ב וז"ל, דאתחבר דכר ונוקבא איקרי אדם וכדין דחיל חטאן, ולא עוד אלא דשריא ביה ענוה, ולא עוד אלא דשריא ביה חסד. ומאן דלא אשתכח דכר ונוקבא לא הוו ביה, לא יראה ולא ענוה ולא חסידות ובגין כך אקרי אדם כללא דכלא, וכיון דאתקרי אדם, שריא ביה חסד, דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה, ולא יכיל להתבנאה אם לא אשתכח דכר ונוקבא כו' יע"ש, ועוד מנינו כמה מעלות אחרות במצוות נשואין דמהפך מדת הדין למדת רחמים כמו שכתב הרב סמוכים לעד, סדר נח ד"גע"א יע"ש. וכי האי גוונא אתמר בזוהר חדש סדר מטות, הנשים אחוזות בדין וע"י הנשואין שנושאין לאנשים, אתדבקת ברחמים יעו"ש. וזוכה להנצל מס"מ והפ' על ידי הנשואין, כמ"ש הרב חיד"א ז"ל בספר דבש לפי, מערכת נו"ן, אות ג' וז"ך, יע"ש.
ועוד אחרת, גדולה מצוה זאת, שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, כמ"ש הרב ברכת אליהו סדר וישלח, יע"ש. וכיון שכן, שגדלה כל כך מצות פריה ורביה, אין מקום לדחותה מפני מה שלימדה תורה דרך ארץ, ולא דיברה תורה בזמן הזה. וגם מאמרי זוהר הקדוש, בזוהר חדש, יודה בזה, ואין למדין אפשר, משאי אפשר, ואין דבר עומד בפני מצוה זו. והוא חיוב על האב להשתדל בזווג בנו ולהשיאו אשה, וכל ההוצאות החופה והמלבושים ותכשיטין הצריכים לו לפי כבודו, עליה דידיה דאב ליהדר, כמ"ש הפוסקים ז"ל. וגם זוכה מ"ש רז"ל בגמרא והמשיאין לבניו ולבנותיו סמוך לפרקן, שעליו נאמר, אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני. וגם זוכה לבניו אחריו, כי בהיותם משיאן בזמנן סמוך לפרקן, הנה בזה הם שמורים וניצולים ונשמרים ונמלטים בכח ה' אלהי ישראל, מכל מין עבירה כמדובר. ומה שמרננו אבתרינא המון העם, מגויי הארצות, שאינן נושאים נשים כי אם לשלשים או לארבעים שנה, ויש מהם שאינן נושאים נשים כלל וכלל, ההיא טענה של הבל וריק, המבדיל בין קדש לחול, ובין ישראל לעמים, שהגויים הם שטופים בזימה ותור' גוים עריות ולא איכפת להו כלל בהפקרא ניחא להו, מה שאין כן עם קדש, עם בני ישראל שהם קדושים וטהורין, והם גדורים בעריות, לכן צריכין הם להיות נשואין, להנצל מכל עון ומכל חטאת. והרי אמרינן בקדושין דכ"ט, אמר ר"ח האי דעדיפנא מחבראי, דנסיבנא בשיתסר, ואי נסיבנא בארביסר הוא אמינא לשטנא, גירא בעיניה. וכ"כ הרב ר"ח ש"הק פי"ז וז"ל, ואם הוא פגם ולא יכול לתקן את עצמו בעת הראוי, אם יזכהו האל לבן, ישתדל להשיאו אשה קודם שיחטא. ובדור הזה צריך האדם להרחיק את בנו ולשמרו מכל דבר שאפשר שיבוא לידי הרהור חטא קודם שישא אשה, ע"ש. ובודאי כי לא דברה תורה בדרך ארץ זה, כי אם כשיהיה לאדם אופן עשות זאת ויש יכולת בידו לבנות בית וליטע כרם בתחילה, וזה מתרשל ולוקח אשה תחילה, בודאי כי לא יפה עושה זה, אבל מי שאין יכולת בידו לעשות לא לבנות בית, ולא ליטע כרם, ולא לעשות אומנות, ובפרט אם הוא למדן שעוסק בתורה תדיר, הרי מצינו שאמרו בסוף קדושין דפ"ב ע"א, רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני, אלא תורה, שמשמרתו בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו כו' יע"ש. וה"ט, כי לת"ח, כיון שאמרו בש"ס ובזוה"ק במדר' רז"ל דהעוסק בתורה, הנהגתו ושמירתו, ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, בלי טורח ועמל האנושי, שלא כדרך הטבע, כמ"ש הרב נזה"ק בסדר ויצא יעו"ש. וכיון דלת"ח הקב"ה הוא המפרגסו שלא כדרך הטבע א"כ הרי הוא נושא אשה, והקב"ה מזמין לו בית ופרנסה מאתו ית"ש, וזהו שרמז התנא בפ"ו דאבות, במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, במיעוט דרך ארץ. שהנה כבר ביארנו מדברי רז"ל דכדי לזכות לאדם לתורה, הוא ע"י שנושא אשה, כמ"ש בגמרא יראת ה' טהורה. וכן בסוף מנחות, ע"פ ומנחה טהורה, זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואח"כ לומד תורה. וא"ת כדי לקנות התורה, אם צריך לישא אשה תחילה, הרי אין לו בית וכרם ואומנות לזה אמר במיעוט דרך ארץ, דהא צריך לעשות דרך ארץ כמ"ש לימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה, בתלמיד חכם אין צריך לנהוג בזה מנהג דרך ארץ, וישא אשה תחילה, כדי שיזכה לפ' קנין תורה והוא ברור. וזהו רמז הכתוב בסדר תבא, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי אדמתך. דהכונה עמ"ש בזוה"ק כי שם ה' נקרא התורה, שכל התורה שמותיו של הקב"ה, וכיון שאתה ת"ח יש לך יתרון לטובה, דבתחילה תהיה נושא אשה, דהיינו בפרי בטנך, ואח"כ כפרי בהמתך ובפרי אדמתך ועיין בספר פני דוד וק"ל.
ועוד נראה לי דמה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה, אינו אלא כדי להקל מעליו, שלא יחול חיוב מצות עשה זאת של פריה ורביה תכף ומיד, יותו מבן י"ג, כמו שמתחייב בשאר כל מצות שבתורה ואמטו להכי לימדה תורה דרך ארץ, דיש לו עוד זמן ושהות, שיכין הכנה דרבה שיבנה בית ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה מה"ט היינו שנתנו לו רבותינו ז"ל זמן לנשואין בין י"ח לחופה דלמה יהיה בן י"ח ולא מבן י"ג, אכן אפשר לומר דהיינו טעמא, דקים להו לרז"ל דכדי שימצא לו אשה הוגנת לו, וגם צריך להביא ממון לפרנסה ולכסות ולימדה תורה דרך ארץ דיבנה בית ויטע כרם, ואח"כ ישא אשה. ושיערו חכמים ונתנו גבול דהוא עד י"ח שנה. וכמ"ש ג"כ עט"ר הגאון המפורסם מו"ה בס' חק"ל א"הע ס"סי א' יע"ש. ושם נרגש [דף י] ממ"ש בקידושין דכ"ח ע"ב עד עשרים שנה הקב"ה יושב ומצפה, ולמה נקט שיעור עשרים שנה ולא ח"י, וישב, דהיינו משום דאין ב"ד של מעלה מענשים, פחות מבן כ' יע"ש. עכ"פ למדנו מדבריו של גדול, דמה שהתקינו רז"ל ונתנו לו זמן לקיים מצות פו"ר משנת י"ג, עד שנת י"ח, הוא כדי שבהמשך זה הזמן יוכל להכין בית וכרם ופרנסה.
ואולם כיון דהגיע לשנת ח"י ואילך, עד שנת ך', דאז אפילו בית דין של מעלה מענשים אותו, על שלא קיים מצות פו"ר, בודאי דאין מקום לדחות חיוב המצוה דברי בחיובא לקיים מ"ע זאת, בעבור מה שלימדה תורה דרך ארץ. דאפילו היה עניין הנהגת דרך ארץ זאת חיוב מצות עשה, הרי קיימא לן דעשה דפו"ר אלים טפי, וכ"ש אם היה חיוב הנהגת ד"א, אלים במצות ל"ת, דאז קי"ל, אתי עשה דפו"ר, ודוחה ל"ת, ואם נאמר דמעיקרא לא חל חיוב מ"ע כ"א בתנאי זאת שיבנה בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה, הרי אינו תנאי וחיוב כ"א מנהג דרך ארץ, ואסמכתא דקראי, והוא ברור.
ומכל מקום, היכא שעבר ר' שנה ולא נשא אשה, מצוה על בית דין שבכל מקום ומקום, להוכיח לבני אדם שישאו נשים, ויכופו אותו. והוא הדין נמי, לכל אדם משום מצות עשה דהוכח תוכיח את עמיתך דאיתיה נמי בכל מצות, כאשר אכתוב במקומו בס"ד יע"ש. אמנם לענין מ"ש בכתובות דפ"ו ע"ב במה דברים אמורים, במצות לא תעשה שיש בהם מלקות וכיוצא, אבל במצות עשה, כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו ויקיים מ"ע, נראה דבמצות עשה של פו"ר אין כופין כסדר הזה לומר לו, תהיה נושא אשה, ואם לאו מכין אותך עד שתצא נפשך, יען יש לו פתחון פה לתלות הדבר דלא מצא אשה הוגנת, או ענינים אחרים שחסר לו, ועניינים אחרים לעניין הנשואין. וכ"כ מורינו הרב הגדול מ"ז ז"ל שם בסוף הסימן וז"ל, ואי ק"ל הרי אמרו בכתובות, אמר סוכה איני עושה, לולב איני נוטל, מכין עד שתצא נפשו, ובודאי דמה"ט שכופין על מ"ע עד ד' שנה דהרי מענישין גם בב"ד של מעלה ומטה גם על מ"ע יש לומר דהיינו דוקא כגון הנך מ"ע דעובר זמנם, אבל מצוה זו דיכול לקיימה כל ימיו, וגם יכול לטעון, לא מצאתי כעת אשה הוגנת לי, או אין לי מעות כדי לישא אשה, בכהאי גוונא אין מכין אותו לקיים המצוה עד שתצא נפשו עכ"ל.
ומיהו נראה לי דאם יראה לבית דין שאין לו טענה כלל, כי אם דחיות בעלמא, ואינן אמיתיות. כיון שאמרו רז"ל, כיון דעבר ד' שנה ולא נשא אשה, כל ימיו בעבירה, יש לבית דין לכוף אותו לפחות בדברים, ולהוכיחו על פניו. וכן פסק מרן בש"ע א"הע סימן א' ס"ג, ומי שעברו עליו ד' שנה ואינו רוצה לישא אשה, ב"ד כופין אותו כו', ומ"ש בהגה שם ובזמן הזה נהגו שלא לכוף וכ"כ מהרש"ל ביש"ש ביבמות פרק הבע"י סימן מ' כבר השיב הרב קרית מלך רב בפט"ו מהלכות אישות על זה וכתב דכל ב"ד שאינו כופה על זה, לאו שפיר עביד. ואין להשגיח במנהג. ועיין למהריק"ש שכתב שאם מתעכב עד שימצא זווג נאה, או סיבה אחרת, לא כייפינן. והרב חיד"א ז"ל בספר ברכ"י שם אות ט' סיים וכתב וז"ל, ומ"מ יראה דאין להתאחר מפני סיבה שחוץ מגופו, יע"ש.
ובכלל זה למי שהוא אלמון שמתה אשתו, הגם שיש לו בנים ובנות, וקיים מצות פו"ר, אם הוא עדיין בכחו ואינו זקן גמור, הרי אי אפשר בלי הרהורי עבירה, דיצרו מתגבר עליו, ואיכא חיוב מדינא דש"ס והפוסקים ז"ל, דאסור לאדם לעמוד בלא אשה אפילו דקיים פו"ר, ואף אם חושש משום דעל ידי דנושא אשה שניה איכא קטטה ומריבה בתוך ביתו עם הבנים ועם הבנות וכלותיה מאשתו ראשונה ועל ידי זה רוצה למנוע מלישא אשה, אסור לישב בלא אשה, כמ"ש מרן בש"ע ובמור"ם שם בא"ה סי' א' ס"ח יע"ש. אלא דיש מקום לעשות פשרה, שאם כבר קיים מצות פו"ר, ובא לישא אשה שניה, אז יכול לברר, דאם יש לפניו ב' נשים, אחת בת בנים ויבא לידי חשש קטטה ומריבה מסיבת היותה בת בנים, ואחת דאינה בת בנים, דאין בזה חשש משום קטטה, אז יקח אשה דאינה בת בנים, דאין בה שום קטטה, כיון דכבר קיים מצות פו"ר, ויבטל מצוה ולערב אל תנח ידך, משום שלום הבית, שלא יבואו לידי קטטה. אבל למנוע עצמו מלישא אשה לגמרי, ולהיות פנוי בלא אשה, מחמת חשש קטטה ולעשות עבירה שיתגבר יצרו עליו, זה איסור גמור, כמו שכתב הרב חלקת מחוקק ז"ל שם ושאר הפוסקים. ומכאן תוכחת מגולה להבנים והבנות המונעים לאביהם שלא ישא אשה אחרת, כשמתה אמם, משום שעגמת נפשם בראותם במקום אמם אשה אחרת, לא יפה הם עושים, כי מלבד דכיון דאסור לישב בלא אשה, הם גורמים לאביהם איסור זה להרהר בעבירה ולהוליד בנים משחיתים, ולפעמים יבוא להכשל באיסור כרת בעריות וכיוצא, והקולר תלוי בצוארם. ועל זה נאמר, פוקד עון אבות על בנים. וע"ד שכתב הרח"י ז"ל לאידך גיסא, דכשאבות מונעים לבנים מלישא אשה, שעליהם נאמר דפוקד עונות בנים על אבותם, וימותו אבות על בנים, כן יש לומר להפך, כשהבנים מונעים לאביהם, בן ל"ו ישא בעון אב.
וחוץ מזאת איכא איסור מוסיף במניעת בנים על אבותם, משום איסור מצות כבוד אב ואם, ולא מבעיא האב שרוצה לישא אשה, שאז אין לבנים מאשתו הראשונה למנוע ממנו או להתקוטט על זה ולהקפיד בדבר, דעוברים מצות כבוד אב ואם, ואדרבא, הם צריכין להשתדל בזווגו. אלא אפילו אם מת אביו, ואמו תובעת לבן, שרוצה להנשא, דאז העגמת נפש היא יותר גדולה, עם כל זאת חייב הבן להשתדל בדבר, כדאמרינן בפ"ק דקדושין דל"א ע"ב רב אסי הוה לי ההיא אימא זקנה. אמרה ליה בעינן תכשיטין עבד לה. בעינא גברא, ניגוון (נייעין) לך, בעינא גברא דשפיר כוותך. שבקה ואזל לארעא דישראל כו', יע"ש.
ונראה ודאי דדוקא בכהאי גוונא דהיתה אמו זקנה ושואל(ת) מאת בנו(ה) רב אסי, שישאנה לאדם בחור וטוב כמו רב אסי, שזה דבר מן הנמנע ע"מ שתעלה לרקיע, דמי שהוא רך ובחור בשנים, איך יקח לזקנה לאשה, הפך מנהג העולם והפך הדין והרי אפילו אינה כל כך זקנה, אלא שהיא בת מ' עכ"ז כתב בספר החסידים סימן תצ"א וז"ל בחור שבא לקחת אשה כבת ארבעים אל תהי עצת ירא ה' באותו זיווג כו' יע"ש. דבעינן (דף יא) שיהיה האיש גדול מאשתו, וכ"ש היותה זקנה. והגם שרב אסי לא היה בחור כ"כ, עכ"ז לגבי אמו שהיא זקנה לא יתכן, וחסר המציאות. וכ"כ מהרש"ל ביש"ש שם בפ"ק דקידושין, דה"ט דרב אסי בנה לא מילא שאלת אמו והניחה והלך לו, משום שהיא שאלה שלא כהוגן, מרוע הלב, ע"כ חלף הלך לו למקום שלא תראנה אותו עכ"ל. ואה"ן אם היה שואלת זיווג כפי הראוי לה, היה חייב רב אסי בנה להשתדל בדבר משום כבוד אם.
ומצינו לרז"ל בפירוש בבראשית רבה סדר חיי שרה פרשה ס' סימן י"ג על פסוק ויצחק בא מבא מבאר לחי רואי, הלך להביא את הגר, אותה שישבה על הבאר, ואמרה לחי העולמים, ראה בעלבוני, ופי' הרב מהרש"י, הלך להביא את הגר, כדי שישאנה אברהם. והיינו ויקח אשה ושמה קטורה, והיא הגר. ומה שנתעורר עכשיו לזה, מפני שרה שהיתה מואסת אותה, ואמרה גרש את האמה הזאת, כו' יע"ש. הרי מצינו שיצחק בכבודו ובעצמו, הלך להביא את הגר כדי שישאנה. והגם כי בלאו הכי כבר היתה אשתו מקדם, מכל מקום מלבד דכבר גרשה, ופנים חדשות באו לכאן, ואת ועוד, דיש ללמוד יותר חיוב לאדם מיצחק, דעם היתה הגר צרת שרה והיתה מואסת אותה בחייה, כי היה ראוי ליצחק שירחיקנה להגר, מב' סיבות אלו, שהיא צרתה של אמו, וגם דהיתה מואסת אותה, ועכ"ז משום כדי לקיים מצות כבוד אביו אברהם דהיה צריך לישא אשה אחרת כשירה ובדוקה אצלו כהגר. וכמ"ש רז"ל בב"ר פס"א סימן ד' שנקראת שמה קטורה כלומר קשורה וחתומה שלא נזדווגה לשום בריה. ולכן הוכרח יצחק ישתדל(ו) הוא בעצמו ולילך וליקח להגר, כדי שישאנה אברהם. ואם הבנים בזה הזמן לא השתדלו כמו יצחק, עכ"פ לא יהיו משתדלים להפך, כדי למנוע לאביו שלא ישא אשה, כי כל עושה אלה, לא טוב עושה, ועובר על כמה איסורים ודי בזה. ואם יהיה המניעה ממנו או מהבנים בעבור שיוליד עוד בנים או בנות ולא יהיה לאל ידו לזונס ולפרנסם ומפני זה הוא מונע עצמו מפו"ר גם הבל ורעות רוח, כי כ"ב יכול שהוא בעל הרחמים והוא בעל היכולת, הוא נותן לחם לכל בשר, וז"ל ספר החסידים סימן תקי"ט ותק"ך, לא יחשוב הצדיק כשהוא עני, אם אבוא אל אשתי, שמא תהר ממני, ואנה אקח לפרנסה, זה מחוסר אמונה הוא, כל מי שחושב כך, כי הקב"ה מזמין בדדי אשה חלב לינק, כשיוצא ממעי אמו, ואומרים במכילתא, מי שיש לו מה יאכל היום, ואומר מה אוכל למחר, הרי זה ממחוסרי אמנה. אחד היה אומר תדיר כבר יש לי בן ובת, ויש לי צער שאשתי היתה מעוברת, כי לא היה עשיר, היה אומר איך אפרנסם. ואמר ליה החכם, קודם שנולד הולד, הקב"ה הקדים בדדי אשה החלב, לכן אל תדאג, ולא קבל דבריו. והיה מתלוצץ, הנולד (ונולד) לו בן, אחר זמן חלה הבן. ואמר להחכם תתפלל על בני שיחיה. אמר ליה עליך נאמר אל תתן את פיך להחטיא את בשרך ואל דאמר לפני המלאך, כי שגגה היא, למה יקצוף ה' על קוליך וחיבל את מעשה ידיך. וכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו, עכ"ל. ולכן אין לו לאדם למנוע מפו"ר בשביל הפרנסה אלא יבטח בשם ה' וישען באלהיו.
גם אין מקום לחלק לזה שחייבו חז"ל בן י"ח לחופה, דיהיה זה לזמן התלמוד דוקא, דהיו בריאים וחזקים. אבל עתה יכולין להמתין עוד רבות בשנים, מפני חלישות כח. ומזה נמשך דגם מ"ש רז"ל דעד עשרים שנה אם עבר ולא נשא אשה, דכל ימיו בעבירה, והקב"ה אומר תיפח עצמותיו. לפי סברא זאת משתנה הזה (הזמן) גם בזה. הא ליתא, דכבר השיב ע"ז ה"ה חיד"א בספר נחל קדומים סדר אמור אות ג', על פסוק והוא אשה בבתוליה יקח, דאין מקום לסמוך ע"ז, דתורה חתומה ניתנה בש"ס ובפוסקים, ואין להורות קולות בדבר שחיי עולם הבא תלוי בזה, ואכמ"ל. ואפשר דרמז זה, מלבד כי והו"א, גימטריה ח"י, עוד נרמז בס"ת אשה בבתוליה יק'ח גימטריא ח"י. ובא הרמז פעם שני בס"ת לרמוז כי גם באחרית הימים, בגלות החיל הזה, לא נשתנה הזמן, דהגם דעתה הגוף חלש, מכל מקום טעם למנין זה, כי יסוד נקרא ח"י, ולכן בן ח"י לחופה כו', יע"ש. הרי לך בפירוש דאין מקום להקל במצוה זאת מלאחר לישא אשה בזמנו, כשהוא בן ח"י שנים, ונלע"ד שבא רמז הכתוב ח"י ח"י ב' פעמים, למה שמצינו, כי עונש מי שאינו נושא אשה, כי מת הוא בעוה"ז ולא יחיה לעוה"ב. וכנגד עונש ב' מיתות אלו, בא הרמז בכתוב, ב' פעמים ח"י, חד בתיבת והו"א. גי'ח"י, גם בס"ת, אשה בבתולי'היק'ח, גימטריא ח"י. רמזהרומז שעל ידי שנושא אשה כשהוא בן ח"י, חיה יחיה ב' פעמים. אחד והו"א גי' ח"י, שהוא רמז לחיי העוה"ז. והן שני בס"ת, גי' ח"י, שלא ימות לעה"ב. לכן בא הרמזזה לחיי העוה"בבס"ת, לרמוז שהוא לסוף ימי חיי האדם, שאז הולך לעוה"ב, ושמה יחיה ולא ימות לעולם ומחייה חיים יחייהו.
מאמר ז' דצריך אדם ליזהר כשבא לקחת אשה, שתהיה אשה כשירה והגונה וממשפחות המיוחסות, ובפרט לבדוק באמה, יותר מאביה, שלא נשמע עליה ח"ו שום ערעור ונדוד עבירה, כי אז בנותיה, בנות זנונים המה, ושמא ח"ו יש ספק חשש איסור ממזרות, וגם שפוגם זרעו אחריו רח"ל. גם יש ליזהר שלא לישא אשה לשם ממון, או לשום דברים אחרים שאינן לשם שמים, כדאמרינן בקידושין ד"ע ע"א, אמר רבה בר בר חנה כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, מעלה עליו הכתוב כאלו חרשו לכל העולם כלו, וזרעו מלח, ופרש"י שאינה הוגנת לו, פסולה לו. אמר רבה בר רב אדא אמר רב, כל הנושא אשה לשום ממון, הויין ליה (לו) בנים שאינן מהוגנים, שנאמר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. ושמא תאמר ממון פלט, ת"ל עתה יאכל חדש את חלקיהם. ושמא תאמר לזמן מרובה, ת"ל חדש מאי משמע, חדש נכנס וחדש יוצא וממונם אבד, ואמר רבה בר רב אדא ואמרי לה רבי שילה (סלא) אמר רב המנונא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו, והקב"ה ויצעו (רוצעו) ותנא על כולם, אליהו כותב והקב"ה חותם. [דף יב] אוי לו לפוסל זרעו, ופוגם את משפחתו כו' יע"ש. ובמסכת ד"א פ"ק אמרו, וז"ל הנושא אשה הוגנת לו אליהו נושקו, והקב"ה אוהבו. והנושא אשה שאינה הוגנת לו, הקב"ה שונאו, ואליהו רוצעו. כו', יע"ש. והתנא דבי אליהו, בסדר אליהו זוטא, פ"ג ובפט"ז הובא ג"כ בילקוט סדר כי תצא וז"ל, ד' מידות בד"א יש שנושא אשה לשם זנות, סופו לצאת ממנה בן סורר ומורה. ויש שנושא לשם גדולה, סופו שמעמיד עליו מאותה משפחה וממעטים את זרעו אחריו. שכן מצינו ביהושפט שהלך והתחתן עם מלך ישראל משום גדולה. ומניין שעמד מאותה משפחה והיה ממעט זרעו אחריו, שנאמר, ועתליהו אם אחזיהו ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד כל זרע המלוכה, ויואש בן אחזיהו נמלט דרך נס משום שכרת ה' ברית עם דוד שלא יכבה נרו, ועתליהו היתה בת עמרי אחות אחאב שהיה רשע ועובד עבודה זרה. ופירוש לשם גדולה, היינו לשם גדולת, גאוה, להתגדל שלא לשם שמים. אבל אם הוא להתגדל משום גדולת משפחה, ממשפחות המיוחסות ושהוא ת"ח ויראי ה' אין זה נקרא נושא אשה לשם גדולה, שהרי בגדולי ישראל הכשרים, כל הגדול מחבירו, נמוך מחברו, כמ"ש במד"ר ובילקוט תהלים, על פסוק גפן ממצרים תסיע, וכן אמרו בגמרא פרק כסוי הדם דפ"ז על פסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים, דהיינו שהקב"ה נותן להם גדולה, והם ממעטים את עצמם. נתתי גדולה לאברהם אבינו עליו השלום, אמר, ואנכי עפר ואפר. וכן נראה מפירוש הרב זקוקין דנורא דפירש שהיה לו להתחתן עם משפחת מלכי יהודה, ועל ידי זה נענש יהושפט גרם מחלוקת שקם עתליהו ותאבד את כל זרע המלוכה יע"ש.
עוד אמרו שם, ויש שנושא אשה לשם ממון, סופו שמצריכים אותו לאחרים. והנושא לשם שמים, עליו הכתוב אומר, ברוך אתה בעיר, וברוך אתה בשדה, ברוך פרי בטנך ופרי בהמתך ופרי אדמתך, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, ולא עוד אלא שמוציאים בנים זכרים שמרבים תורה ומצות בישראל. ולמדו כן מעמרם ויוכבד, שעל ידי שנשא עמרם ליוכבד לשם שמים, יצאו מהם משה ואהרן ומרים, עכ"ל. ופירש הרב זקוקין דנורא, דהנושא אשה לשם שמים, זוכה לברכות הללו, ברוך פרי בטנך, שלא יתמעט זרעו. וגם שיתברך פרי בהמתך, ופרי אדמתך, שיהיה עשיר ולא יהיה נצרך מאחרים, ומ"ש שמוציאים ממנו זכרים הוציאו מדכתיב ברוך פרי בטנך. דזכר בגימטריא ברכה, יע"ש.
ולע"ד נראה לפרש מדכתיב, ברוך אתה בעיר, וברוך אתה בשדה, וברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך. בא לאפוקי, דהנושא לשם זנות, יוצא ממנו בן סורר ומורה. ואמרו בגמרא דמי שיש לו בן רשע, מה הבריות אומרים עליו, ארור שזה ילד, ארור שזה גדל. נגד זה בא בשכרו, בנושא אשה לשם שמים הוא להפך לטובה ולברכה, שזוכה לבנים צדיקים שמרבים תורה ומצות בישראל. ואדרבא, הבריות מברכין אותו ואומרים לו, ברוך שזה ילד, ברוך שזה גידל, ולכן יש לו לאדם ליזהר בזה הרבה מאוד מלישא אשה פסולה. וגם אזהרה שמענו גם לבני משפחתו, דאם יראו שאחד מבני המשפחה רוצה לישא אשה פסולה, דיעכבו בני משפחתו בידו, ויהיו מוחים בו. כמ"ש הר"ן בה' בב"ב פרק המוכר, ופסקו מור"ם בהג"ה באה"ע רס"י ב' וז"ל, מי שרוצה לישא אשה פסולה, בני משפחתו יכולים למחות בו, ואם אינו רוצה להשגיח בהם, יעשו איזה דבר לסימן, כדי שלא יתערב זרעו בזרעם עכ"ל, והתיקון אמיתי הוא, לישא אשה מבת תלמיד חכם, דהרי כתב הרמב"ם בסוף פכ"א מהלכות איסורי ביאה, וז"ל, ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם דאם מת או גולה, בניו ת"ח, וכן ישיא בתו לת"ח, שאין דבר מגונה ולא מריבה בביתו של ת"ח, עכ"ל.
וכמה נואלו אבי הבנות, שרודפים ליקח עם הארץ בן עם הארץ מפני הממון. וכמה צער סובלת הבת שאין להם בביתם הנהגת דרך ארץ ומדות טובות, ואין רגע מבלי פגע, מקנאה ושנאה ותחרות ומריבה, ומה יועיל הון ביום עברה, עם קטטות ומריבות וכעס, והיה לאכול הבת היקרה בת מלך ותמצאנה צרות רבות ורעות, לפעמים גם הבעל מכה אותה ומקללה ומחרפה והזכרת מס' זרעי'ם אבות ואמהות יותר טוב היה שישאנה לעני בן טובים שאין לו כי אם לחם צר ומים לחץ. ומקרא מלא אמר שלמה המלך עליו השלום טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. וגם האב ואם, חייהם אינן חיים, שדעתיהם על בתם איך יתנהג עמהם, ולפעמים באים הב' מחותנים לידי מריבה ובזיונות מה שאינם לפי כבודו, ומרעה אל רעה יצאו. מה שאין כן נושא בתו לת"ח, או לבן ת"ח, שכולם מלומדים בהנהגה ישרה ובד"א, ודרכי ה', ואין פרץ ואין צוחה ברחובותינו, וזה שוה יותר מאלפי זהב וכסף שהוא מוצא בבתים של עשירי עם והם ע"ה וחוץ מזאת, דצריך לדקדק האב, הדק היטב באיזה בית הוא נותן את בתו, שלא יהיה שום חשש פריצות וכיוצא. כי לפעמים בהיות כי רבו הפרוצים באותו הבית, יבוא ח"ו שתכשל בתו באיזה פריצות
וכיוצא, בין באונס בין ברצון ותהיה לו לחרפה. ואם לא יהיה ענין פריצות בעריות, יהיה ח"ו בשאר איסורים שעמי הארץ מקילין בהם בענין מאכלות אסורות. וכמ"ש שם בגמרא בסוף פרק אלו עוברין (פסחים מ"ט ע"ב) דהנותן בתו לעם הארץ כאלו כופתה ומניחה לפני הארי, יע"ש. ונמצא שמוריש את בתו תרתי גיהנם בעוה"ז ובעוה"ב ודי בזה. וכמו כן לאידך גיסא, בחתן עצמו, או באבות על בנים, שיזהרו הרבה מאוד לרדוף ולישא בת ת"ח, כי מלבד שארז"ל שמדבק בשכינה, הנה הוא מרויח דכיון שאין מריבה ולא דבר מגונה בביתו של ת"ח יהיה שלוה והשקט ובטח תמיד בביתם, ואפילו אם ימצא בת מעשירי עם בכסף ובזהב הרבה מאד ובת ת"ח הוא בחנם, עכ"ז יבקש בת ת"ח. דהרי אי אמרינן ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח כ"ש כשאינו מוכר כלום והוא בחנם. ומכ"ש כי מעולם לא שמענו, דאפילו ת"ח עני, הוא נותן לבתו מהר ומתן, אחד המרבה ואחד הממעיט. ובאותו המועט יצו ה' אתו את הברכה, ומי זוטר מה שזוכה האדם בקחתו את בת ת"ח לבנו שיהיו בניו ת"ח.
ואבותינו סיפרו לנו [דף יג] ברב מיחידי סגולה שבעירינו, שהיה כשר וירא שמים ומיוחס ופרנסתו בריוח, והיה לו בן יחיד, בחור וטוב, לומד בתורה עם רב אחד, והיה לו הרב הנזכר בת אחת יחידה. ושאל עשיר אחד שהיה לו בת, גם כן בת יחידה לבן רב הנזכר, והרבה עליו מהר ומתן לאלפים ולרבבות. ורב הנזכר השיב, אם אתה נותן לי, כל כסף וזהב שבעולם איני לוקח לבני, כי אם בת תלמיד חכם. ולקח לבנו בת רבו הנזכר, ומלבד כי זכה בנו לתורה ונעשה חכם גדול, זכה כי גם בן בנו היה רב גדול ומפורסם בכל תפוצות ישראל. והיו תולין הדבר דזכה לכל זה, בעבור שנשא בת ת"ח וכדברי רז"ל שאמרו הנושא בת ת"ח מובטח לו שבניו ת"ח. והנכון בזה קודם שיבא האדם לישא אשה, בין לו בין לבניו, קודם השידוכין, יתייעץ עם גדולי משפחתו ואביו) ורבו ומי שגדול ממנו, כדי שלא יכשל באיזה ענין שאינו לפי כבודו, ויהיה ענין זה במתון רב ובהשכל, ויזהר במאד בצואת רבי יאודה החסיד בענין הנשואין לשמור מאוד ולעשות. וכבר כתבתי בזה בח' לש"ע אה"ע סימן ס"ב, ונשאתי ונתתי בקנתם יע"ש בס"ד, גם לקיים מצות חכמים מה שאמרו בסוף פרק אלו עוברין, לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישיא בתו לת"ח, וישא בת ת"ח. וכמו שביארנו. וכשם שאמרנו דהחתן ואביו ואמו וקרובים שלו, שלא ידקדקו ליקח מוהר ומתן הרבה, כמו כן גם הכלה ואביה ואמה וקרוביה, שלא ישאלו מהחתן תכשיטין של זהב לכלה רבים וגדולים במשקלם. וצא ולמד מאברהם אבינו עליו השלום עם שהיה עשיר גדול ומופלג מעושר אשר לא היה כמוהו, כדכתיב ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, עם כל זה, כששלח לרבקה, על ידי אליעזר, לא שלח כי אם נזם זהב, בקע משקלו, ושני צמידים על ידיה, עשרה זהב משקלם. הגם כי גם יצחק היה בן יחיד. ובכונה מכוונת עשה כן אברהם אע"ה ברוב עושר ונכתב בתורה, כדי שילמדו ממנו דורות הבאים אחריהם, שלא יתנו עיניהם של נשים בממון לבקש מבעליהם תכשיטי זהב שיהיו רבים וגדולים, וכמ"ש מורינו הרב כהנא רבא ז"ל, בספר שבט מוסר פ"ד יע"ש. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, תמיד כל הימים.
מאמר ח', והנה, כדי שיזכה האדם לישא אשה טובה וכשירה ושיהיה מאת ה' זיווגו יפה אשה משכלת, צריך ב' תנאים, שיקדים האדם התשובה לתקן מעשיו כדי שיזכה לבת זוגו, וגם שיתפלל תמיד שיזמין לו זווגו נאה ומתקבל. וכמ"ש הרב הקדוש בעל ראשית חכמה שה"ק פט"ז דרי"ח ע"א וז"ל, לכן מלבד התשובה שצריך לעשות האדם בעת ההולדה, כדי להמשיך נשמה קדושה להבן הנולד כמו כן צריך להקדים התשובה כדי שתזדמן לו אשה כשירה, ויצא זרעו נקי ובר בלי פסולת, כמו שאמר בזוהר הקדוש סדר ויחי דרכ"ט, על פסוק המלאך הגואל אותי מכל רע כו', בפירוש כונת הכתוב בית והון נחלת אבות, ומה' אשה משכלת, שהאשה כשירה אשר יזדמן לאדם, הוא מהקב"ה, כשיהיה האדם ג"כ ראוי והגון לכך. וז"ל, כד קב"ה אתרעי ביה בבר נש בגין עובדוהי דכשרן, איהו אזמין ליה אינתו דיהוי משכלת ופריק ליה בפורקן מגו סטרא אחרא. וע"ד אמר יעקב המלאך הגואל אותי מכל רע, דלא אזדמנת לי אתתא דאיהו מגו סטרא אחרא ולא אערע פסול בזרעי דכלהו צדיקי, ושלימי בשלימו. בגין דאתפרק מכל רע, ויעקב לא אתדבק בההוא סטרא אחרא כלל, וע"ד אמר, המלאך הגואל אותי מכל רע, עכ"ל. הרי שלא יזכה האדם אל בת זוגו מסטרא דקדושה, עד שיטיב מעשיו, כענין יעקב, שבשביל שלא נתדבק בסטרא דרע, זכה אל בת זוגו, ויצא זרעו נקי ובר בלי פסולת. שהאשה היא כמו הארץ, שאם אין אדם זורע, בארץ ראויה, לא יוציא צמחים טובים. ואם תהיה הארץ ראויה לזרוע, יוצא צמחים כראוי. ולכן צריך תשובה ותפילה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק, על זאת יתפלל כל חסיד אליך, לעת מצוא, זו אשה. הרי מלבד היותו חסיד שתיקן מעשיו, עם כל זאת צריך תפילה. והטעם כשאין אדם פוגע בבת זוגו, צריך לחזור בגלגול עד שיפגע בבת זוגו, ונמצא כל טורחו להבל וריק, יע"ש.
ובזה נראה לפרש כונת הכתוב במשלי סימן ח"י, מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מה'. דמהו הכונה דמצא אשה מצא טוב, מה הרע היה בענין הזיווג, עד שהוצרך לומר מצא טוב שהוא בלא רע. גם מ"ש ויפק רצון מה', דצריך לדעת מהו רצון הבורא, אך על פי האמור הנה נכון, דכשהאדם הוא צדיק זוכה להיות לו לגורלו, אשה כשירה, טובת שכל, והוא מאיתו ית"ש, כדכתיב ומה' אשה משכלת, דהיא מסטרא דקדושה, שהיא טובה, בלא רע מצד ס"א, וזהו דוקא באדם כשר אשר המלך מלכו של עולם חפץ ביקרו. כמ"ש בזוה"ק כד קב"ה אתרעי ביה בבר נש בגין עובדוי דכשרן, וז"ש מצא אשה, שמצא מציאה טובה, היינו כשהיא אשה טובה מאת ה' ולא מסטרא דרע, והיינו מצא, לאפוקי דאינה מסטרא אחרא, ובזה ויפק רצון מה' כמ"ש בזוה"ק וזהו דוקא בב"נ דאתרעי ביה קב"ה, שהקב"ה חפץ בו בעבור מעשיו הטובים ודו"ק. וכי האי גוונא אמרו עוד בזוה"ק בס' אמור ד"ץ ע"א, על פסוק ולא יחלל זרעו בעמיו, וז"ל, ת"ח, כל מאן דאפיק זרע לבטלה, לא זכי למחמי אפי שכינא ואיקרי רע, דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ווי (האי) מאן דאפיק ליה בידיה או באנתו אחרא דלא כשירה ואי תימא דאפיק ליה באינתו דלא מתעברא הכי נמי לא אלא כמה דאמרן וע"ד יבעי בר נש מקב"ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעו, מאן דאפיק זרעיה במאנא דלא כשרא, פגים ליה לזרעיה, ווי למאן דפגים זרעיה ומה לשאר בני נשא כך, בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עילאה, על אחת כמה וכמה, עכ"ל.
הנה מבואר מדברי הזוה"ק דיש לו לאדם להתפלל שיזמין לו ה' אשה כשירה והגונה. ועוד יש להתפלל, שיזמין לו בת זוגו, ולא יקח אשה שאינה בת זוגו, וידחה מקמיה גברא אחרא, כמ"ש בזוה"ק ס' וילך דף רפ"ד ע"א, ובגין כך, בעי ב"נ למבעי רחמי קמיה קב"ה כד אזדווג דלא ידחה מקמיה אחרא, יעש"ב.
מאמר ט' בזמן [דף יד] הראוי לישא אשה הוא ברביעי בשבת כסתם מתני' דריש פרק א' דכתובות, בתולה נשאת ליום רביעי, ואלמנה ליום חמישי, ואם שהפסיקא הלכתא בגמרא שם, ד"ז ע"א, ובש"ע א"ח סי' ר"פ, ובאה"ע סימן ס"ג, דמותר לבעול בתולה לכתחילה בשבת, עכ"ז לא פלטי' ממחלוקת בש"ס שם, ובירושלמי פ"ב דברכות, וגם בפוסקים שהחמירו בזה שלא לבעול לכתחילה בשבת, עד שמפני זה, כתב מרן החבי"ב בס' שיירי כנה"ג שם בא"ח סימן ר"פ בהג"הט וז"ל, מנהג קושטא לכנוס ביום השישי ושלא לבעול בתולה, עד מוצאי שבת כו'. וראיתי שאפשר להבין דלא שרינן לבעול בתולה בשבת אלא לבקיאים בהטיה כו' ומשום דהשתא לא בקיאין בהטיה נהגו שלא לבעול עד ליל מוצאי שבת כו' ובמקום שנתפשט המנהג דאין בועלים בשבת, אין להורות היתר, ופה אזמיר יע"א היה המנהג קדום כמנהג קושטא, שלא לבעול עד מוצאי שבת ובזמן מר קשישא מהר"ר יוסף איסקאפה ז"ל, תיקנו שיעשו ההסגר ליל שבת קדש, מפני שיש שם מנגנים ועל ידי שמאספים ושכיחי פריציתא. ובבואי מתיריא יע"א להשתקע פה אזמיר יע"א, היה הדבר קשה בעיני על ההסכמה הזאת, דכיון שהיה מנהג שלא לבעול עד מוצאי שבת מי יימר שלא נהגו כן, על פי האוסרים שלא לבעול בתולה בשבת שלא בהטיה, והוי דברים המותרים, ואחרים נהגו בהן איסור, שאי אתה רשאי להתיר בפניהם, ומפני דאתריה דמר הוא, שמתי לפי מחסום. ואחר שנתבקש הרב ז"ל בישיבה של מעלה, גליתי דעתי לטובי העיר, ועליהם תבוא ברכת טוב שביטלו ההסכמה, ורובם חזרו למנהג הראשון, כו' עכ"ל. הרי נראה מדברי הרב ז"ל, דמנהג עירינו אזמיר יע"א היה שלא לבעול לכתחילה בשבת, שקיבלו עליהם כסברת האוסרים, וקי"ל דמנהג שהונהג איסור אינו חוזר להיתרו. ומה גם, שכבר בא חכם הכנה"ג וביטל וקיים מנהג הראשון. ושבח לאל יתברך כי אני בעוניי, זיכני השי"ת בחסד גדול להיות הנשואין שלי ביום ד' וכן זיכני השי"ת לעשות לכל בני העי"א החופה ביום ד'. ועם שהיה בזה הוצאה יתרה, אחור לא נסוגותי, לקיים דברי רבותינו ז"ל, וגזרת מלך חיים, מרן החבי"ב ז"ל, ולכן הירא את דבר ה', יעשה הנשואין ביום ד', כדי להנצל מחששא זאת, ועוד יש כמה חששות אחרות כשהחופה הוא ביום השישי, שלפעמים השעה דחוקה ובפרט כשהיא בערב שבת, שבאים לידי חלול שבת. גם איכא חשש אפיה ובישול בשבת, ואמירה לגוי. וכשההסגר בליל שבת, לא יבצר מאיסור קשירה או אהל וכדומה, לעשות כילה סביב למיטה, לחתן וכלה. גם אם בעל בתולה בשבת והוציא דם בתולים, איכא חשש איסור צביעה, כשמקנח בעד. ובפרט אם הבגד הוא אדום בלא"ה, וכמ"ש הרב פרי מגדים בא"ח בחלק א"א סימן ר"פ סק"ב יע"ש, ושם כתב הרב ז"ל דלאו דוקא בליל שבת החמירו הפוסקים בזה שלא לבעול בתולה, אלא גם ביו"ט אסור, יע"ש. ואם כה החמירו בנושא את הבתולה דאסור לבעול לכתחילה בשבת ויו"ט, כ"ש וק"ו בנושא את האלמנה, דהגם דליכא חשש איסור מחששות הללו כלל, הרי איכא חשש איסור משום סכנה, כמ"ש הב"ח א"ח ס"סי רס"ג בשם מהרי"ל, דאיכא סכנה אם יבוא על האלמנה ביאה ראשונה בשבת ויו"ט, וחמירא סכנתא מאיסורא, ולכן הנכון לעשות, כפשט מתניתין בתולה נשאת ביום ד', ואלמנה ליום ה' ומה גם כי ינצלו מחששא של חילול שבת כשיהיה החופה בע"ש, ובפרט, כשאינו בבקר כי אם בין הערבים סמוך לבין השמשות, שלא יבצר מאיסור חילול שבת בכמה אופנים, הן מצד אנשי החופה, והן מצד הבאים באותה שעה משום שורת ד"א להיות בשעת ז' ברכות, וגם איכא צערא דגופא, דכיון דשעה דחוקה, וכ"ש כשהוא בימות החרף, שהיום קצר ופעמים גשמים יורדין, והרי איכא טירוד וטירוף, והם מבולבלים, וכמו צער בנפשי על השמשים של בית הכנסת, שהם רצים יצאו דחופים בשוקים וברחובות לבקש לקרובי החתן והכלה שיבואו לחופה, וגם להביא לרבנים שבעיר, ולפעמים יש ב' וג' חופות באותה שעה, צ"ל ס"סי של"ט כו'. וכ"כ הרב שיירי כנ"הג שם הגב"י אות וי"ו יע"ש, ועמ"ש שם הרב פרי מגדים בחלק א"א סי' ר"פ, וכ"כ בס' מ"ז סי' ב' להשיב ע"ד הט"ז שם סק"בשרצה להקל, דאין כאן בית מיחוש וחומרא כלל יע"ש. וגם אנכי תמיה להוביד אהרן בא"ח סי' ר"ף הג"הט, שאחר שהביא דברי מרן החביב בשכנ"הג שכתב להחמיר. ושזה הוא מהדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור כו', הביא דברי הרט"ז והולכים ממקום למקום, עד שנעשה בין השמשות, ומלבד דאיכא טירחא דצבורא, זאת ועוד דיבואו לידי חילול שבת. וזכור לטוב לעט"ר מז"ה שצוה לכל שמשי הבתי כנסיות, כי כשיארע חופה בערב שבת, דכל שבא בשעה עשירית ולא בא, שלא ימתינו אותו, זיע"א, גם אינם רואים החתן והכלה שמחה שלימה באותה שעה מרוב הטירדות והבלבולים, והרי כל עיקר השמחה של החתן והכלה היא באותה שעה, בעת כניסתן לחופה, והיא תחילה וראש לשמחתם, ואיך יתכן לשמוח באותה שעה, ע"י כמה דוחקים וטלטולים ובלבולים ובפרט בימות החורף, ואם יהיה באותה שעה גשמים. ועוד יש כמה דברים כללי ופרטי, דברים המונעים השמחה של חתן וכלה באותה שעה, ובפרט כשהוא בין הערבים, דאינן באים אנשי שורה, כמו שהוא בשאר ימי החול, או בשחרית וכדומה לזה ברוב עם הדרת מלך. וא"כ מי שהוא בר דעת, ורוצה לשמוח ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ורוצה להנצל מכל מיני פקפוקים אשר יש בהם חשש איסור, יעשה החופה ביום הרביעי. ואם אי אפשר, לפחות יעשה החופה בששי בבקר, ולא בערב, ולא יבעול בתולה בשבת, ומכ"ש אלמנה ביאה ראשונה בשבת כאמור. ואם הרע לו על ההוצאה שצריך סעודה בבקר ובערב, יעשה החופה לבד בבקר ולא יעשה סעודה כלל ביום החופה בבקר כי אם לערב ליל שבת קדש יזמין קרוביו, ויזהר הרבה מעון חילול שבת בכל הפרטים בהדלקת נרות ובאפיה ובישול יען כי ענין זה שכתבנו לאסור החופה ביום השישי משום שלא יבוא לידי חילול שבת, סברא זאת לא נפלאת היא ולא רחוקה, והלא היא בדבת בגדולי המורים מהראשונים, הלא המה הרמב"ם והרמב"ן ומהרי ב"ן מיגאש זלה"ה ודעימייהו דסברי מרנן הכי, וכ"כ מרן בש"ע אה"ע סימן ס"ד ס"ג, וז"ל, י"א שאין נושאים נשים, לא בערב שבת ולא באחד בשבת, גזירה שמא יבואו לידי חילול שבת בתיקון הסעודה, יע"ש.
הרי מצינו, שיש מגדולי הראשונים, דאסרו שלא לישא נשים בערב שבת מהאי טעמא שלא יבואו לידי חילול שבת. והגם כי מצינו חולקים על זה ומתירים, וכמו שסיים שם מרן בש"ע אחר זה, וכתב ויש מתירין, וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת והוא שיטרח בסעודת נשואים ג' ימים קודם הנשואין יע"ש, מכל מקום מלבד כי למיחש מיהא בעיא [דף טו] שמא יבא לידי חילול שבת באיזה מט"ל מלאכות ומאבות תולדות ובפרט בסחיטה ושחיקה וברירה וכדומה, זאת ועוד כי יש לו לחוש לסברת הראשונים הללו המה הגבורים, שאסרו כן בפירוש וכמו דחוששים בענייני הנשואין בכמה פרטים ומדקדקים בהם לסימנא מילתא שיהיה להם בס"ט, שלא ישא בחיסור הלבנה, ושלא לעבור החתן והכלה דרך קאפנדראיא דהיינו פוסטיגוס בלעז, וכיוצא באלו הדברים, אשר יש מהם שאין בהן שורש בספרים כלל, והכל היה לסימנא טבא, כמו כן יהיו חוששים באיסורין אלו וכיוצא באלו, שלא לישא אשה בזמנים שיש בהם איסור ונדנוד עבירה כדי שיהיה מזלם צומח ועולה, ויהיה בסימן טוב. והנה מצינו דהר"ן כתב להריב"ש, והוא בתשובת הריב"ש, דאף בעניני העולם, יש לברר הדרך היותר בטוח מכל ערעורין, ק"ו בדבר המשפט כו' יע"ש. וכתב הרב חיד"א ז"ל בקונטריס תורת השלמים בסופו, דע"א ע"ב וז"ל אחר דהביא דברי הר"ן, וה"נ נאמר, דהואיל ונפק מפומיה דרב הנזכר עכ"פ לא ימלט מספק ונכון דלא ליכנס בספק יע"ש. דון מינה ואוקי באתרין, וכן ראיתי להר' באה"ט א"ח ה' שבת סימן של"ט סק"ד כתב וז"ל וטוב שלא לעשות נשואין בשבת כי כמה עבירות באין מזה וכמו שהאריך בזה בשל"ה יע"ש.
מאמר העשירי, יהיה קדש לה' להתנהג כל ימי החופה החתן והכלה וכל השושבינים וכל הנלוים אליהם, בקדושה ובטהרה, ולהרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו. יען יש בימים ההם אכילה ושתיה יתירה, והשן מועדת, והרבה יין עושה, וכן יש שם ערבוביא אנשים ונשים יחד, ופן ח"ו יפגעו באיזה דבר עבירה, ולפחות לא ינצל מאיזה ראיה אסורה, הרהורי עבירה, עינא ולבא תרי סרסורי עבירה, ועובר על לאו דלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ואם אמרו לשמוח חתן וכלה, אינו ח"ו על ידי דבר איסור אשר ימשך ממנה אפילו חשש איסור הרהורי עבירה, דאז אינה נקראת שמחה, כי אם יגון ואנחה, ובשמחת חתן וכלה כזאת, אסור לברך שהשמחה במעונו, ובהדיא כתב בספר החסידים סימן שצ"ג וז"ל, כל המברך שהשמחה במעונו, צריך לחקור אם קיימו וגילו ברעדה, אם רעדה במקום גילה, אבל אם לוקח אדם אשה דאינה הגונה, או לוקחת איש שאינו הגון, או שניהם אינן הגונים, או יש תרבות רעה שם, ונבלות הפה ביניהם, או נשים יושבות בין האנשים שהרהורים רעים, שם לא יתכן לברך שהשמחה במעונו, ועל אלה ועל כיוצא בהם נאמר לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוזה, וכתיב כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום לא אבוא שמוע, אבו"א בגימטריא עשרה, אומרת השכינה לא אבוא שמוע בד"ת, ולשמחה מה זו עושה, וכתיב מה זו עושה בין ת"ח ובין לצים, כל מצוה הבאה בעבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצוה לשמח חתן וכלה, ואם יש שם פריצים ויודע שבלא פריצות לא יהיה או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות מלראות בנשים, לא יהיה שם, עכ"ל, וכ"כ הרב ב"ח באה"ע בסס"י ס"ב משס ס' המנהגים והרב חלקת מחוקק שם סקי"ד, דכשהאנשים ונשים בחדר אחד, אין אומרים שהשמחה במעונו, דאין שמחה כשיש יצר הרע, ויש הרהור עבירה, יע"ש.
ואם כה החמירו הפוסקים במחשבה, שלא להרהר בעבירה, ק"ו בדיבור פה, בנבלות פה וליצנות, וכבר אמרו בשבת דל"ג, ובכתובות פרק קמא ד"ח ע"ב, על פסוק ועוד ידו נטויה, מאי ועוד ידו נטויה, אמר רב חנן בר רב, הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו, ומוציא נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דינו של ע' שנה לטובה נהפך עליו לרעה. ומי זה האיש, שלא יחרד חרדה גדולה, בשומעו את כל דברי רז"ל, כמה רעה גורם, המנבל פיו. ולא המנבל פיו בלבד אמרו שראוי לעונש גדול כזה, כי גם השומע גבול, ושותק, הוא נענש, כמ"ש שם בגמרא, אמר רבה בר שילה אמר רב חסדא, כל המנבל פיו, מעמיקין לו גהינם, שנאמר שוחה עמוקה פי זרות, רב נחמן בר יצחק אמר, אף שומע ושותק, שנאמר זעום ה' יפול שם, ופרש"י שם, זעום ה' יפול שם, זעם של הקב"ה הוא שוכן (שורה) שם אצל פי זרות, היושב אצלו ושומע קרוי זעומו של הקב"ה, יע"ש.
וגם יזהרו שלא לשמוח חתן וכלה במיני שחוק שיש בהם איסור, כגון ללבוש איש בגדי אשה, ואשה בגדי איש, דעובר על לאו דלא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה. וכמ"ש הרב סה"ח שאין לשמוח חתן וכלה בדבר שיש איסור. גם הרב ב"ח ביו"ד סימן קפ"ב הכריח, דאפילו לשמחת חתן וכלה ופורים, אסור ללבוש בגדי שמלת אשה, ושכן כתב בספר יראים, יע"ש גם הרב ח"י ז"ל, בהלכות פורים פ"ו, צווח ככרוכיא, על הדבר הרע הזה, ושדברים הללו מוטלים על כל רועי ישראל, לפרסם איסורן ברבים להרים מכשול מדרך עמם, כי לכל העם בשגגה, באין מבין חומר איסורן של דברים, ואשמם בראשיכם, יע"ש. ומ"ש הרב המגי"ה ז"ל לישב קצת המנהג בפורים מפני אהבת הנס, יש להשיב על דבריו, ואף לפי דבריו דוקא בפורים, ולא בשמחת חתן וכלה, וכמ"ש בעניותי בס"ד בחי' לי"ד לסימן הנזכר, יע"ש.
וכד הוינא טליא, אירע מעשה בעירינו איזמיר יע"א, בבית חתונה אחד, שלבש איש בגדי אשה, ככל הבגדים, וגם נתקשט בכל מין תכשיט של זהב ואבנים טובות ומרגליות, ורקד בפני האנשים. וכששמעו בדבר הרבנים הגדולים, הלא המה מורינו הרב כמהר"י מאייו זלה"ה, ועטרת ראשי, הגאון המפורסם הרב מרן זקני זלה"ה, הכריזו בהסכמתם, בכל בתי כנסיות שבעיר, שמן היום הזה והלאה, לא יעשו עוד כדבר הרע הזה, והעושה כן יענש. גם הרב הגדול חיד"א, בספר שיורי ברכה ביו"ד שם אות ג' כתב וז"ל, אין להקל [דף טז] ללבוש איש שמלת אשה וההפך, ואפילו בשמחת חתן וכלה. דבר זה רבינו הגדול אמרו, אבי התעודה הרמב"ם, הובא בתחילת ספר מעשה רוקח בחידושים שהביא שם ומתאמרא כותיה דגברא רבה, ספר יראים, וכאשר העלה והביא הרב אשר בנה ב"ח בסימן זה, ומאחר עלות לדברי השני המאורות הגדולים, אין לסמוך על קולת מהר"י מינץ ז"ל, שהתיר בפורים, וכאשר הכפירים שואגים, רבנן בתראי הלא בספרתם, ואיש על העדה יאזור חיל בדעת ובכשרון, לבטל מנהגים אלו וכיוצא בזה, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. וכתיב ואשימם בראשיכם, ואומר חטאת הקהל הוא אשר נשיא יחטא ויהי ה'בל רועה עכ"ל. ומלבד איסור תורה לבישה עצמה, זאת ועוד אחרת, דטח מראות עיניהם ולבותם מלהשכיל, דאדרבה במעשים כאלו אשר לא יעשו ללבוש גבר שמלת אשה מכף רגל ועד ראש עם כל תכשיטי נשים ואבנים טובות ומרגליות, בודאי דלא יבצר מהם לעיני כל רואה מחשש איסור הרהור עבירה, ומה גם ללבוש בעצמו, דתבער בו אש היצה"ר. וגם הפוסקים אסרו מדינא דגמרא, דאסור להסתכל בבגדי אשה אפילו שהם שטוחים בכותל, כ"ש וק"ו בלובשם כדרך הלובשים, דיבא יותר לידי הרהור עבירה. חוץ מאבות הטומאה יצאו תולדות בדברי ליצנות ונבלות הפה. ועוד אירע מקרה בזמנינו באחד ששאל תכשיטים של זהב מהנשים כדי ללובשם לשמח חתן וכלה, ולקח התכשיטים וברח, ונאבדו, ונהפך השמחה לידון ואנחה. הרי במקום אשר הם מכוונין למצות ה' לשמוח חתן וכלה, אדרבה נהפוך הוא דלא מקרי שמחה כלל, כיון דיש בדבר עבירה. ואדרבה עיקר השמחה יהיה בדברי תורה, ובשירות ותשבחות לאל יתברך הוא אלהים חיים, וישישו וישמחו, יחיו דגן ויפרחו, לאורך ימים ושנות חיים.
גם יש ליזהר בסעודה ראשונה דעושים אבי הכלה ואבי החתן, כל אחד ביומו, לזמן עניים, שלא יהיה ח"ו קטרוג לשטן, כמ"ש רז"ל על פסוק ויהי אחר הדברים האלה, שמפני זה נסיון העקידה. ומה גם כי יהיה להם לעזר ולהועיל, לבל יארע שום נזק ושום עין הרע בתוך ימי החופה, אם הוא עשיר וכביר מצאה ידו להוציא לצורך החופה ממון הרבה, ולא יחוש בנתינת צדקה לעניים, ויתן להם מקודם החופה צדקה לעניים ומגדנות לת"ח, וגם יקדים תפילה להש"ית, שיהיה שמחתו שלימה, וישמרהו מכל מקרה רע ומעין הרע. וכן כתב מורינו הרב, כהנא רבא ז"ל בספר שבט מוסר פ"ב מש' ס' אזהרת הקודש סימן ז' וז"ל, יהא אדם זהיר להקדים לכל דבר תפילתו, כי מקודם, נקל יותר לבטל הרעה, כמ"ש רז"ל, לעולם יקדים אדם תפילה לצרה, ע"כ נהגו אנשי מעשה קודם שעושים איזה שמחת נשואין בנו או בתו, להתפלל עליהם שאל ישלטו בהם עין הרע, ומה"ד, ומנהג נכון הוא, ובכן בשתים אלו תפילה וצדקה, תרתי לטיבותא, ימצא עזר בעדו, וישמע ה' תפילתו, ולא יארע שום דבר רע, ושום בלבול בתוך שמחתו, ולא יתערב זר בתוכם, וה' עזרם ומגינם ישמח חיים.