של"ה תולדות אדם בית החכמה תניינא

בדפוסים - אחר בית ישראל תניינא

א

עתה נפרש השם המפורסם בתורה זהו תרי"ג, כדאיתא בסוף מסכת מכות (כג, ב) דרש ר' שמלאי, תרי"ג מצות נאמרו לו למשה, שס"ה כמנין ימות החמה ורמ"ח כנגד אבריו של אדם. אמר רב המנונא, מאי קרא, תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא הכי הוי, תורה תרי"א הוה, אנכי ולא יהיה לך מפי גבורה שמענום, עד כאן. אמר במאמר הזוהר הנ"ל (ח"ג עג, א המוזכר בתחילת ההקדמה) אורייתא הכי נמי סתים וגליא, לא בא לאשמועינן התורה היא נגלה ונסתר, כי דבר זה נודע אפילו להמון עם, ובודאי זה המאמר הקודש הכולל כמה עניינים בא לאשמועינן חידוש:

ב

ואתם בני יצ"ו שמעו אלי, דעו בני יצ"ו, תרי"ג מצות אשר נצטוינו עליהם בעולם המעשה היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, אין השכר והעונש הסכמיי, רק הוא טבעיי רוחניי נמשך בעצם, כהא דתנן (אבות ד, ב) שכר מצוה מצוה שכר עבירה עבירה. כי שכר מצוה גשמיית שפועל זהו בעצמו שכרו, דהיינו רוחניות המצוה הזו, כענין שכתבתי למעלה שכל התוארים והתיבות שנזכרו בתורה שורש ועצמיות אלו התיבות הוא לשון קודש, רצוני לומר שהשם למעלה הוא בקדושה באמת, רק בהשתלשלות נמשך שנקרא כך הגשמיות בהשאלה, כן בפעולת המצות אין לך אפילו מצוה קלה שאין לה שורש גדול מלמעלה, וזה השורש הוא בעצמו השכר ששם נדבק נשמתו. וכן להיפך בענין עבירה בר מינן, כאשר רמזו חכמי המשנה (שם ב, א) ואי אתה בא לידי עבירה, כי בעל העבירה נופל ביד העבירה שהיא הקליפה שורש העבירה בר מינן:

ג

וזה לשון הרקנאטי ריש פרשת בחוקותי (ויקרא כו, ג), אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו', דע כי הברכות והקללות הכתובות בתורה אינם על צד הגמול והעונש לבד, רק הם טבעיות ממש כדמיון הזורע שקוצר, שנאמר (משלי יב, יא), עובד אדמתו ישבע לחם, וההיפך הפך. כי השם הנכבד יתברך ויתעלה הנקרא בא"ד, אליו יבואו כל מיני שפע ואצילות מרום מעלה דרך השם הגדול יתעלה, ובו יתחברו הנחלים הנמשכים מי"ג מעלות הכתר ומל"ב נתיבות החכמה ומחמשים שערי בינה, ומע"ב גשרים אשר במים העליונים הנקראים מימי החסד, ומן מ"ב מיני אש להבה מן הגבורה, ומן ע' ענפים שיש לקו האמצעי, כולם באים ומתגלגלים דרך נצח והוד ומתחברים ביסוד ומשם בארה היא כנסת ישראל. ובהיות כל אלו המשכות שבו, אז ה' אחד ושמו אחד יחוד שלם, וכל העולם כלו מתברך משם, וכל היצורים למיניהם מלאים כל טוב. כי צנורות הדין מתמעטים וצינורות החסד מתרבים בסבת החסידים והצדיקים שבישראל שמהן מתפרנס הלב והלב מפרנסן, כענין שנאמר (משלי לא, יב), גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, רצונו לומר בעוד שהיא יונקת בעולם החיים, וזהו ענין כי כל הברכות שבתורה הם טבעיות. אמנם כשבני אדם חוטאים אז מתמעטים צנורות החסד ומתרבין צנורות הדין ואז העולם כולו בצער ובחסרון, וקשה מכולן כשמסתתמין צינורות העליונות לגמרי, ונמשכות מצנורות החיצונות כחות רעות ומים הרעים, אז הוא חורבן ארצות ועקירתן וגליות קשות, וזהו ענין התוכחות הכתובות בתורה, עד כאן לשונו:

ד

ובפרשת תצוה האריך וזה לשונו, ואל יעלה בדעתך כי העונשים הכתובים בתורה הם כמו המעניש את האדם על עברו על מצות המלך, לא כן, רק הן דבר טבעי ממש. כי המבטל ממצות התורה אותו הטוב שהיה נשפע בסבת עשייתה הוא נמנע, כדמיון מי שאינו זורע שדהו שאינו קוצר, וכמי שאינו לובש בגדים שגופו מתקרר. וכמו שטבע האש לחמם וטבע המים להרטיב והלחם להשביע, כך טבע כל מצוה ומצוה לעשות אותם הטובות שנאמרו בה או אותן העונשין שנאמרו בביטולה. ולא כל העבירות שוות, יש עבירות נוגעות בהיכל פנימי כגון עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים וכיוצא בהן, ויש עבירות נוגעות חוץ להיכל כגון אכילת דברים טמאים, ולכן נקראים צדיקים על היותם מעמידים הדברים על מתכונתם. ובספר הזוהר (עי' ח"ג קכח, א וח"א קטז, ב) פתח ר' שמעון ואמר, עת לעשות לה' הפרו תורתך, מאי עת לה' משום דהפרו תורתך, מאי הפרו תורה, הפרו תורה דלעילא דאיהי מתבטלא אי לא אתעביד כתקונא שמא דא. רבי יודא אמר, עת לעשות לה' בגין לאתקנא ולשכללא כלא. זהו שאמרו רבותינו ז"ל (זוהר ח"ג קיג, א) כל המקיים מצותי מעלה אני עליו כאלו עשאני, הדא הוא דכתיב, עת לעשות לה' לעשות ממש, ועל כן נקראים החסידים אנשי מעשה. וההפך כי את מקדש ה' טמא. זהו מאמרם ז"ל (שבת פט, א), היה לך לעזרני, ואמרו עוד (ברכות לב, א), ואולם חי אני, אמר רבא, החייתני בדבריך, וזה סוד ישמעאל בני ברכני, וסוד נענע לו בראשו (ברכות ז, א), והודיעו כי בברכת ר' ישמעאל נמשך שמן הטוב מן האין, וזהו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך (שם), כי ברית כרותה לשפתים (מו"ק יח, א). ואחרי שנדע כי יש כח בידינו לתקן עליונים ותחתונים ולקדש שם שמים למעלה או להטיל מום בקדשי שמים, ועד היכן מגיע טהרתינו או טומאתינו, יש לנו לברר הדרך שבו נדבק בשם המיוחד, כמה דאת אמר ובו תדבק. כי בטהר אדם אבריו ומעמידם על כוונת הבריאה, אז מוסיף דוגמת אותו האבר מלמעלה, ודבוק בהש"י כמה דאיתמר (יחזקאל א, כו), דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, דוק ותשכח אבר מחזיק אבר. ואחרי שבידינו הכחות הללו להחזיק הספירות במתכונתם המחשבה הטהורה והכל לפי רוב המעשה, נתן השם יתברך לנו מרוב אהבתו לבני אוהביו אנשי אמונתו סוד צורת העשר ספירות בתורתו, והוסיף לנו ביאור כי כל ספירה יש לה תקון צורה ודרך חיבור ונשוק עם ספירה הסמוכה לה, עד שיתחברו כולן כאחת ועושות צורה אחת, ולפי עומק ההשגה הזאת נתנה לנו כל התורה כולה שלימה מבראשית עד לעיני כל ישראל. והנה כל אותיות התורה בצורותיהן ובחבורן ובפירודן, ובאותיות עמוקות יתירות וחסירות גדולות וקטנות פתוחות וסתומות, הם צורת עשר ספירות, וההפסקות והפרשיות הם דוגמת בנין, כמו שיש באדם קשרי יד ורגל ופרקים וכ"כ דמותו זה. והנה כל המקיים מצוה ידועה כביכול משפיע עליה כח למעלה בצורה העליונה דרך צנורות המחשבה אל אותו החלק, ואז יתברכו העליונים בסבת התחתונים, והשם הגדול מתברך ומתרבה בשפע ורבוי מעמקי האין, עד שמתעטר ומתעלה בסבת העובדים מאהבה, עליהם נאמר (ישעיה מט, ג), ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, כלומר בסבתך אקבל רבוי ותוספות השפעה מהמקור. ובמדרש ילמדנו רבינו (ובתנחומא קדושים א') אמרו רבותינו, אמר הקב"ה, אני מתקדש בכם שנאמר, כי בראותו ילדיו, וכן הוא אומר ישראל אשר בך אתפאר, ואתם מתקדשים בי שנאמר, והייתם קדושים. עד כאן לשון הרקנאטי:

ה

לשלימות ביאור ענין הנחמד הזה, אעתיק מספר עבודת הקודש פי"ח מחלק העבודה, כבר הודענו במה שקדם והוא האמת, כי מטבע העבודה שהוא היחוד לפתוח המקור ולהמשיך הברכה מראש המחשבה עד סופה, ומשם מתפשטת אל התחתונים הגורמים זה ביחודם. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (זוהר ח"ב נה, ב) אמרו, וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע לייחדא שמא קדישא דהא הוא פולחנא דהקב"ה. ועוד שם (ח"ב נז, א) כתיב קרוב ה' לכל קוראיו וגו', מאי באמת, כמה דאוקימנא תתן אמת ליעקב - דידע לייחדא שמא קדישא כדקא יאות, ודא פולחנא דשמא קדישא. ומאן דידע לייחדא שמא קדישא, אוקים בעלמא יחידא, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ועל דא אוקמוה כל כהן דלא ידע לייחדא שמא קדישא כדקא יאות, לא פולחניה פולחנא. דהא כלא בידיה תליא, פולחנא עילאה פולחנא תתאה, ובעי לזכאה לבא ורעותא בגין דיתברכון עלאין ותתאין. וענין זה נכפל במדרשו של רשב"י ע"ה בהרבה מקומות. והכוונה בכל זה להשרישנו במה שכבר כפלנוהו הרבה פעמים, והוא כי עסק התורה וקיום מצותיה ימשיכו האור ושפע הברכה ממקור ההויה אל עליונים ותחתונים, וזה סבת כל הטובות באלה החיים, כי טבעם יחייב זה, כי התורה הוא השם הגדול ממש. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (זוהר ח"ב ס, א), אוליפנא דהקב"ה תורה אקרי, ואין מים אלא תורה ואין תורה אלא קב"ה, עד כאן. והשם הגדול מקור כל הטובות וההצלחות כי הוא הטוב הגמור בעצמו, וראוי אם כן שהתורה שנחקקה ממנו שימשך אליה כל הטוב ההוא, כי בזה תעיד על מקורה. והוא שרמז דוד המלך עליו השלום באמרו (תהלים יט, ח), עדות ה' נאמנה, והזוכה בה זוכה בכל עושרה ואושרה כשם הגדול ממש. וכמ"ש בפכ"ג מהחלק הראשון בזה הספר יעויין משם כי הוא פלא. ולפי שזה כן, היו כל הטובות וההצלחות נמשכות אליה ומחויבות ממנה, כי כן יסד המלך בטבעה, כי כן חויב לה כפי המקור אשר חוצבה ממנו, כי טבע המקור ראוי שימצא במה שנחצב ממנו, וכמ"ש בפרק ההוא בס"ד:

ו

ובזה נעמוד בנקל על הברכות הבאות בתורה להולכים בתורת השם. והסוד הנעלם בזה, כי כל הטובות ההם אינם בדרך ייעוד המלך המייעד לעבדיו לשלם להם שכר פעולתם ולתת להם כך וכך חלף עבודתם, לפי שהטוב הבא על דרך יעוד יורה שאינו נמשך אל העבודה ואינו מחויב בטבעה, וזה פגם וחסרון גדול בחק העבודה, מה שאין כן כשהטוב נמשך אל העבודה ומתחייב בטבעה, כי זה יורה על שבח וכבוד במעלת עבודה ההיא והנעבד בה. ולפי שתורתנו נבדלת במעלה עליונה לאין שיעור מכל תורה ודת, כי לזה נקראת תורת ה', ועבודתינו לאלקינו עבודה אמיתית נבחרת מכל עבודה, לזה ראתה החכמה העליונה להטביעה ולחקקה באופן ימשכו אליה כל הטובות וההצלחות ויתחייבו ממנה חיוב גמור. והאות והמופת על זה, כי הקול הגדול ההוא אשר לא יסף, ונכללו בו כל הדברים העתידים להתחדש בכל דור ודור כמו שיתבאר פרק כ"ג חלק ג' בס"ד, באו בו השכר והעונש על כל דבר ודבר, ולא באו על ידי הסדר כי אם להודיע כי השכר ההוא נמשך ומתחייב מהמצוה ההיא. ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום, וכן כל מלה ומלה הויא מליא בכל אינון טעמין, וכל אינון מלין גזרין אגרין ועונשין רזין וסתרין כאסקופא דא. ולזה כל הטובות וההצלחות הבאות בתורה לשומריה אינן אלא דרך הגדה והסיפור, כלומר כי מעשיית התורה הזאת וקיום מצותיה ימשכו ויתחייבו כל הטובות ההם בהכרח. וזה כי אחר שהם המפתח האמיתי והנכון לפתוח בהם מקור כל הטובות והאושר, לפי שנחקקו מהמקור ההוא והושם זה בטבעם, ובפתיחת המקור ההוא בהכרח יאצל וימשך שפע האור והברכה מראש המחשבה שהיא המקור עד סופה, ובהגיע שם הנה בהכרח תתפשט משם אל התחתונים העובדים, כי טבע העבודה יחייב כן. וכבר כתבתי כי האצילות הקדוש הוא הכלי להריק השפע והברכה לעולם, וזולתו אי אפשר בשום פנים, כי אם על פיו ורצונו יתברכו כל העולמות, והעבודה הראויה תתחייב זה, כי בעלותה בכוונה הראויה יתעורר השפע לקראתה:

ז

ובמדרשו של ר' שמעון בן יוחאי ע"ה אמרו בזה הלשון, כשמן הטוב על הראש, מאן שמן הטוב, דא משח רבותא קודשא דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא דישתכח בההוא נהר עלאה דינקא לבנין לאדלקא בוצינין, וההוא משח נגיד ברישא דמלכא ומרישא ליקירי דדקנא קדישא, ומתמן נגיד לכל אינון לבושי יקר דמלכא אתלבש בהו, הדא הוא דכתיב, שיורד על פי מדותיו, על פי מדותיו ממש, ואינון כתרי מלכא דשמיא אשתכח להו. תא חזי כל נגידו וכל חידו דעלמא לא נחית לברכא אלא על ידא דאינון כתרין קדישין דאינון שמא דמלכא קדישא, ובגינא כך שיורד על פי מדותיו, על פי מדותיו ודאי, כמה דאת אמר על פי אהרן ובניו וגו', כך על פי מדותיו יורד ונגיד לכולהו עלמין לאשתכחא ברכאן לכולא. ותא חזי האי שמן טוב לא זמין עד ההוא זמנא דפולחנא דלתתא הוה סליק ואתערען דא בדא, הדא הוא דכתיב (משלי כז, ט), שמן וקטורת ישמח לב, שמן לעילא וקטורת לתתא כדין הוא חדוותא דכלא, עד כאן. הנה בארו כל מה שהיינו צריכים אליו, ואמרו שמן וקטורת ישמח לב הוא לב השמים, והוא שכתוב בו ויאמר ה' אל לבו, והשמן היורד מהמקור על הראש, והקטורת סוד העבודה העולה מלמטה, נקראים ונאספים שם ומשמחים הלב ההוא. ומשם תתפשט השמחה והאור לכל התחתונים, ולולי שבא לשם תחלה אי אפשר לתחתונים לאכול בטובה, כי משם תזדמן הפרנסה לכל העולמות בסוד עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה, מאן עתו, עתו דצדיק דא מטרוניתא דאתקרי עתו דצדיק, ובגיני כך כולהו מחכאן להאי עתו, כולהו תתאי מאתר דא אתזנו, ורזא דא אוקימנא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו כמה דאוקימנא. תא חזי, בשעתא דהאי כ"ל מבסם לעת"ו ומתבריך מיניה, כלהו עלמין בחדו, כלהו עלמין בברכאן, כדין שלמא אשתכח בעלאי ותתאי, עד כאן. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה אמר רבי רחומאי, אלמלא צדיקים וחסידים שבישראל שמרימין אותו על כל העולם בזכיותיהן, ומהם מתפרנס הלב והלב מפרנסן, עד כאן. וכבר כתבתי זה:

ח

והגרם הגדול לזה הוא עסק התורה וקיום המצות, ולפי היות זה כן, באו הברכות והטובות כולן בתורה דרך הגדה וסיפור, ואינו דרך יעוד כלל כמו שכתבנו, והוא כמגלה ואומר כי בעשותינו התורה והמצות ימשך ויתחייב מהם זה הטוב בהכרח, כי זה טבע העבודה. ואחר שזה כן ואין בו שום ספק, אין לשאול למה כמו שיעד לנו הטוב הגשמי לא יעד הטוב הרוחני, או למה אחר שלא תזכור היעוד הרוחני שהוא עיקר השכר למה תזכור היעוד הגשמי שהוא אינו עיקר השכר. כי לא בא לייעד כלל, אלא לגלות ולהגיד הנמשך והמתחייב בהכרח מטבע העבודה, ושכל הטובות וההצלחות נמשכות אחר המצוות בטבע אלקי שהטביע בהם, ודרך הגלוי והגדה הזאת באר באמרו אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. אם בחקותי תלכו הוא עסק התורה, ואת מצותי תשמרו הוא קיום מצותיה, ועשיתם אותם הוא תיקון העליון, תיקון הכבוד שנתקן בעסק התורה וקיום המצות שהוא הדרך לתקון ההוא, ואחר באר הנמשך והמתחייב מזה, אמר ונתתי גשמיכם בעתם ושאר הטובות מהשלום והנצחון האויב והפדות והרבות אותנו. ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה, ועשיתם אתם כתיב, ואי אתון תשתדלון למעביד לון לאתקנא שמא קדישא כדקא יאות, כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחו גביכו בתקוניהון כדקא יאות, ונתתי גשמיכם וגו', כל חד וחד חילא דידיה עלייכו, ומאן אינון ההוא תקונא דעבדתון דאיהו שמא קדישא, כתיב ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, וכי כיון דכתיב ושמרו דרך ה' מאי לעשות צדקה ומשפט, אלא מאן דנטר אורחא דאורייתא כביכול הוא עושה צדקה ומשפט דא קב"ה, עד כאן. והרב המקובל רבי יוסף בן גיקטיליא ז"ל כתב בספר שערי אורה במדת בינה בזה הלשון, דע והאמן כי ספירת בינה וספירת מלכות שתיהן מכוונות זו אצל זו, וכשמדת מלכות מתוקנת בתקון ישראל בקיום התורה ומצות, אז ספירת בינה תופיע להריק כל מיני שפע וברכה דרך הצנורות, עד שספירת מלכות מתברכת ומתמלאת. ואז נמצאים כל בני עולם בהשקט בשלוה והברכה משתלחת בכל מיני המזונות, ונמצאת הברכה דבקה לארץ, וזהו סוד סדר כל הברכות אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכל הפרשה, עד כאן. והוא מה שכתבנו כי תקון הכבוד הוא בקיום התורה והמצות, ואליהם ימשכו כל הטובות ההם הנמשכים מן התקון ההוא, ואין זה הטוב בא דרך יעוד. כי הדבר הנמשך אשר מטבע איזה דבר להמשיכו והוא תלוי בו אין מקום וצורך ליעוד אליו, אלא לגלות דרך הגדה וספור שזה נמשך ומתחייב מן הדבר ההוא בטבע, כמו שהוא הענין בקיום התורה והמצות שהם המפתח העצמי על מקור הטובות כולם, כי הם תלוים בהם ובהכרח ימשכו בפתיחה ההיא שהוא הקיום. ואילו לא היתה זאת הפליאה בטבע קיום המצות, היינו אומרים בהכרח שמאחר שאין שום יחס בין קיום המצות ובין הטובות ההם, ולא ימשכו עליהם בטבע, ועם זה אנו רואים שהטובות ההם חלים על שומרי התורה, נאמר שזה אמנם היה בשביל שיעד בהם והוא נאמן בבריתו וקיים במאמרו, ולא שטבע קיום התורה והמצות חייב כן. ומאחר שידענו באמונה שמטבע קיום התורה והמצות שימשכו אליהם כל הטובות ההם, נאמר שמה שבא בתורה עניינם הוא הגדה וספור וגלוי ענין, כי מה שמדרכו להמשך ולבא בטבע, היעוד בו מיותר ואין צורך בו. ומזה נדע כמה טובה גורמים המטיבים ומישרים ארחותם, וכמה רעה המקלקלים והמעוותים אותם:

ט

ושלמה המלך עליו השלום רמז כל מה שאמרנו באמרו (משלי כח, יט), עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש, כי הנה בעל השדה מזבלה ומעדרה וזורעה, וגשם יגדל ויצמיח, והאדמה בטבעה תוציא תבואתה, והעובד ישבע לחם, כי זה ימשך ויתחייב בטבע בעבודתו. מובירה ואינה עובדה זה ודאי ישבע ריש, כי מה יאכל כי הוא לא הכין אדמתו ולא תקנה, והוא אמרו ומרדף ריקים ישבע ריש. וסוד הכתוב בנמשל הודיענו בחכמתו כי עובד אדמה העליונה סוד 'ה' אחרונה, ונקראת כן לפי שנאצלה מאדם העליון, והוא התקון בעסק התורה והמצות כמשל הזריעה אל השדה, אחר הזבול והעדור שהוא משל אל הכוונה הראויה בעבודה. ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ע"ה, רבי אליעזר פתח, גן נעול אחותי כלה וגו', גן נעול דא כנסת ישראל שהיא גן נעול, דאמר רבי אליעזר, מה הגן הזה צריך אדם לעדור ולהשקות ולחפור, כך כנסת ישראל, הדא הוא דכתיב (ישעיה ה, ז), כי כרם ה' צבאות וגו', וכתיב ויעזקהו ויסקלהו, עד כאן. ובהיותה מתוקנת על זה הדרך, אז משקיף המאור העליון ומוריד גשם האור והברכה על האדמה הזאת, והיא תתן את יבולה, והעובד יאכל בטובה, כי כל הטוב ההוא ימשך ויתחייב בטבע בעבודתו, וזה סוד אם בחקותי תלכו וגו' ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם וגו' וכמו שכתבנו למעלה. ומרדף ריקים, שלא השלים התקון העליון, והבור רק אין בו מים, ודאי ישבע ריש. כי תקון הכבוד שהוא עסק התורה וקיום המצות סבת כל הטובות והברכות, ובזולתו אין טובה וברכה באה לעולם, דהא בהא תליא:

י

והנביא ישעיה עליו השלום אמר בנבואה רמז לזה (ישעיה מה, ח), הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ה' בראתיו. וסוד הכתוב הרעיפו שמים, עשו באופן שיקבלו השמים העליונים בסוד ואתה תשמע השמים שפע האור והברכה ממעל מהמקור העליון, ושחקים המקבלים מן השמים יזלו צדק. ובחגיגה פרק אין דורשין (יב, ב), שחקים רחים טוחנות מן לצדיקים, והם צדיק וצדק שהם נקראים צדיקים, והוא סוד השחקים, והם למודי ה' יכין ובועז, שוקיו עמודי שש, משפיעים האור שמקבלים מן השמים על צדיק חי העולמים, ועל צדק סוד מלכות בית דוד. ובהגיע שם משם יתפשט אל התחתונים, והוא אמרו תפתח ארץ ויפרו ישע. ובאמרו וצדקה תצמיח יחד, רמז הגורם לכל הטוב הזה הבא מלמעלה למטה, אמר כי הוא בסבת התקון שמתקנים עובדיהם בעסק התורה וקיום המצות בסוד וצדקה תהיה לנו וגו', אמר כי הצדקה שהוא הזכות בתקון ההוא, תצמיח יחד האור והשפע בעליונים והטובה והישע בתחתונים. וזה אמרו יחד אני ה' בראתיו, כלומר תקנתי וסדרתי התקון ההוא והמתקן באופן ימשך ויתחייב כל זה ממנו בטבע. ואדון הנביאים עליו השלום רמז כל זה באמרו (דברים לג, כו), אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. ובבראשית רבה פרשה ע"ח, אין כאל ומי כאל ישרון הנאים והמשובחים שבך, כלומר כי המשלימים הכוונה בתקון העליון בעבודתה שהיא היחוד, הם כאל, בסוד ויקרא לו אל אלקי ישראל, ובמגילה פרק הקורא (יח, א), ויקרא לו יעקב אל, ומי קראו אל, אלוקי ישראל. ובבראשית רבה (סוף פע"ט) אמר אתה אלוה בתחתונים ואני אלוה בעליונים, וביאר זה באמרו רוכב שמים בעזרך, והוא סוד היחוד שגורמים בעבודתם, והוא העזר הרמוז באמרו בעזרך, והוא התקון העליון שהוא תקון הכבוד, והיא הגאוה שמתגאה על ידם בסוד תנו עוז לאלקים על ישראל גאותו, על ידי ישראל למטה הוא מתגאה למעלה. ובאמרו שחקים, רמז כי הנמשך והמתחייב מהעזר והגאוה שגורמים העובדים, שפותח להם המקור העליון ומשפיע על השמים, ומהם מקבלים השחקים הטוחנים מן לצדיקים, כלומר שמתקן להם יכין ובועז סוד השחקים ומשפיע מהם כל הטובות והברכות שמקבלים מלמעלה, כי זה מחויב מטבע העבודה, והוא מה שרצינו להוכיח בזה הפרק. עד כאן לשון ספר עבודת הקודש. והעתקתי כל הפרק כי הרבה תועליות יוצאת מזה הפרק לענין שאני עוסק בו, זולת הרבה מילי מעלייתות היוצאות מהעניינים שיבאו לקמן בעזרת השם יתברך:

יא

נחזור לענין, הרי מבואר כמו שהתורה בשרשה כולה שמותיו יתברך בסוד לשון הקודש שפירשנו למעלה, ונשתלשלה זה לעומת זה ונתגשמה, כן מעשי המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי הנשמות, ששים רבוא נשמות ישראל מששים רבוא אותיות התורה, כי משפט אחד להתורה ולהאדם המקיימה. כי התורה נתגשמה, ובעילוי מעלות יותר ויותר היו התיבות מאירות, כן האדם אם לא חטא לא היה חומרו רק שכלי ומלאה הארץ דעה אף הארציות שבו. ועתה לא נשאר בו משכיל רק הלב, כענין שפירשנו במקום אחר הרמז האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (ש"א טז, ז), שכשהלך אדם הראשון אחר מראה עיניו, כמו שנאמר נחמד למראה, ה' לא יראה בו רק הלב. ואילו לא חטא האדם ונשאר בגן עדן לעבדה ולשמרה, ודרשו רבותינו ז"ל (זוהר א, כז, א), מצות עשה ולא תעשה, היה מקיימה בבחינה אחרת יותר רוחניי, כמו שכתב הפרדס בשער הנשמה עיין שם. והאדם והתורה עולים בקנה אחד [סימנך זאת תורת האדם] רמ"ח אברים ושס"ה גידים נגד תרי"ג מצות, וששים רבוא נשמות נגד ששים רבוא אותיות. והנה בחינת לעבדה ולשמרה מצות עשה ולא תעשה נתגשמו, אבל מכל מקום יוצאים ממקור הקדושה זה לעומת זה, כי שכר המצוה הגשמיית היא הרוחניית של מצוה, וזהו ענין שאמרו (יומא לט, א), אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה. למשל ציצית, עתה שאנו בגשמיות הם אלו החוטים דברים גשמיים, מכל מקום במעלות הסולם עולים למעלה מעלה עד ראש המעלות, אשר שם ציצית הם דברים עליונים עין לא ראתה אלקים זולתך, וכן כל המצות. וזהו שכר מצוה היא המצוה בעצמה (אבות ד, ב), דהיינו השורש, כי השכר אינו הסכמיי רק טבעי כמו שהארכתי לעיל, וזהו מצוה גוררת מצוה. וכן בעבירה עונשה העבירה בעצמה, דהיינו שרשה בקליפה בר מינן, שהרי הנגלה והנסתר בתלמוד ובמעשה הכל אחד מיוחד בסוד לשון קודש, ואף הגשמיות החול הוא חולין שנעשה על טהרת הקודש:

יב

ובזה יתבאר ענין נגלה ונסתר של כל התורה כולה. הנה העולם סוברים דהנסתר הוא ענין אחר מהנגלה, וזה אינו, רק הוא שהנסתר נתעבה ונתגשם וזהו גילויו. וכמאמר הפסוק (משלי כה, יא), תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו, רצונו לומר כמו שנתקרב הכסף לזהב, רק שהוא מדריגה פחותה ממנו, כן הנגלה בערך הנסתר. ובזה יובן המאמר רבותינו ז"ל במסכת סוכה (כח, א), אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה כו' עד דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא. ותימא, כי זהו חיינו ואורך ימינו ויתד ויסוד שהכל תלוי בו יקראהו דבר קטן. ובעל עין יעקב הביא דעת הריטב"א והרשב"א עיין שם. ולפי דרכי יתכן הענין היטב, כי הנה ההויות ופלפולים מעמידים דיני התלמוד, שהם פירוש על תורה שבכתב על בוריין להבין את מעשה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אשר פירוש זה הפסוק הוא כך, שהחיות הרוחניות הוא בהם ממש. הוא הדבר אשר דברתי שמצוה הגשמיית שכרה רוחניות הנצחיית, והיא היא היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ממש, כי השכר אינו הסכמיי רק המצוה ממש כדפירשתי מקדש מעט מלמטה מקדשים מלמעלה הרבה. כמו הכוכב הנראה למטה קטן מאד, כן בחינת המעשה היום לעשותם הוא דבר קטן, אמנם שרשם למעלה במרכבה הוא דבר גדול ונצחיי. והדבר קטן הוא ממש דבר הגדול, כמו גרעין החטה שצומח ממנה שבולת:

יג

הרי מבואר שתורה שבעל פה שהיא הנגלה אשר יעשה האדם היא בעצמה הנסתר סוד תורה שבכתב, כולם שמותיו מעשה מרכבה. וזהו ענין שני מאורות הגדולים את מאור הגדול ואת מאור הקטן, כבר כתבו חכמי האמת שסוד חמה ולבנה הוא סוד תורה שבכתב וסוד תורה שבעל פה. והנה עתה בעת הגשמיות הם מאור גדול ומאור קטן, כנזכר לעיל דבר גדול ודבר קטן, אמנם ברוחניות בשרשם הם שני מאורות גדולים משתמשים בכתר תורה אחד. וזהו הענין שמרומז כל תורה שבעל פה בתורה שבכתב, כמו מנלן ומנא הני מילי כו':

יד

ומזה יובן הנה ותורה אור כתיב כי היא מאירה מכבודו, ובמדרש רבה פרשת בראשית (ג, ה) אמר רבי סימון, חמש פעמים אור כתיב, נגד חמישה חומשי תורה כו', עיין שם. ובמסכת סנהדרין פרק זה בורר (כד, א), במחשכים הושיבני כמתי עולם, אמר ר' ירמיה זה תלמודא של בבלי. ולפום ריהטא מאוד תמוהה, כי הוא אור ומאיר עינינו, וגם התורה היא חיינו ואורך ימינו, וקורא אותה מתי עולם. גם המדרש דרבי סימון שמפרש האור המוזכר בריש התורה על חמישה חומשי תורה, וכתיב שם ויבדל שגנזו הקדוש ב"ה, איך שייך גניזה. אלא הענין הכל אחד, והיא היא סבת גניזת אור האדם, דהיינו כתנות אור ב'א' שהארכתי במקום אחר הוא גניזת אור תורה, והפשוטו ודרש רבי סימון הכל אחד. מבואר מהנזכר למעלה שתורה בעצמה לשון קודש, סוד כולה שמותיו, ומעשה התורה לעבדה ולשמרה היא הכל מעשה מרכבה, ואז התורה כולה אור בהיר. רק כשנתגשם האדם וסילק האור סוד כתנות אור ב'א' רק כתנות עור ב'ע' שהוא עיור ונסתלק עץ חיים וגרם מיתה, כן נתגשמה התורה לעבדה ולשמרה מעשה מצוות הגשמיים, ומכל מקום תפוחי זהב כו'. לכך תמצא בתורה סוד ורמז, כמו שנתנו דורשי רשומות סימן פרד"ס ראשי תיבות פשט דרוש רמז סוד. וסוד הוא האור הגנוז הנסתר עתה ממנו לסבת הסתלקות אור כתנות אור הוא עצם הלשון קודש, ורמז הוא מעשי מצות הגשמיים. מאחר שמכל מקום היא היא כדפירשנו, רמוז תורה שבעל פה בתורה שבכתב, כגון כל מנלן ומנא הני מילי, וליכא מידי דלא יהיה רמוז בתורה באר היטב. רק שנתחשך השכל, מה שהיה ראוי להיות ומלאה הארץ דעה אינו רק הלב לדעת, ואינה מובנת תורה שבכתב רק אחר היגיעה הגדולה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סג, ב), אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל. ולזה צריכה תורה שבכתב ביאור ופירוש, דהיינו התלמוד, שאלולי כן היתה מבואר בעצמה, כמו שעינינו רואות בדור אחר - דור של הקדמונים שהיה להם שכל בהיר היו מבינים דבר עמוק בלי פירוש, אחר כך לא היו מבינים בלתי פירוש, ואחר כך פירוש על פירושם, הכל לפי חשכת השכל. על כן אילו לא חטא אדם והיה שכל בהיר היה מבין תורה שבכתב, ומתוך הבנה זו היה יודע הכל, ולא היה צריך לתורה שבעל פה. רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם, הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבעל פה שהוא הפירוש, ולהמית עצמו עליה, עד שהוצרכה תורה שבעל פה להיות נכתבת. ואז מבואר במחשכים הושיבני כמתי עולם זהו תלמוד בבלי, רוצה לומר החושך והמיתה שהביא לעולם גרם לזה. ואילו היה בית המקדש קיים, והיה האור הולך וגובר כלעתיד, אז היה ותורה אור ומשמח את הלב, ולא חשך וממית עצמו עליה, זהו סוד שני מאורות. וכבר כתב בספר קול בוכים, מאורות אותיות 'אור מות', וזהו במחשכים הושיבני כמתי עולם, שנעשה מות מן מאורות, ואותיות אור מן מאורות חשך ולא אור. גם היה ראוי להיות ותורה אור תורה אחת, ועתה שני תורות:

טו

וזהו ענין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב (גיטין ס, ב). הענין על דרך דאיתא בפרק הבונה (שבת קד, א) בהנך מילי מעלייתא דדרשו הדרדקי באלפ"א בית"א, ואמרו ס"ע - סימנים עשה, פירש"י, בסדר שמועות כדי שלא תשכח כו'. והנה תורה שבעל פה ארוכה מארץ מדה ומי יוכל לזכרה, אמנם הרמזים כולם הם בתורה שבכתב, ומי שמבינם על בוריה הוא זוכר הכל, כי על הכל יש סימן בה. ותורה שבכתב אין לאומרה בעל פה, כי יש כמה רמזים בחסירות ויתירות. ותורה שבעל פה אין לכותבה, כי העיקר הוא להיות זוכר את הכל, ועל שבכתב מרומז עשה סימנים. ומפני חטאינו נתחשכנו עד שנחרב הבית, ונתוסף ביותר החשך עד שהוצרכו לתלמוד בבלי, ולהיותו נכתב, וזהו ענין אור הגנוז בחמישה חומשי תורה שהם סוד כדפירשתי לעיל, ומשתמשים ברמז, וגם זה בקושי גדול, איש איש לפי מדרגתו ואחר שימית עצמו על דברי תורה:

טז

ורמז גדול נזכר אצל משה רבינו עליו השלום, וירא ה' כי סר לראות (שמות ג, ד), משה רבינו ע"ה ראה היטב, והוא סוד אספקלריא המאירה, כי קרן אור פניו, פני משה כפני חמה שהוא ותורה אור. וכשנתן לו השם יתברך התורה שבכתב לא היה חשך לפניו רק שכל בהיר מלא דעה, והבין מעצמו תורה שבעל פה, וזהו 'סר' לראות, ראשי תיבות ס וד ר מז. וזהו ענין מדרשם ז"ל (שמו"ר מא, ו), ויתן אל משה ככלתו, כללים מסר לו והבין מעצמו תורה שבעל פה, כמו שהארכתי במקום אחר בענין אשה כושית אשר לקח, סוד תורה שבעל פה שהוא סוד כלת משה הנרמז גם כן בתיבת ככלתו - ככלה שלו, יתבאר לקמן בעזר השם יתברך בארוכה. ובמדרש רבה סוף פרשת כי תשא (מז, ט), כתב לך, התחילו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ב"ה, רבונו של עולם, אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש, שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה אני הוא שכתבתי ונתתי לכם. אמר להם הקדוש ב"ה, חס ושלום שמשה עושה הדבר הזה, ואפילו עושה נאמן הוא, שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, עד כאן. מבואר לעניני, ועל כן נקרא התורה תורת השם ונקראת תורת משה, כי משה הבין מעצמו והשיג תורה שבעל פה, על כן נקראת על שמו. [הגה"ה, ואל תטעה בדברי לומר כי הקב"ה לא אמר לו בהדיא תורה שבעל פה ח"ו, רק משה השיג רמזי תורה שבכתב ואמר לו הקדוש ברוך הוא יפה כוונתם, כי כך הוא תורה שבעל פה, ואמר לו הקדוש ברוך הוא אותה באר היטב לו במילתא ובטעמא ובפנים מסבירות בהסברה, כך וכך תאמר לישראל. אבל עיין לקמן במסכת שבועות פרק תורה אור, שם ביארתי הענין הזה והמאמרים ההם בביאור ברור. ] זהו ענין וזאת התורה אדם כי ימות באוהל (במדבר יט, יד), וכתיב (דברים ד, לד) וזאת התורה אשר שם משה, כי תורת משה שהוא התלמוד שהשיג וכיוון להלכה, היא התורה שממית אדם עצמו עליה מרוב הפלפולים וחומרת הסוגיות, והוא הבין תורה שבכתב כולה, כי לא היה חשך לפניו כי קרן אור פניו והוא אספקלריא המאירה, ואמרו רבותינו ז"ל (מכילתא יתרו א), כי שקול נגד ששים רבוא, כי ששים רבוא נשמות, והם ששים רבוא אותיות התורה:

יז

נחזור לענין התורה שבכתב היא סוד והיא רמז, וסוד הוא דבר גדול מעשה בראשית, ורמז הוא דבר קטן הוויות דאביי ורבא, ותורה שבעל פה היא תלמוד והויות דאביי ורבא. ותורה שבכתב לשון הקודש כדפירשנו, ותורה שבעל פה תרגום שהוא מתקרב ללשון קודש. וזהו סוד שנים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח, א), המקרא שהוא תורה שבכתב כולל שנים ותרגום אחד. ובמחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי (סנהדרין כד, א) הוא התרגום, אבל ארץ ישראל במעלתו בסוד לשון הקודש, והעולם שנברא בלשון קודש המרמז אבן שתיה במקדש שממנו משתיתו של עולם. ובירושלמי פרק קמא דשבת (א, ג), תני בשם רבי מאיר, כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חולין בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבוקר ובערב, מובטח לו שהוא מחיי עולם הבא, עד כאן. הרי מעלת לשון קודש אצל ארץ ישראל, כי משם אורה יוצאה ותורה אור. וזהו ענין פרק המדיר (כתובות עה, א), אמר אביי, חד מנייהו עדיף כתרי מינן, אמר רבא, וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא לא הוי ידע מה קאמרו רבנן, כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי. ועל ענין זה יהיה מאמר בחולין פרק גיד הנשה (צב, א), ובגפן שלשה שריגים, אמר רבי חייא בר אבא אמר רב, אלו שלושה שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור, פעמים שנים כאן ואחד בארץ ישראל, פעמים שנים בארץ ישראל ואחד כאן, עד כאן. הענין גם כן שאחד בארץ ישראל שקול כשנים דהכא, ואחר כך מתהפך אחד מכאן שקול כשנים דהתם. והענין הוא כדפירשתי שנים מקרא ואחד תרגום וארץ ישראל לשון קודש, ושם סוד ושם רמז כדפירשתי, וענין הרמז שהם ענייני תורה שבעל פה, אבל הוא בנעימות מצד שיותר מתקרב להשורש כי הוא לשון קודש, והוא כענין הלכות פסוקות. מה שאין כן בגלות בבל שבא הריחוק ובסוד התרגום וענין מחשכים, מצד זה אדם כי ימות מרוב גירסות ולפעמים משבשת, וצריך להוציא אור מהחשך, ומכח זה מתרבה המחלוקת. ובפרק זה בורר (סנהדרין כד, א), אמר ר' אושעיא, מאי דכתיב ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה, חובלים אלו תלמידי חכמים שבבל שמחבלים זה לזה בהלכה. ויאמר אלי אלה בני היצהר העומדים וגו', אמר רבי יצחק, אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה, שני זיתים עליה, אלו תלמידי חכמים שבבל שמרירין זה לזה בהלכה כזיתים, עד כאן. הרי תלמידי חכמים שבארץ ישראל יצהר, שהוא שמן המאיר ותורה אור אורה ושמחה הם, כענין רמז לענין תורה שבעל פה, ואינם מתחממים כל כך בפלפול כמו בבבל, על כן עוסקים הרבה יותר בסודות מעשה מרכבה שהוא דבר גדול. ותלמידי חכמים שבבבל להיפך, עסקם מרובה וכמעט כולו בדבר קטן הויות דאביי ורבא, וכמעט אין עוסקים כלום בדבר גדול, על כן ארץ ישראל שנים מקרא ובבל אחד תרגום. אבל כשחד מינן שלמד כבר דרכי הפלפול ועולה לארץ ישראל ללמוד סודות המרכבה, הרי הוא כתרי מינייהו. כי הנה בסודות המרכבה יש גם כן לפלפל פלפול עמוק ומתוק, כדאיתא בפרקי המרכבה ושואלים לאדם צפית במרכבה שלי, פלפלת בחכמה (שוח"ט משלי י). ובזוהר אמר אית מקום לשאלא ולאתבא, ואית דקיימא לשאלא ולא לאתבא, ואית דלא קיימא לשאלא, והמחודד העולה לארץ ישראל אז הוא במעלה יותר לקיים פלפלת בחכמה. נתגלגלו מענין לענין:

יח

והכלל העולה מכל הנזכר לעיל, המעשה הגשמי דבוק ברוחניותו, והיא היא היום לעשותם, ומחר דבק בשכר העשיה, כי שכר המצוה היא המצוה עצמה. ורמז גדול בדברי התנא במשנה בפסחים (ה, ח), כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, כי המעשה בעצמו אשר עושה בששת ימי המעשה, דהיינו ימות עולם לששת אלפים הוי עלמא, זה המעשה בעצמו יהיה מעשהו בשבת בעולם שכולו שבת, רק מעשהו בחול הוא גשמי ובשבת רוחני. וזהו סוד ויכלו השמים והארץ וכו' עד אשר ברא אלקים לעשות (בראשית ב, א, ג), כבר כתב הרמב"ן בפירוש התורה כי ששת ימי בראשית רומזים לששת אלפים הוה עלמא, ויום השביעי נגד עולם שכולו שבת, ונראה דעל זה בא הרמז ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון. וקשה תעשה מלאכה למה לי, וכי מחויב לעשות מלאכה. ועוד קשה, וביום השביעי ויום השביעי הוי ליה למימר. אלא רמז גדול הוא על מלאכת מעשי המצות היום לעשותם, וביום השביעי קאי על אלו המלאכות שהזכיר שהם היום לעשותם, ואמר וביום השביעי שהוא עולם הבא יהיה המלאכה קודש, כלומר רוחניות, וזוהי המלאכה הנעשית ביום השביעי שאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה בסוד הרמז הזה. כי הוא יתברך ברא באדם הבחירה ומתן שכרה, וזהו שסיים אשר ברא אלקים לעשות, היום לעשותם ולמחר בשבת לקבל שכרם:

יט

וזהו סוד מה שפירש רש"י ז"ל על פי רבותינו ז"ל, מה היה העולם חסר מנוחה, כשבא שבת בא מנוחה. וקשה איך שייך בריאה אמנוחה, כי המנוחה היא היפך הפעולה. אלא מנוחה זו היא עולם הבא, ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד, א), צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל. דע כי השכר המצוה שהיא המנוחה היא בלי ערך ובלי תכלית, ואף אם יזכה אחד לחלק ממנה, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ, א), כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אין החלק כולו, גם אין החלקים שוים. אזי אם ירצה לזכות ולבא ממנוחה למנוחה נבדקין מעשיו, כי יש ראוי לגן עדן שלמטה ולא לגן עדן שלמעלה, ואלף אלפים רבבות בחינות כאלה. וכהא דתנן בחגיגה (יח, ב), בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש, בגדי קודש מדרס לחטאת כו'. וכשרוצה הצדיק לזכות למנוחה יתירה ממה שזכה לה ולעלות למעלה, מעיינים בדינו של אותו צדיק, ואף אם היו מעיינים בדינם בראשונה, אז כשילכו מחיל אל חיל מעיינים שוב בדינם. והכל לפי רוב המעשה, אם לא היה לו מנוחה בעולם הזה שתמיד הוסיף קדושה על קדושה, גם ילך מחיל אל חיל בעולם הבא ויהיה זכאי בדינים, ואין להם מנוחה סופו למנוחה, ודו"ק:

כ

נחזור לענינינו הראשון, זהו ענין לשון מאמר הזוהר (ח"ג עג, א) שהקדמנו, התורה סתים וגליא, כי הגליא הוא הסתום, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, ומעשהו בשבת הוא דרגא על דרגא בענין הדבקות ביהו"ה. ומה שהזכיר סתום וגליא ולא הזכיר דרגא על דרגא, כי זהו בעצמו דרגא על דרגא, כענין יהו"ה שהזכיר ברישא הקדוש ב"ה הוא דרגא על דרגא, ובזו דרגא על דרגא בעצמו הוא סוד דביקות של שכר הנצחיות, שהוא הסתום של תורה שכולה שמותיו. וניחא דבעל המאמר בריש דבריו אמר בכלל ג' דרגין מתקשרין דא בדא, הקדוש ב"ה אורייתא וישראל, וכל חדא דרגא על דרגא סתים וגליא. ואחר כך כשפרט אמר הקב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא, ובתורה אמר סתים וגליא, כי גליא שהוא סתים של תורה שהיא כולה שמותיו נכנס בדרגא על דרגא שהזכיר בהקב"ה:

כא

והנה בבחינה זו של תרי"ג שלשתן מקושרים גם הקדוש ברוך וישראל. הקב"ה בזוהר (ח"ג רעח, א) ובתיקונים איתא בענין שם יהו"ה, שעליו נאמר זה שמי וזה זכרי, 'שמי' עם י"ה שס"ה, ו"ה עם 'זכרי' רמ"ח, הרי תרי"ג. וזה לשון הפרדס פרק א' משער השמות, ביאר הרשב"י עליו השלום בתיקונים (בהקדמה דף ד) בענין כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו', אוף הכי אקדים 'שבא' דאיהו יראה בשם יהו"ה לאהבה רבא דאיהו 'קמץ' רחמי, 'שבא' מסטרא דגבורה כי באש ה' נשפט, 'קמץ' מימינה וקמץ הכהן, בגין דמעלין בקודש ולא מורידין, ובגין דא אקדימו שס"ה לא תעשה דאינון דחילו, לרמ"ח פקודין דאינון רחימו, הדא הוא דכתיב זה שמי לעולם, שמי עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח, עד כאן. ופירושו, כי הדין בכל מקום מושפע ומקבל מן הרחמים, כי הנקיבה דין והזכר רחמים כמבואר בשער ממטה למעלה, ומפני זה צריך להקדים יראה לא תעשה למצות עשה, שנאמר סור מרע ועשה טוב, כי שס"ה לא תעשה מצד הנקיבה, ורמ"ח מצד הזכר. וזהו שאמרה התורה זה שמי לעלם כו', ושם מדבר בשם המיוחד. ושמי עם י"ה שהן אותיות הזכר עולה שס"ה, והנה שמי הוא בנקיבה, ולהזכיר מדת יום בלילה צריך לערב עם י"ה. וזכרי שהוא הזכר עם ו"ה שהם אותיות הנקיבה עולה רמ"ח, ואנו מייחדים זכרי עם ו"ה להזכיר מדת לילה ביום. ושם בן ד' מתחלק אל שני חלקים, י"ה ו"ה, זה זכר וזה נקיבה. וכן פירש הרשב"י עליו השלום בתקונים (תיקון נא) זה לשונו, כלא אתברי ואתתקן בשמא דיהו"ה דאינון את השמים, ורזא דמלה י"ה בשמים, הדא הוא דכתיב, י שמחו ה שמים, ו"ה בארץ ו תגל ה ארץ, עד כאן. פירוש השמים הם תפארת הנקרא שמים, ומלכות הנקרא את. עד כאן לשון הפרדס. ונראה בעיני שעל זה הענין של מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, התורה שבכתב חמישה חומשי תורה, ותורה שבעל פה ששה סדרי משנה, והיה ראוי להיות להיפך, כי נודע תורה שבכתב תפארת 'ו' שבשם, מלכות 'ה' אחרונה שבשם, אלא הוא הכללות:

כב

ועתה אבאר הענין, הנה רמ"ח איברים בסוד האצילות שהוא סוד עולם העליון, והם רי"ו אותיות משם של ע"ב, וה"ו יל"י סי"ט כו', ומקור זה השם בספירת 'חסד' כמו שכתבו המקובלים, ושורש ספירת ה'חסד' הוא בחכמה כנודע, ושם סוד ל"ב נתיבות חכמה, הרי רמ"ח. וידוע כי רמ"ח מצוות עשה הם מצד תפארת המטה כלפי חסד, ושס"ה מצוות לא תעשה הם מצד המלכות הנוטה לגבורה, וכן רמ"ח עולה 'רחם', ושס"ה מלשון שיסוי, כי הדין משס"ה. ונגד זה באדם רמ"ח איברים לבנים, ושס"ה גידים אדומים כדלקמן. הרי שם יהו"ה אלקי"ם שהוא תפארת ומלכות סוד תרי"ג מצות. ונודע כי מלכות נקרא אלקים מצד הגבורה, כי מדת הדין הרפה נשתלשל ממדת הדין הקשה, נראה לי להמציא בחינה למנין שס"ה, כי מדת הדין הקשה הוא מדת הדין במלואו. רצוני לומר אלקים במלוי כזה, 'אלף' 'למד' 'הי' 'יוד' 'מם' עולה 'ש', אחר כך תצרף מדת הדין הרפה ולא במלואו, כי אינו כל כך מלא דין כמו מדת הדין הקשה, רק קח כמו שהוא דהיינו אדנ"י, עולה ס"ה, הכל ביחד עולה שס"ה. הגם כי כבר נודע שזה המילוי של אלקים שכתבתי שעולה 'ש' נוטה אל הרחמים, כי 'ש' עולה מצפ"ץ תמורה משם יהו"ה העולה ברחמים, היא הנותנת - מצוות עשה כלולים מלא תעשה, ולא תעשה מעשה. וכן שם יהו"ה אלקים מתייחדים, עד שלמעלה בשרשם בבינה הם בסוד ד"ו פרצופין כדפירשנו לעיל:

כג

ומשם נתפשט סוד שס"ה, כמו שכתב הפרדס בשער השערים כי סתם שנה בבינה. ואף שהשנה הוא שנת החמה דהיינו תפארת, מכל מקום שרשו בבינה שהוא שורש ששה קצוות הכלולים מרחמים ודין, שהם סוד י"ב ירחים. והנה מצינו ראש השנה שהוא באמת ראש השנה, וגם יום כפור נקרא ראש השנה, כמו שכתוב ביחזקאל (מ, א) בראש השנה בעשור לחודש, והובא בטור אורח חיים בהלכות יום כפורים. והענין נודע כי סוד התשובה היא בבינה, כל מה שמקלקל אדם בחטאו בהנהגת ששת ימי המעשה סוד הקצוות, אשר שם ישובו כל ההויות בשרשם ושם תקונם. הנה מיום כפורים שהוא ראש השנה עד ראש השנה הוא שנה, ונקרא השנה שנה, על שם שנ"ה ימים. ועם היות נמצא שנה שאין ימיה כי אם שנ"ג וכן שנ"ד וכן שנ"ה לפי שני המחזור, אין זה דבר, כי זהו ששנה לוה מחברתה ופורעת, ולעולם ימות החמה שס"ה, והרמז בבינה, ובנגלה החשבון מכוון מעיבורים שאנחנו עושים, שבזה משווים שנות הלבנה עם שנות החמה. ודרך הנסתר בינה השורש והמקור לכל, תמצא מנין ימים בשנה כמנין שנה, והעשרה ימים היתרים, שהרי שנות החמה הם שס"ה ימים שהם עשרה יתירים על שנות הלבנה שהיא שנ"ה ימים, הם היו ימי תשובת השבין ממש כל שנ"ה ימים לשרשן ומקורן ממקום שיצאו:

כד

והיינו תשובה שהוא חזרת והשבת הדברים לשרשן ומקורן, הרומזים על ספירת בינה שנקראת תשובה, שבה נכללים עשר ספירות שנקראין עשרת ימי תשובה, שהם שורש ומקור שמהם נשתלשל שנה כדפירשנו. והשנה בכל שנה ושנה עם כל ימיה שהם שנ"ה ימים ישובו ויחזרו למקורן לשרשן בסוד הבינה, שהוא סוד התשובה כדפירשנו חזרת והשבת הדברים למקורן ושרשן, שבו ינוחו וישבתו שלוים ושקטים ונחים. ואחר עשרת ימי תשובה אלו שבבינה, רצוני לומר אחר חזרת והשבת כל ימות השנה למקורן, ואחר שביתתן ומנוחתן, שם ישתלשל ויתחדש ממקורו מסוד הבינה שנה חדשה שנה אחרת שנתחדש אחר יום כפורים. ומפני כן אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ויום כפורים יכול האדם לתקן מה שעוות כל השנה. ובסוף עשרת ימי תשובה שהוא יום העשירי הוא היום המקבץ והכולל כל ימות השנה עם תשעת ימי התשובה השייכים לו, שהוא יום הכפורים שהוא בינה בעצמה עם תשע ספירות התשובה שבה, שאליה רומז יום הכפורים שהוא חותם ומקור לכל השנה, יום מסוים יום שביתה ומנוחה שבו שובתין ונחין ושקטין כל העולמות שנשתלשלו ממנו בסוד עולם שנה ונפש כמבואר בספר יצירה. ועל כן כל אדם קודם בואו לפני המקור הגדול לראות פני האדון ה' צבאות יתקן את אשר עיוות בעשרת ימי תשובה, ואם לא תקן ח"ו יתקן על כל פנים ביום כפור, כי הוא חותם לכל, והוא מקור לכל. כי כל אלו עשרת ימי תשובה כל אחד מקור לחבירו, וכל הקרוב יותר ליום כיפור הוא יותר מקור ויותר כולל, עד שיום כפור הוא מקור כל המקורות, בסוד הבינה שבה נכללות תשע ספירות שהם נקראות תשובה, והיא בעצמה היא העשירית, מקור לכולן. ואם לא תקן ח"ו גם ביום כפור, אין לו תקנה ח"ו, כי עתה אחר יום הכפורים נשתלשל שנה אחרת, והשנה היא ענף שיצא מהמקור, ואיך יתקן בענף מה שבא ונתגלה לפני המקור לפני האדון ה' צבאות שהוא יום כפור. על כן צריך לתקן בבינה שהוא יום הכפורים. הרי סוד שנה עם שנת החמה שס"ה משתלשל מבינה אשר מינה מתערין דינין כי היא שורש קו הדין, ומתייחדים בסוד התפארת הנקרא חמה המטה כלפי חסד, והכל בסוד אחדות ד"ו פרצופין:

כה

והנה מצינו מצות עשה כלולים בלא תעשה, ולא תעשה בעשה. מצוות עשה בלא תעשה, זה פירש רש"י פרשת משפטים, ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות, כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה בתורה אזהרה היא במקום לאו, עד כאן לשונו. ולא תעשה בעשה, שנאמר לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת, השמירה נכללת בעשיה. ורמז לזה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו (ר"ה כז, א), כי זכור הם מצוות עשה ושמור לא תעשה. וזה לשון עבודת הקודש פרק כ"ה מחלק היחוד, והנה מצות עשה והמצות לא תעשה תורה אחת היא, ומצות עשה ממדות זכור יוצאים ואליו עולים, ומצות לא תעשה ממדת שמור סוד היראה, ועליה מורים בסוד העונשים. והתורה כללה שתיהן במדת היראה, והוא אמרה את ה' אלקיך תירא, והוא מצות עשה כוללת כל מצות לא תעשה, כי הנמנע מלעבור עבירה הנה הוא ירא שמים. וכן כלל המצות עשה בלא תעשה, באמרה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, והמבטל מצות עשה גורע הוא. ולזה היושב ובטל מלקיים המצות ראוי לעונש שהרי הוא גורע, והיושב ולא עבר עבירה ראוי לשכר, והוא אמרם בפרק קמא דקדושין (לט, ב) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא שבא דבר עבירה לידו וניצול ממנו, שנאמר אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. ושלמה המלך ע"ה באר זה הסוד באמרו סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, כי באמרו את האלקים ירא רמז כי מצות עשה כוללת מצות לא תעשה, ובאמרו ואת מצותיו שמור רמז כי מצות לא תעשה כוללת מצות עשה. ואמר כי זה כל האדם, לפי שהוא כולל את כולם, שהרי רמ"ח אברים שבו כנגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים שבו שס"ה מצות לא תעשה. והנה הוא מורכב מחומר וצורה, ולכן קיום מצות לא תעשה הוא בשכל לבד, ומצות עשה קיומם גם בחומר. ואמר כי אלה שני חלקי המצות הם כלל האדם, ואם היה חלק אחד מהם אינו אדם, עד כאן לשונו:

כו

והנני אבאר סוד זה הענין כללות העשיין מלא תעשה, והלא תעשה מעשיין. העשיין מלא תעשה כיצד, כל מצוה ומצוה שמקיים אותה האדם צריך להיות בהתעוררות הלב, לא מצות אנשים מלומדה רק כפרוטגמא חדשה, ויעשה אותה לשם שמים, אף שהחומר מנגדו והיא נגד תאות הגוף, ישבור תאותו ויקיים המצוה בזהירות ובזריזות. ויחשוב האדם בלבו בבוא מצות עשה לידו, הנה מצד חומרי ותאותי לא הייתי עושה דבר זה, רק אני עושה כי ככה צוני השם יתברך. הרי במה שחושב שלא היה עושה דבר זה מצד עצמו, רק עושה בשביל ציווי השם, הנה זה המעשה קדם לו לא תעשה, וזהו בכל לבבך בשני יצריך - יצר הרע ויצר טוב (ברכות נד, א), רצונו לומר יחשוב מצד יצר הרע הוא לא תעשה, אמנם אני אעשה כי אבי שבשמים גזר עלי. וכענין שמצינו בלא תעשה היפך מזה, (ספרא קדושים כ, כו) תניא רשב"ג אומר, לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, הרי בשניהם במצות עשה ובמצות לא תעשה, העשה כלול מלא תעשה והלא תעשה מעשה. כי בשניהם עובד את ה' ביצר הרע וביצר הטוב, בעשה מצד היצר הרע לא תעשה והוא כובש ועושה עשה, בלא תעשה מצד היצר הרע בעשה והוא כובש להיות בלא תעשה. נמצא גם לא תעשה הוא בעשה, דהיינו סוד הכבישה הזו התעוררות הלב, אשר על זה תנן בסוף מכות (כג, ב), כל היושב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והיינו בבחינת המחשבה זו, כי המחשבה מצטרף למעשה. ועל זה נאמר (תהלים קיט, ג) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, רוצה לומר אף כשלא פעל עולה דהיינו קיום לא תעשה, הוא הולך בדרכיו, רוצה לומר עושה מעשה בכבישת יצר הרע כשיאמר אפשי ומה אעשה כו':

כז

ובזה מתורץ דבר נודע ומפורסם בזוהר ובכל ספרי קבלה ושאר ספרים, כי רמ"ח מצות עשה נגד רמ"ח אברים, ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידים, ובגמרא דידן בסוף מכות בדברי ר' שמלאי שהבאתי למעלה, אמר שס"ה נגד ימות החמה. הגם כי על דרך הסוד מתורץ כמו שרמזתי למעלה סוד שס"ה ימות החמה הם מבינה שממנה מתערין דינין, והם הגידים האדומים. מכל מקום הוא גם כן ניחא בדרך השכל קרוב אל הפשט, ולמדתי כן מדברי המקובל מהרמ"ע, שכתב בספר עשרה מאמרות בשם הראב"ע שיש באדם שס"ה גידים דופקים ושס"ה גידים נחים, הדופקים הם נגד הימים, והנחים הם נגד הלילות, שבהם שבו נחים ושובתים. וכן שס"ה ימות החמה יום נקרא יום עם לילו עמו, מכל מקום בפרטיות יש שס"ה ימים ושס"ה לילות. והנה להמקיים שס"ה לא תעשה בלי התעוררות הנ"ל, דהיינו שהוא בשב ואל תעשה, הוא נגד שס"ה דלילות. אמנם המקיים הלא תעשה בכללות העשה, דהיינו בהתעוררות ובבחינת אפשי לעשות ומה אעשה כו', זהו נגד שס"ה ימים, ואז אור לו נר מצוה. ועל פי זה דברי רבותינו ז"ל בגמרא ודברי הזוהר הכל אחדות אחד, ואדרבא הגמרא מפרש ביותר, ולעולם כל תרי"ג בשיעור קומת אדם, דהיינו רמ"ח אברים ושס"ה גידים, אמנם הגמרא מפרש לא תימא נגד שס"ה גידים הנקראים לילות דהיינו בשב ואל תעשה, רק נגד ימי החמה דהיינו שס"ה גידים דופקים, ולעומת קול דודי דופק פתחי לי כו'. וכל דברי חכמינו ז"ל הם אמת ותורתם אמת, והכל הולך אל מקום אחד למבין דבריהם:

כח

נחזור לענין סוד יהו"ה אלקי"ם, סוד זכור ושמור בדבור אחד, מצות עשה ולא תעשה מתייחדים. גם ענין התייחדות עשה ולא תעשה, הכל הולך אל מקום אחד, כי זה לעומת זה עשה אלקים, העשייה הוא סוד תגבורת הקדושה, והלא תעשה הם גדר לקליפות בל יכנס טמא למקדש. וזהו סוד אלו מכשירין ואלו פוסלים, אלו מטהרין ואלו מטמאין, אלו מזכין ואלו מחייבין, אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי אלו נוטים לחסד ואלו לגבורה והכל אחדות אחד. וזה לשון הפרדס פרק ב' משער המכריעים, יובן ארז"ל (ערובין יג, ב) אלו ואלו דברי אלקים חיים וכו', פירוש אלקים חיים הוא הבינה שמשם נשפעים כל הבנים, ואמר שבין המטמאים והפוסלים והמחייבים שהם נוטים לצד הגבורה אל החומרא להראות שיש שם רשות להקליפות, ולכן חייב פסול טמא, בין המטהרין המכשירין והמזכין שהם נוטים לצד החסד אל הקולא להראות שאין רשות ושליטה להקליפות, ולכן זכאי כשר וטהור, הכל הוא מהבינה שמשם השפעת שתי הקצוות. וכאשר יגבר יד ושפע המתרבה מאחד משני הקוים, אז הלכה כמותו לאסור ולהתיר כו', ולכן בין המטהר בין המטמא כל אחד צודקים. ולכן לפעמים גם כן יהיה הלכה כבית שמאי בדוחק, שרוב הנטיה הוא לצד החסד, ולהעירנו על ענין זה אמרו רבותינו ז"ל בית הלל לקולא ובית שמאי לחומרא, זה לחסד וזה לגבורה כמדתם, חוץ מדבר מספר כנודע. וטעם החילוף על דרך הנני בני, שלפעמים החסד לצד הגבורה והגבורה לצד החסד, שהאש כלול במים והמים כלולים מאש, עד כאן לשונו:

כט

ואם אמור יאמר האומר מצות עשה ולא תעשה הם זה לעומת זה כלולות, הלא אינם שוים במספרם, אלו הם רמ"ח ואלו הם שס"ה. בניי יצ"ו אודיע אתכם ממה שחנני ה', דעו כי רמ"ח מצות עשה עם שרשם הם שס"ה. הנה רמ"ח אברי האדם העליון פירשנו הם רי"ו אותיות שם ע"ב ול"ב נתיבות חכמה הרי רמ"ח. דע שורש כלל האותיות של רי"ו הוא ע"ב שמות וה"ו יל"י סי"ט כו'. ויש שתי בחינות, כשתחשוב התיבות הם ע"ב, וכשתחשוב האותיות הם רי"ו, וזהו סוד ויעבור ה' על פניו ויקרא, ופירשו המקובלים סוד ויעבר אותיות ע"ב רי"ו שהוא כלל ופרט שם של ע"ב, הכלל ע"ב והפרט רי"ו, ושורש הפרט הוא הכלל שהוא סוד 'חסד' עולה ע"ב. אחר כך הכלל מרמ"ח אברים הוא סוד אדם המתפשט נהירין למ"ה נהורין, סוד 'יוד' 'הא' 'ואו' 'הא' עולה מ"ה מנין 'אדם', וכבר זכרתי למעלה סוד מצות עשה הוא תפארת אדם המטה כלפי חסד. על כן תוסיף השני מקורות ההם שהם ע"ב ומ"ה ותצרפם לרמ"ח עולה שס"ה. ועל זה בא הרמז בקרבנות ציבור תמימים שנים ליום תמיד, וכתב בעל הטורים ת מימים ש נים ל יום ראשי תיבות תש"ל, כי תש"ל עולה שתי פעמים שס"ה, והיו מקריבים בכל יום תמיד בבקר ותמיד בערב, הרי תש"ל. וכבר נודע כי מצות עשה ולא תעשה הם מדת יום ומדת לילה, ורמוז בכאן שגם מצות עשה הם בסוד מספר שס"ה:

ל

הכלל העולה, בחינת תרי"ג הם באדם העליון, והוא סוד דודי צח ואדום, מצות עשה מצד לבנונית הרחמים, ולא תעשה מצד אודם הדין. ותרי"ג אורות בו יתברך הם אורות רוחניות אורות נעלמות מהשגת השכל להשכיל ולדעת בהם מה מהותם, ומזה התפשטות תרי"ג מצות התורה אשר הנשמה כלולה מהם, כי הנשמה חלק אלוה ממעל, ומה שיש בכל תמצא מדוגמתו בהחלק. ודבר זה רמוז במדריגות נפש רוח נשמה, אשר ראשי תיבות וסופי תיבות מאלו עולים תרי"ג, ואמצעי תיבות עולים יהו"ה שד"י אלקי"ם. וכבר בארתי למעלה סוד הזיווג יהו"ה עם אלקי"ם, דהיינו תפארת ומלכות על ידי יסוד הנקרא שד"י, וסוד הזיווג של זכר ונקבה הוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנודע. וצריך שתדע כי הנשמה להיותה כלולה מרמ"ח אברים לבנים ושס"ה גידים אדומים רוחניים, הנה הוא מתלבשת בגוף האדם, כענין שאמר איוב (י, יא) 'עור' ובשר תלבישני 'ובעצמות' 'וגידים' תסוככני, בצלמה ודפוסה בדפוס העשוי לה, בלבוש רמ"ח אברים לבנים גופניים שהם העצמות שבגוף האדם שהם לבנים, ובשס"ה גידים אדומים גופניים שהם הגידים שבגוף האדם שהם מלאים דם שהם אדומים, כי הלבוש צריך שיעשה בדפוס ודמות הלובשו. והנה כבר ידעת שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, הנה מטעם זה מתדמית לו יתברך ויתעלה שמו גם כן בענין זה. כמו שהקדוש ברוך הוא נקרא אדם שנאמר (יחזקאל א, כו), ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, בסוד יהו"ה שעולה במלואו 'אדם', שהוא האדם העליון הרוחני ברוך הוא הכלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים הרוחניים האורות הנעלמים. כמו כן הנשמה נקראת אדם התחתון הרוחניי כלולה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים נעלמים. וכמו שצלם אלקים הנקרא אדם כלול מרמ"ח איברים ושס"ה הרוחניים נעלמים באותו צלם ודמות. והטעם שנתלבשה הנשמה בגוף ובשר ועור וגידים ועצמות, הוא כדי שתתפשט ותתגלה בכח רמ"ח איבריה ושס"ה גידים הרוחניים הנעלמים בתוך רמ"ח אברים ושס"ה גידים הגופניים הנגלים, כדי לגלות כחותיה הנעלמים בעולם הגשמיי בעולם הזה, ולהראות כחה וכשרון פעולתה בכל תרי"ג אבריה וגידיה בתורה ובמצות, שהם גם כן תרי"ג אבריו וגידיו, שהם תרי"ג מצות נחצבים מתרי"ג אברים וגידים המאורות העליונים מהאדם העליון ברוך הוא. כדי להתקשר ולהתדבק תרי"ג אבריה וגידיה, על ידי תרי"ג מצות שהם אבריה וגידיה של תורה, בתרי"ג אברים וגידים הרוחניים האורות העליונים של האדם העליון ברוך הוא באצילות במקום שרשה ומחצבה. כי על ידי קשור ודבוק בתרי"ג אבריה וגידיה בתרי"ג מצות של תורה הנחצבה מתרי"ג מאורות העליונים, תזכה להגביר האור בתרי"ג אבריה וגידיה הרוחניים אורות העליונים של האדם העליון ברוך הוא, להשפיע על ידו שפע שבע רצון מלא ברכת ה' לכל העולמות התחתונים. כי כל מצוה שהצדיק הוא עושה, הוא מאיר ומגביר אור בשרשו במקום חציבת נשמתו באותה המצוה בעצמה האור הרוחני של מעלה שכנגדה, ומעורר אור המצוה העליונה להשפיע מאורה לכל העולמות התחתונים. כמבואר בזוהר באתערותא דלתתא אתער עובדא דלעילא, רוצה לומר כי האדם התחתון מצד שנשמתו היא חלק אלוה ממעל בדמותו וצלמו בצלם אלקים, תרי"ג של אדם התחתון כנגד תרי"ג של אדם העליון ברוך הוא, הנה מצד זה ומטעם זה כשהוא מתעורר למטה במעשיו הטובות מעשה צדיקים ישרים והגונים הנכללים בתרי"ג מצות, מתעורר למעלה כנגדו בשרשו ומקום מחצבו להאיר בשרשן של מצות האורות העליונים, ולהשפיע מאורות העליונים אור שפע שבע רצון לכל העולמות התחתונים. כמו ששכר מצוה מצוה, שפירשנו למעלה שהמצוה בעצמה שהיא כנגד אותה מצוה שעושה הצדיק למטה, אותו מצווה בעצמה בסוד האורות העליונים, היא נותנת לצדיק שכרו, ומשפעת מאורה לעולמות של מטה בזכות הצדיק שהאיר והגביר אורה למעלה ממקורה הנעלם, מקום שאין מחשבה ורעיון תופסת. וזה הצדיק שגרם זה, אז לאחר מותו שתעלה נשמתו למעלה, תתלבש נשמתו במקום האור שפתח, ודבר זה יתבאר לקמן בארוכה בעזר השם יתברך:

לא

הרי שורש של תרי"ג מצות התורה סוד האדם העליון, והתפשטות התורה בסוד אדם התחתון שהוא תרי"ג. וקבלנו כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל, אשר נשמת משה רבינו עליו השלום כולל כל נשמות ישראל, כמו שאמרו (מכילתא יתרו א, א), משה שקול נגד כל ישראל, ועל זה רמזו רבותינו זכרונם לברכה, אשה אחת ילדה ששים רבוא בכרס אחד. על כן 'משה רבינו' עולה מספר תרי"ג, והוא איש אלקים, כי יהו"ה אלה"י ישרא"ל עולה גם כן תרי"ג. והנה כל ישראל ומשה שקולים, זה כזה, כן ישראל עם שבעים זקנים ומשה ואהרן על גביהן, וכן לעולם נשיא ואב"ד מספר ע"ב, תצרף ע"ב עם ישראל עולה גם כן תרי"ג כמו שכתבנו למעלה, הרי שלשתן קשורים בענין תרי"ג:

נחזור להמאמר בית ישראל (תליתאה):

_{המשך המאמר בית חכמה תליתאה}