שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ח/דף צג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צג עמוד א[עריכה]

המוסר דין על חברו:    צועק להקדוש ברוך הוא שיקח נקמתו ממנו על שגוזלו הוא נענש תחילה דמוטב היה לו להביאנו לפני בית דין של מטה ויגבה ממנו ממון משימסרנו ביד עוונו שלא ישאיר לו שורש וענף לפי שמתחבר זה עם שאר עונותיו וראוי שיענש הן במות הן בשרושי וכשם שאינו מתמלא רחמים על חברו אלא נעשה עליו אכזרי גם כן מזכיר לו הקדוש ברוך הוא עוונותיו ומענישו. ה"ר יהונתן ז"ל.

והני מילי דאית ליה דיינא באתריה ולא אזיל קביל מניה אבל לית ליה דיינא באתריה אי נמי אית ליה ואזל ולא אהני ליה אין המוסר דין נענש כלל דמאי אית ליה למעבד. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע דכתיב כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב על הצועק ועל הנצעק קאמר אלא שממהרין לצועק כלומר על ידי הצעקה ממהרין עליהם הפורעניות והאי דקאמר יותר מן הנצעק יותר משלא היה צועק עליו אף על פי שמענה את חברו. ונראה לי דלא גרסינן ליה בברייתא והאי דקאמר רבי יצחק אוי לצועק יותר מן הנצעק מפני ששניהם לוקין על ידי הצעקה והוא לא נושע נמצא עומד בענויו וגם הוא לוקה עם חברו שלא אמר הכתוב והושעתי אותו ואם לא היה צועק וסובל או שהיה מבקש רחמים מלפני המקום שיושיעהו מיד המציקין אותו אז היה מושיעו ולא היה לוקה עם חברו. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל כל המוסר דין על חברו ויש לו דיין בעיר שאם יודיע לו הענין יעשה לו כפי הראוי וזה מתכוון להענישו ביותר ראוי הוא ליענש תחילה על עוונותיו והוא שאמרו אוי לו לצועק יותר מן הנצעק וכן אמרו אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע. וגדולי המפרשים פירשוה בענין אחר. ובמסכת שבת אמרו שכל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו אל הקדוש ברוך הוא ודוקא בדרך שהיה אפשר לו על ידי בית דין ליטול ממנו את דינו והוא מתכוון להענישו הא אם לא כוון לכך ונשתלח הרשע ביד פשעו אין לו דמים כלל. הרב המאירי ז"ל.

לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים שאף על פי שאמר לו על מנת לפטור מתוך צערו או כעסו אומר כן ולא בגמר דעת. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה וכי אדם מוחל על צערו וכו':    תמיהא לי דמהאי לישנא משמע שחשש רבא לקושייתו של רב יוסף מדאשתיק ואמר ליה מידי שמיע לך בהא וכן משמע שקבל ממנו טעמו של רב ששת ואם כן איך נחלק בזה עם רבי אושעיא. וי"ל דלאחר מכאן נתיישבה לו הברייתא דאין הכי נמי דאנן סהדי דעל ראשי אברים אין אדם מוחל אבל על צערו פעמים שהוא מוחל וכדאמר רבי יוחנן דכל שהוא אומר בניחותא שהוא פוטרו פטור ואף על פי שיש לפרש שרבי יוחנן פוטר גם כן בראשי אברים בשפוטרו בניחותא כמו שנכתוב בסמוך רבה חלוק עליו בדבר זה. הרשב"א ז"ל.

רב ששת אמר משום פגם משפחה לא כל הימנו שימחול:    אי נמי כיון דאיכא פגם משפחה לעולם אינו מוחל אף על פי שאומר לו על מנת לפטור אבל במכות ופצעים אין בהם פגם משפחה ויכול הוא למחול. ורבא אמר לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו אבל מכות ופצעים מוחל ולא חשש רבא לקושיא דאבוה. הראב"ד ז"ל.

רבי יוחנן אמר יש הן שהוא וכו':    הן בתמיה הרי הוא כלאו ולאו בתמיה הרי הוא כהן. פירש הראב"ד דרבי יוחנן לאו לפרושי מתניתין קא אתי דמודה הוא לרבא בהא דאין אדם מוחל על ראשי אברים לעולם ודין אחר בעלמא קאמר ולומר דצערו וכל שכן ממונו מוחל אלא שיש הן שהוא כלאו ובין בצער גופו בין בממונו חייב ויש לאו שהוא כהן ופטור בין בצערו בין בממונו וכל שכן כשפטר בניחותא כגון שאמר ליה הכהו ופצעהו והריני פוטרך.

ולפי פירוש זה אתי שפיר מה שפירשתי למעלה בדברי רבא. אבל שאר המפרשים לא פירשו כן אלא רבי יוחנן לפרושי מתניתין וברייתא קא אתי וכן משמע מדקאמר רבי יוחנן אמר ולא קאמר אמר רבי יוחנן אלמא אמימרא דרב ורבי אושעיא קאי ולומר דאינהו מפרשי מתניתין בהכי ואיהו מפרשה בהכי וכן פירש רש"י ז"ל וכו'. וכן נראה מדעת הרי"ף שלא הביא חלוקת רבא ורב ששת ורבי אושעיא אלא הא דרבי יוחנן בלבד אלמא מתניתין וברייתא בהכי מתרצין. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל רבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן והיכי דמי במתמה כגון שאמר להן הכוני ופצעוני ואמרו לו שמא תעמיד אותנו בדין אמר להם בתמיה לא הכוני ופצעוני על מנת לפטור הרי לאו שהוא כהן ופטור וכל שכן בממון ויש הן שהוא כלאו כגון שאמרו לו נכה אותך אמר להן הכוני ופצעוני על מנת לפטור כלומר סבורים אתם שתהיו פטורים הרי הן שהוא כלאו וכן בממון. תניא נמי הכי הכוני ופצעוני על מנת לפטור יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן נמצא אדם מוחל על צערו אפילו בלאו שהוא כהן וכל שכן הן שהוא כפשוטו. נמצאו דברי רבא דבתרא הוא קיימין ורבי יוחנן כוותיה סבירא ליה אלא שפירש הדין מה שלא שפירש רבא. כן נראה לי. ע"כ.

וזה לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל האומר לחברו סמא את עיני או קטע את ידי אפילו אמר לו על מנת לפטור חייב בחמשה דברים ואתיא לדעתיה דרבא דאמר טעמא דרישא דמתניתין לפי שאין אדם מוחל על ראשי אבריו וכן פסק רבנו חננאל ז"ל. וכן כתב הר"מ ז"ל. אבל מדברי רבינו הגדול ז"ל נראה שדעתו לפסוק דפטור מדיני אדם כיון דאמר ליה הניזק הכה אותי על מנת לפטור אבל אי שייליה מזיק ואמר ליה על מנת לפטור אף על גב דאמר ליה הן בלא תמיה חייב וכן כתב יש לאו שהוא כהן. וצריך עיון.

אמר לו סמא את עיני שאלו על מנת לפטור אמר לו הן בשפה רפה או ששאלו על מנת לחייב ואמר לו לאו בשפה רפה הרי זה חייב בתשלומין ובממון כי האי גוונא פטור מן התשלומין. ואם הן או לאו השיבו בתמיה כמו שאינו גומר בדעתו מה שמוציא בשפתיו לגמרי בגופו חייב אפילו אם אמר לו על מנת לפטור ואמר לו הן כמתמיה שזה אינו מצוי שימחול אדם מדעתו לחובלים בו ויצום על כך לעשות. ודבר זה עיקר אם נראה מתמיהתו שאין דעתו למחול וכן הוא לשון בני אדם בדברים כאלה לומר לאו במין אחת ממיני התמיהות כמו שרוצה לומר מי הוא זה שיוכל לחייבך בתשלומין ואם אמר לו לאו בענין תמיה אחרת שדרך העולם להתמיה ולומר לאו ורצה לומר לא חלילה לי מלתבעך בזה יש לפטרו אפילו על נזקי הגוף וכן המפרש ז"ל הלך על דרך זו. וצריך עיון. ובודאי שבענין התמיה הראשונה שנראה מתמיהתו שאינו מוחל אפילו בנזקי ממון קרוב לומר כן שיהא חייב. ע"כ לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל בראשי אברים אפילו אמר לו על מנת לפטור חייב שמן הסתם אין אדם מוחל בכך. אמר הכוני ופצעוני אם אמר לו על מנת לפטור ועשה כן פטור ופעמים שאף בהכני ופצעני פטור אף על פי שלא אמר לו על מנת לפטור ואף בלא הודאה כיצד אמר לו הכני פצעני והשיבו האחר ואם אני עושה כן אתה פוטרני ואמר לו ולאו בתמיה פטור כאלו אמר לו הן או כאלו אמר בפירוש על מנת לפטור והוא משיב הן בתמיה הרי הוא כלאו וחייב. ומכל מקום בראשי אברים אין הן ולאו ואפילו אמר על מנת לפטור מועילין ליפטר כמו שביארנו.

וקצת מפרשים פירשו בדרך אחרת והיוצא מדבריהם שכל שאמר נחבל לחובל בפירוש שבר את ידי על מנת לפטור אפילו בחסרון אבר פטור ומשנתינו שהפליגה בין ממון לגוף לא שאמר נחבל לחובל קטע את ידי על מנת לפטור אלא שאמר קטע את ידי סתמא והוא שואלו על מנת לפטור ומשיב הן בלא תמיה ואמרו שבחסרון אבר הרי הן כלאו ונדונהו בתמיה אבל לענין הכני פצעני ונזקי ממון מבינין אותו כמשמעו. וכן לדרך אחרת יש לאו שהוא כהן והוא שאמר הנחבל לחובל קטע את ידי ואמר לו ואתחייב בכך והוא משיבו לאו בחסרון אבר נדונהו כהן ובהכאה ובממון נדונהו כמשמעו אבל אם אמר הן או לאו בתמיה דנין אותו בתמיה בין בגוף בין בממון. ורוב פוסקים ראיתי שפסקו כדעת ראשון. ע"כ.

תניא נמי הכי הכני ופצעני על מנת לפטור ואמר ליה לאו הרי לאו שהוא כהן:    כן הגירסא במקצת ספרים שלנו. ולפי גירסא זו הכי פירושו הכני ופצעני ואמר ליה החובל על מנת לפטור אתה אומר לי כן והשיבו הנחבל כמתמיה לאו הרי לאו זה שהוא כהן והכי קאמר וכי אני אומר לך על מנת שלא אעמידך בדין. ויש לשונות אחרים בספרים אחרים. ורמינהו לשמור ולא לאבד. תימה מאי קא פריך נהי דפטר ליה וכו' כמו שכתוב בתוספות. ותירץ הראב"ד ז"ל דאם לא שלח ידו במלאכת רעהו כתיב באותה פרשה על הכל אמרה תורה שאם מסרו לו לקרוע פטור. הרשב"א ז"ל.

לא קשיא הא דאתא לידיה:    מתניתין דתני חייב כגון דאתא לידיה דמזיק שאחזן בידו מיד הניזק ושברן ואידך דתני פטור כגון דלא אתא לידיה דמזיק אלא בעוד שהוא בידו של ניזק. אמר ליה רבא והא כיון דתני בה לשמור שמע מינה דאתא לידיה אלא תרווייהו דאתו לידיה ומתניתין דתני חייב כגון דאתא לידיה בתורת שמירה וכו'. גאון ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים שאם נתן לו לאבד ואבד לקרוע וקרע לחלק לעניים וחלק פטור ואין צריך לומר היכא דפשע ביה ואבד דפטור ואוקמה רבה בדאתי לידיה מעיקרא בתורת קריעה אבל היכא דאתי לידיה בתורת שמירה וחזר ואמר קרעיה או אבדיה וקרע ואבד חייב עד דאמר ליה בהדיא על מנת לפטור. ומתניתין דקתני קרע את כסותי שבר את כדי חייב בהכי אוקימנא דאתא לידיה מעיקרא בתורת שמירה דכיון דאשתעבד מעיקרא לנטרינהו אף על גב דאמר ליה בתר הכי קרע ושבר לא מפטר בהכי עד דאמר ליה בהדיא על מנת לפטור. ע"כ.

אבל ה"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו לשמור ולא לאבד קרא דכתיב כי יתן איש וגו' לשמור טעמא דהפקידו אצלו על מנת לשמרו אם נגנב או אבד בפשיעה חייב ולאו כשהפקידו אצלו על מנת לאבד או על מנת לקרוע אם היה קורעו פטור וכשמניחו ליאבד בפשיעה זו היא קריעתו הא דאתא לידיה כתורת שמירה ובתר הכי אמר ליה לקרוע שנמצא כבר נתחייב בשמירה מעיקרא לפיכך חייב במשנתנו וברייתא דפטור דיהביה ניהליה מעיקרא בתורת קריעה. וקשיא להאי פירושא אדפריך ממתניתין בין בנזקי ממון לחבלות בממון עצמו יכול לחלק אף על גב דלא אמר ליה על מנת לפטור היה מיפטר אי עביד בשליחותיה.

ונראין דברי בעל המאור דמפרש הכי הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה כלומר הא דמקשית ומדמית פשיעה לקריעה לא דמי דאף על גב דפטרינן ליה מפשיעה כיון דאתא לידיה בתורת קריעה לא פטרינן ליה אם קרעם בידים דלעולם מחייב בתשלומין עד שיפטור אותו בפירוש והכי קאמר קרא טעמא דלשמור דמחייב בפשיעה משום דאתא לידיה בתורת שמירה אבל אי אתא לידיה בתורת קריעה לא מחייב לשמרו ואם נאבד בפשיעה לית ליה לשלומי ולעולם אי הוה קרע ליה בידים מחייב דלא דמי מאן דעבד מעשה בידים למאן דלא עבד בידים דאפשר דמתרחיש ליה ניסא ולא יבואו גנבים לדפוק בדלת אם הוא נסגר אם לאו אבל כי עביד בידים מקרי מזיק גמור ואף על פי שצוהו לקרוע כיון שלא פטרו בפירוש. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל הא דאתא לידיה וכו'. כלומר אם אמר לו על מנת לקרוע והוא קרע בעודה מונחת בקרקע קודם שנטלה פטור אבל אם קרעה לאחר שנטלה בידו כבר נעשה נעשה עליה וכו' לשמור דאתא לידיה משמע דהא כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור אלמא אף על פי שיש בו נתינה קאמר. אלא אמר רבא לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה כלומר שמסרה לו בתורת שמירה סתם ואחר כך נמלך ואמר לו קרע אז חייב עד שיאמר לו על מנת לפטור דכיון שבאת לידו בתורת שמירה ונעשה עליה שומר גמור אינו פטור עד שיאמר לו על מנת לפטור דהכי קאמר לו מה שהפקדתי לך אם תרצה לקרוע קרע לדעתך ובלבד שתשלם לי אבל אם בשעה שהוא מוסרה לו אומר לו כן אף על פי שלא אמר לו על מנת לפטור פטור שבשעה שנעשה שומר עליה בתנאי כן בא לידו שאם ירצה לקרוע יקרענה. ומן הסתם על מנת לפטור קאמר ועל דעת כן קבלה שומר זה וזהו שפטרה התורה וממילא שמע מינה דכל שכן דפטור אם קרעה בעודה מונחת על הקרקע אף על גב דלא אמר לו על מנת לפטור דאיכא תרתי לטיבותא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנץ ומסתברא דכל שכן אם לא עשאו שומר כלל אלא אמר לו קרע את כסותי המונח לפניך שהוא פטור אם יקרע מדלא מצי לאוקמה למתניתין אלא בדאתא לידיה בתורת שמירה אבל אתיא לידיה בתורת קריעה פטור וכל שכן אם לא אתא לידיה כלל דפטור שהרי יש שם לפטור יותר מדאתא לידיה בתורת קריעה כדמוכח מילתא דרב כהנא דמשני מתניתין דאתא לידיה ולהכי חייב אפילו אתא לידיה אבל היכא דלא אתא לידיה כלל פטור ואף על גב דפטור כשאמר לו קרע את כסותי המונח לפניך ואין משנתנו מחייבת אלא כשבא מתחילה לידו בתורת שמירה בלבד אפילו הכי שפיר מייתי ראיה בסוף כיצד הרגל ממתניתין דהכא דהיכא דהניח גחלת על בגדו ונשרף חייב ולא אמרינן מדלא הסירה אם כן מתרצה הוא שיעשה כך ונפטר דאי סלקא דעתך דפטר ליה כיון שמגלה דעתו שאינו חושש להסירה דהואיל וכן חפץ הוא שיפטור אף על פי שלא אמר לו בהדיא לעשות כן אם כן כל שכן שהיה לו ליפטר כשאמר לו בהדיא קרע את כסותי ושבר את כדי אף על פי שכבר בא לידו בתורת שמירה כי יש יותר לומר שאינו מתרצה לפוטרו בהניח גחלת על בגדו אף על פי שאינו חושש להםירה כמו שאינו רוצה לפוטרו במשנתנו אף על פי שאמר לו בהדיא קרע שבר ממה שיש לומר שמתרצה לפוטרו כיון שלא מסר לו לשמור הבגד קודם שהניח עליו גחלת כמו שמתרצה לפוטרו כשאומר לו קרע ושבר הכסות והכד שמונחים לפניך כי יותר ראוי לפטור במה שנותן לו רשות לקרוע אף על פי שכבר בא לידו בתורת שמירה ממה שיש לפטור במה שלא בא לידו כלל כיון שאינו נותן רשות להניח עליו גחלת כי יותר הוא סברא שחפץ לפוטרו כשנותן לו רשות בהדיא לשבר ולקרוע אף על פי שכבר בא לידו בתורת שמירה ממה שהוא סברא להניח גחלת בלא רשות שיהא חפץ לפוטרו במה שאינה מסירה כי שם בהנחת גחלת דומה יותר שאינו חפץ לפוטרו אף על פי שלא בא לידו כלל ואף על פי שאינו חושש להסירה כיון שלא נתן לו רשות בהדיא לעשות כן. לשון רבי. ע"כ לשונו.

(חו"מ ז') חייביה רב יוסף:    הא דחייביה רב יוסף לההוא גברא לאו למימרא דאיהו דייניה חדא דהא אפקיד גביה ולא מצי דאין ליה ועוד דהא תניא האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין כדייני אותה העיר וכו' אלא האי חייביה דקאמרינן אודועי הוא דאודעיה דמחייב תשלומין וכמאן דחייביה דמי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

{{דה מפרש|(חו"מ ש"א) לשמור ולא לחלק לעניים מפני שהוא ממון שאין לו תובעין שאין העני יודע כמה יגיע לו מן הקופה אבל עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו כמה יתנו לכל בית ובית מן הקופה בכל שבוע ובעלי בתים יודעים כמה יתנו בכל שבוע וכשיהיה בקופה עשרים דינרים יודע כל עני כמה יתנו לו לשבוע מהן הילכך ממון שיש לו תובעים הוא ולשמור קרינא ביה. הראב"ד ז"ל.

וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל מיקץ הוה קייץ להו כך וכך בכל שבת ושבת ולא יפחות מזה השיעור ואשתכח דממון שיש לו תובעין הוא. וצריך לפרש דרב יוסף הפקידו לאותו האיש שפשע בהן לחלקם לעניים שאם לא הפקידו אצלו לחלק אלא לשמור הלא יכול רב יוסף שהוא יד עניי דכולי עלמא לתבעם מאותו האיש ולא יוכל להשמט ממנו בדין אלא לאו שמע מינה דלחלק לעניים הפקידו אצלו נמצא שנסתלק רב יוסף מאותו האיש לגמרי ואלמלא דהוה קיץ להו לעניים הוה מיפטר לגמרי אותו הנפקד. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל הפקיד אצלו על מנת לחלק לעניים ופשע בו או אבדו בידים פטור שכיון שאמר לו לחלק לעניים נסתלק מהם ועניים אין להם עליו תביעה שהרי אומר לכל אחד לא לך היה בלבי ליתנו ואם היה אותו חילוק ידוע לכל עד שהיה הדבר קצוב כך וכך לכל עני בערב שבת הרי העניים תובעים וחייב לשלם להם ומכל מקום אם זה הגבאי הפקידו לשמרו ולהשיבם לידו שיהא הוא מחלק הרי הוא תובעו כדין מי שהוא יד עניים וחוזר וגובה ממנו. ע"כ.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל דמיקץ קיץ להו לשמור הוא. ושמעינן מינה דמאן דאפקיד ארנקא דצדקה גבי חבריה ופשע ביה ואיגניב או איתביד דחזינן אי הנהו עניי דהוו קיימי הנהו זוזי לדידהו לא קיץ להו למיתב להו כך וכך לשנה או כך וכך לחודש אלא כל אימת דאתו שקלי פטור דלא קרינן ביה לשמור דהא אי אתו זוזי לידיה לאו אדעתא דשמירה אתו לידיה דומיא דכל שומר אלא אדעתא דלהוו מצויין לעניים תדיר דהא בכל שעתא ושעתא חיישינן דילמא אתו עניי ואי עביד להו נטירותא כדשמואל דאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע אפשר דאתו עניי ולא שכיחי להו זוזי ואמטו להכי לא חייביה רחמנא אפשיעותא דכיון דלא אתא לידיה בתורת שמירה ולא יכול למקברינהו בקרקע ולא לאצנועינהו אלא צריך לאצנועינהו בדוכתא דלהוו שכיחי ליה בכל שעתא לא מצי לנטורינהו שפיר אבל היכא דהנהו עניי קייץ להו ומידע ידע שומר דלאו אדעתא דשקלי מיניה בכל שעתא אפקדוה גביה ודאי לשמור הוא ואיבעי ליה למקברינהו ואי פשע בהו ואיגנוב חייב. ודמיא לההיא דאמרינן בפרק המפקיד לגבי ההיא דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואי הוה ערב שבת בין השמשות פטור ואי שהה למוצאי שבת כשיעור לקברינהו ולא קברינהו חייב ואי מפקיד צורבא מרבנן הוא פטור אמר דילמא מתבעי ליה זוזא לאבדלתא אלמא כל היכא דמסיק שומר אדעתיה דאתי מפקיד ותבע להו השתא מיניה ולא קברינהו פטור וכל שכן היכא דמוכחא מילתא דאדעתא דהכי קיימי. ע"כ.

ופסק הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו הפקיד אצל חברו מעות של צדקה על מנת לחלקם לעניי עולם ופשע פטור שאין להם תובעין וכן נמי אי אמר ליה על מנת לחלקן לעניי העיר היכא דלא קייץ להו מאי דיהבי להו אבל אי קייץ להו לעניי העיר מאי מחלקי להו בכל יומא ויומא ואמר ליה על מנת לחלקם לעניי העיר ופשע בשמירתם חייב דממון שיש לו תובעין הן דכיון דקייץ להו כמאן דגבו להו דמי. וכן נראה לומר דאפילו בגנבה ואבדה מחייב בהא כשומר שכר דעוסק במצוה חוא וכן אמרינן בעלמא גבי שומר אבדה דכשומר שכר דמי דעוסק במצוה הוא ולא צריך ליה למיתבא ריפתא לעניא כיון דעוסק במצוה הוא פטור מן המצוה. ע"כ.

( ראה בהמשך דברי רבינו על דף צ"ג בפרק הבא כאן - ויקיעורך )