שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ח/דף צא

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צא עמוד א[עריכה]

הכא במאי עסקינן בשברח אי ברח דיני נפשות היכי דיינוהו: כך גריס הראב"ד ז"ל וכן מצאתי בספרים הישנים. ופירש הראב"ד ז"ל דהכי פריך אי ברח דיני נפשות היכי דיינוהו ואי אמרת שברח אחר שדנוהו דיני נפשות אם כן מאי איריא מפני שקדמו ודנוהו דיני נפשות אפילו לא קדמו נמי כי ליתיה לא דיינינן ליה דיני ממונות ומשני דקביל סהדי פירוש דקביל סהדי לדיני נפשות ולדיני ממונות וקדמו ודנוהו דיני נפשות וגמרו דינו בפניו וברח וכיון דליתיה לבעלים דינא הוא דלישתלים מרידיא וכיון דדנוהו דיני נפשות לא משהינן ליה לרידיא דלא מענינן ליה לדיניה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור אף לעינוי הדין אבל אם לא קדמו ודנוהו דיני נפשות דנין אותו דיני ממונות הואיל וקבילו סהדי באפיה ומשהינן ליה לרידיא והדר דיינינן ליה דיני נפשות כי אתא מריה. סוף סוף כי ברח כי דנין אותו דיני ממונות תחילה מהיכא משתלם מרידיא אי הכי תם נמי לישלם מרידיא והדר נדייניה דיני נפשות דקא סלקא דעתך רידיא כגופו הוא ומשני רידיא עלייה דמרה הוא. ע"כ לשונו ז"ל.

ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות להשתלם מעלייה וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות ואם קדמו ודנוהו דיני נפשות ונתחייב מיתה אין דנין אותו דיני ממונות ואוקימנא בשקבל בעליו את העדים בבית דין כלומר שהעידו בפניו ולא הודה לדבריהם או ששתק וברח הילכך דנין אותו דיני ממונות תחילה ומוסרין אותו לניזק לחרוש בו עד כדי נזקו ואחר כך חוזרין ודנין אותו דיני נפשות ואם קדמו ודנוהו דיני נפשות ונתחייב מיתה אין דנין אותו דיני ממונות דכיון דנגמר דינו תו לא משהינן ליה וכל שכן דאיסורי הנאה הוא והני מילי במועד אבל בתם אין דנין אותו דיני ממונות לאשתלומי מרידיא כלל דרידיא עליה דמריה הוא.

והאי דגבינן מיניה במועד שלא בפניו משום דנפיק תורא לבי דינא הוא אבל למיחת לשאר נכסי בעליו לא נחתינן אלא בפניו והני מילי היכא דלא אודי לסהדי אבל היכא דאודי וערק נחתינן לנכסיה ולא צריך ניזק לאשתלומי נזק מרידיא דתורא והני מילי היכא דערק מאריה אבל היכא דלא ערק אף על פי שקדמו ודנוהו דיני נפשות חוזרין ודנין אותו דיני ממונות במועד לאשתלומי מעלייה ולא צריכינן לאשהויי לאומדנא דבי דינא אלא באומדנא דסהדי סגי לן דקיימא לן כרבי עקיבא. ושמעינן מינה דמאן דקאי בבי דיני בהדי בעל דיניה וקביל סהדי וערק מקמי גמר דין ולא אודי לסהדותא דסהדי ולא טעין נמי טענתא דמיפטר בגווה לא נחתינן לנכסיה אלא איכא מדעם דהוה קאי בבי דינא בעידנא דקביל נתבע סהדי גבי ליה תובע ואי לא לא גבי. ע"כ.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל שור מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות ומשלם מן העלייה ואם אין לו נכסים או שברח בעל השור משהין אותו לחרישה ופורעין ממנו ההיזק וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות. קדמו ודנוהו דיני נפשות חוזרין ודנין אותו דיני ממונות ומשלם מן העלייה ואם ברחו הבעלים אחר שדנוהו דיני נפשות או שמין לו מה לשלם אין חוזרין לדונו דיני ממונות שאין משהין אותו משנגמר דינו. יראה מדברי גדולי המחברים בקדמו ודנוהו דיני נפשות שאמרנו שחוזרין ודנין אותו דיני ממונות שמכל מקום אין כאן בעלים אחר שנגמר דינו עד שנחייבום לשלם מביתם ואינו משתלם אלא משכר חרישתו שהרויח אחר גמר דין ולא שנשהא אותו שמשנגמר דינו אין משהין אותו אלא שאם נשתהא והרויח מגבין הימנו ההיזק. ואין הדברים נראים כן.

ברחו הבעלים קודם שדנוהו דיני נפשות אין דנין אותו אף בדיני ממונות. קבלו עליו עדות לנפשות ולממונות וברח ולא קדמו ודנוהו בדיני נפשות דנין אותו דיני ממונות ומשתלם משכר חרישה כמו שביארנו. יראה מסוגיא זו שבדרך שאומדים לאדם למיתה ולנזקים כך אומדים בשור אם היה ראוי בנגיחה זו להמית ולהזיק אם לאו אלא שלא מצאתיה לגדולי הפוסקים בחיבוריהם. ע"כ.

מאי לאו ממטה למעלה קא חשיב: מטפח עד עשרה ליכא מיתה אבל לנזקין איכא וקאמר הניזק בו חייב ולא קא מפליג בין נזק דטפח לנזק דתשעה טפחים חיוב אחד לכולם אלמא אין אומד לנזקין. לא מלמעלה למטה קא חשיב והיו פחותין מעשרה דקתני אתשעה טפחים דסמוך לעשרה בלחוד קאי משם ואילך כל חד וחד לפום שיעוריה. הראב"ד ז"ל.

כנגד עינו ואינו רואה אם היה עינו כנגד הכותל ובא זה וטפח על הכותל מצד אחר והבעית והסמיא עינו מחמת קול הברה וכן הכה כנגד אזנו מצד הכותל ואינו שומע אין עבד יוצא וכו'. ומאי טעמא לאו משום דאומדים שאין בזה כדי לסמא את עינו ושמע מינה דיש אומד. גאון ז"ל.

תא שמע הכהו על עינו וכו': כנגד עינו מאי טעמא פטור מדיני אדם והא קיימא לן דקלא מילתא היא דאמרינן לענין חסמה בקול ולענין סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים שהוא חייב והכא מאי טעמא פטור לאו משום דבעינן אומדנא ולא אפשר לאומדו דמשום דצליל ההכאה אין אדם יכול לעמוד עליו או שמא משום דקים לן שאין באותו הצליל כדי לסמאו או לחרשו. הראב"ד ז"ל.

(חו"מ ת"כ) ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו תניא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות וכנגדו בבן חורין חייב כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות וכנגדו בבן חורין פטור מאי טעמא איהו הוא דקא מבעית נפשיה שהיה לו להרכין ראשו לצד אחר ולא הרכין אבל ודאי אם לא היה יכול להרכין ראשו לצד אחר ולא להציל את עצמו מן ההיזק גירי דידיה אהנו ביה כדתניא המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע לו באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו חייב והני מילי בגרמא בעלמא אבל היכא דעביד מעשה בגופיה אף על גב דהוה יכול לאצולי נפשיה ולא הציל המזיק חייב כדתנן האומר קטע את ידי ושבר את רגלי על מנת לפטור חייב ואף על גב דקא עביד ברשות וכל שכן היכא דשתיק ליה משתק. ע"כ.

חמשה דברים אומדים ונותנים לו מיד רפוי ושבת עד שיתרפא זו היא גירסא נכונה וקמשמע לן שאומדים וכו'. כמו שכתוב בתוספות. והא דאמרינן לעיל אי אמר ליה הב לדידי ואנא מסינא נפשאי אמר ליה פשעת בנפשך וכו' ואי אמר ליה קוץ לי מיקץ וכו' אלמא אין אומד בריפוי דילמא ההוא בשלא אמדוהו בית דין אבל באומדנא דבי דינא תו לא קרו ליה שור המזיק דמידע ידעי דבי דינא אמדוהו לחיים ולהתרפאות בכך והוא הוי שפשע בעצמו. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנץ וכולן אומדין ונותנין לו מיד. אומר ר"י כי זו הגירסא אינה חולקת על גירסא דגרסינן וכולן נזק וצער אומדין ונותנין לו מיד שבת וריפוי עד שיתרפא שאף זו הגירסא כך רוצה לומר כולן אומדין ונותנין לו מיד שנזק וצער יתנו לו מיד הריפוי כמו כן ישכירו לו רופא מיד דהיינו נתינת ריפוי ושבת כמו כן יתנו מיד שבת בטול אותו יום וכל יום ויום כפי מה שהוא עולה לפי מה שאמדוהו שכמה שמפסיד בכל יום שהוא נופל למשכב יתנו לו באותו יום. ע"כ לשון ר' אלחנן.

וגאון ז"ל פירש וז"ל וכולן שלשתן נזק צער ובושת נותנין לו מיד ושבת וריפוי מעלין להן בכל יום עד שיתרפא אמדוהו בכמה יתרפא ובכמה עולה לשבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא והיה מתנוונה והולך מכחיש והולך. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו חמשה דברים אלו שהם נזק וצער ובושת ושבת וריפוי כולם אומדים אותם אף על פי שהשבת והריפוי אין בידינו לאמדו אלא לפי מה שימשך החולי מכל מקום אנו אומדים לדעתנו כמה ראוי להמשך ונותן הכל מיד ומכל מקום דמי הריפוי נותן לבית דין כמו שביארנו למעלה. ומה שאמרו בכאן בשבת וריפוי לכשיתרפא פירושו דבר יום ביומו ופירושו שאם רצה המזיק לומר אני אפרע דמי הריפוי והשבת דבר יום ביומו שומעין לו ובלבד שיהו בית דין בטוחין בכך. ע"כ.

וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל כל אלו חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד וריפוי בכלל אלא שאין נותנין דמי רפואתו אלא לרופא או לבית דין אבל לדידיה לא כדמברר לעיל בפירקין. ע"כ.

ולמימד גברא לא מיבעיא לן: כלומר אחר שהוזק ונפל למשכב בודאי חייבים בית דין לעשות אומדנא כמה ימים ראוי שישכב ויהיה בטל ממלאכתו חודש או ט"ו ימים ואם יוסיף או יגרע לא יפחות ולא יוסיף המזיק מלשלם שבת כפי מה שאמדוהו שאם לא יאמדו בית דין כמה ימים יפול למשכב פעמים ידמה המוכה את המכה שהיה יכול לילך על משענתו ויאמר שהוא עדיין אינו יכול לעמוד על רגליו ונמצא אתה מכחיש את המזיק שלא כדין ולפיכך צריך אומדנא אלא כי קא מיבעיא לן למימד חפצא. ה"ר יהונתן ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כשם שאומדים באדם למיתה כך אומדין בו לנזקין מעתה הכהו חברו בדבר שאין כדי להזיק בו פטור שהרי אף לענין נזיקין נאמר באבן או באגרוף ומכל מקום חייב בבושת מעתה צריכין העדים לידע במה הכהו ולהעיד בו בפני בית דין. וגדולי המחברים כתבו שמביאין דבר שהזיק בו לפני בית דין ולא יראה כן לפי מה שכתבנו למעלה. ומכל מקום בזו אם אבד החפץ שבו הוזק ולא נראה לעדים ונחבל אומר כדי להזיק היה בו ומזיק אומר לא היה בו כדי להזיק נחבל נשבע ונוטל כמו שיתבאר במקומו. ע"כ.

והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל ואי קטעין חובל דלא הוה בה בהאי הכאה כדי לחבול בו חבלה זו נראה מכאן דמשתבע חובל ויהיב ליה כפום מאי דקאמר דהוי חזי לאיחבולי על ההיא הכאה ואף על גב דאמרינן דנחבל נשבע ונוטל התם הוא דקטעין לא חבלתיך כלל וחזיוה מעיקרא דנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול הילכך הוחזק כפרן. אבל לדברי הר"מ ז"ל דוקא היכא דלא חזייה נחבל גופיה לההוא מידי דאזקיה ביה מזיק אבל היכא דחזייה לההוא מידי דאיתזק ביה וטעין דהוה ביה שיעורא להאי נזקא משתבע נחבל ושקיל. וכן כתב הר"מ ז"ל אמר החובל לא היה בו כדי להזיק והנחבל טוען שהיה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול. ע"כ. ע"כ לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו מדאתינן למיפשטה בעיין אי יש אומד לניזקין או לא מדינא דבור שמע מינה דכי קא מיבעיא לן לא שנא נזקי גופו ולא שנא נזקי ממונו וכי איפשיטא דיש אומד לניזקין בכולהו איפשיטא. הילכך הא דתנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכן שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב צריכינן לאוקומה כדמוקי לה ההוא דבעי לאוקומי דיש אומד לנזיקין דתנא ממעלה למטה קא חשיב והכי קאמר עשרה איכא מיתה פחות מעשרה פורתא נזיקין איכא מיתה ליכא ואימא לך יש אומד לניזקין דאי עמוק חמשא או שיתא צריך אומדנא למחזי אי חזי האי בירא למעבד כשיעור האי נזקא אי לא. ע"כ.

זאת אומרת ביישו בדברים שהוא פטור: ומכל מקום פירשו גדולי המחברים שיש לבית דין לגדור בדבר כפי מה שעיניהם רואות לפי הצורך ולפי הזמן. ובירושלמי אמרו שהמבייש תלמיד חכם בדברים חייב ואף שאר העם אף על פי שהמביישם בדברים פטור עון גדול הוא וכבר אמרו כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ומכל מקום גדולי המחברים פירשוה באדם כשר. ויראה לי בכוונתם שאם הלבינו לכוונת תוכחה כדי שיתבייש ויעזוב מתוך בשתו שלא יחטא עוד רשאי ותבא עליו ברכה והכל תלוי בכוונת הלב והרי נאמר ויראת מאלקיך. הרב המאירי ז"ל.

מדקאמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל וכו': ומעשה באשה אחת וכו' והיא היתה מן הפחותים ונתן לה כבן חורין ארבע מאות זוז מכלל דתנא קמא לקולא קאמר שפוחתין וקאמר רבי עקיבא שאין פוחתין ועשה מעשה כדבריו. ואני תמה מאד מהיכן שיערו אלו השיעורין. הראב"ד ז"ל.

אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן ליה זמן כדי שלא יצטרך למכור קרקעותיו בזול וכל שכן הכא דלא שייכי ביה חמשה דברים אלא בושת לחודיה דראוי ליתן לו זמן. וצריך עיון אמאי לא אמר כי האי לישנא הני מילי לענין ארבעה דברים דחסריה ממונא אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן. ומשום הכי יש לפרש דהזיקו ממש אפילו לבושת לא יהבינן זמן אלא היכא דליכא אלא בושת לבדו והיינו דקאמר סתמא אין נותנין זמן לחבלות ולא קא מפליג ולא מידי בין בושת לארבעה דברים. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכן כתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו המבייש את חברו ולא הזיקו ולא חבל בו משלם את הבושת וקובעין לו זמן כמו שקובעין לשאר הנתבעים אבל בושת במקום נזק לא קבעינן ליה זמן כי היכי דלא קבעינן לנזק ובושת במקום ארבעה דברים אין קובעים זמן. וצריך עיון. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל חבלות שאין נותנין בהן זמן אלא כשחייבו את החובל לשלם כופין אותו ומשלם מיד ואם בקש זמן בדמי הבושת נותנין לו הואיל ולענין תשלומין של בושת לא חסרו ממון והוא שנאמר במשנה אמר לו תן לי זמן ונתן לו. וגדולי המחברים פירשוה בשלא נתחייב אלא בבושת בלבד. ע"כ.

צללת במים אדירים: על שם עצה הוא דקאמר ליה הכי כעין מים עמוקים עצה בלב איש והעלית חרס בידיך שאין בדבריך כלום לפי שאדם רשאי לחבול בעצמו. ובמתניתין תנן דקאמר ליה אף על פי שאינו רשאי בחבלה. גאון ז"ל.

דף צא עמוד ב[עריכה]

החובל בעצמו אף על פי שאין רשאי פטור: תימא מאי פטור ומאי חייב שייך במחבל עצמו ואי פטור ממלקות קאמר הא פטור דומיא דאחרים שחבלו בו קאמר ומה חייבים דמי תשלומי חבלה אף פטור מתשלומי חבלה משמע דעל כרחך הקוצץ וכו' כמו שכתבו בתוספות. וי"ל דהכי קאמר הוא שחבל בעצמו או שקצץ נטיעותיו אף על פי שאין בו צד חיוב. אחרים שחבלו בו או שקצצו נטיעותיו חייבין. והא דקתני אחרים שקצצו חייבין רבי מאיר היא דאמר לוקה ומשלם. ואי נמי בדלא אתרו ביה וכמאן דאמר חייבי מלקות שוגגין ודבר אחר חייבין והא דריש לקיש דאמר פטור על כרחך לאו רבי מאיר היא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו וכו': תימא לר"י דהא רבי עקיבא הוא דאמר בהדיא לעיל הכי. ואין לומר דבעי מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם וגם תנא דפליג עליה ומייתי במסקנא דמילתיה דרבי אלעזר הקפר והתם פליגי רבנן בפרק קמא דתענית דקתני בסיפא רבי אלעזר אומר נקרא קדוש. הא ליכא למימר חדא דלישני דמאן תנא דשמעת ליה דאין אדם רשאי משמע דלא מהדר אלא לאשכוחי תנא דאמר אין אדם רשאי. ועוד דתלמודא דלא מייתי סיפא דקתני רבי אלעזר אומר נקרא קדוש. ועוד דמעיקרא הוה מייתי ברייתא דאך דמכה והברייתא דרבי אלעזר דלית בהו אלא תנא דאמר אין אדם רשאי. תוספות שאנץ. וכבר תירצו אותו התוספות לעיל בדיבור אלא תנאי היא.

רב חסדא כי הוה מסגי ביני קוצי הוה מדלי מאניה וכו': שמעית מינה דאדם רשאי לחבול בעצמו ואינו רשאי לאבד ממונו וקיימא לן כרב חסדא דבתרא הוא. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.

אלא שציער עצמו מן היין: לכאורה משמע דבנזיר טהור נמי קאמר וכו'. וה"ר יהודה משפיר מתרץ לקושיית התוספות דהכי קאמר התם בפרק קמא דנזיר הני מילי טמא כך הוא סבור האדם שרוצה לעשות נזיר אבל מכל מקום האמת דאפילו טהור חוטא הוא ועיקר. תוספות שאנץ.

וכן פירש ריב"ק דהתם קאי אהא דאמרינן אהא נוה הרי זה נזיר ונזיר מי איכא נאה ע"כ לא קאמר התם רבי אלעזר וכו'. פירוש זה שנזר בנזיר סובר שלא אמר רבי אלעזר דחוטא אלא בנזיר טמא אבל בטהור לא משום הכי הוי טהור נאה ומיהו הנזיר טועה דבכל גוונא אמר רבי אלעזר כדמשמע הכא. וה"ר יוסף תירץ בענין אחר דלעולם אפילו טהור נקרא חוטא שלא השלים נזירותו כגון אשה שהפר לה בעלה הואיל ולא השלימה נמצא שעל חנם ציערה עצמה אבל השלים נזירותו צדיק הוא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל וכי באיזה נפש חטא שמפני שנטמא שגדולה מצוה שהוא מקריב קרבנותיו כמשפט מן העבירה ויצא הפסדו בשכרו אם כן מצטער הוא יותר על השניה מן הראשונה דהואיל ונטמא דואג הוא שלא יטמא פעם אחרת ודמי ליה כאלו אין לנזירותיו קצבה. ע"כ.

אמר ליה אסמייה להאי מתניתא דקתני בה חייב אמר ליה הואיל ומתניתא היא לא תסמייה אלא תתרגם לה בשור העומד להריגה. גאון ז"ל.

בשור העומד להריגה וכו': וא"ת היכי דמי אי דליכא עדים שקצץ פשיטא דנאמן במיגו דאי בעי אמר לא קצצתי ואי איכא עדים אמאי פטור. פירש הרז"ה דהכא בדליכא עדים ואיצטריך דהוה אמינא דהרי זה כמיגו במקום עדים קמשמע לן. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו תניא שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת וכו'. פטור. היכא דליכא סהדי דהרג וקצץ דכולי עלמא נאמן שהפה שאסר וכו' כי איצטריך לאשמועינן היכא דאיכא סהדי ובשור שאין עומד להריגה ואילן שאין עומד לקציצה דאסיקנא דחייב ולא מהימן לומר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו אלא בסהדי דאם כן לא שבקת וכו' אלא כי קתני פטור בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה כגון אילן הנוטה לרשות הרבים אי נמי בתוך כ"ה אמה לעיר דאי טעין אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו פטור ואי לא מחייב לשלומי ליה עשרה זהובים שכר מצוה כדתניא וכו'.

והא דקאמרינן דבשור שאין עומד להריגה ואילן שאין עומד לקציצה חייב הני מילי היכא דאמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו אבל אמר לו אתה מכרת לי אתה נתת לי במתנה מהימן כדרב יהודה דאמר האי מאן דנקיט מגלא וחובילה ואמר איזול אגזריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן מאי טעמא לא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה וכי תימא מאי שנא אמרינן גבי מכרתו לי ונתתו לי במתנה כיון דטעין מילתא דאורחייהו דאינשי מהימן אבל גבי אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו דקא טעין מילתא דלאו אורחייהו דאינשי לא מהימן לאחזוקי אינשי בשופטני לא מחזקינן. אי נמי גבי טענת אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה כיון דטעין ביה לנפשיה אשתכח דקא מפיק ליה מחזקתה דמריה ואמטו להכי מהימן עליה כשאר מטלטלי מטעמא דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה ואלו היכא דאמר ליה אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו כיון דלא קא טעין ביה לנפשיה אשתכח דלא קא מפיק ליה מחזקתה דמאריה ומשום הכי כיון דאיכא סהדי דקצייה מחייב כדין כל מזיק שבעולם. ע"כ.

וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל שחט שורו של חברו בפני עדים שהיה מגדלו לחרישה ואמר לו אתה אמרת לי לשחטו לאו כל כמיניה ומשלם פחתו מיהו משתבע האיך דלא אמר ליה ושקיל. ונראה לומר דאי הוי גברא דרגיל למישחט ולא רגיל למיזבן לרדיא דמהימן האיך דאיהו אמר ליה למישחט ובשבועה פטור. וכן נמי אי לא שחטיה קמי סהדי ואודי ואמר אין שחטתי וברשותך שחטתי משתבע היסת ופטור מיגו דאי בעי אמר לא שחטתי מעולם. ע"כ.

אילן העומד ליקצץ כגון אשרה שהיא ברשותו של ישראל והוא רוצה לקצצה ולקיים בה כל אשריהם תגדעון. הראב"ד ז"ל.

אנא בעינא למעבד האי מצוה: מצות ובערת הרע מקרבך וקיימא לן שהחוטף מצוה מחברו העוסק בה חייב לשלם לו עשרה זהובים וקא משמע לן רבה בר בר חנה שאף על פי שאם היה נודע לנו בבירור שחטף המצוה ממנו היינו מחייבין אותו אפילו הכי כשטוען שהוא אמר לו ובשליחותו עבד מהימנינן ליה דקנסא בעלמא הוא אפילו בידוע ובהדיא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה וגם שבועת היסת נמי לא רמינן עליה כיון דקנסא בעלמא הוא או תקנה בעלמא הוא כדי שיהו המצות חביבות על בעליהן. ונפקא מינה בין קנסא לתקנתא דאי הוה קנסא מודה בקנס פטור ואי תקנתא היא אף על גב דמודה שלא מחמת פחד עדים חייב לשלם. ה"ר יהונתן ז"ל.

ומעשה באחד ששחט וקדם חברו וכסה וכו': מעשה היה בימי רבנו תם באחד שקרא בבית הכנסת וכו'. ואמר רבנו תם ז"ל אף אם היינו דנים דיני קנסות בזמן הזה היה פטור אם יש לו תרנגולת לשחוט והכא שחייבוהו ארבע מאות זוז שמא לא היה רוצה לישא לו תרנגולת כי רצונו לא היה למסור מצות השחיטה לאחר. ויש מפרשים שהוא פטור מפני שהוא יכול לענות אמן ואמרינן גדול העונה וכו'. ולאו מילתא היא דקיימא לן כרב דפליג עליה. ה"ר ישעיה ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו גדולי הפוסקים כתבו שדבר זה ממון הוא ולא קנס ולמדין ממנה לכל המצות על הדרך שלמדו בכאן ממנה לענין שור ואילן. וכן יראה לדעתי שדנין אותן בחוץ לארץ. ויש חולקין לומר שקנס הוא ואין למדין ממנה אלא למה שמצינו בה בפירוש וכן שאין דנין אותן בחוץ לארץ. ומכל מקום סך זה של עשרה זהובים על המצוה הוא ואפילו היתה מצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה. ויש שפירשו במסכת חולין עשרה זהובים על כל ברכה וברכה כמו שביארנו שם. ע"כ.

דיקלא דטעין תרקבא גרסינן ואית ספרים דכתיב בהו דטעין קבא. בלא זימניה שהיתה עדיין טוענת תאנים. גאון ז"ל.

וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל אילן הטוען פירות כדי קב לשנה אף על פי שאינם חשובים אסור לקצצו וזית דקא טעין אפילו כל דהו כרובע קב אסור למקצייה. נראה לומר כשעושין כשיעור זה יתר על הוצאה. ע"כ.

רק עץ אשר תדע: קרא יתירה הוא דהוי ליה למיכתב רק עץ אשר לא מאכל הוא אלא לרבות עץ מאכל בא כלומר אם לא ימצא אילן סרק לקצוץ שיהא קרוב לעיר כמו אותו אילן מאכל מותר לקצצו הא אם היו שניהם קרובים או שניהם רחוקים אסור לקצצו תחילה. יכול אפילו מעולה בדמים לעשות ממנו קורה לבנין יותר שוה מפירות היוצאין ממנו יהא אילן סרק קודמו תלמוד לומר רק וכל אכין ורקין מיעוטא הוא ואיזה שירצה יקצוץ. ה"ר יהונתן ז"ל.

והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא עץ עץ קא דריש את שניהם וכרת לצורך המצור עד רדתה וכי מאחר שסופנו לרבות עץ מאכל לצורך מצור כי לא עץ מאכל למה לי לכתוב רחמנא רק כל עץ תשחית וכרת ובנית מצור להקדים סרק למאכל לקצצו למצור כי אולי לא יצטרך למצור ואסור לקצצו. יכול אפילו היתה קורתו מעולה בדמים יותר מפירותיו יהא מצוה לקיימו תלמוד לומר רק. ע"כ.

וגאון ז"ל פירש וזה לשונו וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר ואפילו עץ מאכל כדלקמן דמרבינן להו מדכתיב רק דהוי מיעוט להקדים סרק למאכל דאם יש לו לבנות מצור יקדים אילן סרק לקצוץ קודם שקוצץ אילן מאכל יכול אפילו אילן סרק מעולה בדמים יהא מקדימו לאילן מאכל תלמוד לומר רק למעטו שפעמים שאתה קוצץ של מאכל ומניח אתה לשל סרק דהיינו מעולה בדמים והיינו דקאמרינן לעיל שסופנו לרבות כל דבר. ע"כ.

ורבנו חננאל ז"ל פירש וז"ל וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר פירוש לרבות כל דכתיב גבי אותו תשחית וכרת שהרי ריבה בכאן לכרות כל דבר מפני מה אמרה תורה כי לא עץ מאכל לרבות עצי סרק שמותר לו לכרתו אם אילן מאכל מותר לכרתו אילן סרק לא כל שכן אלא להקדים אילן סרק לכרתו. יכול אפילו אילן סרק מעולה בדמים מאילן מאכל תכרות אילן סרק ותניח אילן מאכל תלמוד לומר רק וקיימא לן אכין ורקין מיעוטין. שמע מינה מותר להניח אילן סרק אם הוא מעולה בדמים ולכרות בבנין המצור אילן מאכל. ע"כ.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל שידעתו ואתה נהנה ממנו זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק רע ועל שניהם הוא אומר אותו תשחית וכרת ובנית מצור וכי מאחר שסופו לרבות אפילו אילן מאכל לקציצה לצורך המצור מה תלמוד לומר כי לא עץ מאכל הוא להקדים קציצת סרק למאכל. יכול אפילו האילן מאכל מעולה בדמים כלומר שעצו מעולה בדמים וראוי לעשות ממנו מצור יותר מאילן סרק יכול נקדים סרק למאכל תלמוד לומר רק הא למדת שבזמן שהעץ מאכל מעולה בדמים ועצו חשוב יותר מפירותיו מותר לקצצו. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו זה שאסרה תורה במצור שלא להשחית עץ מאכל דוקא כשמוצאין אילני סרק הא אם אין שם אילני סרק אף הם כורתין את של מאכל ומשתמשים בו. היו שם של מאכל ושל סרק מקדימין בשל סרק וכשיכלו את של סרק משתמשין בשל מאכל. רבותי פוסקין דוקא באילן העומד על המצור הא שאין עומדין על המצור אסור אף בשאין שם של סרק. היו שם של סרק מעולה לבנין או לתורן ושבחו עולה ליתר על שבח פירות של אותו העומד למאכל מניחין את של סרק וכורתין של מאכל ומשתמשין בו. מעתה כל שיש הפסד בעמידת האילן אף על פי שהוא של מאכל מותר לקצצו כגון אם היה עומד בין הגפנים ומכחיש את הגפנים הואיל והגפנים יקרים יותר מהם קוצצו וכן אם היה מזיק בשדות אחרים וכן כל כיוצא בזה לא אסרה תורה אלא דרך השחתה. ע"כ.