שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ח/דף צ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צ עמוד א[עריכה]

מאי טעמא כדרבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד:    הילכך אף על גב דאית ליה תקנת אושא שעבודא בעלמא הוא ושחרור מפקע ליה אבל שחרור האיש אינו מפקיע מיד האשה דההוא לאו שעבודא נינהו דגופה דידה נינהו. הראב"ד ז"ל.

דאמר רבא וכו':    השתא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כשאר שחרור דעלמא. ותימא דביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול פליגי במכנסת שום לבעלה וכו' ככתוב בתוספות וזה לשונן דהא דאמרינן התם דברייתא דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין הויא סייעתא דרבי אמי היינו מקמי דידעינן להא דרבא דאמר הקדש חמץ וכו' אבל לבתר דידעינן להא דרבא ההיא ברייתא לא הויא סייעתא דרבי אמי דאפילו רב יהודה מודה בהא.

עוד נראה לי דאם איתא לדרב יהודה לא היו יוצאין עבדי צאן ברזל לא לאיש ולא לאשה דכיון שהיו עבדים שלה ועדיין יש לה שעבוד אלים עליהם שהיא יכולה לגבות אותם בעל כרחו של בעל מה שאין כן בשאר שעבודין דעלמא בדין הוא שיעכב זכות האשה שלא יצאו לאיש בשן ועין. וכבר כתבתי יותר מזה שם פרק אלמנה לכהן גדול בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

(חו"מ קי"ז) הקדש חמץ וכו':    דוקא קדושת הגוף למזבח מוציא מיד שעבוד כך פירשוה גדולי הרבנים. וראיה להם ממה שאמרו בשלהי פסחים אקדיש לוה וזבין לוה לכולי עלמא אי זבין אתי מלוה וטרף ובהקדש מוסיף עוד דינר על הלואתו ופודהו בו וגובה את חובו ואף לאותו דינר אינו צריך אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכן במכלתין בענין הקדישו ניזק ומזיק. ומכל מקום יש שואלין בה מאי איריא הקדיש אפילו מכר נמי שהרי אמרו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו ותרצוה בששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שבמכירה חוזר וגובה מהן כמו שיתבאר בפרק חזקת ובהקדש הופקע השעבוד.

וקצת רבני צרפת פירשו שההקדש מפקיע שעבוד בכל מטלטלין אף באותן שאין ראויין לקדושת הגוף ונפקא מינה לעבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו חוזר וגובה ממנו ובהקדש לא. וכבר הארכנו בענין זה יותר בפרק ב' של פסחים. ומכל מקום הרבה גאונים סוברים שאף הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אלא שדוקא כל זמן שהקדישו עליו הא מכרו גזבר ויצא לחולין חזר לשעבודו. ואף הם מביאים ראיה מסוגיא שבערכין במקדיש הקדישה תשעים מנה אלא שכשתעיין בה אינה הכרח ומכל מקום קונם מפקיע השעבוד שקדושת הגוף הוא. וכן כתבו רבים שהממשכן בית לחברו ואמר לו קונם בית זה עליך יכול לאסרו ואם כן כל אדם יאסור כל נכסיו לבעל חובו ויפסיד אלא שהם מתקנים שמשמתים אותו עד שישאל כדרך שאמרו בפרק הכותב בדין פריעת בעל חוב מצוה שאם אמר איני רוצה לעשות מצוה משמתין אותו.

ומכל מקום בתוספות כתבו שכמו שאמרו אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודא דבעל חוב שאין הדבר תלוי אלא שכל שאין אוסרו לכל העולם אלא ליחיד שהוא משועבד לו אלמוה לשעבודא דיחיד שאם לא כן נעלת דלת בפני לוין שהרי יאסור לו כל נכסיו בקונם. וזו שאמרו בירושלמי בפרק המדיר ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומכל מקום אם אוסר לכל העולם ואף לעצמו נאסר אף הבעל חוב בענין שביארנו בטלית שפרסה על המת. ואם כן עדיין אנו צריכים תיקון אלא שאנו חוזרים מה שכתבו גאוני הראשונים שאין חילוק בין הקדש דמים לקדושת הגוף ובשניהם אם אין לו נכסים אחרים אין הקדשו כלום.

וזהו שאמרו היו עליו כתובה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה שמן הדין לא חל ההקדש הואיל ולא הניח מקום לשעבוד אלא שהתוספת דינר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם הניח מקום לשעבוד שניהם מפקיעין וזה שהקונם אפקיה שעבוד הבעל אף על פי שהבעל מפסיד לגמרי שעבודו הוא לפי שאינו מחסרו ממון אבל בעל חוב שכל שלא הניח מקום לשעבודו המלוה יפסיד מה שהלוהו אין ההקדש חל כלל ואף על פי שדין זה אף במכר הוא אינו במקום אפותיקי. הרב המאירי ז"ל.

ושחרור וכו':    שאם עשה עבדו אפותיקי לאחרים ובא האדון ושחררו מפקיעו מידי שעבוד דהואיל שמפקיעו מן השעבוד ומחייבת במצות מידי דהוי כגופו של עבד ממש משום הכי הוי משוחרר אבל כי מכרו לאחר אינו מכור לפי שלא בטלו מתורת עבדות. גאון ז"ל.

ואי בעית אימא אי סבירא לן וכו':    עד והכא בקנין פירות אי כקנין הגוף קמיפלגי וכו' כלומר וכו' עלמא לית להו תקנת אושא. וכן נראה דגריס רש"י ז"ל. וקצת קשה דמעיקרא דחיק ליה לומר תקנת אושא תנאי היא וכו' ומהדר ליה דכלהו תנאי לית להו תקנת אושא וכו'. ויש ספרים גורסין כהאי לישנא בתרא אידי ואידי קודם תקנת אושא ובקנין פירות קמיפלגי וכו'. ולפי גירסא זו ניחא דלכולי עלמא איתא לתקנת אושא. ע"כ.

והכא בקנין פירות כקנין הגוף קמיפלגי ובפלוגתא וכו':    תימא מאן דאמר לא לאיש ולא לאשה מאי קסבר אי כרבי מאיר דאמר כקנין הגוף דמי לימא לאיש ולא לאשה כדאמר רבי מאיר ראשון ישנו וכו'. ואומר ריב"ם דלא גרס בקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי אלא הכי גרסינן בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי וסבר מאן דאמר לא לאיש ולא לאשה כרבי אליעזר דאמר כספו המיוחד לו הכא נמי עבדו המיוחד לו. ה"ר ישעיה ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר וכו'. מאן דאמר יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש כרבי יהודה דאמר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו דבכספו תלה רחמנא כלומר למי שהוא לו עיקר הכסף ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה סבר לה כרבי אליעזר דאמר כספו המיוחד לו בעינן ולפיכך אפילו הוציאה האשה את עינו והפיל האיש את שנו אפילו הוציאו את עינו או הפילו את שנו אינו יוצא בהן. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו שלושים יום ראשון ישנו בדין יום או יומים משום דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי הילכך כספו קרינן ביה. ועוד שהוא תחתיו אבל לגבי שן ועין אמרינן לעיל דלמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי טעמא משום דתחת שניהם הוא אבל הכא תחת הראשון לבדו הוא רבי יהודה אומר וכו'. ותנאי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי אליעזר דהא אמר רבי אליעזר הראשון אינו בדין יום או יומים לפי שאינו כספו אלמא לאו כקנין הגוף דמי דאי כקנין הגוף דמי הרי יש לו כסף כמו השני והשני אף על פי שהוא כספו אינו תחתיו ועל זה הוצרך לומר מאי טעמא דרבי אליעזר כיון דסבירא לן דלאו כקנין הגוף דמי הרי הוא כספו של שני אלא מפני שאינו תחתיו אינו מיוחד לו.

כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום אפילו זבינו תרווייהו לעלמא כמאן כרבי אליעזר לפי שאין זה בעל הנכסים ואין זה בעל הנכסים האשה מפני שיש לבעל בהן פירות והם תחתיו ואינן מיוחדין לאשה והאיש מפני שהגוף לאשה. אבל שותפין דעלמא מזבני בין שמכרו שניהם בין שמכר האחד את חלקו מפני שהגוף והפירות יש לכל אחד ואחד בהן וראוי ליחלק. ועבדים של שני שותפין אינם יוצאים בראשי אברים אם הפיל האחד את שנו ואפילו סימא האחר את עינו אינו יוצא דכיון דאינו ראוי ליחלק בין בבת אחת בין בזה אחר זה לא האי קרינן ביה עבדו ולא האי קרינן ביה עבדו אבל לרבי מאיר ורבי יהודה יוצא היום חציו של זה ולמחר חציו של זה הואיל ויש לכל אחד ואחד בו גוף ופירות. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל איש ואשה שמכרו וכו'. כמאן כרבי אליעזר. ולא דמי לשאר שותפותא דעלמא דכל אחד יש לו זכות בכל ויכול לחלוק בכל וליטול את חלקו מה שאין כן בנכסי מלוג שכל הפירות לאיש וכל הגוף לאשה. ועבד של שני שותפין דברייתא שאין יוצא לא לזה ולא לזה בשותפות בענין זה הוא. ולפי פירוש זה הוא מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאינו יוצא בשן ועין. קצת קשה דהא חלק האדון פושט בכל ולמה לא יצא דהא משמע לרבי אליעזר כל שאין יוצא בשן ועין אינו מכור מדמוקמינן איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כרבי אליעזר דשן ועין דעלמא כל שאינו בזה אינו בזה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין למה יהא מכור. ובתוספות דחקו בזה ופירשוה בשנתן לאדון כל דמיו ואינו מחוסר אלא להתירו בבת חורין ולית הלכתא כרבי אליעזר.

והא דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג הלכה היא ולא כשמכרו שניהם אלא כשמכר האחד מהן בין הבעל בלא האשה בין האשה בלא הבעל וכדאוקימנא בפרק חזקת בגמרא דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו דגרסינן התם כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומת דאתיא איהי ומפקא אי נמי זבנה איהי וכו' אבל זבינו תרווייהו לעלמא הוו זבינייהו זביני וכן הלכה. וקשיא לי אמאי אוקימו הכא לדאמימר לבר מהלכתא. וניחא לי דמשום דאוקימנא דליתא לתקנת אושא. ולהאי לישנא בקנין פירות פליגי אוקמה לדאמימר כרבי אליעזר ולומר לכשתימצי לומר דאמימר לית ליה תקנת אושא על כרחך לאו בדזבנה איהי ומתה דהשתא ודאי לא אתי בעל ומפיק דכי מתה איהי פקע שעבודא דבעל דפירות אין לו ומשום תקנת אושא מפיק דהא ליתא. ומכאן נראה לי עיקר הגירסא כגירסת קצת הספרים דגרסינן איבעית אימא דכולי עלמא לא פליגי דליתא לתקנת אושא. ע"כ.

והרב המאירי ז"ל כתב לענין פסק וזה לשונו מכר עבדו ופסק עמו שישאר עמו שלושים יום לשמשו כל שהמיתוהו שניהם נהרגין עליו ואין אחד מהם נידון בדין יום או יומים זה לפי שאינו כספו וזה לפי שאינו תחתיו. וכן הדין בחציו עבד וחציו בן חורין או של שני שותפין הואיל ואין זה עבדו המיוחד לו נהרג עליו כשאר בני אדם. ויש פוסקים במכר ופסק לשמשו ששני ישנו בדין יום או יומים אבל לא הראשון. איש ואשה שמכרו שניהם בנכסי מלוג הן שניהם כאחד הן שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש הן שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מכרם קיים. ע"כ.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו עבדי נכסי מלוג לענין דין שן ועין אוקימנא בפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו ופסק עם הלוקח וכו'. רבי אליעזר אומר שניהם אינם בדין יום או יומים וכו' אמר רבה מאי טעמא דרבי אלעזר וכו' והוא הדין גבי עבדי מלוג שאינם יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה זה לפי שאין הגוף שלו וזה לפי שאין הפירות שלו וקיימא לן כרבי אלעזר דקאי אמימר כוותיה. כמאן אזלא הא דאמר אמימר וכו' כמאן כרבי אלעזר וקיימא לן כוותיה. ומוקי לה בפרק חזקת כגון דזבנה איהי לחודה ומתה דאתי איהו ומפיק בתקנת אושא. אי נמי דזבין איהו לחודיה ומת דאתיא איהי ומפקא אבל זבנה לדיליה אי נמי זבינו תרוויהו זבונייהו זבוני. ע"כ.

התוקע לחברו:    יש מפרשים הכאה בכפו על אזנו. ויש מפרשים שצעק לו על נקב אזנו ואין כאן אלא בושת. וקצת מפרשים פירשוה כשאחזו ותקע בו הא תקע לו בלא נגיעה פטור. ונראה לי שלא נאמר על תקיעה בלא נגיעה שהוא פטור אלא בשחרשו ולענין חמשה דברים הא לענין בושת אף בלא חרשות חייב. הרב המאירי ז"ל.

וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו התוקע לחברו שהכהו בכף ידו נותן לו סלע מדינה. והכי איתא בירושלמי בטומוס שבידו נותן לו אחת. ע"כ.

צרם באזנו:    שחתך מעט מתנוך אזנו כענין הצורם אוזן בכור לוקה משלם ארבע מאות זוז משום בושת. ואפשר שצער נמי משלם לו מלבד אלו הארבע מאות זוז וצריך עיון אמאי לא קתני להו בחד בבא. ה"ר יהונתן ז"ל.

העביר טליתו ממנו:    ונשאר בחוץ בלא טלית ואין צריך לומר אם נתגלה בשרו שהפך כנפי כסותו כלפי ראשו. ופרע את ראש האשה שהסיר המצנפת מעל ראשה ונשאר ראשה פרוע. הרב המאירי ז"ל. וה"ר יהונתן ז"ל כתב שהסיר המצנפת מעל ראשה ונראה שערה. ע"כ.

עוד כתב והני ארבע מאות זוזי אפשר לומר פשיטי כדאשכחן בכתובות מאי חמשין זוזי פשיטי. ואפשר לומר דהני זוזי דינרין דדרך התנאים לקרות דינרין זוזין דתניא בתוספתא של כתובות המוציא שם רע ונמצאו עדיו זוממין לוקה ונותן ארבע מאות זוז וכו' וזה הלשון במקום לוקה ונותן מאה סלע. ע"כ.

דף צ עמוד ב[עריכה]

שמרה עומדת על פתח חצרה:    המתינה אותו על פתח חצרה מתי יבא ויביא לה מעותיה והוא לשון המתנה כמו שמור לי במקום פלוני. גאון ז"ל.

ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן:    יש מפרשים דהפך שלו היה ומרוב כילות שלה גילתה את ראשה והיתה מטפחת ידיה בשמן והיתה מנחת על ראשה שתשאב השמן בשערה ובביתה תצניענו וזה היה בקי בכילות וזילות שלה וכיון להראות שאינה חוששת לבושת. ויש מפרשים שהפך שלה היה ולצער השבירה ושפיכת השמן היתה מצטערת וגילתה את ראשה וטפחה עליו מלשון נשים מטפחות ומכל מקום לשון מנחת על ראשה יורה כפירוש הראשון. ובא לפני רבי עקיבא ואמר לו לזו אני נותן ארבע מאות זוז ואמר לו רבי עקיבא לא אמרת כלום שהחובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור מן המלקות ואפילו התרו בו ואין צריך לומר שפטור מן הממון ואחרים שחבלו בו חייבין וכן הקוצץ נטיעותיו וכו'. ואף לענין בושת כן שאם הוא מבייש בעצמו לא נתמעט דין מבייש בכך. הרב המאירי ז"ל.

איבעיא להו מנה צורי וכו':    סלע דקאמר תנא קמא לא מיבעיא ליה דפשיטא דסלע מדינה תנן וכדאמרינן בריש ארבעה וחמשה אמר רב יהודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה אלא מנה דרבי יוסי הגלילי קא מיבעיא ליה כיון דמוסיף הוא כולי האי אשיעורא דרבנן דילמא מוסיף הוא אף כסף צורי. הרשב"א ז"ל.

למימרא דעד נעשה דיין:    כלומר ואפילו עד המעיד דרבי יהודה הנשיא העיד עכשיו ואמר בפני חבריו אנא חזיתיך ונעשה דיין והתניא סנהדרין שראו וכו' ומדרבי טרפון קא מקשה שמשוה דיני נפשות לדיני ממונות לענין זה ואפילו הכי קאמר דאין עד נעשה דיין אבל מדרבי עקיבא לא מקשה דלדידיה אפילו באחרים מעידים בפניהם אי אפשר להם לדון דכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא כדאיתא בראש השנה ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה. מכל מקום מדרבי טרפון שמענו דאין עד נעשה דיין ואפילו עד היודע ורואה אינו דן על ראייתו וכל שכן עד המעיד. ומפרקינן כי תניא ההיא בשרואה בלילה דלאו בני מעבד דינא נינהו ואף לקבלת עדות שיקבלו עדותן בלילה ואפילו בדיני ממונות וכדאיתא בפרק אחד דיני ממונות וקבלת עדות כתחילת דין וכדאיתא בראש השנה בריש פרק ראוהו בית דין הא ביום לרבי טרפון כולן נעשין דיינין ודנין על פי ראייתן שלא תהא שמיעה גדולה מראיה.

ותמיהא לי טובא אכתי מאי קאמר והיכי סליק לן פירוקא בהכי דהא רבי יהודה הנשיא עד המעיד היה ועד המעיד על כרחך שמעינן מדרבי טרפון דאינו נעשה דיין דאי לא תימא הכי למה לי דקאמר מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים אפילו כולן יכולים להיות עדים ודיינים ואפילו תמצי לומר דרבי יהודה הנשיא מומחה היה ודן יחידי היה וראהו ביום ועל פי ראייתו הוה דן לא מסתברא שיהא דיין מומחה מוציא ממון על פי ראיית עצמו דעל פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא ודי אם יהיה המומחה דן יחידי על פי עדים או דיינין על פי ראיית עצמן כדי שלא תהא שמיעה גדולה וכו' אבל שתהא ראייה של דיין מומחה יחידי כשמיעה מפי שני עדים להוציא ממון אינו בדין.

ונראה לי שהמקשה היה סבור שרבי יהודה הנשיא היה מעיד ממש ושאין שם עדים אחרים וכי פריך מרבי טרפון מכל שכן פריך וכמו שכתבתי. אבל המתרץ תירץ לי דרבי יהודה הנשיא לא עד המעיד היה שאחרים היו שם שמעידין בו ועד היודע נעשה דיין כשאחרים מעידין בפניו וכי ההיא דרבי טרפון והא דקאמר כי תניא בשראוהו בלילה הכי קאמר ההיא דקאמר רבי טרפון ומקצתן נעשו עדים דוקא בשראוהו בלילה הא ביום כולן נעשין דיינין דעד היודע ורואה נעשה דיין על פי ראייתו ואפילו בלא הגדת אחרים ולא כמו שאתה סבור שנידונין מדרבי טרפון לפסול אפילו עד היודע ורואה להיות דיין על פי ראיית עצמו.

והא דקאמר ואיבעית אימא הכי קאמר הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי וכו' לאו למימרא דבפירוקא קמא ליכא סהדי אחריני דמסהדו ביה אלא רבי יהודה הנשיא בלחוד אלא הכי קאמר ואיבעית אימא דאפילו תמצא לומר דאף עד היודע ורואה אינו עושה דיין כמו שאתה סבור ודרבי טרפון אפילו ראוהו ביום אפילו הכי לא תקשי דאין לומר דרבי יהודה הנשיא לא היה יודע בעדותו כלל דעל פי עדים דן אלא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי קאמר. כן נראה לי.

ובספר מוגה בישיבות הגאונים ז"ל מצאתי דלא גרסינן כי תניא ההיא בשראוהו בלילה אלא הכי גרסינן ואפילו רבי טרפון לא קאמר אלא מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים אבל עד נעשה דיין לא קאמר אמרי הכי קאמר הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי והא סהדי. וזו גירסא נכונה ועולה יפה כמו שכתבתי. הרשב"א ז"ל.

כי תניא ההיא שראוהו בלילה:    דהתם הואיל דבההיא שעתא דקא חזי ליה לא מיחזו אלא להעיד לפי שאין דנין אלא ביום וכדגמרינן ריבים מנגעים במסכת סנהדרין אבל היכא דראוהו ביום דמיחזו נמי לבי דינא אף על גב דהוו עדים נעשו דיינין. גאון ז"ל.

וסבר רבי עקיבא אין עד נעשה דיין והא תניא וכו':    תימא לי מאי פריך מהכא דהאי בממונא דהא בהאי קרא דאבן ואגרוף כתיב רק שבתו יתן ורפא וכו' ורבי עקיבא לא קאמר אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות מודה. ויש לומר משום דברייתא תני הרי שדחף את חברו מראש הבירה ונפל ומת אלמא דדיני נפשות נמי אם ראוהו בית דין היו דנין על פי ראייתן. הרא"ש ז"ל.

וסבר רבי עקיבא דאין עד נעשה דיין בדיני נפשות משום דכיון דחזו ליה דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא והא תניא והכה איש וגו' מה אגרוף מיוחד מסור לעדה ולעדים וכו'. דלא סמכינן אאומדנא בעדים. אמר לו רבי עקיבא ואפילו באגרוף מי לא סמכינן אעדות העדים וכי בפני בית דין הכהו שיודעים על מה הכהו שמא לא הכהו על מקום שיהא ראוי למות שמא על שוקו הכהו ואפילו כשמביאין את האבן לפנינו יודעים אנו שבאבן זו הכהו. וכן מי שדחף את חברו וכו' צריכין בית דין שילכו אצל הבירה ויראו אם היה ראוי למות בנפילה זו אלא על כרחך סומכין על עדותן לענין אומדנא נמי סומכין על עדותן. פרט לשיצאה אבן מתחת ידי העדים עד שלא אמדוה שהוא פטור וכו'. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל אמר לו רבי עקיבא ולדבריך שאתה אומר שאין מקבלין את העדים אף על פי שהן מעידים שהיה אבן כדי להמית בה עד דחזו בית דין למה אתה מאמין להם כשהן מעידים על האגרוף וכי בפני בית דין הכהו כלומר לדבריך אין אתה מאמין אותם עד שיכנו בפני בית דין כי לא חזו בית דין לאגרוף ואמאי קא מהימנת להו וכי בפני בית דין הכהו שיהיו יודעים כמה הכאות הכהו באגרופו שהיה בהן כדי להמית ועל מה הכהו שיהא כדי מיתה אם הכהו על שוקו שאין מיתה מצויה בו או על צפור נפשו וכנגד לבו וכדאמרינן פרח לבא שתהא אתה מחייבו מיתה אלא למה אתה מחייבו הוי אומר על פי עדים אף כאן תהא מחייבו כשנאבדה האבן מתחת ידי עדים. ועוד תשובה לדבריך הרי שדחף וכו' אלא למה אתה ממיתו לפי שאתה סומך על פי עדים אף כאן נמי סמוך על פי עדים אלא למה אמר לך הכתוב אגרוף לומר לך מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים שראוהו עדים שחבל בו אף כל שראוהו שחבל בו כשהמיתו פרט לשיצאת אבן מתחת ידו שנאבדה קודם שראוה עדים שהוא פטור. ע"כ.

הא הכהו בפני בית דין חייב:    אלמא אפילו בדיני נפשות נמי עד נעשה דיין ואפילו ראוהו בלילה דומיא דעדים קא עביד להו מה עדים כי ראוהו בלילה דנים אותו ביום. לדבריו של רבי שמעון התימני קאמר כלומר לדבריך צריך שיראו אותו בית דין בשעת הכאה. הראב"ד ז"ל.

זה לשון גאון ז"ל לדבריו דרבי שמעון התימני קאמר לדבריך דאמרת שיהא מסור לעדה ולעדים ולדידיה לא סבירא ליה. ע"כ.