שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ח/דף פח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פח עמוד א[עריכה]

יצא עבד שאין לו אחוה:    פירוש אין יוצאי חלציו קרוים אחים שאינם אלא דומים לבהמה מה שאין כן בגר. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל שאין יוצאי חלציו קרוין אחים לענין שיכול לישא גרושת אחיו דכתיב עם החמור עם הדומה לחמור כדפירש בקונטרס. ע"כ.

וגאון ז"ל פירש יצא עבד שאין לו אחוה בישראל שאינו מותר בהם. ע"כ.

עבד שאינו ראוי לבוא בקהל וכו':    הקשה ר"מ לימא ממזר יוכיח שאינו ראוי לבא לקהל וכשר להעיד. ותירץ דאיכא למפרך מה לממזר שכן חייב בכל המצוות. הרא"ש ז"ל.

שכן אינה במילה:    אף על גב דלא שייכא במילה פירכא היא. וה"ר ישעיה ז"ל פירש אף על גב דלא אפשר היא יש לומר שלא צוה הכתוב להטיף ממנה דם ברית. ע"כ. ויש מפרשים דאינה מצווה לימול את בנה. וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח. והקשה ר"מ אם כן לפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח. ותירץ משום דלאו פירכא היא דהא עבד נמי אינו מצווה לימול את בנו דמהיכא תיתי כיון דאשה פטורה. הרא"ש ז"ל.

מגזלן וחד מהנך והצד השוה שבהן שאינם זהירים בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטווה כך פירש רש"י ז"ל. וזה תימה שאין זה צד שוה שהגזלן מחויב הוא בכל המצוות אלא שפרק עול בגזל. ונראה לפרש שאף הגזלן אינו בכלל כל המצות שהרי פסול לדון אף אני אביא העבד שאינו בכלל כל המצות. הרשב"א ז"ל.

הקשה ר"מ ניתי מסומא גרידא כשהיה בשעת ראיית העדות רואה ושוב נסתמא דפסול לעדות עד שיהא תחילתו וסופו בכשרות ונימא הכי ומה סומא שמותר לבוא בקהל פסול לעדות וכו'. ותירץ דאיכא למפרך מה לסומא שכן אין לו תקנה לעולם תאמר בעבד לכשישתחרר שראוי לעדות. ועוד הקשה היא גופה תיתי מק"ו דגר ומשוחרר יפסלו לעדות ומה אשה שבאה מטפה כשרה פסולה לעדות וכו' ואי פרכת מה לאשה שכן אינה במילה גזלן יוכיח מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו אשה תוכיח הצד השוה שבהן שאינן עושין כל המצות ופסולין לעדות אף אני אביא גר ומשוחרר שאין עושין כל המצות כקריאת ביכורים דמביאין ואינם קורין שיפסלו לעדות. ותירץ דאיכא למפרך מה לאשה וגזלן שאינן עושין כל המצות הנוהגות בחוצה לארץ ושלא בפני הבית. הרא"ש ז"ל.

מר בריה דרבינא אמר אמר קרא לא יומתו אבות על בנים לא יומתו על פי אבות וכו':    בספרי היד נמצא לא יומתו אבות על פי שאין להם חייס בנים. והראב"ד ז"ל כתב לא יומתו אבות שאין להם חייס בנים והכי קאמר לא יומתו אבות בעבור עסק בנים כלומר משום דבעינן בנים ואלו אין להם בנים לא יומתו על פיהם. ע"כ לשונו.

ועבד גופיה נפקא בק"ו אבל מגופיה דקרא לא נפיק דבנים שאין להם חייס אבות משמע אבל חייס בנים יש להם. ונראה דלרווחא דמילתא וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

איידי דכתב לא יומתו אבות:    וסיפא משום רישא אורחא דקרא למכתביה אבל רישא משום סיפא לאו אורחא למכתב. הראב"ד ז"ל.

כתבינהו נכסי לרב שמואל בר אבא בריה מאיניש אחרינא:    איכא דאמרי דמבעל אחר דמקרי אבא הוה ההוא מר שמואל משום להבריח את הנכסים מבעלה כתבינהו ניהליה ואיכא דאמרי דמהך רבי אבא בעלה איתיליד ליה אלא משום להבריח את הנכסים מאחי דהוו ליה מאבוה כתבינהו ניהליה. גאון ז"ל.

דף פח עמוד ב[עריכה]

הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה:    רצה לומר שיקנה לו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה כך צריך לפרש לפי מה שכתבו גדולי הדורות בפרק קמא דמציעא שסוברים שאף בשטר שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה אם רצה לחזור חוזר עד שיזכיר שם גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה. ולדעתנו אינו צריך שאף במהיום ולאחר מיתה אינו יכול לחזור. ולענין הדין מיהא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה האב אינו יכול למכור מכירה מוחלטת לעולם והבן אינו יכול למכור עד שיעמידם ביד הלוקח מעכשיו שהרי הם ברשות האב ויש לו בהן קנין פירות כל ימי חייו.

מעתה מכרן האב מכירתו מכירה לענין מה שיש לו בה והוא קנין פירות ואע"פ שמכר בטעות שהרי נתכוון למכור גוף ופירות מעכשיו שכל המוכר דבר אע"פ שהמכירה אינה לענין מה שמכרה מכל מקום הרי היא מכירה לענין מה שיש לו בה. מכרן הבן אין ללקוחות כלום עד שימות האב ומכל מקום כשימות האב קנה לוקח ואין זה בדין מה שאירש מאבא מכור לך הואיל ונכתבו לו. הרב המאירי ז"ל.

וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מותו האב אוכל פירות עד שימות. וכן נראה לומר שיש לו לעשות מהן צרכי קבורתו לא כל הימנו להפיל עצמו על הצבור אם נתן לו כל נכסיו. ע"כ. משום דקסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דודאי בההיא שעתא דכתבינהו ליה לאחר מותו גמר ומקני ליה מאותו יום שהוא עומד בו אלא מיהו האי דלא כתב ליה מהיום משום פירות דקא משייר לדידיה הוא דקעביד ומשום קנין פירות דאית ליה לית ליה זכייה בגופה של קרקע והילכך דכי מכר הבן אף על גב דמית הבן בחיי האב נראה כמו שכבר באה לידו וקנה לוקח. גאון ז"ל.

הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתנו:    תימה דבגיטין בסוף השולח קאמר אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות וכו' לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש ואם כן שמואל האיך מצא ידיו ורגליו. וכן קשה דקיימא לן כוותיה דרבא דפסיק הלכתא כריש לקיש וכו'. ואומר רבנו תם דהא דפסקינן כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היינו בכל מקום לבד מביכורים דכתיב ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וכן בשדה אחוזה דדרשינן אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצא וכו' כדדריש רבי מאיר בסוף השולח. והשתא ניחא לן לשמואל דמצינו ידינו אף על גב דסבירא לן דלקוחות הן מכל מקום יכול להביא הואיל ויש לו פירות מקרא דלביתך.

ותימה דבפרק יש נוחלין גבי פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן בכותב נכסיו לבנו פריך והא איפליגו בה חדא זימנא דאיתמר המוכר שדהו לפירות ומאי מדמה ליה לימא דהוה אמינא דהא דקנין פירות כקנין הגוף דמי היינו לענין ביכורים דכתיב בהו ולביתך ולהכי איצטריך לההיא דהכותב כל נכסיו לבנו דאף התם אמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא ודאי לאו בקראי תליא מילתא ויש חילוק בין ביכורים לכותב שדהו והוי חילוק כדמפרש התם משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל ומשום הכי מהני מכר הבן. ואומר רי"ץ דכל הני דסבירי להו לקוחות הן לא סבירי להו מחזירין זה לזה ביובל דמכר אמר רחמנא דהדר ולא ירושה ומתנה כרבי יוחנן דאמר לה בהדיא ועל כן אפילו סברי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אפילו הכי מייתי ביכורים. ה"ר ישעיה ז"ל.

ואנן כריש לקיש דפשטא דמתניתין כוותיה דלא מפליג בין אתא לידיה דבן בין דלא אתו דכי מיית אב מיהא קנה לוקח. וכיון דהכי הוא שמעינן מינה דקנין פירות דאב לאו כקנין הגוף וכי זבין בן דידיה זבין והכא נמי גבי בעל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והוי זביניה זביני אלא הכא משום דראוי ליורשו הוא הילכך קנין פירות דאב לאו כקנין הגוף דמי וכי זבין בן דידיה זבין אבל לגבי בעל הוו כקנין הגוף. הראב"ד ז"ל.

באושא התקינו האשה וכו':    ואם תאמר לרבי יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי. וי"ל דקסבר רבי יוחנן דליתא לתקנת אושא דמעולם לא תקנוה דלא אצטריכא להו. והתוספות תירצו וכו'. ונראה לעניות דעתי בזה ובנותן מתנה לאשתו דקיימא לן שקנתה ואין הבעל אוכל פירות דאפשר לומר בשתי אלו שאם מכרה בחיי בעלה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות שאם בחייו אינו מוציא לפי שאין לו בהן כלום והיא גם היא אין לה כלום בהן האיך יירש הוא אחריה שבתקנת אושא עשו את הבעל כלוקח ראשון ואם הוא שנעשה לוקח ראשון סלק עצמו מהן האיך אפשר שיחזור ומוציא מיד לוקח שני. הרשב"א ז"ל.

והרא"ש ז"ל תירץ בפרק המפקיד בתקנת אושא תנאי היא. ועוד תירץ דקנין פירות דאב אלים כי הכל היה שלו ונתן הגוף לבנו הילכך אין כח לבן למכור אבל קנין פירות דבעל שלא היה הגוף שלו מעולם לא אלים הילכך אי לאו תקנת אושא היתה יכולה למכור. אי נמי קנין פירות דאב הוי מדאורייתא אבל קנין פירות דבעל הוי מדרבנן ולא אלים אי לאו תקנת אושא. ע"כ.

ומורנו ה"ר אברהם תירץ דנפקא מינה טובא דאלו לרבי יוחנן כיורש הוי והדמים שנתן לה הלוקח הבעל היה צריך לפרוע ללוקח אבל השתא תקנת אושא שויה כלוקח וטרפה ממנה בחנם. מהר"י כהן צדק.

אף אנן נמי תנינא:    תימה דהא ברייתא היא ואמאי לא מייתי מתניתא דמכות דתנן מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה והוזמו אומדין כמה אדם נותן בכתובתה שאם נתארמלה או נתגרשה וכו' ואי ליתא לתקנת אושא הרי שאין מפסידין לו שום דבר שהיתה יכולה למכור לגמרי. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא דליכא לתקנת אושא והא דקאמר אומדין אמנה ומאתיים קאמר שאינה יכולה למכור שלא היו מעולם בחזקתה אבל הכא אין לומר דליתא לתקנת אושא ומשלמין הכל לבד ממנה ומאתים שאין משלמים אלא טובת הנאה דאם כן הוה ליה למיתני משלמין הכל וטובת הנאה ממנה ומאתים דעיקר תשלומין הוה ליה למיתני. ה"ר ישעיה ז"ל.