שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ח/דף פג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פג עמוד ב[עריכה]

פרק שמיני נתחיל פרק החובל בסייעתא דשמיא

כבר ביארנו בראש המסכתא שהחלק השלישי בזאת המסכתא הוא לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק הבא מאדם לחברו דרך הכאה וחבלה ובא זה הפרק לבאר עניני זה החלק כלם על השלמות. ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים.

  • האחד לבאר בכמה דברים החובל חייב וביאור כל אחד מאותם הדברים בפרט.
  • השני הצדדין שהחובל נפקע בהם מתשלומין אלו והצדדין שאינו נפקע בהם אף על פי שהיו הדברים מראים לומר כן.
  • השלישי בקצת חבלות שאין חייב בהן אלא באחד מחמשה דברים והיא הבושת ותוספות ביאור בדין הבושת יתר על מה שלא ביאר בו בחלק הראשון.
  • הרביעי סובב על דרכי שאינו מתכפר בתשלומין עד שירצה את חברו וימחול לו.
  • החמישי החובל בחברו ברשות הנחבל או במצוותו על איזה צד חייב ועל איזה צד פטור.

זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר. הרב המאירי ז"ל.

נזק כיצד:    כלומר האיך נוכל לשער כך מה שהזיקו אם שבר רגלו אין אומדין אותו בכמה הוא נפחת אצל עצמו דנמצא אתה מכחיש את המזיק שלא היה רוצה בזה החסרון באלף או באלפיים זהובים. ומשיב רואין אותו כעבד נכרי שהוא נמכר בשוק לעבוד אותו כפי מה שיש בו מחכמת האומנות כמה היה יפה קודם שנחבל וכמה הוא יפה עכשיו שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו כעבד עברי למאן דאמר דמי עינו של ניזק. ה"ר יהונתן ז"ל.

כוואו בשפוד וכו':    בצער קא מיירי ואין בו משום ביטול מלאכה ולא שייך ביה נזק אפילו הכי מתחייב לשלם שיעור צערו אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול וכו'. ואף על גב דבגמרא משמע דלאו בשופטני עסקינן שירצה לסבול שום צער רב בשום ממון שבעולם הני מילי בחתיכת יד ורגל שהוא חסרון גדול אבל בצער מועט כזה אפשר שיסבול. ובצער במקום נזק שאינו על צפרניו אלא שנקטעה רגלו שאי אפשר לעשות אומדנא כזו דלאו בשופטני עסקינן אומדין כמה אדם רוצה ליתן לפדות ידו המוכתבת למלכות וכו' כדאמרינן בגמרא. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל בצער וכו'. וצריך שתדע שהצער חלוק לשני דרכים צער במקום נזק וצער שלא במקום נזק. צער במקום נזק הוא שקטע את רגלו ואף על פי שפרע זה דמי רגלו מכל מקום שמין באדם כזה אלו היתה ידו מוכתבת למלכות וכו' ומשנה זו לא דיברה אלא בצער שלא במקום נזק ונאמר בכאן ששמין לו דמי צערו. ואף על פי שמשנתנו אמרה שחייב בחמשה דברים והרי אין כאן נזק מכל מקום חייב בחמשה דברים בצדדין שיש מקום לכולם ואם אין מקום לכלם פורע מקצתן כפי שיש להם מקום לחייב. ע"כ.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו ומסתברא דגבי בושת שלא במקום נזק הכי נמי שיימינן אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מתבייש בכך מאדם כזה שביישו. ע"כ.

ריפוי חייב לרפאותו:    כלומר לשכור לו רופא שירפאהו אף על פי שהחובל רופא לפי שיכול הנחבל לומר לו דמית עלי כאריא ארבא. ואף על פי שהיה לו לחובל אוהב נאמן רופא ורוצה לרפאותו בחנם יכול הנחבל לומר לו אסיא דמגן מגן שוה לפי שאינו מתבייש מן החולה וממשיך אותו בדברים ורפואות שאינן מועילות. הר"ר יהונתן ז"ל.

חיתה ונסתרה חייב:    כלומר שלא חיתה כל צרכה אלא שנדמית כאלו חיתה ואחר כך נסתרה ולשון סתירה בזה הוא ענין חזרת המכה לקדמותה ולשון לעז ריקוש"ר. הרב המאירי ז"ל.

שבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין וכו'. עיין בגמרא לקמן בלשון הרמ"ה ז"ל.

גמרא אימא עין ממש:    הקשה הר"מ היכי מצינן למימר עין תחת עין ממש הא כתיב בחובל בחבירו שבתו יתן ורפא ירפא. ושמא היינו דוקא חבלה של ראשי אברים אבל עין אימא ממש. מהר"י כהן צדק.

וסמיך ליה כי יתן:    יש ספרים דגרסי הכי ומשמע דמסמוכין קא יליף ולא מגזרה שוה. וכן משמע מדשביק קרא קמא מכה בהמה ישלמנה ונקט קרא אחרינא מכה נפש בהמה. והא דפריך הא לאו מכה היא אלישנא דרבא קאמר דקאמר אתיא מכה מכה ומשני הכאה קאמרינן כלומר הכאה דסמיכי. ומיהו מדפריך בסמוך מאי חזית דילפת ממכה בהמה וכו' משמע דגזרה שוה קא דריש וכו'. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל יש ספרים דגרסי וסמיך ליה ומסמוכים קא דריש ולא מגזרה שוה. וא"ת אם כן מאי קא פריך הא לאו מכה היא וכו'. וי"ל דאלישנא דברייתא דתני מכה אדם ומכה בהמה קא מהדר. ומכל מקום לא ניחא דהא דאמרינן הכי קשה ליה לתנא מאי חזית דילפת וכו' ואי סמוכין קא דריש מאי קושיא להאי סמיך ולהאי לא סמיך אלא לא גרסינן וסמיך ליה. ע"כ.

אף הכאה האמורה בתורה באדם לתשלומין:    כתוב בתוספות יש ספרים דגרסי בתר הכי והכתיב איש כי יכה וכו' עד ואין נראה לר"י אותה גירסא כלל וכו' עד ועוד דלממון לא איצטריך. והראב"ד ז"ל תירץ דאשמועינן באדם שני נזיקין כדאשמועינן בבהמה דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה וכתיב מכה בהמה חד למכה נפש בהמה שממיתה וחד למזיק אותה שאינו ממיתה וכנגדן באדם כתיב תרי לתשלומין ואיש כי יכה כל נפש אדם לתשלומין ראשי אברים שאינם חוזרים שהוא כמכה נפש וחד לנזקים דעלמא. הרשב"א ז"ל.

אימא במיתה ממש לא סלקא דעתך חדא וכו':    ומצאתי בספרים ישנים גורסים לא סלקא דעתך דהא איתקש למכה נפש בהמה ישלמנה וכתיב בתריה ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו שמע מינה בממון. ע"כ גליון.

ומה אם נפשך לומר וקמהדר אדלעיל והואיל דכלהו קראי דכתיב בהו הכאה מתוקמא להו בממון מאי תו איכא למפרך דקא מצריך ליה תנא לאיתויי קרא אחרינא לעיל דקאמר לנפש רוצח אי אתה לוקח וכו'. משום דקא קשיא ליה מאי חזית דילפת ליה ממכה בהמה נגמרה ממכה אדם דבמיתה מה להלן מיתה בלא ממון אף הכא נמי עין ממש ולא ממון וקאמר ליה נזיקין מנזיקין וכו' והיינו דקאמר ליה ואם נפשך לומר אדרבה איפכא מסתברא דדנין אדם מאדם ואין דנין נזקי אדם מנזקי בהמה תו הדר קרא אחרינא וכתב דאף על גב דילפת ליה מאדם לא משתלם ליה אלא ממון דכתיב לא תקחו כופר לנפש וכו'. גאון ז"ל.

מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה אדם:    ואף על גב דבלא גזרה שוה הוה אמינא עין תחת עין ממש מכל מקום אין לך הוכחה ממכה מכה שלא תהא ממש ואפשר שהגזרה שוה נאמרה לדבר אחר. לשון הרא"ש ז"ל.