שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ג/דף ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ל עמוד א[עריכה]

אמר ליה רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו:    גירסא אחרת כדו פשר וקמייתא עיקר שהרי נפשרה כדו לרשות הרבים פטור כדאיתא לעיל. אלא הכי פירושו מדקתני מתניתין השופך מים לרשות הרבים ואוקימנא בנטנפו כליו במים שמע מינה דלא אפקרינהו דאי אפקרינהו בין לרב בין לשמואל בור נינהו ופטור על נזקי כלים ולמאי שדינהו ברשות הרבים בודאי לעשות מהן טיט ורפש מעפר רשות הרבים בדריסת רגלי האדם והבהמה ואם כן הוא עצמו אם הוזק בו יהא חייב שהרי המגבל טיט ברשות הרבים והוזק בו אדם חייב שגם זה הטיט שלו הוא לכל נזקיו. אמר ליה מי סברת דתמו מיא לא דלא תמו מיא ותרתי למה לי חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים.

ויש גורסים מסתברא דתמו מיא דאי לא תמו תרתי למה לי והכי פירושו רב הונא גופיה קאמר ליה דמסתברא דהך בדתמו מיא וחייב בנזקי גופו וההיא דלעיל דלא תמו מיא ובנזקי כליו דאי תרוייהו בדלא תמו ובנזקי כליו תרתי למה לי ושני ליה חדא בימות וכו'. ואי קשיא לך ומאי דוחקיה לאוקמי לתרווייהו בדלא תמו מיא ובנזקי כליו לוקמא כרב הונא. ואיכא למימר משום דקתני חדא בנשברה כדו וחדא בשופך ואי כרב הונא ליתנינהו לתרווייהו או בשופך או בנשברה כדו וחדא בנזקי כליו וחדא בנזקי גופו אלא שמע מינה תרי גוונא נינהו ושופך דומיא דנשברה כדו מה התם דלא עביד איסורא אף הכא דלא עביד איסורא דהיינו בימות הגשמים דעביד ברשות. הראב"ד ז"ל.

לא דתמו מיא:    הקשה ר"י אם כן מסתמא אפקרינהו ואם כן היכי מחייב אכלים. ופירש ר'י דסבירא ליה לרב דהך דהשופך סיומא דרבי יהודה היא דמחייב אנזקי כלים בבור. וקשה דאם כן היכי משני חדא בימות הגשמים דחייב והא רבי יהודה פוטר ברשות לקמן. וי"ל דרב יסבור כברייתא קמייתא דלקמן דתלי טעמא ברשות דמצוה דמשמע בהדיא דרשות בית דין לא מהני ופליג אברייתא בתרייתא דתלו לה ברשות בית דין. מיהו לשמואל אין צריך לומר דפליגי אלא דההיא דנר חנוכה לרבנן קתני להו ולדידהו אפילו רשות דרשות בית דין מהני אלא לדידכו אודו לי מיהת בנר חנוכה משום דהוי רשות מצוה. כן נראה לי.

חדא בימות הגשמים:    ואף על גב דכבר תנייה בפרק קמא הצד השוה לאתויי הא דתני כל אלו שאמרו פותקין וכו' אפשר דתני והדר מפרש. אי נמי רב הכא לימא לאתויי מילי אחריני דמייתי לעיל בפרק קמא ומאן דאמר לעיל לאיתויי הא דתניא כל אלו שאמרו וכו' ליעבד צריכותא אחרינא. הר"ש ז"ל.

ח"מ ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל השופך את המים ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב ודבר זה מטעם בור והלכך דוקא בנזקי גופו ואין אומרים קרקע עולם הזיקתהו שהרי פסקנו להבלו וכל שכן לחבטו ובנזקי כלים פטור. ומכל מקום לדעת גדולי הפוסקים שפסקו להבלו ולא לחבטו צריך לעיין האיך מעמידין משנה זו אחר שהוחלט גם כן לפסוק שכל תקלה אף על פי שלא הפקירה בור הוא אם בכלים בור הוא ואם בגופו הרי קרקע עולם הזיקתהו עד שחכמי הדורות שלפנינו מעמידין אותו בשעת שפיכה ועיקר הדברים שלא פסקו להבלו ולא לחבטו אלא בבור ממש שלא נתקל במעשה ידיו ומכל מקום לענין פירוש לדעת רב שאמר להבלו ולא לחבטו מפרש משנתנו בשלא הפקירן ולענין נזקי כלים.

מכל מקום אני תמה אם נבלעו המים אף על פי שנשאר בהם לחות המחליק האיך אפשר שלא הפקירן. ומפני זה אני רואה לגרוס בגמרא אלא דלא תמו מיא והוא ששאלו בה לדעת רב מפני מה לא נתחייב בנזקי אדם והרי אלו כרפשו הגמור רוצה לומר זבלו שהוציא או טיט שלו שהרי המים לצורך הוציאם ונעשו טיט עם העפר. ופירש בו מי סברת דתמו מיא ונבלעו בעפר הכנוס עד שנעשה טיט לא דתמו מיא ואין שם אלא עפר הכנוס ולא טיט ונמצאת החבטה בקרקע. ומכל מקום לענין פסק אין אנו צריכין לכך שהכל בור הוא בין תמו בין לא תמו. ע"כ.

ולא אמר אלא בכותל רעוע:    תימה ובכותל רעוע נמי ליחייב בעל הכותל וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דאין לנו לחייב המניח שהוא ודאי פושע מזה שאינו אלא ספק. אי נמי בהא לא פושע הוא דסבר אם הניחו כשהיה בריא כבר הורקבו ואין ראויין להזיק. ה"ר ישעיה ז"ל.

המכסה בור בדליו של חבירו וכו':    והוא הדין נטל אחר הדלי ולא בעליו שחייב בעל הבור שהרי מכל מקום פשע בכסויו. הרב המאירי ז"ל.

שלא תעכב המחרישה:    בירושלמי גריס שלא תעלם וכו'. לשון הרא"ש ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל שלא תעכב המחרישה. פירשו בירושלמי שאף זה מידת חסידות שלא תוציאם המחרישה ויזיקו את הרבים. ע"כ.

והרב המאירי ז"ל כתב ומעמיקין להם שלשה טפחים כדי שלא תתעכב בהם המחרישה. ע"כ.

ליקיים מילי דנזיקין:    יש מפרשים דבכל חדא מהני אמרינן מילי דחסידותא בנזיקין הוא חסידים הראשונים מצניעין ובאבות האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ובברכות חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללין. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל מילי דנזקין בחסידים אלה שהיו חוששין אף לדבר שאינו רגיל כדי שיתרחקו מהיזק הבריות. מילי דאבות אבות דרבי נתן שהם פרקי דחסידי. מילי דברכות שיהיה זריז בתפילה כותיקין וכחסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ומתפללין. ובפחות משלשה אלה לא יוכל להיות חסיד שיקיים מילי דנזקים שישמר מהיזק חבירו בכוונה ושלא בכוונה ושיקיים מילי דאבות שיהא ותרן בממונו שיאמר שלי שלך ושלך שלך ושיקיים מילי דברכות שיתפלל בכוונה שלמה. ע"כ.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל ליקיים מילי דנזקים דתנו רבנן חסידים וכו'. פירוש החפץ להיות חסיד ליקיים מילי דנזקים אפילו ברשות הרבים. מילי דאבות מסכת משה קבל תורה מסיני. מילי דברכות כדאמרינן אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכיוצא בו. ע"כ.

מתניתין רבי שמעון בן גמליאל אומר כל המקלקלים פטורים:    לפירוש שני דפירש רש"י ז"ל שבא להוסיף אפילו ברשות אם כן לרבי יוחנן תיקשי הילכתא אהילכתא דאיהו אמר דכל מקום שאמר רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן ואלו הכא הוה סתם ואחר כך מחלוקת דלעיל סתם הוא ההיא דשופך מים ברשות הרבים דאוקימנא ברשות. ויש לומר דרבי יוחנן לא עביד צריכותא הכי אלא למד דרישא מיירי בהיזיקא דכלים וסיפא באדם והוי כרפשו. הר"ש ז"ל.

גמרא לימא מתניתין דלא כרבי יהודה:    ואם תאמר לפי מאי דסלקא דעתך השתא דמתניתין בשעת הוצאת זבלים תיקשי ליה דרבי שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל דקתני במתניתין כל הקודם זכה ואפילו בגופא קא קניס כדפירש הקונטרס ובפרק הבית והעלייה תנן אף הוא מתקן מלאכתו לפני שלושים יום ודייק מינה אביי בגמרא דכיון שנתנו לו חכמים רשות להניח פטור מלשלם. וי"ל דלמאי דסלקא דעתך השתא לית ליה הא דדייק אביי דפטור מלשלם לרבי שמעון בן גמליאל דהא לא תנן התם דפטור ולפי המסקנא ניחא שפיר אף לאביי. מיהו לפי פירוש שני בקונטרס קשה גם לפי המסקנא הא דאביי. וי"ל דיש לחלק בין ברשות דהכא לרשות דהתם דהתם הוי טפי ברשות וצריך עיון. תלמיד הר"פ ז"ל.

אפילו תימא רבי יהודה וכו':    ואם תאמר והא מתניתין קתני כל הקודם בהן זכה. וי"ל דהיינו לאחר שהזיק אבל יש לו רשות להניח ומשהזיק יזהר ליטלנו קודם שיטלנו אחר. הרא"ש ז"ל.

רש"י ז"ל פירש בדברי רבי שמעון בן גמליאל שני פירושים והטעם למה לפרש שני פירושים דלפי סלקא דעתך דאיירי מתניתין בשעת הוצאת זבלים אם כן ברשות קא עביד אליבא דכולי עלמא אם כן במאי פליגי תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל לכן הוצרך לפרש לפירוש ראשון דפליגי אם זכה בגוף דלתנא קמא לא זכה בגוף ולרבי שמעון בן גמליאל זכה בגוף. ולפי מאי דאוקימנא מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים דלכולי עלמא קנסו גופו הלכך צריך לומר פירוש שני דפליגי בהניח ברשות דלתנא קמא לא זכה בגוף היכא דהניח ברשות ולרבי שמעון בן גמליאל זכה בגוף אף על גב דהניח ברשות. מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים משמע אבל בשעת הוצאת זבלים פטור משום דברשות קא עביד.

וקשה אם כן ברייתא אמאי נקט נר חנוכה דמשמע דמשום דרשות מצוה ופטור אבל רשות בית דין בלא רשות מצוה חייב והא הכא דברשות בית דין בלא רשות מצוה ופטור. וי"ל דתנא דברייתא לא סבירא ליה כתירוצא דרב נחמן דאוקמה למתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים. אבל קשה דהשתא מוקמינן מתניתין כרבי יהודה דבשעת הוצאת זבלים פטור משום דהוי ברשות וקשה דלעיל גבי השופך מים לרשות הרבים חייב קשיא לן תרתי למה לי ומוקמינן חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים משמע דבימות הגשמים אף על גב דברשות חייב וזאת המשנה דאוקמינן כרבי יהודה ואותה המשנה הכל משנה אחת והכא אמרינן דברשות פטור אליבא דרבי יהודה ולעיל אמרינן ברשות חייב. ודוחק לומר דההיא רישא כרבי שמעון בן גמליאל והאי כרבי יהודה. וצריך עיון. גליון.

ח"מ ולענין פסק כתב הרב מסרקסטה ז"ל וז"ל המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים אפילו בשעת הוצאת זבלים והוזקו בהן הרי המוציאן חייב ואף על פי שבני העיר רשאין להוציא זבליהן באותה שעה קנסו רבנן למוציא תבן וקש משום דמשרקי בהו אינשי הילכך הקודם בהם זכה בין בגופן בין במה שהושבחו בדריסת רגלי אדם ואף על גב דאכתי לא אזיקו כלל קנסו רבנן ואי איתזקו בהו אינשי נמי אף על גב דמחייבי בעלים בתשלומי הנזק נראה לומר דאפילו הכי הקודם בהם זכה כיון שאין דין הנזק להשתלם מהזבלים עצמן אלא מן העלייה. מסוגיא דשמעתא משמע דבגללים לא קנסו רבנן כיון דלא שכיח לשהויינהו דלא צריכי להדרס ברגלי אדם אלא מעט וכי משהא להו נמי פטור דמילתא דלא שכיח הוא ולא קנסו רבנן הילכך הקודם לזכות לא זכה. זכה אחד בזבלים של תבן וקש שנידושו והוחזק בהן אחר הרי הזוכה חייב. ע"כ.

דף ל עמוד ב[עריכה]

תנן ההופך את הגלל ברשות הרבים וכו':    וקא סלקא דעתך השתא דרב דאמר קנסינן גופן אטו שבחן הוא הדין דקניס גוף שאינו משביח כגלל אטו גוף המשביח ופרקה רב נחמן גלל קא רמית דבר שיש בו שבח קנסו גופן אטו שבחן אבל גלל דלא משבח כלל קנסו בו. הרשב"א ז"ל.

דבר שיש בו שבח קנסו גופן וכו':    כתבו בתוספות מכאן יש להוכיח דלא גרסינן כל הקודם בהן זכה בהו גבי המצניע וכו'. וקשה למה מוכיחין דוקא לפי זה התירוץ של רב נחמן דאמר דבר שיש בו שבח וכו' אפילו קודם זה התירוץ היו יכולין להוכיח דלא גרסינן גבי המצניע כל הקודם בהן זכה בהן דאי גרסינן ליה וקשה הספר מהצניע לזעירי אלמא דקנסו גופן דהא לא שייך בו שבח אלא ודאי מדלא פריך מינה שמע מינה דלא גרסינן ליה. וי"ל דאי לאו דשני רב נחמן הכי כל שיש בו שבח וכו' מהמצניע לא הייתי יכול להוכיח שהייתי אומר הסברא להיפך דהוה אמינא היכא שאין בו שבח יש לקנוס הגוף יתר לפי שהוציא אותו בחנם וכשהקשה לרב מגלל מכל שכן שהיה לנו לקנוס הגוף כיון שהוציא אותו בחנם כיון שאין בו שבח אבל כשיש בו שבח הייתי אומר שלא נקנוס אלא השבח ולא הגוף שהרי לא הוציא אותו בחנם ולכך לא נקנוס אלא השבח ולא הייתי יכול להוכיח דלא גרסינן כל הקודם בהן זכה בהן גבי המצניע. גליון.

הא גופא קשיא אמרת כל הקודם זכה וכו':    ולא בעי למימר ואסורים משום גזל אגלל ובהא פליג רבי שמעון בן גמליאל דמסתברא במאי דמיירי כל הקודם זכה בדידיה נמי איירי אסורין משום גזל וניחא נמי אמאי לא קאמר כל הקודם זכה בלא רשות ואסורין משום גזל ברשות ואתא רבי שמעון בן גמליאל למימר ואפילו ברשות נמי כל הקודם זכה לפירוש שני דרש"י משום דפשיטא ליה דבחדא מילתא מיירי. הר"ש ז"ל.

הלכה ואין מורין כן:    אף על פי שכל הקודם בהם זכה ושאף בדיני שמים מותר אם בא לישאל אין מורין לו כן בהדיא מפני תיקון העולם. ויש אומרים דדוקא אגופן הוא שאין מורין כן אבל אשבחן מורין וכן עיקר דודאי כך פירוש השמועה דכולי עלמא קנסינן גופן אטו שבחן אלא דלרב אין מורין כן רצה לומר לקנוס גופן אטו שבחן הא לשבחן ודאי לא צריכא אורויי. הרב המאירי ז"ל.

וקתני חייב שהיה לו להזהיר וכו':    הקשו בתוספות כי מוקי לה נמי בשעמד לפוש אמאי חייב הא כיון דאיבעי ליה לאזדהורי וכו'. ויש לומר דנושאי המשאוי המהלכין זה אחר זה האחרון רואה גופו של ראשון המהלך לפניו אבל אינו רואה המשאוי שעליו ובגופו ניכר אי עומד לפוש או לכתף. הרא"ש ז"ל.

והר"ש ז"ל כתב וז"ל אבל עמד לכתף מאי פטור. לפי מה שמפרשים לקמן נראה שאין מעיינין זה בזה אלא בתחילת הילוכן ואם הראשון כשלדא אם כן אין השני פושע אלא ראשון אם עמד לפוש אבל כשעמד לכתף אין הראשון פושע אפילו עמד כשלדא ואינו צריך לדחוק כמו שפירשנו כאן שניכר לו מתי עומד לפוש או לכתף.