שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק א/דף ה

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ה עמוד א[עריכה]

עדים זוממין דממונא הוא וכו'. הוה מצי לשנויי דבדיבורא לא מיירי אף על גב דרחמנא קרייה מעשה. ע"כ תלמידי הר"י.

ליתני תרי גווני שור ליתני שור וכו'. על כרחיך בתם דומיא דתנן רבי עקיבא אומר תם שחבל וכו'. ותימה מה מקשה ושמא דוקא במועדים קא מיירי ולא בתמין. וי"ל דהכי פריך וליתני שור דאזיק שור במועד ושור דאזיק אדם בתם והיינו תרי גווני שור. מהר"י כהן צדק ז"ל.

הא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה. לפירוש רבינו תם ז"ל דמפרש תבריה לגזיזיה משום דאמרינן לקמן כלם כאבות לשלם ממיטב מאי איצטריך למימר תבריה לגזיזיה ואפילו אי לא תבריה לגזיזיה לא מצי למיתני תרי גווני שור דעל כרחך שור דאזיק שור איירי בתם דאי לא אידי ואידי נזק שלם הוא דמשלם כדקאמר לעיל. וי"ל דהכי קאמר ליתני שור דאזיק שור דהיינו בין תם בין מועד ובנזקי אדם אין חילוק כלל ומשני תבריה לגזיזיה דבאדם נמי יש חילוק. ע"כ גליון.

המטמא והמדמע. כתבו בתוספות דהוה מצי למימר דלא תני להו משום דלא מחייב בשוגג. וקשה והרי בושת שאינו חייב בשוגג דאינו חייב בבושת עד שיתכוון. וי"ל דבשלמא בושת מצינו שם בושת בעלמא שחייב בשוגג כגון שנתכוון לבייש את זה ובייש את זה אבל גבי מנסך ומדמע ומטמא לא מצינו בהם חיוב בשוגג כלל. גליון.

אי היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק הוה ליה קנסא. תימה דמה צריך לומר הוה ליה קנסא תיפוק ליה דהוה מדרבנן כיון דלא שמיה היזק ור' אושעיא לא תני אלא דחייבים מדאורייתא. וי"ל כיון דכולן חייבין לא שנא דרבנן ולא שנא דאורייתא. מיהו קשה לי דתיפוק ליה כיון דלא כתיבי באורייתא למה יקרא אב. ע"כ ממהר"י כהן צדק ז"ל.

לימא קסבר רבי חייא היזק שאינו ניכר הוי היזק. וא"ת כי נמי לא שמיה היזק תיקשי דאם כן הוה קנסא וכבר תנא ליה קנסא. י"ל דגבי קנס יש לו לשנות כל הצדדין אבל אי שמיה היזק הא ודאי דלא בא לפרש כל הענינים שאדם יכול להזיק. ועוד אומר מורי ז"ל דאי לא שמיה היזק אלא קנס איצטריך שפיר למיתני דלא הוי בכלל קנסא דתנן כבר דהא לא איירי רק בקנס דאורייתא כגון מפתה וכו' והכא קנסא דרבנן הוא אבל אי שמיה היזק אם כן דאורייתא הוא כשאר נזק ואם כן בכלל נזק הוא. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

וקתני היזק שאינו ניכר. ומכל מקום תנא להו כלהו השלושה וחשבינהו בשלושה משום דהוי שמות מחולקים מידי דהוה שוכר דדינו כשומר חנם או כשומר שכר ואפילו הכי חשיב ליה. אי נמי משום דהא מצריך להו בגיטין. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

תנא מניינא למעוטי דרבי חייא. דהא לעיל דייקי מאי טעמא לא תנא להו אלא משום דלא איירי בהו ולא תננהו כדקאמר לעיל וכן הא דקאמר בסמוך למעוטי מסור ומפגל היינו כדפרישנא דלא תננהו אבל ודאי למעוטי היינו דלא איירי בהו. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

ומפגל. פירוש רש"י ז"ל שחט חטאת לשם שלמים. וקשה למה לא פירש כמו מפגל בעלמא כגון ששחט לאכלו חוץ לזמנו. וי"ל משום דלא תימא כיון דמצויים הרבה זבחים בעזרה הוי כמו אנוס אם שינה שם הזבח קא משמע לן דאדם מועד לעולם. גליון.

וז"ל תוספי תוספות להרא"ש ז"ל מפגל פירש רש"י ז"ל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו. ובפרק הניזקין דתנן הכהנים שפיגלו במקדש מזידים חייבין שוגגים פטורין לא פירש כן אלא פירש כדין פיגול כגון שחשב לאכלו חוץ לזמנו. וי"ל דפירש התם לפי הענין דקתני שוגגים פטורים דלא תימא מה צריך לחשב באכילה ואף על גב דשוגג הוא דסבר שאין הזבח נפטר בכך מכל מקום קרוב למזיד הוא דלמה היה לו לחשב באכילתו דלשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח וכו' ולא קא חשיב לשם זמן אכילתה וזה שחשב באכילה ושנה זמן אכילתו ליחייב קא משמע לן דפטור והכא קא משמע לן בשנוי זבח דלא תימא כיון דמצויים הרבה זבחים בעזרה הוי כמו אנוס אם שנה שם הזבח קא משמע לן דאדם מועד לעולם. כנ"ל. ע"כ.

ואין להקשות אמאי הוכיר כהן והלא שחיטה בזר כשרה ויאמר ישראל שפיגל. וי"ל דלא תמצא שיתחייב בנזק אלא כהן דאלו זר ששחט אין רגילות שישחוט קרבנו אלא בעליו ולא שייך לומר בו שילום ההפסד שאם הפסיד לעצמו הפסיד. גליון.

וז"ל המאירי ז"ל וי"מ דמפגל היינו ששחטו במחשבה חוץ לזמנו שאף על פי שיש בו לאו ואין אדם לוקה ומשלם הרי אינו לוקה אלא על אכילתו אבל לא מצד המחשבה שהרי אין בה מעשה. ע"כ.

וכתוב בגליון וז"ל מפגל מה שפירש רש"י ז"ל ששחט חטאת לשם שלמים (ולא) לשם חטאת או לשם עולה נראה דמילתא דפסיקא נקט דשלמים לא משכח אלא באומר הרי עלי דאלו בהרי זה לא מחייב באחריותן ואין הבעלים נפסדים. ע"כ.

בשלמא מפגל בקדשים לא קא מיירי. הוה מצי למימר טעמא דשייך בתרווייהו משום דפטורי בשוגג ומסור נמי משכח בגוונא טובא בשוגג שהיה סבור שהיה של גוי או גווני אחריני. וכ"מ הא קתני מטמא ומדמע דבשוגג פטור י"ל דכל שכן דלא קתני מסור ומפגל משום דבכלל מטמא ומדמע נינהו. וכי תימא ליתני וקא משמע לן דאפילו בדיבורא היינו שמשני בדיבורא לא קא מיירי. ע"כ גליון.

והוא הדין למסור היכא דלא נתכוון כלל למסור אף על גב דאתמסיר ממונא דהאיך על גרמא דיליה לא משלם כלל ואי חזו דייני דלשבעוהו דלא אכוון לממסר כלל והדברים מוכיחים כמו שטוען מצי לאשבועיה היסת. עד כאן משטה נמצאת מכתיבת יד המחבר והוא הר' מאיר הכהן בר יצחק מסרקסטה ז"ל והיה בשנת ארבעת אלפים ותתקצ"ה ליצירה.

דבורא דאית ביה מעשה הוא. כלומר וכמאן דאמר התם דוקא כשביטל. תמיהא לי אמאי לא תני דיני דגרמי כמד"א דינר לשולחני ושורף שטרותיו של חברו ומזיק שעבודו ואולי כלהו הוו להו בכלל נזק. ואף על גב דרבי חייא תני היזק דלא דמי אהדדי דהיזק הניכר והיזק שאינו ניכר הוי נמי בכלל חד מינייהו אף על גב דהנך בידים והני בגרמי לחוד ושלושים של עבד נמי לא תני דבקטלא לא קא מיירי ושן ועין וראשי אברים נמי בכלל נזק הן וליתא דראשי אברים קנס נינהו ואמאי לא תני להו כדתני כלהו הנך קנסי דכל קנס וקנס ענין לעצמו הוא דלא יליף חד מחבריה וכי הוה סליק אדעתין דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא קנסא הוה ניחא לן כי תנייה רבי חייא אף על גב דתני קנסי טובא וכי אמרינן דשמיה היזק הוה קשיא לן אמאי תנייה דהא תנא ליה נזק וצריך לי עיון. הרשב"א ז"ל.

כולן כאבות. וקשה דמה מדקדק בריש פרק קמא אבות מכלל דאיכא תולדות שמא קרי להו אבות דכלן כאבות לשלם ממיטב כדהכא. ונראה לי דהכי קאמר אבות מכלל דאיכא תולדות דאי ליכא תולדות כלל אם כן אמאי קרי ליה אבות ליתני סתם ארבעה נזיקין השור וכו' משלם ממיטב. ע"כ. מהר"י כהן צדק ז"ל.

אמר אביי אתיא תחת נתינה וכו'. פירש רש"י תחת נתינה וכו' בכולהו כתיב או תחת וגמרינן תחת תחת משור המועד דכתיב שור תחת השור ומה התם ממיטב דגמר משן ורגל דכתיב ביה מיטב. ותמיהא לי ומנא לן דבשור דכתיב ביה תחת משלם ממיטב אי לאו דגמרינן משן ורגל דכתיב ביה מיטב ובההוא לא כתיב תחת. ונראה לי הפירוש הנכון מה שפירש רבינו חננאל ז"ל שכן לפירושו עשה יסוד דברי אביי "ישלם" ומשור אתו כלהו וז"ל שפירושו מצאנו בפירוש בשן ורגל דכתיב וביער בשדה אחר מיטב שדהו וכו' ישלם וגמרינן מיניה דכל מקום דכתיב לשון תשלומין הוא ממיטב בשור כתיב שלם ישלם שור תחת השור בבור כתיב בעל הבור ישלם במבעה כתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה בהבער כתיב שלם ישלם המבעיר בשומר חנם כתיב ישלם שנים לרעהו בשומר שכר כתיב ישלם לבעליו בשואל כתיב ישלם שוכר או כשומר שכר או כשומר חנם גנב חיים שנים ישלם תשלומי ארבעה וחמשה כתיב חמשה בקר ישלם תחת השור וכו' בגזלן כתיב ושלם אותו בראשו ולמד עוד מי שאין כתוב בו תשלומין בתחת תחת. כתיב בנזקי שור שלם ישלם שור תחת השור מה תשלומי שור כתיב ביה תחת והוא ממיטב אף כל היכא דכתיב ביה תחת ממיטב הוא וילפינן מיניה הנזקין דכתיב עין תחת עין והעדים זוממין בכלל צער חבורה תתת חבורה וילף מיניה האונס דכתיב ונתן האיש השוכב וכו' תחת אשר עינה וכו' ותו ילפינן אחריני מהאונס מה אונס דכתיב ביה נתינה תחת כסף ומשלם ממיטב אף כל היכא דכתיב נתינה או כסף משלם ממיטב וילפינן מינה המפתה דכתיב ביה כסף ישקול ומוציא שם רע דכתיב וענשו אותו מאה כסף רפוי ושבת דכתיב בהו רק שבתו יתן וכו' ע"כ. וקשה לי אביי אמאי לא נקט להו כסדר ולימא אתיא ישלם תחת כסף נתינה ומכל מקום לפירוש רש"י ז"ל כלהו אתיין לבד מעדים זוממין דלא כתיב בהו חד מהני. הרשב"א ז"ל.

אתיא תחת נתינה וכו'. פירש בקונטרס דבושת נפיק מתחת אשר עינה דאיכא בושת ופגם. והקשה הר"ר אשר דבסוף אלו הן הנשרפין אמרינן דכהן אונן שעבד חלל ודרשינן ליה מן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל ופריך ונילף חילול חילול מתרומה ומשני דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזירה שוה בושת ופגם נמי דאתי מן הכלל לא ילפינן בגזירה שוה. וצריך עיון. מהר"י כהן צדק ז"ל.

כתבו בתוספות בד"ה תחת נתינה ועדים זוממין פירש רש"י ז"ל דכתיב בהו נפש בנפש וריב"א פירש דלא צריכי להאי קרא שהם תלויים באחרים כמו שרצו לחייב אחרים ממיטב הם יתחייבו ממיטב או אם העידו דחייב לפלוני מנה דדינו בזיבורית יתחייבו בזיבורית. תוספי הרא"ש ז"ל. אמנם לפירושו אם היו מעידים על תם שהזיק או על ב"ח והוזמו אין משלמין ממיטב וזה דוחק. ע"כ תוספות רבינו ישעיה.

והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל מה שנאמר כאן לדעתי אינו אלא כשרצו להפסיד מעות ואין להם מעות לשלם משלמין ממיטב אבל כל שבאו להפסיד זיבורית אינו משלם מיטב וכן כתבו גדולי המפרשים. ע"כ.

ישלם כסף. הקשה ר"מ למה צריך גזירה שוה מכסף לאונס לא צריך דגמרינן תחת אשר עינה מתחת שור המועד דכתיב שלם ישלם שור תחת השור ומפתה אתי מכמוהר הבתולות ובמוציא שם רע כתיב נתינה וענשו אותו מאה כסף. ותירץ דלמוציא שם רע איצטריך גזירה שוה לכסף דנתינה דהתם לא קיימא אמשלם אלא אבית דין כלומר ונתנו בית דין לאבי הנערה וגזירה שוה לא נתקבלה אלא היכא דכתיב אמשלם. הרא"ש ז"ל.

וז"ל גליון תוספות אומר הר"ם דגזירה שוה דבסף לא איצטריך לאונס ומפתה דהא כתיב באונס תחת וכתיב נמי ונתן ומפתה גמרינן מיניה לכל מילי ולא איצטריך אלא למוציא שם רע ואף על גב דכתיב ביה נמי ונתנו ההוא ונתנו קאי אבית דין ולא אמוציא שם רע. ונראה דאיצטריך גזירה שוה דכסף לכל הנהו דכתיב בהו נתינה דנתינה לא כתיב בשן ורגל אלא גמרינן נתינה מיתן לאדוניו וגבי ההוא נתינה כתיב כסף וכתיב נמי כסף אצל ישלם. אבל אכתי קשה לשתוק מגזירה שוה דכסף או דתחת דאונס ומפתה אלא נראה כמו שתירץ מהר"ם. ע"כ.

מאי קאמר. מסופק היה לפרש לא הרי דאף על גב דבכמה מקומות תנא לא הרי זה כהרי זה התם מסיים במילתיה הצד השוה אבל הכא לא תנא ליה אלא בסיפא גבי בור. ע"כ. רבינו ישעיה ז"ל.

מאי קאמר. פירשו בתוספות משום דלא מצי לפרושי האי כשאר לא ראי שבתלמוד וכו'. וקשה ולמה חזר ואמר פעם שנייה מאי קאמר. וי"ל שכך דעת התלמוד דאיכא למימר חדא מחדא הוי שלא כדרך התלמוד אבל חדא מתרתי הוי כדרך התלמוד על זה הקשה פעם שנית לומר שגם חדא מתרתי הוי שלא כדרך התלמוד. גליון.

מאי קאמר. קצת קשה מאי פריך אי ידע לפירכיה דלעיל ואי לא ידע מאי משני הלא לא תירץ כלום. ודוחק לומר שתירץ לו אך שלא רצה להאריך כאן לפי שכבר פירשה למעלה ואפילו אם נאמר שקצר כאן אבל אמת שתירץ לו יפה פירוש המשנה סוף סוף קשה מה שחוזר ומקשה על סיפא מאי קאמר והלא כבר תירץ לו ואפילו אם נפרש דבסיפא דוקא קשיא ליה משום דמוכחא שאין זה לא הרי כמו שאר לא הרי שבתלמוד בפירוש ר"י במתניתין אם כן נצטרך לומר דברישא לא תירץ לו האמת דשני לא אתי מראשון אלא תירץ לו בסתם הצריכות שאין בזה מה שאין בזה והיה סבור המקשה דלעולם ראשון משני יש ללמוד כמו שמשמע בשאר מקומות לכך כשמגיע לסיפא הקשה לו. וזה דוחק לומר שהמתרץ הראשון לא פירש לו כל הצריכות ועוד איך היה זה שמתרץ ראשון לא תירץ קושיא שנייה.

לכך נראה דלעולם ידע הפירוש אלא שמקשה לו מאי קאמר שאינן דומין ומה בכך שאינן דומין ותירץ לו רב זביד שהיה קשה לתנא דהיה לנו ללמוד שני מראשון ופירש לו הכל. ושוב אותו מקשה שהקשה לרב זביד לא היה קשה לו יותר אסיפא ואותו שהקשה לרב משרשיא ולדידיה לא הוה קשה ארישא דידע שהיה קשה לתנא דהוה לן למילף חד מחבריה אך שהיה מפרש כמו בעלמא דהוה לן למילף ראשון משני לכך אסיפא קשה לו דלא דמי לעלמא ותירץ לו רב משרשיא ודאי דלא דמי לעלמא. ע"כ גליון אחר.

ותיתי אידך. פירש בקונטרס במה מצינו. ולא פירש בק"ו שאם היה בק"ו אם כן לא היה צריך לחזור התנא ולא הרי המבעה כהרי השור. ע"כ. גליון.

חדא מחדא לא אתיא. כתב ר"ם תמהני מה שפירש רש"י ז"ל לשמואל לא אתי מבעה משור שכן כוונתו להזיק והא אסיקנא לעיל תנא שור לרגלו ולרב נמי פירש דלא אתי משור שכן כוונתו להזיק ולדידיה נמי אסיקנא לעיל תנא שור וכל מילי דשור והוה ליה לתרץ לשמואל שכן היזיקו מצוי ולרב שמשלם אדם הכופר. תוספי הרא"ש ז"ל.

וכתב הרב שמואל הלוי ן' חכם ז"ל וזה לשונו בפירושי רש"י שלנו לא כתיב הכי אלא זה לשון רש"י ז"ל לא אתיא כדמפרש לעיל רב לטעמיה ושמואל לטעמיה ולפי זה לא קשה מידי מיהו גבי ותיתי אש מינייהו נראה זו הקושיא כדברי רש"י ז"ל. וי"ל דלא דק. אי נמי יש לומר דק דלא הדרינן מתנא שור לקרנו אלא משום קושיא וליתנייה לרגל בהדיא ופירכא דכופר אליבא דרב עבדינן לה כי הוי מבעה דזה אדם למד משור ולא משכח פירכא אחריתי אבל כי אמר תיתי מתרתי שור ואדם הוו מלמדין ואש הוי למד שפיר פרכינן מה לקרן שכן מכוון להזיק דומיא דפירכיה דשמואל. דוק ותשכח. וז"ל גליון חדא מתרתי. פירשו ז"ל לשמואל מה לקרן שכן כוונתו להזיק תאמר באש שאין כוונתו להזיק וכו'. וקשה והרי לשמואל תנא שור לרגלו. וי"ל שלדעת רש"י ז"ל שרצה לפרש לפי קס"ד דלעיל אליבא דרב יהודה דשמואל תנא שור לקרנו. אבל קשה גבי חדא בחדא פירש רש"י מה מצינו וגבי חדא מתרתי לא פירש מה מצינו אם כן משמע שרצה לומר שלומד מק"ו והיאך תעשה ק"ו ללמוד אש מקרן ושן. על כן נראה שזה היה דעת רש"י שהזכיר קרן דמקרן תוכל לעשות הק"ו ומה קרן שיש בה תמות שמשלם חצי נזק חייב אש לא כל שכן ולכן לא פירש מה מצינו לפי שהיה דעתו בשביל הק"ו. עוד פירש רש"י ז"ל דהכי פרכינן מה לקרן שכן כוונתה להזיק.

וא"ת למה לא אמר אליבא דשמואל מה לשור שכן משלם הכופר תאמר באש שכן אינו משלם הכופר. וי"ל דאיכא למימר היא גופה נילף דאש יהיה משלם כופר לפיכך לא עשה ממנו פירכא. וכי תימא דלא מצינו למימר דאש ישלם הכופר דדרשינן עליו ולא על האש. ליתא דהני מילי דדרשינן מיעוט דמעליו ולא על האש היינו היכא דכתיב אש אבל כל זמן דלא כתיב אש נילף משור דישלם כופר שיהיה דינו כמלמד הילכך לא עשה ממנו פירכא. וקשה אם כן לפי זה מאי קאמר מה לאדם שכן חייב בארבעה דברים היא גופה נילף שיהא חייב בארבעה דברים. וי"ל דבושת ליכא באש כלל דבושת אינו חייב עד שיתכוון.

וא"ת לרב למה לא עשה פירכא מה לשור שכן משלם כופר. יש לומר דאיכא למימר היא גופה נילף כמו שתירצנו אליבא דשמואל. ועוד יש לומר דלכך פרכינן מה לשור שאין כוונתו להזיק לומר לך דלא מצינו למפרך שכן משלם כופר דשור אינו משלם כופר אלא אם כן כוונתו להרוג את האדם. ואם תקשה מטעם כופר אתה צריך לומר תאמר באש שאין כוונתו להזיק ואז לא תוכל לומר שן יוכיח שאין כוונתו להזיק שהרי מצינו כוונה בשן מתוך הנאתה מתכוונת להנות ומתכוונת להזיק וכיון שבאת מכח סברא לא תוכל לומר הוא גופה נילף דבשלמא כשאתה בא מכת הדין אתה יכול לומר היא גופה נילף אבל כשאתה בא מכח סברא לא תוכל לומר היא גופה נילף. גליון.

מה שפירש רש"י ז"ל דפרכינן מה לאדם שכן חייב בארבעה דברים למאן דאמר אשו משום חציו לא שייכא הך פירכא דאש נמי כדין אדם הוא ואיכא למיפרך מה לאדם שכן נזקי גופו ולמאן דאמר אשו משום ממונו שייכא הך פירכא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

אמר רבא כלהו כי שדית בור אתיא לבר מקרן. כלומר מבור וחד מינייהו אתיא כלהו אבל אין לפרש דכי שדית בור בכלהו כי הדדי קאמר כגון מבור וקרן ושן ורגל ואדם אתי אש ומבור וקרן ואדם ושן ואש אתי רגל וכן כלם דאם כן הוי מצי למימר נמי כלהו כי שדית קרן בינייהו אתיא לבר מבור כדתנן לא זה וזה שדרכו לילך ולהזיק. תוספות שאנץ.


דף ה עמוד ב[עריכה]

כלהו כי שדית בור בינייהו. מה שפירש רש"י ז"ל דכי ילפינן שור מבור ואש ופרכינן מה לאש שכן מועדת לאכול בין שראוי בין שאינו ראוי אמרינן בור יוכיח שאינו מועד לשאינו ראוי לו ומאי ניהו אדם יש להקשות מאי חומרא דאש הא איהו נמי פטור באדם מן המיתה למאן דאמר אשו משום חצט. וצריך עיון לקמן. ע"כ גליון.

מה שפירש רש"י ז"ל דמבור ואש לא אתי רגל ואדם אלא בפלגא דינא דכי אמרת אש תוכיח ליכא למיפרך מה לאש מידי. מורי הרב הקשה אמאי לא פריך הכי מה לאש שכן כח אחר מעורב בו ואתי רגל ואדם בהצד השוה. ופירש דכל דבר שיש בו רוח חיים הוי כח אחר מעורב בו ועד כאן לא פריך מה לאש שכן כח אחר מעורב בה אלא אאבנו ומשאו ולא על דבר שיש בו רוח חיים. והא דפריך לקמן מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו אש תוכיח הוה מצי לשנויי שור יוכיח אף על פי שכח אחר מעורב בו אלא משום הכי נקט אש דמינכר באש דכח אחר מעורב בו טפי מבשור. וכן לקמן גבי בור המתגלגל דפריך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר בהני שור יוכיח הוא הדין דהוה מצי למימר אש תוכיח כמו שפירש ר"י כאן שאין מעשיו גרמו לו אלא משום דבשור מינכר בהדיא דאין מעשיו גרמו לו טפי מבאש. מהר"י כהן צדק ז"ל.

מה שפירש רש"י ז"ל דגבי שן איכא למיפרך האי פירכא דשן אינה מועדת לאכול אלא דבר הראוי לה וכו'. כמה קושיות יש לפירושו דקאמר תאמר בשן דאי לא כתיבא לא אתיא דאינה מועדת לשאינו ראוי לה והא אי לא כתיבא מהיכא תיתי דלא תהיה מועדת לכל דבר כמו אש דאתיא מיניה. ע"כ. רבינו ישעיה ז"ל.

אמר רבא וכלהו כי שדית בור בינייהו וכו'. פירש רש"י ז"ל דהא מכל תרי מינייהו לא הוו אתו לא קרן ולא בור. וקשה והרי גם שן לא אתי מינייהו דמה לכלהו שכן אוכלין כל דבר תאמר בשן שאינו אוכל אלא דבר הראוי. וי"ל אם כן יאמר כי שדית שן בינייהו הוו אתי כלהו. עוד פירש רש"י ז"ל ואי נקט אש בהדי קרן לא אתי שן ובור מינייהו. וקשה לפירוש התוספות דשן לא תמצא דבר שאינו ראוי בור אם כן יאמר קרן ואש ואתי כלהו לבר מבור. וי"ל משום הכי נקט התלמוד כי שדית בור וכו' לבר מקרן משום דקרן נמי נוכל ללמוד מהם למאן דאמר קרן עדיפא ולא תוכל להקשות שכן מועדין שגם קרן עדיף שבחזקת שימור קיימי אבל בור לא אתי כלל דהא אין דרכו לילך ולהזיק.

עוד פירש רש"י ז"ל ואי נקט קרן בהדי אש לא אתי שן ובור מינייהו ובשן פירש דכי פרכינן מה לאש שכן אוכלת כל דבר אז לא תוכל לומר קרן יוכיח. וקשה למה לא פירש כן גבי בור שאינה אוכלת כל דבר דהא פטר בו אדם כמו שפירש הוא בעצמו לעיל ולמה לא פירש גבי בור שכן דרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור. וי"ל היכא דכתיב בור בהדיא בתורה איכא למימר שפטר בו אדם אבל היכא דבעינן למילף בור נילף ליה לגמרי שיתחייב אף על אדם לפיכך פירש הטעם בבור לפי שאין דרכו לילך ולהזיק. התוספות הקשו על פירוש רש"י ז"ל שאין ראוי בשן וגם הקשה על מה שפירש דאדם אינו ראוי לבור ואמרו חדא דלא פטרינן אדם אלא ממיתה ולא מניזקין.

ונראה למורי הרב ליישב פירוש רש"י ז"ל דדעתו דשן אין דרכו לאכול כל דבר היינו דאינו רגיל לאכול כל דבר שאין רגילות השן לאכול כלים וכן אין רגילות שאדם יפול בבור משום דהוי ליה לעיוני לפיכך אין בעל הבור חייב על מיתתו אבל על נזקו חייב דרגילות הוא דאדם יהא נתקל בבור. עוד כתוב בתוספות אך מה שפירש בור יוכיח שאינו מועד לדבר שאינו ראוי לו כמו אדם קשה וכו'. וא"ת ולמה לא אמר בור תשעה יוכיח דאינו חייב על מיתת השור וחייב על נזקיו והיינו שאינו מועד על דבר שאינו ראוי והוי בין אליבא דר' יהודה בין אליבא דרבנן. וי"ל דהא דאינו חייב על מיתת שור בבור תשעה לאו משום דחשיב מיתת השור אינו ראוי בבור תשעה אלא משום שאין בו כדי להמית. הרב ר' ישראל ז"ל.

עוד תירץ מורי הרב שאין לעשות מבור תשעה יוכיח לענין שיהא חשוב מיתת השור אינו ראוי דעיקר הלימוד אנו עושין מנזקין אם תעשה מבור תשעה יוכיח שפטר בו מיתת השור והוי אינו ראוי אין זה מטעם שאינו ראוי שהרי בנזקי השור חייב בור תשעה וראוי הוא לענין ניזקין על כן הזכירו התוספות נזקין שאמרו דלא פטר אדם אלא ממיתה ולא מנזקין כוונו בזה שאין לעשות מיתת השור אינו ראוי בבור תשעה דהא חייב בנזקין. ע"כ. עוד הקשו בתוספות וכי משום דפטר אדם חשוב אינו ראוי והלא באש פטר בו נמי טמון. פירוש אף על פי שהוא ראוי אלא ודאי אדם ראוי הוא ואפילו הכי פטור הבור מאדם. כך דעת התוספות.

ותימה מה ראיה מביאים דאדם ראוי מטמון דילמא הא דקאמר כי שדית בור בינייהו ובעי למילף שן מבור ואש היינו אליבא דרבי יהודה דמחייב אש בטמון. וי"ל שדעת התוספות מדרבי יהודה נשמע לרבנן דעל כרחך הא דמחייב רבי יהודה אש בטמון לאו משום דחשיב ליה ראוי אלא מכח הפסוק כדלקמן לרבנן נמי הא דפטרי אש בטמון לאו משום דחשיבי ליה אינו ראוי אלא מכח הפסוק כדלקמן אדם נמי לרבנן הא דפטור אדם בבור אינו מטעם שאינו ראוי דלעולם חשבינן ליה ראוי אלא מכח הפסוק שור ולא אדם. וקשה נימא דרבי יהודה ורבנן בהא פליגי דרבי יהודה דמחייב אש בטמון משום דחשיב ליה ראוי ולרבנן דפטרי אש בטמון חשבי ליה אינו ראוי אם כן מודה רבי יהודה דהך דכתוב דפטור אינו ראוי ואמאי קאמר דאליבא דרבי יהודה לא משכח אינו ראוי בבור והא משכח אדם לפירוש הקונטרס אלא ודאי אדם ראוי הוא והדרא קושיא לדוכתיה ע"פ הקונטרס. גליון.

כתבו בתוספות דאדם נמי חשוב ראוי וכו'. אבל כלים וכו'. ולפי זה אין לפרש כמו שפירש הקונטרס מה לאש שכן מועדת לאכול אף שאין ראוי לה תאמר בשן וכו' דאם כן ליכא למימר בור יוכיח לרבי יהודה אם לא שנאמר דרבא לא קאמר כלהו כי שדית בור אלא אליבא דרבנן. עד כאן גליון תוספות.

וכתוב בשיטה על זה וז"ל דאם כן ליכא למימר בור יוכיח וכו'. קשה דמשמע דלפירוש רש"י ז"ל לכי שדית וילפינן שן מבור ואש אמרינן שפיר בור יוכיח לרבי יהודה והלא לכל הפירושים לא תוכל לומר כי שדית בור בינייהו למילף שן מבור ואש דמה לבור ואש שכן חייב בהן כלים תאמר בשן שפטר בו כלים כדלקמן. וי"ל כיון שאתה בא לעשות פירכא זו מכח הדין שיש בזה מה שאין בזה איני יכול לומר היא גופה נילף שיהא שן חייב בכלים וכי תימא אין דרך שן לאכול כלים הא אשכחן לקמן גבי ההיא גדיא דפלסיה לסלא. אבל לפי מה שהביא גליון תוספות מה שפירש רש"י ז"ל דאיכא למיפרך מה לאש שכן מועדת לאכול בין דבר הראוי ובין דבר שאינו ראוי תאמר בשן אז אין לומר בור יוכיח. ע"כ.

קשיא לי אדם ושן ורגל היכי אתו מקרן ובור ואימא שיהו תמין מתחילתן כקרן. וי"ל כיון שהזיקן מצוי במועד דשור ממועדת דידיה ילפינן בצד השוה ולא מתמות דידיה. הראב"ד ז"ל. וא"ת והיכי אתו כלהו מבור ואש מה לבור ואש שכן מעשיו גרמו לו וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דאם בא האש לרשותו ממילא כגון שהביאו כלב בחררה או הביאו גוי שם והניחו ברשותו והלך לו הגוי והכלב וזכה בו בעל הבית והלך האש ברוח מצויה והזיק חייב אף על פי שאין מעשיו גרמו לו.

ועוד יש לומר דאש לא חשיב מעשיו גרמו לו שהרוח מסייעו. ולפי טעם זה הוה מצי למימר גבי אבנו וסכינו מה לבור שכן מעשיו גרמו לה אלא דעדיפא מיניה קאמר והא נמי בכלל דפריך מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו שנעשה ההיזק והבור בלא כח אמר דאי הוה אמר מעשיו גרמו לו הוה משמע ההיזק ולא הבור. וגבי בורו המתגלגל לנקוט לישנא דכח אחר. וי"ל דאי הוה נקיט התם מה לבור שכן אין כח וכו' כמו שכתוב בתוספות לקמן. ועוד דלא מקרי כח אחר מה שמתגלגל ברגלי אדם דהיינו מעשה אדם ולא שייך האי לישנא אלא באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח ואין בו כח גמור כל כך. תוספות שאנץ.

כלהו כי שדית וכו'. איכא לפרושי דכלהו אתיין מכל תרי כי הוי בור חד מינייהו. אי נמי לאו למימרא דכי שדית בור בין כל חדא מינייהו אתו כלהו מכל תרי ותרי אלא מהני תרין ובלבד שיהיה בור חד מינייהו ואיכא נמי דאתיא חדא מחדא כרגל דאתיא מאש מק"ו ומה אש שאין היזקו מצוי ואין בו רוח חיים ואין דרכו לילך ולהזיק אלא בכח אחר חייב ק"ו לרגל שהרי רגל היזקו מצוי ויש בו רוח חיים ודרכו לילך בלא כח אחר. הרשב"א ז"ל.

ואם תאמר אדרבא איכא למיפרך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו שהגמרא לחומרא נקיט להו בסמוך גבי אבנו וסכינו וכו'. דאמרי היכי דמי אי בהדי דקא אזיל וכו' אלמא כח אחר מעורב בו הוה חומר באש ולא מחייב עליו וכן נמי שנינו לא זה וזה שדרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור. וי"ל דכיון דבור קל מאש שאין דרכו לילך ולהזיק ואש דרכו לילך ולהזיק אתי אש מבור דלא חשיבא הך פירכא דכח אחר כנגד קולא דבור אבל בהני דכל קולי דבור איתנהו בהו דבתר דנייחי אין דרכו לילך ולהזיק כמו בור שאין דרכו לילך ולהזיק חשיבא הך פירכא דהואיל ומתחילה על ידי כח אחר נעשה פה בור ולא הזיקו במקום שהניחם אין לחייבם לדמותם לבור שמזיק במקום שעשאו. ע"כ מתוספות הרב ר' ישעיה ז"ל.

והרשב"א ז"ל תירץ וז"ל הא ליתא דבכח אחר מעורב בו אינו חומרא לגבי בעלי חיים שדרכן לילך ולהזיק מעצמן בלא כח אחר אלא לגבי אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ולומר שאף על פי שהאש אינו מזיק במקום שהבעירה בעל התקלה מכל מקום שמירתה עליו לפי שבשעה שהוא מדליקה מיד עשוי כח להתערב בו וכן אבנו וסכינו נמי אף על פי שהניחן ברשותו היה לו ליזהר בשמירתן שאף הן מיד בשעת הנחתן כח אחר מצוי להתערב בהן להפילן ולהזיק וכי נקט במשנתנו חומר באש מבבור לא נקיט משום חומר כח אחר המתערב בו אלא משום שדרכו לילך ולהזיק דמכל מקום מזיק הוא חוץ ממקום הנחתו מה שאין כן בבור שאין דרכו לילך ולהזיק וכדתניא נמי לקמן בברייתא חומר באש מבבור שדרכו לילך ולהזיק ולא קאמר שכח אחר מעורב בו דמה זו לענין בור אדרבא קל הוא באש שאינו מזיק אלא בכח אחר ואלו הבור הזיקו בלא כח אחר ולפיכך אבנו וסכינו כשהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה כשבאנו לדון ולעשות אותן בור לבתר דנייחי והפקירן הקשו לא דמי לבור דמה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו ונעשה בורו בלא כח אחר תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן כלומר שלא נעשה בורו מכוחו לבד אלא עם כח אחר שנתערב בהן וכשחזרנו אש תוכיח השיבו מה לאש ואדרבה קל הוא זה אלא שאני אש שעם אותו כח אחר דרכו לילך ולהזיק ואף על פי שאין הכל מבעל התקלה היה לו להזהר לפי שכח אחר מצוי להתערב בו עם הנחתו מיד כנ"ל.

אלא דקשיא לי דאם כן כשאתה בא לדון מבור וחדא מאידך על האש לא אתיא דאיכא למימר מה לאינך שאין כח אחר מעורב בהן. ואפשר כיון דכח אחר מעורב יש בו קצת קולא וחומרא לפי המקומות כמו שאמרנו לא פרכינן והוא הדין דאתו שן ואדם מאש וכענין זה שאמרנו דאינהו נמי אתו מאש מק"ו. וא"ת אם כן למה אנו צריכין להטיל בור בינייהו דהא כי שדית בור בינייהו לאו כלהו אתו מינייהו דהא מפקת קרן והרי מאש לחודיה אתו כלהו נמי חוץ מקרן ולמאן דאמר קרן עדיפא אף קרן אתיא מאש. יש לומר דרבא הכי קאמר מתרי במה הצד לא אתו אלא אם כן שדית בור בינייהו. אי נמי התם אתו כלהו בר מקרן ולמאן דאמר קרן עדיפא אתו כלהו ואפילו קרן אבל מאש לחודיה לא אתא לעולם כלהו דהא איכא בור דלא אתי מיניה. ושן אתי מבור ורגל מה מצינו ברגל אף אני אביא שן דמאי פרכת מה לרגל שהזיקו מצוי בור יוכיח מה לבור שתחילת עשייתו לנזק רגל יוכיח דאתי מבור ואש מה מצינו בבור אף אני אביא את השן מאי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק מה שאין כן בשן אש יוכיח שאין תחילת עשייתו לנזק שזה מדליקו בתוך רשותו לצרכו והלכה חוץ מרשותו והזיקה וכדאיתא לקמן בהדיא בברייתא דלא קרינן אש תחילת עשייתו לנזק וכדתניא חומר בבור מבאש וכו' מאי פרכת מה לאש שמועדת לאכול בין דבר הראוי בין דבר שאינו ראוי בור יוכיח שאינו ראוי לאכול דבר שאינו ראוי דהיינו כלים ואליבא דרבנן דפטרי כלים בבור.

ועוד נראה לי אש דמועדת לאכול את שאינו ראוי לה חומר הוא בלבד שהחמירה תורה עליו באש לחייב בעל התקלה אפילו על נזקי מה שאין ראוי לה ככלים ואבנים כמה שהחמירה בשור לשלם את הכופר ושלושים של עבד וליאסר בהנאה לאחר גמר דינו מה שלא חייבה כן בשאר הנזקין ואין אלו מדות וכחות שיתחייב בעל התקלה מחמת כך ואין דין תשלומי נזק תלוי בכך ועל כן לא שנאם במשנתינו בכלל כחות הנזקין שאותן הן כחות ומדות שהחיוב ופטור תלוי בהן ולפיכך אין מקשין המדות כשאנו באין לדון מן הבור והאש והשאר או מן השור והבור ואדרבא אם באנו ללמוד את השן מן האש היה לנו לומר שהוא חייב על דבר שאינו ראוי לו כדבר שראוי לו אם היה באפשר למצוא אותו באש אלא שאינו נמצא שאלו הזיקה השן אם אין הנאה להזיקה לא הויא תולדה דשן אלא תולדה דקרן וחייב על התם חצי נזק ועל המועד נזק שלם ובין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים וזה נראה ברור.

אלא דקשיא לי מדאמרינן לעיל לרב דאמר מבעה זה אדם מאי לא ראי זה כראי זה הכי קאמר לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי אדם שאין משלם את הכופר ולא ראי אדם שמשלם ארבעה דברים כראי השור והנה שבא לבנות ולסתור את הדין מן החומרות אף על פי שהם מדות וכחות כשאר שבמתניתין. ונראה לי דכיון דסבר רב דתנא דמתניתין תנא שור וכל מילי דשור דהיינו שן וקרן ורגל ותנא נמי אדם וכל מילי דאדם על כרחך לא אפשר לפרושי לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור במדות וכחות דכל דיש בזה יש בזה שהשור והאדם יש בהן רוח חיים ויש הנאה להזיקם ודרכם לילך ולהזיק ואין בכלל זה שאינו בכלל זה ולפיכך אי אפשר לו לפרושי לא ראי ולא ראי ששנינו בהם אלא להלכותיהן ולומר מדאיצטריך קרא למכתב תרווייהו משום הלכותיהן. כן נראה לי.

וקשיא לי היאך אתו כלהו מבור ושן אי נמי מבור ורגל שהרי הבור חייב בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד והשן אינו חייב אלא ברשות היחיד וכשאתה בא לחייב את השן מביניהם וכן נמי את הרגל מבין הבור והשן היאך תחייבנו ברשות היחיד בשן או אפילו ברשות הרבים בבור והא ליתא דמכל מקום אמרינן דחיובא מביניא נפיק אלא ודאי איצטריך למכתבינהו להלכותיהן וכדאמר רבא בהדיא.

ואם תאמר היאך אתי מאש ובור דהא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שמעשיו גרמו לו. נראה לי דלא שייך למימר דמעשיו גרמו לו אלא במה שתחילת מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו גרמו שהרי לא נקרא מזיק עד לאחר שכלו מעשיו ולאחר זמן כאש שאין תחילת עשייתו לנזק כדאיתא לקמן בברייתא. ואף על גב דבור המתגלגל דבסמוך קרי ליה תחילת עשייתו לנזק וכשבא לדונו מבורו בעלמא פריך מה לבור שכן מעשיו מוכיחין שגרמה לו דאלמא תחילת עשייתו לנזק ומעשיו גרמו לו אינם תלויים זה בזה. לא היא דאפשר דתחילתו לנזק שאין מעשיו גורמין אבל אי אפשר לקרות מעשיו גורמין לו אלא במה שתחילתה לנזק. ועוד דהתם נקרא תחילתו לנזק כשהניחו ברשות הרבים ואם ניזוקו בו במקום הנחתו קרינן ביה תחילת עשייתו לנזק וכן מעשיו גרמו לו אבל כשגלגלוהו רגלי אדם או רגלי בהמה והוזקו שלא במקום הנחתן ליכא למימר בכי הא מעשיו גרמו שהרי לא הזיקו במקום שהיו שם מעשיו כלומר במקום הנחתו כנ"ל. ע"כ לשונו. ולמאן דאמר קרן עדיפא הא תריצנא לעיל דעל רב יהודה קאמר. הראב"ד ז"ל.

שכן מועדין מתחילתן. אין לפרש לשלם נזק שלם דאם כן קרן נמי כיון דלא הוה כתיב הוה ילפינן נזק שלם אפילו בפעם ראשונה. ואין לפרש הכי אי כתיב תמות ולא כתיב מועדות לא הוה ילפינן מועדות מביניא דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן מה שאין כן בקרן ולמאן דאמר קרן עדיפא אפילו קרן אתי דין מועדות. הא ליתא דאם כן מאי קאמר דכתביה לחלק בין תמות למועדות והלא תמות כבר כתבוה ומועדת למה כתב ונילף לה מביניא כדאמרן אלא מפרש רבינו תם וכו'. תוספות שאנץ.

והקשה רבינו לפירוש רבינו תם והא רב פפא ורב הונא דפליגי לקמן בשוורים אי בחזקת שימור קיימי אי לאו תלמידי דרבא הוו והיאך היה מסופק רבא במילתיה במחלוקתם. ועוד מהו לשון קרן עדיפא מאי עדיפותיה משאר מזיקין הרי אף הם רגילין להזיק דאי משום דכוונתו להזיק הרי כל אחד מהם יש לו כחו ודוגמתה כלם. ואומר הרב רבינו דוד דרבא קאי אתרי לישני דרב יהודה רביה וללישנא קמא דאמר רב יהודה לעיל לא ראי השן שאין כוונתה להזיק כראי הקרן שכוונתה להזיק ואין לחייבו דלאו פושע הוא דקשה לשמרו הוא דאמר רבא הכא דקרן לא אתיא דמה להנך שכן מועדין מתחילתן כלומר מיום לידתן הן עושין ההיזק השן אוכלת והרגל מהלכת ואין היזקן בא בכח וקל לשמרן ופושע הבעל שלא שמרן תאמר בקרן שאינו מועד עד שהוא גדול כח ואין קל לשמרם ולאו פושע הוא. ולמאן דאמר אדרבה קרן עדיפא היינו ללישנא בתרא דרב יהודה דאמר אדרבה קרן עדיפא דמשום דכוונתה להזיק יש לחייב יותר משן דכל שכן דפושע הוא דהיה לו לשום לב לשמרו אפילו קרן נמי אתיא.

ואי קשיא אמאי לא קאמר לבד משן דללישנא קמא דרב יהודה לא אתיא שן מינייהו דכיון דיש הנאה להיזקה אינה קלה לשמרה ולאו פושע הוא ולא מחייב דהכי אמר רב יהודה לא ראי הקרן דאין הנאה להיזקה כראי השן שיש הנאה להיזקה. ואומר רבי דלמאי דפרישנא במתניתין ניחא דמשום הכי לא תני ולא ראי האש משום דכיון דאין בו רוח חיים קל הוא מהני דלעיל ואתו מיניה ניחא דודאי ברישא אמרינן לא ראי קרן כראי השן דיש הנאה להיזקה ואינו פושע דכל כמה דלא כתיב אלא קרן יש לומר דסברא זו דשן חשובה לפטור אותה אבל לפי האמת כי כתיבי כלהו אפילו לא הוה כתיבא שן אתיא מבור וחד מינייהו דאין סברא זו דיש הנאה להיזקה חשובה לפטור אותה דהא במתניתין אמרינן דמאש אתי לכל הפחות חד מהני או קרן או שן דמשום הכי לא תני לא הרי האש והיינו מסתמא שן דסברא דיש הנאה להיזקה לא חשיבא לפטרה אבל קרן לא אתא ללישנא קמא דרב יהודה דמדמינן לה לעבד ואמה דכוונתן להזיק ופטירי אלא סברא זו חשובה. אבל איפכא ליכא למימר דקרן אתיא דאין סברת כוונתה להזיק חשובה לפטרה אבל שן לא אתיא דסברת יש הנאה להיזקה חשובה לפטרה דהא לא מצינו לשן דמיון וסמך כמו שמצינו בקרן דמיון וסמך.

והקדוש רבינו יעקב דברהאית פירש לבד מקרן מועדת דאפילו כתב רחמנא דבשלוש נגיחות משלם חצי נזק לא הוה גמרינן מכלהו דין רביעי דמה להנך שכן מועדין לשלם נזק שלם מתחילתן ולמאן דאמר אדרבה קרן עדיפא היינו רבי טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם אפילו קרן אתיא דאף היא מועדת ברשות הניזק. אך קשה דמסיק אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא ומשני קרן לחלק בין תמה למועדת ומאי קאמר הרי תמה כתיבה. ושמא לא הוה ידעינן בכמה הויא מועדת. רבינו ישעיה ז"ל.

וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מכל מקום אין כלם באים אף בצירוף השנים שהרי מכל מקום חסר הקרן בצירוף בור עם אחד מחבריו שיש להשיב עליהם מה להנך שכן מועדין מתחילתן ובקרן ואש שכן דרכן לילך ולהזיק והלכך ראוי היה לכתוב את כולן ולא עוד אלא שאף אם היו כולן באין מן הדין והוא על דעת רבי טרפון שאמר שצד החומר שבקרן והוא שכוונתו להזיק עולה ליותר מצד חומר שבחבריו שהוא ההעדאה מתחילתן הואיל ובמקום העדאתן של אלו רצה לומר ברשות הניזק אף הוא משלם נזק שלם לדעתו אף על פי כן צריך היה לכתוב את כולן שאם היו למדין אחד מחבריו היינו משוין את המדות ביניהם. עכ"ל ז"ל.

להלכותיהן. תימה דמכל מקום היכי מתרצינן מתניתין דמסיק לא ראי זה כראי זה משמע דלא מצי לאתויי והשתא מסקינן דכלהו כי שדית בור בינייהו אתיאן. ונראה דהשתא דאסיקנא הכי אין לפרש מתניתין דהכי קאמר לכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מינה כדפריש רב זביד לעיל אלא נראה לפרש מתניתין דכל לא ראי זה כראי זה אסיפא קאי הצד השוה שבהם וכו' לאתויי שאר נזיקין והכי קאמר לא הרי השור כהרי המבעה כלומר משור לא מצי למילף דוקא שאר נזקין דדמי ליה לכל מילי שהרי מבעה תוכיח דאף על גב דלא דמי ליה לכל מילי מתחייב ולא הרי המבעה כהרי השור כדפרישית ולא מזה ומזה מצית למילף דדוקא דדמי להו כגון שדרכו לילך ולהזיק שהרי הבור תוכיח אלא ודאי ליכא למילף אלא בצד השוה מכלהו. ע"כ. מהר"י כהן צדק ז"ל.

אמר רבא להלכותיהן. והוא הדין נמי לכל אבות דרבי אושעיא ודרבי חייא דלעיל. אלא איכא למידק נזקי אדם בשור דכתב רחמנא למה לי שתי פעמים דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. ויש לומר דאיצטריך גם כן תרווייהו ולא נפקי חד מאידך כולהו דמכה נפש בהמה נפש תחת נפש איצטריך לפחת נבילה כדאיצטריך לקמן ולאגמורי נמי אמכה אביו ואמו שאינו במיתה עד שיצא ממנו דם כמכה נפש בהמה כדאיתא בפרק ארבע מיתות ואידך קרא איצטריך להקיש אדחזקיה דקאמר מה מכה בהמה לא חלקת בו לפטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. הרשב"א ז"ל.

אדם לחייבו בארבעה דברים. נזק לא קא חשיב משום דאיכא בשור ואתי בצד השוה. ותימה דבפרק החובל יליף לה מכאן ונתן בו דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון ואמאי בעי קרא והא איכא נזק בשור ואתי בצד השוה. ויש לומר דאי לא כתיב נזק באדם הוה אמינא הנך ארבעה דברים אתו במקום נזק קא משמע לן. ותימה התינח אדם דאזיק אדם אדם דאזיק שור למאי הלכתא כתביה רחמנא הא אתי בצד השוה. ושמא יש לומר כיון דמצינו שם אדם חייב בארבעה דברים איכא למיפרך ולא אתי בצד השוה. מכל מקום קשה דאדרבה כל שכן דאתי בצד שוה לנזק כי בארבעה דברים לגבי שור ליכא לחיובי. ושמא כיון דנזקי גופו איכא למיפרך שכן נזק גופו ולא אתי בצד השוה והוה אמינא נחמיר ביה טפי קא משמע לן קרא. מהר"י כהן צדק ז"ל.

וז"ל הראב"ד ז"ל בחידושיו אדם לחייבו בארבעה דברים. קשיא לי תינח אדם דאזיק אדם אדם דאזיק שור דהיינו נפש בהמה ישלמנה למה לי. ואיכא למימר ההוא איצטריך לאקושי ליה כי יתן מום וכו' מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין והכי איתא בפרק החובל. ע"כ לשונו.

ותוספי תוספות להרא"ש ז"ל תירצו דאיצטריך לחייבו אף בטמון וכלים וברשות הרבים ע"כ. והא לא קאמר אדם לחייבו בו כלים משום דמצי למילף אדם משן ורגל ואש בלא בור. ע"כ תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

לחלק בין תמה למועדת. תימה אם כן לכתוב כי יגח שור את איש לבד ולא לכתוב כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו' דכי יגח איירי נמי בשור שהזיק את האדם התם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. וי"ל דאיצטריך כי יגוף לאשמועינן מועד לאדם הוי מועד לבהמה מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם כדאמרינן לעיל משום דאדם אית ליה מזלא. אי נמי איצטריך שור רעהו לדיוקא שור רעהו הוא דתם משלם חצי נזק אבל שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם כדלקמן ומשום הכי כתביה. גליון.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_א/דף_ה&oldid=1055438"