בבא קמא ה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לכתוב רחמנא תרתי ותיתי אידך מינייהו הדר אמר חדא מתרתי לא אתי אמר רבא וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן משום דאיכא למיפרך מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן ולמאן דאמר אדרבה קרן עדיפא שכוונתו להזיק אפילו קרן נמי אתיא אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן קרן לחלק בין תמה למועדת שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים בור לפטור בו את הכלים ולרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור לפטור בו את האדם אדם לחייבו בארבעה דברים אש לפטור בו את הטמון ולרבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש לאתויי מאי
רש"י
[עריכה]לכתוב רחמנא תרתי - שור ומבעה ותיתי אש מינייהו דכי פרכת מה לקרן שכן כוונתו להזיק איכא למימר שן תוכיח מה לשן שיש הנאה להזיקו קרן יוכיח ולרב דאמר מבעה זה אדם תיתי הכי כי פרכת מה לשור שכן כוונתו להזיק תאמר באש אדם יוכיח שאפילו אין כוונתו להזיק חייב כדתנן (לקמן דף כו.) אדם מועד בין ער בין ישן מה לאדם שכן חייב בארבעה דברים שור יוכיח הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך אף אני אביא אש:
הדר אמר חדא מתרתי נמי לא אתיא - דלא ראי קרן ומבעה שיש בהן רוח חיים כהרי אש כו':
וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא - אי כתיב בור וחדא מהנך אתיא כולהו [מההוא ומאידך] בצד השוה דאי כתיב בור וקרן אתיא שן מינייהו הכי מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב שן שדרכו לילך ולהזיק לא כל שכן מה לבור שכן תחילת עשייתו עומד לנזק תאמר בשן קרן יוכיח מה לקרן שכן כוונתו להזיק בור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וממונך כו' אף אני אביא שן וכן רגל מקרן ובור דכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר ברגל קרן יוכיח מה לקרן שכן כוונתו להזיק בור יוכיח וכן אש מקרן ובור בכולן תחילת הדין מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב אלו כולן שדרכן לילך ולהזיק לא כ"ש מה לבור שכן תחילת עשייתו כו' וכן אי כתב רחמנא בור ושן אתו כולהו אינך נמי לבר מקרן בהאי דינא מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב רגל ואש לא כל שכן וכן אדם מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בכל אלו שן תוכיח מה לשן שכן יש הנאה להזיקו תאמר בכל אלו בור תוכיח הצד השוה כו' אף אני אביא כל אלו אבל קרן לא אתיא מינייהו דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבבור ושן שכן מועדים מתחילתן תאמר בקרן וכן אי כתיב בור ורגל אתיא כולהו מהא דינא דבור לבר מקרן דכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בשן ואש ואדם רגל יוכיח מה לרגל שכן הזיקו מצוי דכל שעה היא מהלכת תאמר בכל אלו בור יוכיח וחזר הדין הצד השוה כו' אף אני אביא כל אלו אבל קרן לא אתיא דמה להצד השוה שבהן שמועדין מתחילתן תאמר בקרן וכן אי כתב בור ואש הוה אתו אינך בהאי דינא מבור וכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר ברגל ושן ואדם אש תוכיח מה לאש שכן מועדת לאכול בין שראוי לה בין שאינו ראוי לה כגון עצים כלים ואבנים תאמר בשן שאינה מועדת אלא לדבר הראוי לה בור יוכיח שאינו מועד אלא לדבר הראוי לה דבר שאינו ראוי לה מאי ניהו אדם דכתיב ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים דאם נפל בבור אדם וכלים פטור בעל הבור הצד השוה שבהן כו' אף אני אביא שן ואתו אדם ורגל בפלגי דינא דכי אמרת אש תוכיח ליכא למיפרך מה לאש מידי אבל קרן לא אתיא דמה להצד השוה בבור ואש שכן מועדים מתחילתן ולהכי נקט רבא בור דמחד מאידך לא מצי למימר כי שדית חד בינייהו אתו כולהו מההוא ומחד מאידך דהא מכל תרי מינייהו לא הוה אתו לא קרן ולא בור קרן מאש ורגל ושן ואדם לא דמה לכולהו שכן מועדין מתחילתן ובור נמי לא אתיא דמה לכולהו שכן דרכן לילך ולהזיק ואי קשיא לך לימא כי שדית קרן בינייהו אי נקט קרן איכא תרי דלא אתי מינה ומחד מאידך דאי נקט או רגל או שן או אדם בהדי קרן לא אתיא אש מינייהו דפרכינן מה להצד השוה שבהם שיש בהם רוח חיים וכן בור נמי לא אתיא מינייהו ואי נקט אש בהדי קרן לא אתיא שן ובור מינייהו דכי פרכינן מה לאש שכן אוכלת אפילו דבר שאין ראוי לה כגון כלים תאמר בשן דפטור על הכלים כדתנן במתניתין ליכא למימר קרן יוכיח ובור נמי לא אתי מינייהו שכן דרכן לילך ולהזיק מה שאין כן בבור:
ולמאן דאמר כו' - לא איתפרש היכא:
להלכותיהן - למה שיש בזה מה שאין בזה:
לפוטרן ברשות הרבים - דכתיב בהו ובער בשדה אחר דלא חייבין אלא ברשות הניזק:
פלוגתא דרבי יהודה ורבנן - לקמן בשילהי פרק שור שנגח את הפרה ודרשה דבור נראה בעיני דכדי נסיב לה דהא בור איצטריכא ליה למיכתב דהא מכל תרי מינייהו לא נפק דכולהו דרכן לילך ולהזיק לבר מבור אלא איידי דדריש להלכות האחרים נקט לה נמי:
לפטור בו את האדם - כדדרשינן שור ולא אדם:
אדם - להכי כתביה רחמנא:
לחייבו בארבעה דברים - צער ריפוי שבת ובושת משא"כ בכל הני:
לפטור בו את הטמון - שאם היו בגדים טמונים בגדיש פטור המבעיר דכתיב ביה (שמות כב) או הקמה ודרשינן בשילהי הכונס צאן לדיר (לקמן דף ס.) מה קמה בגלוי אף כל גלוי לאפוקי טמון דלא מה שאין כן בשור ובור ומבעה ורבי יהודה קא פליג התם:
תוספות
[עריכה]כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו. מה שפי' הקונטרס דשן אתיא מבור ואש דכי פרכת מה לאש שכן מועדת לאכול בין ראוי לה בין שאין ראוי לה תאמר בשן שאין מועדת לאכול אלא בראוי לה וקשה דלא אשכחן שאינו ראוי בשן דאם אכלה דבר שאין ראוי לה לא הוי תולדה דשן. אלא תולדה דקרן כיון דאין הנאה להזיקה ואי משכחת בשום ענין נילף מאש דמתחייב אף באין ראוי ונראה דשן נמי אתי בפלגא דדינא או מאש לחודיה ומיהו י"ל לפירוש הקונטרס דשפיר פרכינן פירכא דלא שייכא בשן דכהאי גוונא פריך בהחובל (לקמן דף פח.) גבי עבד ואשה מה לאשה שכן אינה במילה אך מה שפירש בור יוכיח שאין מועד לדבר שאין ראוי לו כגון אדם קשה חדא דלא פטר אדם אלא ממיתה ולא מנזקין ועוד אטו משום דפטר אדם חשוב אין ראוי והלא באש נמי פטור טמון ועוד דלקמן (דף ט:) גבי חומר בשור מבבור אין מוצא לרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור אין ראוי בבור והא משכחת ליה אדם אלא נראה דאדם נמי חשוב ראוי לבור דראוי למות בהבלא אבל כלים חשיב ליה לקמן אין ראוי דלא מזקא להו הבלא ואע"פ דכלים חדתי מפקעי בהבלא כדאמר בסוף פרק הפרה לקמן (דף נד.) מ"מ יש כלים שאין מתקלקלים בהבלא וא"ת והיכי אתי אש מבור וחד מאינך מה לאינך שכן אין כח אחר מעורב בו תאמר באש דכח אחר מעורב בו דהוי קולא מדפריך בסמוך גבי אבנו וסכינו ומשאו מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו וי"ל דבור שנעשה בלא כח אחר חמור מאבנו וסכינו שלא הזיקו בהליכתן אלא לבתר דנייחי ולא נעשו בור אלא ע"י כח אחר אבל אש שהולך ומזיק בהליכתו ע"י כח אחר חמור מבור שאין הולך ומזיק אלא במקומו והא דקאמר בסמוך אש תוכיח שכן כח אחר מעורב בו וחייב ה"פ אע"ג דכח אחר מעורב בו וחשיבי ליה כאילו בעצמו עושה את הכל וחייב משום חיציו ה"נ אע"ג דכח אחר מעורב בו חשובים כאילו בעצמו עושה את הבור הזה בלא כח אחר אי נמי היינו דפריך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו דידיה חמור יותר שע"י זה הולך ומזיק למרחוק מה שאין כן באבנו וסכינו ומשאו וא"ת והיכי אתו כולהו מאש ובור מה לאש ובור שכן מעשיו גרמו לו כדמפרש לקמן גבי בור המתגלגל ואש נמי מעשיו גרמו לו שהדליק האש וי"ל דלא חשיב אש מעשיו גרמו לו כיון שהרוח מסייעו וא"ת מבור ואדם נמי היכי אתו מה לבור ואדם שכן מעשיו גרמו לו וי"ל דאתו מבור ואדם ישן או נופל מן הגג ברוח שאינה מצויה דחייב כדאמר לקמן בסוף פרק שני (דף כז.) וא"ת מבור ורגל היכי אתי מה לבור ורגל שכן היזקן מצוי דלקמן חשבינן בור היזקו מצוי וי"ל דאין בור היזקו מצוי טפי מאחרים ולא קאמר לקמן הכי אלא להזכיר חומרא אחת ששוה בבור וכותל ואילן:
שכן מועדין וכו'. אין לפרש שמשלמין נזק שלם דאם כן קרן נמי אתיא כיון דלא כתיב אלא מפרש ר"ת דמועדין מתחילתן היינו שדרכן להזיק משא"כ בקרן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי למ"ד פלגא דניזקא קנסא ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא היינו למ"ד דפלגא ניזקא ממונא שדרכו להזיק ולא קיימי בחזקת שימור ולא כמו שפירש הקונטרס דלא איתפרש היכא:
להליכותיהן הוה מצי למימר דכולהו איצטריך למיכתב דאי לא כתיב אלא הוה נפקא מחד מהנך ובור הוה פטרי בהו כלים ואי יליף מחד מהנך ומאש הוה פטרי בהו טמון) ומתני' לא קתני אלא להגדיל תורה ויאדיר:
בור לפטור בו את הכלים. אגב אורחיה נקטיה דבור לא אתי מכולהו:
אש לפטור בו את הטמון. הוה מצי למימר לחייב בו את הכלים דאש לא אתי מבעלי חיים אלא מחד מינייהו ובור דפטר בו את הכלים:
ראשונים נוספים
פיס' לא השור כהרי המבעה כו'. אמר רבא וכולהו כי שדיית בור בינייהו אתיין [כולהו מבור ומקרן] בר מקרן כו':
מה שור ובור שדרכן להזיק ושמירתן עליך אף אני אביא האש. מה לשור שכן יש בו רוח חיים בור יוכיח שאין בו רוח חיים. מה לבור שתחלת עשייתו לנזק שור יוכיח וחזר הדין כו' וכן כולן.
ואלא למאי הלכתא פלגינהו רחמנא. ואוקמה רבא להלכותיהן. קרן לחלק בין [תמה] למועדת. שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים בור לרבנן לפטור בו את הכלים. ולר' יהודה לפטור בו את האדם.
אש לרבנן לפטור בו את הטמון כדבעינן למימר לקמן.
הא דאמר רבא כלהון כי שדית בור בינייהו אתיא. איכא לפרושי דכלהו אתיין מכל תרי כי הוי בור חד מינייהו. א"נ לאו למימרא דכי שדית בור בין כל חדא מנייהו אתו כלהו מכל תרין ותרין אלא מהני תרין ובלבד שיהא בור חד מינייהו. ואיכא נמי דאתיא חדא מחדא כרגל דאתיא מאש מק"ו ומה אש שאין הזיקו מצוי ואין בו רוח חיים ואין דרכו לילך ולהזיק אלא בכח אחר חייב ק"ו לרגל שהרי הרגל הזיקו מצוי ויש בו רוח חיים ודרכו לילך בלא כח אחר וא"ת אדרבה איכא למפרך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו (שראי זו) [שהגמרא] לחומרא נקט לה בסמוך גבי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דאמרינן היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי היינו אש דמאי שנא אש כלומר איזו חומר יש באש שכן כח אחר מעורב בו אבנו וסכינו נמי כח אחר מעורב בהן אלמא כח אחר מעורב בו חומר הוא באש להתחייב עליו וכן נמי שנינו לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק משא"כ בבור הא ליתא דבכח אחר מעורב בו אינו חומר לגבי בעלי חיים שדרכן לילך ולהזיק מעצמן בלא כח אחר אלא לגבי אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ולומר דאע"פ שהאש אינה מזקת במקום שהבעירה בעל התקלה מ"מ שמירתן עליו לפי שבשעה שהוא מדליקה מיד עשוי כח אחר להתערב בו וכן אבנו וסכינו נמי אע"פ שהניחן ברשותו היה לו ליזהר בשמירתן שאף הן מיד בשעת הנחתן כח אחר מצוי להתערב בהן ולהפילן ולהזיק וכי נקיט במשנתינו חומר באש מבבור לא נקיט משום חומר כח אחר המתערב בו אלא משום שדרכו לילך ולהזיק דמ"מ מזיק הוא חוץ ממקום הנחתו משא"כ בבור שאין דרכו לילך ולהזיק וכדתניא נמי לקמן בברייתא (.. ..) חומר באש מבבור שדרכו לילך ולהזיק ולא קאמר שכח אחר מעורב בו דמה זו לענין בור אדרבה קל הוא באש שאינו מזיק אלא בכח אחר ואלו הבור הזיקו בלא כח אחר ולפיכך אבנו וסכינו כשהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה כשבאנו לדון ולעשות אותן בור לבתר דנחו והפקירן הקשו לא דמו לבור דמה לבור שכן אין כח אחר מעורב (בהן) [בו] (ונעשו) [ונעשה] בורו בלא כח אחר תאמר בהני שכח אחר מעורב כלומר שלא נעשו בורו מכחו לבד אלא מכח אחר שנתערב בהם וכשחזרנו אש תוכיח (הושיבו) [השיבו] מה לאש שאינו חייב מחמת מדה זו דאדרבה קל הוא זה אלא שאני אש שעם אותו כח אחר דרכו לילך ולהזיק ואע"פ שאין הכל מבעל התקלה הי' לו (להזהיר) [להזהר] לפי שכח אחר מצוי להתערב בו עם (הדחתו) [הנחתו] מיד כנ"ל. אלא דקשיא לי דא"כ כשאתה בא לדון מבור וחדא מאידך על האש לא אתיא דאיכא למימר מה להנך שאין כח אחר מעורב בהן ואפשר כיון דכח אחר מעורב יש בו קצת קולא וחומרא לפי המקומות כמו שאמרנו לא פרכינן וה"ה דאתו שן ואדם מאש וכענין זו שאמרנו דאינהו נמי אתו מאש מק"ו וא"ת א"כ למה אנו צריכין להטיל בור בינייהו דהא כי שדית ביניהו בור לאו כולהו אתו מינייהו דהא מפקת קרן וא"כ מאש לחודיה אתו כלהו נמי חוץ מקרן ובור ולמ"ד קרן עדיפא אף קרן אתיא מאש י"ל דרבא הכי קאמר מתרי במה הצד לא אתו אא"כ שדית בור בינייהו א"נ התם אתו כלהו בר מקרן ולמ"ד קרן עדיפא אתו כלהו ואפילו קרן אבל מאש לחודיה לא אתו לעולם כלהו דהא איכא בור דלא אתי מיניה ושן אתי מבור ורגל מה מצינו ברגל אף אני אביא שן דמאי פרכת מה לרגל שהזיקו מצוי בור יוכיח מה לבור שתחלתו לנזק (רגלו) [רגל] יוכיח ואתי מבור ואש מה מצינו בבור אף אני אביא את השן מאי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק משא"כ בשן אש יוכיח שאין תחלתו לנזק שזה מדליקו בתוך רשותו לצרכו והלכה חוץ מרשותו והזיקה וכדאיתא בהדיא לקמן בברייתא (ט, ב) דלא קרינן אש תחלת עשייתו לנזק וכדתניא חומר בבור מבאש וחומר באש מבבור חומר בבור מבאש שהבור תחלת עשייתו לנזק מאי פרכת מה לאש שמועד לאכול בין דבר הראוי לה בין דבר שאינו ראוי לה בור יוכיח שאינו עשוי לאכול דבר שאינו ראוי לו דהיינו כלים כדאיתא בההיא ברייתא דלקמן ואליבא דרבנן דפטרי כלים בבור ועוד י"ל אש דמועד לאכול את שאינו ראוי לה חומר הוא בלבד שהחמיר' התורה עליו באש לחייב לבעל התקלה אפילו על נזקי מה שאין ראוי לה ככלים ואבנים כמו שהחמירה בשור לשלם את הכופר ושלשים של עבד וליאסר בהנאה לאחר גמר דינו מה שלא חייבה כן בשאר הנזיקין ואין אלו מדות וכחות שיתחייב בעל התקלה מחמת כך ואין דין תשלומי נזק תלוי בכך ועל כן לא שנאום במשנתינו בכלל כחות הנזיקין שאותן הן כחות ומדו' שדין חיוב תשלומין תלוי בהן ולפיכך אין מקשין מאותן המדות כשאנו באין לדון מן הבור והאש והשאר או מן השור והבור ואדרבה אם באנו ללמוד את השן מן האש היה (ללמוד) [לנו לומר] שהוא חייב על דבר שאינו ראוי לו כדבר שראוי לו אם היה באפשר למצא אותו בשן אלא שאינו נמצא שאלו הזיקה השן אם אין הנאה להיזיקה לא הויא תולדות השן אלא תולדת הקרן וחייב על התם חצי נזק ועל המועד נזק שלם ובין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים וזה נראה ברור. אלא דקשיא לי מדאמרינן לעיל לרב דאמר מבעה זה אדם מאי לא ראי זה הכי קאמר לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי אדם שאין משלם את הכופר ולא ראי אדם שמשלם ארבעה דברים כראי השור שאין משלם ארבעה דברים והנה נראה שבא לבנות ולסתור את הדין מן (החמורות) [החומרות] אע"פ שאין מדות וכחות כשאר שבמתניתין וי"ל דכיון דסבר רב דתנא דמתניתין תני שור וכל מילי דשור דהיינו קרן ושן ורגל ותנא נמי אדם וכל מילי דאדם ע"כ לא אפשר לפרושי לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור במדות וכחות דכל שיש בזה יש בזה שהשור והאדם יש בהן רוח חיים ויש הנאה להיזיקן ודרכן לילך ולהזיק ואין בכלל זה שאינו בכלל זה ולפיכך א"א לו לפרושי לא ראי זה כראי זה (ולא ראי) ששנינו בהן אלא בהלכותיהן ולו' דאצטריך קרא למיכתב תרוייהו משום הלכותיהן כנ"ל.
וקשיא לי היאך אתו כלהו מבור ושן א"נ מבור ורגל שהרי הבור חייב בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד והשן אינו חייב אלא ברשות היחיד בלחוד וכשאתה בא לחייב את השן מביניהם וכן נמי את הרגל מבין הבור והשן היאך תחייבנו ברשות היחיד כשן או אפילו ברשות הרבים כבור. הא ליתא דמ"מ אמרינן דחיובא מיהא מביניא נפיק אלא ודאי אצטריך למכתבינהו להלכותיהן וכדאמר רבא בהדיא. וא"ת היאך אתו כלהו מאש ובור דהא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שמעשיו גרמו לו נ"ל דלא שייך למימר דמעשיו גרמו לי אלא במה שתחלת מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו גרמו שהרי לא נקרא מזיק עד לאחר שכלו מעשיו ולאחר זמן כאש שאין תחלת עשייתו לנזק כדאיתא לקמן בברייתא ואע"ג דבורו המתגלגל דבסמוך (ו, א) קרי ליה תחלת עשייתו לנזק וכשבא לדונו מבורו בעלמא פריך מה לבור שכן מעשיו מוכיחין שגרמו לו דאלמא תחלת עשייתו לנזק ומעשיו גרמו לו אינן תלויין זה בזה לא היא דאפשר דתחלתו לנזק (שאינו) [שאין] מעשיו גורמין.
אבל אי אפשר לקרות מעשיו גומרין לו אלא במה שתחלה לנזק ועוד דהתם (הכי קאמר) [נקרא] תחלתו לנזק כשהניחו ברשות הרבים ואם נזוקו בו במקום הנחתו קרינן ביה תחלת עשייתו לנזק וכן מעשיו גרמו לו אבל כשגלגלוהו רגלי אדם או רגלי בהמה והוזקו שלא במקום הנחתו ליכא למימר בכי הא מעשיו גרמו לו שהרי לא הזיקו במקום שהיו שם מעשיו כלומר במקום הנחתו כן נ"ל.
אמר רבא להלכותיהן. וה"ה נמי לכל אבות דר' הושעיא ור' חייא דלעיל אלא איכא למידק נזקי אדם בשור (דכתיב) [דכתב] רחמנא למה לי שני פעמים דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וי"ל דאצטריכו ג"כ תרוייהו ולא נפקי חד מאידך כולהו דמכה נפש בהמה נפש תחת נפש אצטריך לפחת נבלה כדאיתא לקמן (י, ב) ולאגמורי נמי אמכה אביו ואמו שאינו במיתה עד שיוצא ממנו דם כמכה נפש בהמה כדאיתא (בפ"ד מיתות ב"ד) [אלו הן הנחנקין] (פד, ב) ואידך קרא אצטריך להקישא דחזקיה דאמר (לקמן לה, א) מה מכה בהמה לא חלקת בו לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון.
הא דקאמר: בור לפטור בו את הכלים. א"נ לפטור את האדם לאו דוקא דהא אפילו חיוביה דבור לא אתי מאידך וכדאמר רבא לכי שדית בור בינייהו כלהו אתיין מבור וחדא מאינך אבל בור לא אתיא משום דאיכא למיפרך שדרכן לילך ולהזיק משא"כ בבור אלא בגמרא נקטינן דאגב דקא מפרש הלכתא דשאר נזיקין קא אזיל ומפרש הלכות בור.
הא דקאמר: חוץ מקרן משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן. פי' ר"ת ז"ל דלאו למימרא שהן מועדין מתחלתן לשלם בפעם א' נ"ש קאמר דהא אם באנו ללמוד את הקרן מן השאר אף אנו נא' שלא יהא חילוק בין תמה למועדות וכולן משלמין נ"ש דממקום שבאת אלא ה"פ מה להנך שכן דרכן להיות מועדין להזיק מתחלתן משא"כ בקרן דסתם שוורים בחזקת שמור קיימי וכמ"ד פלגי נזקא קנסא והיינו דקאמר ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא שכונתה להזיק אפילו קרן נמי אתיא והיינו למ"ד פלגא נזקא ממונא דסתם שוורים לאו בחזקת שמור קיימי ומתחלתן הן מועדין לילך ולהזיק כשאר הניזקין ועדיפ' מינייהו (שהוא) [שהיא] לעולם כונת' להזיק.
מהדורא תליתאה:
לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כולי: אמר רבא וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיאן מה שכתבתי במהדורא קמא דקרן משלמת את הכופר משא"כ בכולן אינו נראה לי דהא אמרינן בפירקא דלקמן בהלכתא שור המזיק ברשות הניזק דאיכא כופר ברגל. ובפרק שור שנגח ד' וה' שורים בה' שור האיצטדין אמרינן דאיכא כופר בשור כדכתיב במהדורא בתרא. אלא ודאי הכי בעינן לפרושי כדבעינן למילף שן ורגל ואש ובור מקרן פרכינן שכן כוונתן להזיק משא"כ באלה וכדבעינן למילף אדם מקרן אית לפרוכי שכן משלמת את הכופר משא"כ באדם כי היכי דלא תילוף אדם מקרן אפילו דכוונתו להזיק:
כלהו כי שדית בור בינייהו. מה שפירש רש"י ז"ל דכי ילפינן שור מבור ואש ופרכינן מה לאש שכן מועדת לאכול בין שראוי בין שאינו ראוי אמרינן בור יוכיח שאינו מועד לשאינו ראוי לו ומאי ניהו אדם יש להקשות מאי חומרא דאש הא איהו נמי פטור באדם מן המיתה למאן דאמר אשו משום חצט. וצריך עיון לקמן. ע"כ גליון.
מה שפירש רש"י ז"ל דמבור ואש לא אתי רגל ואדם אלא בפלגא דינא דכי אמרת אש תוכיח ליכא למיפרך מה לאש מידי. מורי הרב הקשה אמאי לא פריך הכי מה לאש שכן כח אחר מעורב בו ואתי רגל ואדם בהצד השוה. ופירש דכל דבר שיש בו רוח חיים הוי כח אחר מעורב בו ועד כאן לא פריך מה לאש שכן כח אחר מעורב בה אלא אאבנו ומשאו ולא על דבר שיש בו רוח חיים. והא דפריך לקמן מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו אש תוכיח הוה מצי לשנויי שור יוכיח אף על פי שכח אחר מעורב בו אלא משום הכי נקט אש דמינכר באש דכח אחר מעורב בו טפי מבשור. וכן לקמן גבי בור המתגלגל דפריך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר בהני שור יוכיח הוא הדין דהוה מצי למימר אש תוכיח כמו שפירש ר"י כאן שאין מעשיו גרמו לו אלא משום דבשור מינכר בהדיא דאין מעשיו גרמו לו טפי מבאש. מהר"י כהן צדק ז"ל.
מה שפירש רש"י ז"ל דגבי שן איכא למיפרך האי פירכא דשן אינה מועדת לאכול אלא דבר הראוי לה וכו'. כמה קושיות יש לפירושו דקאמר תאמר בשן דאי לא כתיבא לא אתיא דאינה מועדת לשאינו ראוי לה והא אי לא כתיבא מהיכא תיתי דלא תהיה מועדת לכל דבר כמו אש דאתיא מיניה. ע"כ. רבינו ישעיה ז"ל.
אמר רבא וכלהו כי שדית בור בינייהו וכו'. פירש רש"י ז"ל דהא מכל תרי מינייהו לא הוו אתו לא קרן ולא בור. וקשה והרי גם שן לא אתי מינייהו דמה לכלהו שכן אוכלין כל דבר תאמר בשן שאינו אוכל אלא דבר הראוי. וי"ל אם כן יאמר כי שדית שן בינייהו הוו אתי כלהו. עוד פירש רש"י ז"ל ואי נקט אש בהדי קרן לא אתי שן ובור מינייהו. וקשה לפירוש התוספות דשן לא תמצא דבר שאינו ראוי בור אם כן יאמר קרן ואש ואתי כלהו לבר מבור. וי"ל משום הכי נקט התלמוד כי שדית בור וכו' לבר מקרן משום דקרן נמי נוכל ללמוד מהם למאן דאמר קרן עדיפא ולא תוכל להקשות שכן מועדין שגם קרן עדיף שבחזקת שימור קיימי אבל בור לא אתי כלל דהא אין דרכו לילך ולהזיק.
עוד פירש רש"י ז"ל ואי נקט קרן בהדי אש לא אתי שן ובור מינייהו ובשן פירש דכי פרכינן מה לאש שכן אוכלת כל דבר אז לא תוכל לומר קרן יוכיח. וקשה למה לא פירש כן גבי בור שאינה אוכלת כל דבר דהא פטר בו אדם כמו שפירש הוא בעצמו לעיל ולמה לא פירש גבי בור שכן דרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור. וי"ל היכא דכתיב בור בהדיא בתורה איכא למימר שפטר בו אדם אבל היכא דבעינן למילף בור נילף ליה לגמרי שיתחייב אף על אדם לפיכך פירש הטעם בבור לפי שאין דרכו לילך ולהזיק. התוספות הקשו על פירוש רש"י ז"ל שאין ראוי בשן וגם הקשה על מה שפירש דאדם אינו ראוי לבור ואמרו חדא דלא פטרינן אדם אלא ממיתה ולא מניזקין.
ונראה למורי הרב ליישב פירוש רש"י ז"ל דדעתו דשן אין דרכו לאכול כל דבר היינו דאינו רגיל לאכול כל דבר שאין רגילות השן לאכול כלים וכן אין רגילות שאדם יפול בבור משום דהוי ליה לעיוני לפיכך אין בעל הבור חייב על מיתתו אבל על נזקו חייב דרגילות הוא דאדם יהא נתקל בבור. עוד כתוב בתוספות אך מה שפירש בור יוכיח שאינו מועד לדבר שאינו ראוי לו כמו אדם קשה וכו'. וא"ת ולמה לא אמר בור תשעה יוכיח דאינו חייב על מיתת השור וחייב על נזקיו והיינו שאינו מועד על דבר שאינו ראוי והוי בין אליבא דר' יהודה בין אליבא דרבנן. וי"ל דהא דאינו חייב על מיתת שור בבור תשעה לאו משום דחשיב מיתת השור אינו ראוי בבור תשעה אלא משום שאין בו כדי להמית. הרב ר' ישראל ז"ל.
עוד תירץ מורי הרב שאין לעשות מבור תשעה יוכיח לענין שיהא חשוב מיתת השור אינו ראוי דעיקר הלימוד אנו עושין מנזקין אם תעשה מבור תשעה יוכיח שפטר בו מיתת השור והוי אינו ראוי אין זה מטעם שאינו ראוי שהרי בנזקי השור חייב בור תשעה וראוי הוא לענין ניזקין על כן הזכירו התוספות נזקין שאמרו דלא פטר אדם אלא ממיתה ולא מנזקין כוונו בזה שאין לעשות מיתת השור אינו ראוי בבור תשעה דהא חייב בנזקין. ע"כ. עוד הקשו בתוספות וכי משום דפטר אדם חשוב אינו ראוי והלא באש פטר בו נמי טמון. פירוש אף על פי שהוא ראוי אלא ודאי אדם ראוי הוא ואפילו הכי פטור הבור מאדם. כך דעת התוספות.
ותימה מה ראיה מביאים דאדם ראוי מטמון דילמא הא דקאמר כי שדית בור בינייהו ובעי למילף שן מבור ואש היינו אליבא דרבי יהודה דמחייב אש בטמון. וי"ל שדעת התוספות מדרבי יהודה נשמע לרבנן דעל כרחך הא דמחייב רבי יהודה אש בטמון לאו משום דחשיב ליה ראוי אלא מכח הפסוק כדלקמן לרבנן נמי הא דפטרי אש בטמון לאו משום דחשיבי ליה אינו ראוי אלא מכח הפסוק כדלקמן אדם נמי לרבנן הא דפטור אדם בבור אינו מטעם שאינו ראוי דלעולם חשבינן ליה ראוי אלא מכח הפסוק שור ולא אדם. וקשה נימא דרבי יהודה ורבנן בהא פליגי דרבי יהודה דמחייב אש בטמון משום דחשיב ליה ראוי ולרבנן דפטרי אש בטמון חשבי ליה אינו ראוי אם כן מודה רבי יהודה דהך דכתוב דפטור אינו ראוי ואמאי קאמר דאליבא דרבי יהודה לא משכח אינו ראוי בבור והא משכח אדם לפירוש הקונטרס אלא ודאי אדם ראוי הוא והדרא קושיא לדוכתיה ע"פ הקונטרס. גליון.
כתבו בתוספות דאדם נמי חשוב ראוי וכו'. אבל כלים וכו'. ולפי זה אין לפרש כמו שפירש הקונטרס מה לאש שכן מועדת לאכול אף שאין ראוי לה תאמר בשן וכו' דאם כן ליכא למימר בור יוכיח לרבי יהודה אם לא שנאמר דרבא לא קאמר כלהו כי שדית בור אלא אליבא דרבנן. עד כאן גליון תוספות.
וכתוב בשיטה על זה וז"ל דאם כן ליכא למימר בור יוכיח וכו'. קשה דמשמע דלפירוש רש"י ז"ל לכי שדית וילפינן שן מבור ואש אמרינן שפיר בור יוכיח לרבי יהודה והלא לכל הפירושים לא תוכל לומר כי שדית בור בינייהו למילף שן מבור ואש דמה לבור ואש שכן חייב בהן כלים תאמר בשן שפטר בו כלים כדלקמן. וי"ל כיון שאתה בא לעשות פירכא זו מכח הדין שיש בזה מה שאין בזה איני יכול לומר היא גופה נילף שיהא שן חייב בכלים וכי תימא אין דרך שן לאכול כלים הא אשכחן לקמן גבי ההיא גדיא דפלסיה לסלא. אבל לפי מה שהביא גליון תוספות מה שפירש רש"י ז"ל דאיכא למיפרך מה לאש שכן מועדת לאכול בין דבר הראוי ובין דבר שאינו ראוי תאמר בשן אז אין לומר בור יוכיח. ע"כ.
קשיא לי אדם ושן ורגל היכי אתו מקרן ובור ואימא שיהו תמין מתחילתן כקרן. וי"ל כיון שהזיקן מצוי במועד דשור ממועדת דידיה ילפינן בצד השוה ולא מתמות דידיה. הראב"ד ז"ל. וא"ת והיכי אתו כלהו מבור ואש מה לבור ואש שכן מעשיו גרמו לו וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דאם בא האש לרשותו ממילא כגון שהביאו כלב בחררה או הביאו גוי שם והניחו ברשותו והלך לו הגוי והכלב וזכה בו בעל הבית והלך האש ברוח מצויה והזיק חייב אף על פי שאין מעשיו גרמו לו.
ועוד יש לומר דאש לא חשיב מעשיו גרמו לו שהרוח מסייעו. ולפי טעם זה הוה מצי למימר גבי אבנו וסכינו מה לבור שכן מעשיו גרמו לה אלא דעדיפא מיניה קאמר והא נמי בכלל דפריך מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו שנעשה ההיזק והבור בלא כח אמר דאי הוה אמר מעשיו גרמו לו הוה משמע ההיזק ולא הבור. וגבי בורו המתגלגל לנקוט לישנא דכח אחר. וי"ל דאי הוה נקיט התם מה לבור שכן אין כח וכו' כמו שכתוב בתוספות לקמן. ועוד דלא מקרי כח אחר מה שמתגלגל ברגלי אדם דהיינו מעשה אדם ולא שייך האי לישנא אלא באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח ואין בו כח גמור כל כך. תוספות שאנץ.
כלהו כי שדית וכו'. איכא לפרושי דכלהו אתיין מכל תרי כי הוי בור חד מינייהו. אי נמי לאו למימרא דכי שדית בור בין כל חדא מינייהו אתו כלהו מכל תרי ותרי אלא מהני תרין ובלבד שיהיה בור חד מינייהו ואיכא נמי דאתיא חדא מחדא כרגל דאתיא מאש מק"ו ומה אש שאין היזקו מצוי ואין בו רוח חיים ואין דרכו לילך ולהזיק אלא בכח אחר חייב ק"ו לרגל שהרי רגל היזקו מצוי ויש בו רוח חיים ודרכו לילך בלא כח אחר. הרשב"א ז"ל.
ואם תאמר אדרבא איכא למיפרך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו שהגמרא לחומרא נקיט להו בסמוך גבי אבנו וסכינו וכו'. דאמרי היכי דמי אי בהדי דקא אזיל וכו' אלמא כח אחר מעורב בו הוה חומר באש ולא מחייב עליו וכן נמי שנינו לא זה וזה שדרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור. וי"ל דכיון דבור קל מאש שאין דרכו לילך ולהזיק ואש דרכו לילך ולהזיק אתי אש מבור דלא חשיבא הך פירכא דכח אחר כנגד קולא דבור אבל בהני דכל קולי דבור איתנהו בהו דבתר דנייחי אין דרכו לילך ולהזיק כמו בור שאין דרכו לילך ולהזיק חשיבא הך פירכא דהואיל ומתחילה על ידי כח אחר נעשה פה בור ולא הזיקו במקום שהניחם אין לחייבם לדמותם לבור שמזיק במקום שעשאו. ע"כ מתוספות הרב ר' ישעיה ז"ל.
והרשב"א ז"ל תירץ וז"ל הא ליתא דבכח אחר מעורב בו אינו חומרא לגבי בעלי חיים שדרכן לילך ולהזיק מעצמן בלא כח אחר אלא לגבי אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ולומר שאף על פי שהאש אינו מזיק במקום שהבעירה בעל התקלה מכל מקום שמירתה עליו לפי שבשעה שהוא מדליקה מיד עשוי כח להתערב בו וכן אבנו וסכינו נמי אף על פי שהניחן ברשותו היה לו ליזהר בשמירתן שאף הן מיד בשעת הנחתן כח אחר מצוי להתערב בהן להפילן ולהזיק וכי נקט במשנתנו חומר באש מבבור לא נקיט משום חומר כח אחר המתערב בו אלא משום שדרכו לילך ולהזיק דמכל מקום מזיק הוא חוץ ממקום הנחתו מה שאין כן בבור שאין דרכו לילך ולהזיק וכדתניא נמי לקמן בברייתא חומר באש מבבור שדרכו לילך ולהזיק ולא קאמר שכח אחר מעורב בו דמה זו לענין בור אדרבא קל הוא באש שאינו מזיק אלא בכח אחר ואלו הבור הזיקו בלא כח אחר ולפיכך אבנו וסכינו כשהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה כשבאנו לדון ולעשות אותן בור לבתר דנייחי והפקירן הקשו לא דמי לבור דמה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו ונעשה בורו בלא כח אחר תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן כלומר שלא נעשה בורו מכוחו לבד אלא עם כח אחר שנתערב בהן וכשחזרנו אש תוכיח השיבו מה לאש ואדרבה קל הוא זה אלא שאני אש שעם אותו כח אחר דרכו לילך ולהזיק ואף על פי שאין הכל מבעל התקלה היה לו להזהר לפי שכח אחר מצוי להתערב בו עם הנחתו מיד כנ"ל.
אלא דקשיא לי דאם כן כשאתה בא לדון מבור וחדא מאידך על האש לא אתיא דאיכא למימר מה לאינך שאין כח אחר מעורב בהן. ואפשר כיון דכח אחר מעורב יש בו קצת קולא וחומרא לפי המקומות כמו שאמרנו לא פרכינן והוא הדין דאתו שן ואדם מאש וכענין זה שאמרנו דאינהו נמי אתו מאש מק"ו. וא"ת אם כן למה אנו צריכין להטיל בור בינייהו דהא כי שדית בור בינייהו לאו כלהו אתו מינייהו דהא מפקת קרן והרי מאש לחודיה אתו כלהו נמי חוץ מקרן ולמאן דאמר קרן עדיפא אף קרן אתיא מאש. יש לומר דרבא הכי קאמר מתרי במה הצד לא אתו אלא אם כן שדית בור בינייהו. אי נמי התם אתו כלהו בר מקרן ולמאן דאמר קרן עדיפא אתו כלהו ואפילו קרן אבל מאש לחודיה לא אתא לעולם כלהו דהא איכא בור דלא אתי מיניה. ושן אתי מבור ורגל מה מצינו ברגל אף אני אביא שן דמאי פרכת מה לרגל שהזיקו מצוי בור יוכיח מה לבור שתחילת עשייתו לנזק רגל יוכיח דאתי מבור ואש מה מצינו בבור אף אני אביא את השן מאי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק מה שאין כן בשן אש יוכיח שאין תחילת עשייתו לנזק שזה מדליקו בתוך רשותו לצרכו והלכה חוץ מרשותו והזיקה וכדאיתא לקמן בהדיא בברייתא דלא קרינן אש תחילת עשייתו לנזק וכדתניא חומר בבור מבאש וכו' מאי פרכת מה לאש שמועדת לאכול בין דבר הראוי בין דבר שאינו ראוי בור יוכיח שאינו ראוי לאכול דבר שאינו ראוי דהיינו כלים ואליבא דרבנן דפטרי כלים בבור.
ועוד נראה לי אש דמועדת לאכול את שאינו ראוי לה חומר הוא בלבד שהחמירה תורה עליו באש לחייב בעל התקלה אפילו על נזקי מה שאין ראוי לה ככלים ואבנים כמה שהחמירה בשור לשלם את הכופר ושלושים של עבד וליאסר בהנאה לאחר גמר דינו מה שלא חייבה כן בשאר הנזקין ואין אלו מדות וכחות שיתחייב בעל התקלה מחמת כך ואין דין תשלומי נזק תלוי בכך ועל כן לא שנאם במשנתינו בכלל כחות הנזקין שאותן הן כחות ומדות שהחיוב ופטור תלוי בהן ולפיכך אין מקשין המדות כשאנו באין לדון מן הבור והאש והשאר או מן השור והבור ואדרבא אם באנו ללמוד את השן מן האש היה לנו לומר שהוא חייב על דבר שאינו ראוי לו כדבר שראוי לו אם היה באפשר למצוא אותו באש אלא שאינו נמצא שאלו הזיקה השן אם אין הנאה להזיקה לא הויא תולדה דשן אלא תולדה דקרן וחייב על התם חצי נזק ועל המועד נזק שלם ובין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים וזה נראה ברור.
אלא דקשיא לי מדאמרינן לעיל לרב דאמר מבעה זה אדם מאי לא ראי זה כראי זה הכי קאמר לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי אדם שאין משלם את הכופר ולא ראי אדם שמשלם ארבעה דברים כראי השור והנה שבא לבנות ולסתור את הדין מן החומרות אף על פי שהם מדות וכחות כשאר שבמתניתין. ונראה לי דכיון דסבר רב דתנא דמתניתין תנא שור וכל מילי דשור דהיינו שן וקרן ורגל ותנא נמי אדם וכל מילי דאדם על כרחך לא אפשר לפרושי לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור במדות וכחות דכל דיש בזה יש בזה שהשור והאדם יש בהן רוח חיים ויש הנאה להזיקם ודרכם לילך ולהזיק ואין בכלל זה שאינו בכלל זה ולפיכך אי אפשר לו לפרושי לא ראי ולא ראי ששנינו בהם אלא להלכותיהן ולומר מדאיצטריך קרא למכתב תרווייהו משום הלכותיהן. כן נראה לי.
וקשיא לי היאך אתו כלהו מבור ושן אי נמי מבור ורגל שהרי הבור חייב בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד והשן אינו חייב אלא ברשות היחיד וכשאתה בא לחייב את השן מביניהם וכן נמי את הרגל מבין הבור והשן היאך תחייבנו ברשות היחיד בשן או אפילו ברשות הרבים בבור והא ליתא דמכל מקום אמרינן דחיובא מביניא נפיק אלא ודאי איצטריך למכתבינהו להלכותיהן וכדאמר רבא בהדיא.
ואם תאמר היאך אתי מאש ובור דהא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שמעשיו גרמו לו. נראה לי דלא שייך למימר דמעשיו גרמו לו אלא במה שתחילת מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו גרמו שהרי לא נקרא מזיק עד לאחר שכלו מעשיו ולאחר זמן כאש שאין תחילת עשייתו לנזק כדאיתא לקמן בברייתא. ואף על גב דבור המתגלגל דבסמוך קרי ליה תחילת עשייתו לנזק וכשבא לדונו מבורו בעלמא פריך מה לבור שכן מעשיו מוכיחין שגרמה לו דאלמא תחילת עשייתו לנזק ומעשיו גרמו לו אינם תלויים זה בזה. לא היא דאפשר דתחילתו לנזק שאין מעשיו גורמין אבל אי אפשר לקרות מעשיו גורמין לו אלא במה שתחילתה לנזק. ועוד דהתם נקרא תחילתו לנזק כשהניחו ברשות הרבים ואם ניזוקו בו במקום הנחתו קרינן ביה תחילת עשייתו לנזק וכן מעשיו גרמו לו אבל כשגלגלוהו רגלי אדם או רגלי בהמה והוזקו שלא במקום הנחתן ליכא למימר בכי הא מעשיו גרמו שהרי לא הזיקו במקום שהיו שם מעשיו כלומר במקום הנחתו כנ"ל. ע"כ לשונו. ולמאן דאמר קרן עדיפא הא תריצנא לעיל דעל רב יהודה קאמר. הראב"ד ז"ל.
שכן מועדין מתחילתן. אין לפרש לשלם נזק שלם דאם כן קרן נמי כיון דלא הוה כתיב הוה ילפינן נזק שלם אפילו בפעם ראשונה. ואין לפרש הכי אי כתיב תמות ולא כתיב מועדות לא הוה ילפינן מועדות מביניא דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן מה שאין כן בקרן ולמאן דאמר קרן עדיפא אפילו קרן אתי דין מועדות. הא ליתא דאם כן מאי קאמר דכתביה לחלק בין תמות למועדות והלא תמות כבר כתבוה ומועדת למה כתב ונילף לה מביניא כדאמרן אלא מפרש רבינו תם וכו'. תוספות שאנץ.
והקשה רבינו לפירוש רבינו תם והא רב פפא ורב הונא דפליגי לקמן בשוורים אי בחזקת שימור קיימי אי לאו תלמידי דרבא הוו והיאך היה מסופק רבא במילתיה במחלוקתם. ועוד מהו לשון קרן עדיפא מאי עדיפותיה משאר מזיקין הרי אף הם רגילין להזיק דאי משום דכוונתו להזיק הרי כל אחד מהם יש לו כחו ודוגמתה כלם. ואומר הרב רבינו דוד דרבא קאי אתרי לישני דרב יהודה רביה וללישנא קמא דאמר רב יהודה לעיל לא ראי השן שאין כוונתה להזיק כראי הקרן שכוונתה להזיק ואין לחייבו דלאו פושע הוא דקשה לשמרו הוא דאמר רבא הכא דקרן לא אתיא דמה להנך שכן מועדין מתחילתן כלומר מיום לידתן הן עושין ההיזק השן אוכלת והרגל מהלכת ואין היזקן בא בכח וקל לשמרן ופושע הבעל שלא שמרן תאמר בקרן שאינו מועד עד שהוא גדול כח ואין קל לשמרם ולאו פושע הוא. ולמאן דאמר אדרבה קרן עדיפא היינו ללישנא בתרא דרב יהודה דאמר אדרבה קרן עדיפא דמשום דכוונתה להזיק יש לחייב יותר משן דכל שכן דפושע הוא דהיה לו לשום לב לשמרו אפילו קרן נמי אתיא.
ואי קשיא אמאי לא קאמר לבד משן דללישנא קמא דרב יהודה לא אתיא שן מינייהו דכיון דיש הנאה להיזקה אינה קלה לשמרה ולאו פושע הוא ולא מחייב דהכי אמר רב יהודה לא ראי הקרן דאין הנאה להיזקה כראי השן שיש הנאה להיזקה. ואומר רבי דלמאי דפרישנא במתניתין ניחא דמשום הכי לא תני ולא ראי האש משום דכיון דאין בו רוח חיים קל הוא מהני דלעיל ואתו מיניה ניחא דודאי ברישא אמרינן לא ראי קרן כראי השן דיש הנאה להיזקה ואינו פושע דכל כמה דלא כתיב אלא קרן יש לומר דסברא זו דשן חשובה לפטור אותה אבל לפי האמת כי כתיבי כלהו אפילו לא הוה כתיבא שן אתיא מבור וחד מינייהו דאין סברא זו דיש הנאה להיזקה חשובה לפטור אותה דהא במתניתין אמרינן דמאש אתי לכל הפחות חד מהני או קרן או שן דמשום הכי לא תני לא הרי האש והיינו מסתמא שן דסברא דיש הנאה להיזקה לא חשיבא לפטרה אבל קרן לא אתא ללישנא קמא דרב יהודה דמדמינן לה לעבד ואמה דכוונתן להזיק ופטירי אלא סברא זו חשובה. אבל איפכא ליכא למימר דקרן אתיא דאין סברת כוונתה להזיק חשובה לפטרה אבל שן לא אתיא דסברת יש הנאה להיזקה חשובה לפטרה דהא לא מצינו לשן דמיון וסמך כמו שמצינו בקרן דמיון וסמך.
והקדוש רבינו יעקב דברהאית פירש לבד מקרן מועדת דאפילו כתב רחמנא דבשלוש נגיחות משלם חצי נזק לא הוה גמרינן מכלהו דין רביעי דמה להנך שכן מועדין לשלם נזק שלם מתחילתן ולמאן דאמר אדרבה קרן עדיפא היינו רבי טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם אפילו קרן אתיא דאף היא מועדת ברשות הניזק. אך קשה דמסיק אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא ומשני קרן לחלק בין תמה למועדת ומאי קאמר הרי תמה כתיבה. ושמא לא הוה ידעינן בכמה הויא מועדת. רבינו ישעיה ז"ל.
וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מכל מקום אין כלם באים אף בצירוף השנים שהרי מכל מקום חסר הקרן בצירוף בור עם אחד מחבריו שיש להשיב עליהם מה להנך שכן מועדין מתחילתן ובקרן ואש שכן דרכן לילך ולהזיק והלכך ראוי היה לכתוב את כולן ולא עוד אלא שאף אם היו כולן באין מן הדין והוא על דעת רבי טרפון שאמר שצד החומר שבקרן והוא שכוונתו להזיק עולה ליותר מצד חומר שבחבריו שהוא ההעדאה מתחילתן הואיל ובמקום העדאתן של אלו רצה לומר ברשות הניזק אף הוא משלם נזק שלם לדעתו אף על פי כן צריך היה לכתוב את כולן שאם היו למדין אחד מחבריו היינו משוין את המדות ביניהם. עכ"ל ז"ל.
להלכותיהן. תימה דמכל מקום היכי מתרצינן מתניתין דמסיק לא ראי זה כראי זה משמע דלא מצי לאתויי והשתא מסקינן דכלהו כי שדית בור בינייהו אתיאן. ונראה דהשתא דאסיקנא הכי אין לפרש מתניתין דהכי קאמר לכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מינה כדפריש רב זביד לעיל אלא נראה לפרש מתניתין דכל לא ראי זה כראי זה אסיפא קאי הצד השוה שבהם וכו' לאתויי שאר נזיקין והכי קאמר לא הרי השור כהרי המבעה כלומר משור לא מצי למילף דוקא שאר נזקין דדמי ליה לכל מילי שהרי מבעה תוכיח דאף על גב דלא דמי ליה לכל מילי מתחייב ולא הרי המבעה כהרי השור כדפרישית ולא מזה ומזה מצית למילף דדוקא דדמי להו כגון שדרכו לילך ולהזיק שהרי הבור תוכיח אלא ודאי ליכא למילף אלא בצד השוה מכלהו. ע"כ. מהר"י כהן צדק ז"ל.
אמר רבא להלכותיהן. והוא הדין נמי לכל אבות דרבי אושעיא ודרבי חייא דלעיל. אלא איכא למידק נזקי אדם בשור דכתב רחמנא למה לי שתי פעמים דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. ויש לומר דאיצטריך גם כן תרווייהו ולא נפקי חד מאידך כולהו דמכה נפש בהמה נפש תחת נפש איצטריך לפחת נבילה כדאיצטריך לקמן ולאגמורי נמי אמכה אביו ואמו שאינו במיתה עד שיצא ממנו דם כמכה נפש בהמה כדאיתא בפרק ארבע מיתות ואידך קרא איצטריך להקיש אדחזקיה דקאמר מה מכה בהמה לא חלקת בו לפטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. הרשב"א ז"ל.
אדם לחייבו בארבעה דברים. נזק לא קא חשיב משום דאיכא בשור ואתי בצד השוה. ותימה דבפרק החובל יליף לה מכאן ונתן בו דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון ואמאי בעי קרא והא איכא נזק בשור ואתי בצד השוה. ויש לומר דאי לא כתיב נזק באדם הוה אמינא הנך ארבעה דברים אתו במקום נזק קא משמע לן. ותימה התינח אדם דאזיק אדם אדם דאזיק שור למאי הלכתא כתביה רחמנא הא אתי בצד השוה. ושמא יש לומר כיון דמצינו שם אדם חייב בארבעה דברים איכא למיפרך ולא אתי בצד השוה. מכל מקום קשה דאדרבה כל שכן דאתי בצד שוה לנזק כי בארבעה דברים לגבי שור ליכא לחיובי. ושמא כיון דנזקי גופו איכא למיפרך שכן נזק גופו ולא אתי בצד השוה והוה אמינא נחמיר ביה טפי קא משמע לן קרא. מהר"י כהן צדק ז"ל.
וז"ל הראב"ד ז"ל בחידושיו אדם לחייבו בארבעה דברים. קשיא לי תינח אדם דאזיק אדם אדם דאזיק שור דהיינו נפש בהמה ישלמנה למה לי. ואיכא למימר ההוא איצטריך לאקושי ליה כי יתן מום וכו' מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין והכי איתא בפרק החובל. ע"כ לשונו.
ותוספי תוספות להרא"ש ז"ל תירצו דאיצטריך לחייבו אף בטמון וכלים וברשות הרבים ע"כ. והא לא קאמר אדם לחייבו בו כלים משום דמצי למילף אדם משן ורגל ואש בלא בור. ע"כ תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.
לחלק בין תמה למועדת. תימה אם כן לכתוב כי יגח שור את איש לבד ולא לכתוב כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו' דכי יגח איירי נמי בשור שהזיק את האדם התם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. וי"ל דאיצטריך כי יגוף לאשמועינן מועד לאדם הוי מועד לבהמה מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם כדאמרינן לעיל משום דאדם אית ליה מזלא. אי נמי איצטריך שור רעהו לדיוקא שור רעהו הוא דתם משלם חצי נזק אבל שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם כדלקמן ומשום הכי כתביה. גליון.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה