שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק י/דף קיח

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיח עמוד א

הגיעוך אין שומעין לו: כלומר אם אינו רוצה לקבל בעל הגנה זה רשאין בית דין לכפותו שיפנה אבניו מגנתו של חברו. ואם משקבל עליו וכו' כלומר אם קבל עליו בעל הגנה וטרח לפנות האבנים והעפר זכה בהן ואם חזר בעל הכותל ואמר לבעל הגנה הילך שכרך כפי שהייתי שוכר פועלים ונותן להם והחזר לי האבנים שיהיו שלי אין שומעים לו שהרי זכה בעל הגנה בהן אף על פי ששוין יותר מן ההוצאה שהוציא בהם שעל מנת כן הפקירן לו ויודע היה בזה ואפילו הני מחל לו. ה"ר יהונתן.

כתוב בתוספות אף על גב דמפקיר נזקיו וכו'. שאני הכא דלא מפקיר להו אלא שאינו רוצה ליטלם. ועוד דאמרינן בגמרא דדעתיה לדחויה ולי נראה שאינו קשה כלום דהתם לא עשה ההיזק בשעת נפילה ומפקירן קודם שיעשה היזק והוה ליה בור לאנסו ואם יכשל בו אדם אחר כך פטור אבל הכא בשעת נפילה עשה לו ההיזק כי נתמלאת גנתו אבנים ועפר ואינו יכול לזרעה. הרא"ש.

וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: היה כותלו סמוך לגנת חברו ונפל לגנתו ואמר לו שיפנה אותם ולא רצה ואמר לו הגיעוך והרי הן שלך ופנה אותם לעצמך לא כל הימנו וכופין שחו לשכור פועלים ולפנותן ואם נתרצה בעל הגנה בכך כיון שקבל עליו לפנותן לעצמו והתחיל לפנותן לעצמו בפני בעל הכותל אין בעל הכותל יכול לחזור בו אף על פי שרצה ליתן לו שכרו ויציאותיו. עד כאן.

וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל ולאו דמפנה להו כלהו באפיה אלא כיון שהתחיל בפניו אף על פי שלא גמר הכל מיד קננהו וזהו ואם משקבל עליו וכו'. עד כאן.

עוד כתב הרמ"ך וזה לשונו: אבל היכא דלא פנה אותם ורצה בעל הכותל לחזור בו יכול לחזור בו. והוא הדין היכא דפינן שלא בפני בעל הכותל דכיון דדחויי הוא דהוה מדחה ליה מרי כותלא למרי גינתא לא זכתה לו חצרו אלא אם כן פינן בפני הנותן או דקנה מיניה דמחלינהו גביה. ונראה לומר דאף על גב דמרי כותלא מצי הדר ביה כל כמה דלא פנינהו מרי גינתא אפילו הכי מארי גינתא לא מצי הדר ביה דכיון דאירצי מחילה להיזקא ומחילה לא בעיא קנין וצריך עיון.

מה ששנינו בפועל שאם אמר לו טול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו. פירש רש"י אף על גב דבכל דוכתא אמרינן שוה כסף ככסף הכא גבי בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיה משמע. ולא נהירא דהא כתיב פעולת שכיר כלומר מה שאתה חייב לו מחמת פעולתו שעשה עמך ומה שכתוב נמי ביומו תתן שכרו לא שכרו ממש כלומר אותו מין שהתנה עמו אלא שלא יעבור יומו ושכר פעולתו אצלו וממארי רשותך פארי אפרע. ועוד אם אין לו שאינו עובר משום בל תלין שומעין לו.

אלא טעמא משום דשלשה דינים מוחלקין יש בתשלומין מה שיש לחברו אצלו. מלוה. ונזקין. ושכירות. מלוה כל שיש בידו מעות חייב לפרוע במעות הא אין לו מגבהו מה שירצה קרקע או מטלטלין וכדאמרינן ודאי דאמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה לית לי זוזי שקול ארעא דאמרינן ליה זיל את טרח וזבין אמר ליה לא ההוא תולה מעותיו בגוי הוה וכו'. ובנזקין אפילו אית ליה זוזי משלם מאי דבעי אלא דאי מגבי ליה קרקע יהיב עידית דמיטב שדהו כתיב ואי מטלטלין אפילו סובין דכל מידי דמטלטל איקרי מיטב. אבל שכירות אפילו אין לו מעות אמרינן ליה זיל את טרח וזבין דלא נשכר לו זה אלא שהוא צריך למזונותיו לערב וכשיצא מפעולתו לא יהא צריך לירד לשוק ולחזור ולמכור ושימות בינתיים ברעב ועוד שדבר מועט הוא ועל דעת כן נשכר אצלו ודעת שניהם שוה בדבר זה ולפיכך זה שאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין לו. הרשב"א.

וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך לא כל הימנו. ואם קבל עליו הפועל אין השוכר יכול לחזור בו ואין צריך לומר שאין הפועל יכול לחזור בו כיון שנתרצה בכך. ונראה לומר דבהא נמי כיון דליתיה לתבן וקש בידיה דשעל דוקא היכא דהתחיל פועל למשקליה לההוא תבן באפי שוכר הוא דאין שוכר יכול לחזור בו כי ההוא דלעיל דאבני הכותל שנפלו לגנה כיון שנתרצה בכך. עד כאן.

גמרא. ושמואל אמר רשאי לכופו אפללו בארבעה לבד לירד לגמרי למטה וימלא כל בית הבד מזריעת מקשאיו ומדלעיו שאין לו להטריחו לירד ולזרוע ולעלות ולזרוע וכן בכל שעה ושעה שמשקהו בכל יום. ואפשר דדוקא נקט גנה שיש עליו טורח בכל יום להשקות אבל בשדה בית הבעל שאינו צריך אלא שלש פעמים בשנה בשעת חרישה וזריעה וקצירה שמא יוכל לשכב עליו שלא ירד למטה לגמרי וצריך עיון. ה"ר יהונתן.

הא דאקשיה טעמא דפנינהו וכו'. ותקנה ליה חצרו דאמר רבי יוסי ברבי חנינא וכו': קשיא לי והא מתניתין ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו הכא נמי הרי קבל ומדעתו הוא. ואיכא למימר אף על פי שקבל עליו כיון שלא אמר תזכה לי חצרי זכיית החצר שלא מדעתו הוא. מיהו דרבי יוסי ברבי חנינא קשיא דהא גנה המשתמרת היא. וקשיא לי דהא לענין מכר אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואף על פי שלא אמר תזכה לי חצרי ואם כן תיקשי ליה ברייתא אמתניתין. ואיכא למימר שאני התם דמנח מוכר עייליה לרשות לוקח וכיון שקבל עליו תו לא צריך אבל הכא ממילא אתי לה וכמציאה דמיא ובעינן הגבהה לקנוייה. ולרבי יוסי ברבי חנינא מיהא קשיא. הראב"ד.

כתוב בתוספות אבל אי לאו דרבי יוסי ברבי חנינא אתי שפיר וכו'. דהוה מצי לאוקמה בשאין משתמר דבעינן עומד בצד שדהו לכולי עלמא. גליון תוספות.

וזה לשון ה"ר יהונתן: ותקנה לו שדהו. דהא חצר שמשתמרים שם האבנים היא ובחצר המשתמרת אפילו לא יהיה בעל הגנה בתוך גנתו ואפילו לא נכנסה שם המציאה מדעתו כל שכן הכא דהוי מדעתו שהפקירום בעלים בפירוש. ע"כ.

וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ודוקא חצר המשתמרת הוא דזכיה ליה אף על פי שאינו עומד בצד חצרו אבל אינה משתמרת אינו זוכה במה שבתוכה אלא אם כן הוא עומד בצד חצרו ואמר תזכה לי חצרי וצריך עיון היכא דלא אמר תזכה לי חצרי כיון שהוא עומד בצד חצרו ובגוזלות מפריחין הוא דבעינן הכי. עד כאן.

אבל רישא דלית ליה אגרא גביה: אף על גב דאוקים בדפנינהו מכל מקום לא גמר ומקנה כיון דליכא בל תלין. גליון תוספות.

כאן בשל חברו: כלומר בשל חברו שומעים לו. ומיהו לאו למימרא שיהא רשאי פועל ליטול תבן וקש לעצמו כמו שאמר לו זה דהא לית ליה ביה ולא מידי אלא פירוש שומעים לו שאינו מחויב לו לתת שכרו דקסלקא דעתין השתא שאין שכרו עליו כלל ומשום הכי מקשינן דחבריה נמי איהו בעי למיתב ליה דתניא וכו'. הר"ן.

וזה לשון הראב"ד: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ואמר ליה טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו מפני ששכר עליו אבל בשל חברו שאין שכרו עליו אם אין חברו רוצה לפרעון יכול זה לומר טול מה שעשית בשכרך. ואקשיה בשלו מאי טעמא אין שומעין לו משום דאמר ליה אגרך עלי בשל חברו נמי אגריה עילויה הוא דתניא וכו' ואי קשיא לך לוקמה כגון דאמר ליה שכרכם על בעל הבית דלאו עילויה הוא. אם כן למה ליה למימר טול מה שעשית בשכרך ומאי עבידתיה גביה דנימא ליה מידי אלא שמע מינה דאמר ליה שכרך עלי ואם כן הוה ליה כדידיה. עד כאן.

כאן משל הפקר: פירש רש"י בשל הפקר שומעים לו דאמר ליה זכי ביה את דלדידי לא קני ולא דמי לשל חברו דהתם לא מצי למימר ליה זכי ביה את וכי לא אמר לו שכרך על בעל הבית על כרחו שכרו עליו אבל הכא לא. ואין זה נכון דזכי ביה את לא מהני ולא מעלי אלא אנן השוכר בשלו והראהו בשל חברו קאמרינן דנותן לו שכרו משלם משום דאטעייה ועוד דכיון דאמר ליה שלי הוא כמאן דאמר ליה שכרך עלי אבל שכרו לעשות בשל חברו והראהו בשל חברו אי פריש שכרך עלי נותן לו משלו ואי לא פריש אין לו עליו כלום ובעל הבית גופיה אי עבדיה שליח עלתה לו שליחותו ואי לא יורד לתוך של חברו שלא ברשות הוא.

ואם תאמר אי הכי מאי פירכיה דרבא דחבריה נמי איהו בעי למיתב ליה לימא בשכרו לעשות בשל חברו. לאו מילתא היא דהתם אם עשאו שליח שכרו על בעל הבית הוא ואי לא עשאו שליה מאי שומעים לו לומר טול מה שעשית בשכרך והרי אין לו ולפועל במה שעשה כלום. ועוד דהתם פשיטא שאין לפועל על השוכר כלום אבל בהפקר קמשמע לן הבטה בהפקר לא קני לבעל הבית וסוף סוף הוה ליה שכרו לעשות במה שאינו שלו ופטור והוא הדין לעשות בשל חברו דפטור כדפרישית. הרמב"ן.

וזה לשון הר"ן: אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשלו כאן בשל הפקר. פירש רש"י דטעמא דשומעין לו בשל הפקר משום דמצי אמר ליה זכי ביה את מה שאין כן בשל חברו דלא מצי למימר ליה הכי. ולא מחוור דאי איהו מחייב אאגריה כי אמר ליה זכה את לאו כל כמיניה. אלא הכא בשהראהו לעשות בשל הפקר בפירוש עסקינן דלא מחייב איהו אאגריה ומשום הכי מצי למימר ליה טול מה שעשית בשכרך.

וכי תימא לוקמא בכהאי גוונא נמי בשל חברו כגון ששכרו לעשות בשל חברו בפירוש דלא מחייב אאגריה. לאו מילתא היא דאי הכי פשיטא אבל גבי הפקר קמשמע לן דהבטה בהפקר לא קני. ועוד דלישנא דטול מה שעשית בשכרך שומעים לו אתי שפיר בשל הפקר מבשל חברו דבשל הפקר מצי אמר ליה הכי אבל בשל חברו מאי אית ליה גביה דלימא לפועל טול מה שעשית בשכרך. עד כאן.

כאן בשל הפקר: בשלו אין שומעין לו בשל הפקר כלון דלאו ממוניה הוא ולא קני ביה מידק דקסבר רב נחמן דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו לפיכך שומעין לו. ואם תאמר מאי שנא משכרו סתם והראהו בשל חברו דחייב אף על פי שלא קנה הוא כלום ולא נהנה בו ובודאי כל ששכרו סתם שכרו עליו עד שיאמר שכרכם על בעל הבית וכדאמרינן לעיל אמר ליה לשמעיה צא ושכור לי פועלים ואמור להם שכרכם על בעל הבית אלמא סתמא כאלו אמר להם שכרכם עלי. נראה לי דשאני התם דנהנה בו חברו ומכל מקום הרי ההנה פועל איניש דעלמא על ידו של זה ועל מה שנשכר זה אצלו ולפיכך חייב כאלו נהנה הוא ממנו והוה ליה כעין דין ערב אבל גבי הפקר לא נהנה לא הוא ולא אחר על שכירותו. הרשב"א.

כאן בהבטה: הוה מצי לאוקמי בשהראהו בשל הפקר ובהגבהה. גליון תוספות.

והבטה בהפקר תנאי היא אי קניא ליה בהבטה או לא דאיכא מאן דאמר קני וכי נטר ליה לבעל הבית באגרא קני ליה בעל הבית ואי נטר ליה לבעל הבית בלא אגרא קני הוא לנפשיה. קשיא לי כי הוי שומר חנם נמי הא שומר דהקדש הוי וכי אין אדם נשאל לחברו חנם אין ודאי () ליה מידי. אי נמי דעבד ליה עבידתיה אבל הכא מאי עביד ליה הילכך כי לא שקיל אגרא שומר דנפשיה הוי. הראב"ד.

שומרי ספיחים בשביעית: קשה דהא משומר אסור להדיוט כדאיתא בפרק בתרא דיבמות ואם כן אסור נמי לגבוה כדאמרינן בפסחים ממשקה ישראל מן המותר לישראל. ויש לומר דהא דתניא בתורת כהנים מן המופקר אתה בוצר ואין אתה בוצר מן המשומר מדרבנן הוא וקרא אסמנתא בעלמא הוא ולגבוה כיון דלא אפשר לא גזור. אי נמי ענבי נזירך דדרשינן מיניה מן המופקר אתה בוצר ואי אתה בוצר מן המשומר משמע דוקא משומר לצורך בני אדם נזירך משמע לצרכך אבל לצורך גבוה שרי. ועוד יש לומר שלא היו מונעים בני אדם מליכנס רק מודיעין לבני אדם והם פורשים מאליהם. הרא"ש. ועיין בסוף פרק הזהב (פרק נ"ח ע"א) בתוספות דיבור המתחיל לשמור את הזרעים.

הא דאמרינן תנא קמא סבר הבטה בהפקר קני: כלומר המביא אצל מי שהביט בשבילו לא קנין דאי לא בחנם נמי אמאי לא והא קנו צבור בהבטה של זה אלא לכולי עלמא צבור לא קנו בהבטה של זה ובדידיה הוא דפליגי. כן נראה לי.

וקשיא ליה לתנא קמא היאך קנה זה והלא הוא אינו מכוון לקנות לעצמו אלא מביט לצורך צבור ואי צבור לא קנו איהו היכי קני וכי קונה בעל כרחו. ובאמת שרש"י סבור כה מההיא דמלא מים לחברו דאמר רב נחמן הרי הן כרגלי הממלא וכמו שכתבתי בפרק קמא למכלתין גבי פלוגתא דהמגביה מציאה לחברו. אלא שאין הדברים נראין כן וכמו שכתבתי שם משמו של רבינו תם. ולפיכך נראה לי דתנא קמא סבור דכיון ששומר זה יודע שאיו צבור קונין בהבטתו נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבואו אחרים ויטלום לעצמן ומדקנה הוא ושומר לצבור בחנם כשצבור באין ולוקחין משל זה הן לוקחין ועומר ושתי הלחם אינן באין משל צבור ורבי יוסי סבר דאיהו נמי לא קני וכי מייתו צבור השתא הוא דקא זכו. הרשב"א.

אי יהבי אגרא אין ואי לא לא: בלא אגרא נמי יביאו משל צבור כגון שאינו מתכוון לקנות. גליון תוספות.

איכא דאמרי אמר רבא הבטה בהפקר לא קני וטעמא דתנא קמא משום דחיישינן לבעלי זרועות דכיון דלא קני להו שומר אתו ושקלי ליה וכיון דשמעי דשקלי אגרא מתרומת הלשכה ממנעי ואף על גב דצבורא לא קני להו. ורבי יוסי סבר לא חיישינן ומאי אתה אומר הכי קאמרו ליה מדברינו לדבריך אין תמידין ומוספין וכו' פירוש מדברינו שאנו אומרים שתקנו להם מתרומת הלשכה לדבריך שאתה אומר שמתנדב ומניחן בלשכה הרי יש ליחיד חלק בתמידין ומוספין שבאין משם שמא לא ימסרם יפה. קשיא לי מאי שנא הני ארבע זוזי מכל משקלים שהיחידים מביאין שאין חולקים. () איכא למימר בשאר יד כולן שוה אבל הני ארבע זוזי יתירי נינהו ודיחיד הוו וחיישינן. הראב"ד.

אקני להו רבנן ארבע זוזי בלשכה כי היכי דלא ליתו בעלי זרוע ושקלינהו מינייהו: פירוש לאו למימרא דקני להו הקדש בהכי דכיון דהבטה בהפקר לא קנה כי אקני להו רבנן ארבע זוזי בלשכה מאי הוי. אלא הכי קאמר כיון דידעי בעלי זרועות דאי שקלינהו פסיד הקדש הנהו ארבע זוזי פרשי ולא שקלי אבל אי לא תקין רבנן הני הוו שקלי לנפשייהו דמימר אמרי שלא יהא הקדש נפסד על ידם לפי שימצא ויביא לו ממקום אחר. הר"ן.

דף קיח עמוד ב

הא דאמר רבא בעיקרו כולי עלמא לא פליגי וכו': קשיא לן ולה הא דגרסינן בפרק המביא תניין גבי עציץ נקבו בארץ ונופו בחוץ לארץ דאיפליגו בה אביי ורבא דרבא סבר מאוירא קא ינקי ואמרינן עלה בדאשרוש כולי עלמא לא פליגי פירוש דבתר עיקרו אזלינן. ואקשינן התם בגמרא ולא פליגי והא תנן רבי מאיר אומר של עליון רבי יהודה אומר של תחתון. ומפרקינן התם כדקתני טעמא מה אם ירצה וכו' והכא אמר רבא גופיה דבהא פליגי אי שדינן נוף בתר עיקר או לא. ועוד אמאי לא אותביה התם מהא דתנן גבי ערלה כי האי גוונא.

ואיכא למימר לעולם עיקר יניקה בדאשרוש ממקום עיקרו הוא ולא מאוירו לדברי כולם כדתנן מאין ירק זה חי דמשמע דרבי יהודה נמי מודה דממקום עיקרו חי שאם אינו מודה היאך אמר לו מאין חי לימא ליה מאוירו של זה אלא שמע מינה בתר עיקר אזלינן לענין יניקה לפיכך גבי מעשר אזלינן בתר עיקר שהדבר תלוי ביניקה אבל בשתי גנות זו על גבי זו בהא פליגי רבי מאיר סבר כיון שאין הלה יכול למחות על מקום עיקרו שהוא בתוך שלו ומשם הוא חי אזלינן בתר עיקר ושדינן נוף בתר שרשיו אף על פי שהלה יכול למחות על מקום הנוף ורבי יהודה סבר הגדל בשל זה לזה והגדל בשל זה לזה אף על פי שעיקר יניקתו ממקום שאין לזה בו כלום הואיל ואף הוא יכול למחות על הנוף למלאת גנתו עפר.

ולא אשכחן בנסחי דוקני רבי יהודה סבר לא אמרינן שדי נופו וכו' ומאן דגרס ליה הכי נמי מפרש כדאמרן. ותנן נמי כי האי גוונא דאמר רבי מאיר מן הגזע ומן השרשים של בעל האילן משום דעיקרו מתוך אילנות של זה הוא יוצא ואינו יכול לעקור אילנו ואין כאן אילן קטן זה אף על פי שבאוירו של זה הוא עומד בתר עיקר שדינן ליה ועיקרו באילן הגדול היא ומשם הוא יונק שהשרשים ינקים מן הקרקע והוא יונק מן השרשים ורבי יהודה סבר מן הגזע של בעל האילן דהוה ליא כענפין שלו שאם הגדילו (לא ישפה) שעל מנת כן לקח ומן השרשים של הקרקע שכיון שהקרקע שלו ויכול למלאת מקומו אבנים ואין כאן אילן זה אין אומרים עיקר השרשים שהוא יוצא משם לבעל אילן הם הואיל וברשותו של זה הוא גדל. ועוד שבכאן עיקר יניקת הכל מן הקרקע הוא ואין לו לזה בה אלא יניקת שרשי אילן הגדול שמכר לו בלבד. ותנן נמי גבי ערלה כי האי גוונא אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים פטור מן הערלה ובהך טעמא שייכא וטעמיה דרבי יהודה בהך דבפרק המוכר את הספינה ובהך דערלה עדיף מטעמא דמתניתין דאף על פי שאילן זה בתוך של זה הוא נטוע עיקר יניקת הכל מקרקעיתו של זה הוא והיינו דלא אקשינן בגמרא תרתי בממונא למה לי ובהכי סלקא שמעתא שפיר ולא כדברי רש"י שמחק והגיה בדברי רבי מאיר מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע וכן במתניתין דערלה ועיקר גירסא דשמעתא ופירושא דיליה כדכתיבנא. והיינו דקאמרינן אבל ערלה דאיסורא אימא מודה ליה לרבי יהודה אלמא רבי מאיר בערלה לקולא אזיל. ופטור מן הערלה גרסינן.

והא דקאמרינן ותנן נמי גבי אילן כי האי גוונא דתנן וכו' אינה משנה אלא מפני ששנינו מקצתה בפרק המוכר את הספינה דקתני והיוצא מן הגזע שלו ומן השרשים של בעל הבית רבי יהודה קתני לה מדרישא רבי מאיר הוי סיפא לאו רבי מאיר דקתני רישא רבי מאיר אומר קנה קרקע ומשום הכי אייתו בגמרא הך ברייתא בשם מתניתין משום דבמתניתין רמיזה וכן זו של ערלה אינה משנה ואטו לתא דהאיך אמרינן דתנן כיוצא בה בפרק א' שבקידושין דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' רבי מאיר אומר מקודשת רבי יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודשת סתם וליכא התם לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי יוחנן הסנדלר אלא משום דעיקרה נשנית במשנתנו ושלא כדברי רבי מאיר אמר תנן לומר לך הך ברייתא מתניתין היא אלא דלא פריש במתניתין ופירש בברייתא בהדיא. ויש אחרת כיוצא באלו פרק הספינה בההיא דאמר אביי התם אלא מעתה סיפא דקתני ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף ולא סיפא היא דלא מתניין נדמייתי לה בגמרא דוק ותשכח. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: אמר רבא בעיקרו כולי עלמא לא פליגי. רבה גרס ולא רבא משום דקשיא דרבא אדרבא מההיא דגרסינן בגיטין בענין עיקרו בארץ ונופו בחוץ לארץ וכו'. בעיקרו כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי שהרי בעפרו הם עומדים ואינם יוצאים לאוירו של זה כי פליגי בנופו רבי מאיר טבר העיקר מגדלו שדי נופו בתר עיקרו ורבי יהודה סבר אוירא מגדל הילכך לא שדינן נופו בתר עיקרו.

ומה שהשיבו זה לזה במשנה מה אם ירצה התחתון מחזיקים הם לדבריהם אבל עיקר הטעמים שלהם כך הם דמר סבר עיקר מגדל ושדי נופו וכו' ומר סבר אוירא מגדל וכו'. ותנן גבי מקח וממכר כי האי גוונא בקונה אילן אחד בתוך של חברו דכולי עלמא אין לו קרקע ופליגי במה שיוצא נשתשרשים והשרשים עצמם של בעל אילן הם כשיעקור אותו יטול אותם רבי מאיר סבר כיון שהשרשים שלה היוצא מהם שלו דשדי נופו בתר עיקרו ורבי יהודה סבר בתר גזעו שדינן ולא בתר שרשים לומר שזה גדל מאויר וזה גדל מאויר אבל בתר שרשים שזה גדל מקרקע וזה גדל מאויר לא שדינן והאויר של בעל הקרקע וכן בערלה כי בודאי השרשים פטורים שכבר עברו עליהם שני ערלה והיוצא מהם לרבי מאיר פטור כמו השרשים ורבי יהודה סבר חייב דלא שדינן ליה בתרייהו ואילן חדש הוא זה. וצריכי דחדא בממונא וחדא באיסורא מצרך צריכי כדפרישית. ואי אמרת האיכא תרתי דממונא שתי גנות ואילן. ההיא משום דאיכא טעמי אחריני בגנות וכדפרישנא במתניתין ולא ילפי מהדדי. עד כאן.