שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט/דף קטו

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קטו עמוד א[עריכה]

למה ממשכנין מעיקרא. ואם תאמר ולמה חוזרין וממשכנין דכיון שמשכנו פעם אחת שוב אינו נעשה מטלטלין אצל בניו. ויש לומר כדי שלא לוכל הלוה לכפור וכו' ככתוב בתוספות הרא"ש.

אבל אתה נכנס לביתו של ערב. דכיון דלא רצה להלוות לו אלא על ידי ערב כאלו משכנו בשעת הלואתו דמי. הרב רבי יהונתן ז"ל. ונראה לומר דאפילו שלא בבית דין עביד דינא לנפשיה אי שביק ליה האיך לאפוקי משכונא מרשותיה וכן נמי שרי ליה לנתוחי משכונא מיניה אפילו שלא בבית דין אי משכח ליה בשוקא וכלים בידו או בהמה לפניו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות מלוה. הרמ"ך ז"ל.

ואם לאו הרבה עליו רעים. דריש ורהב הפוך במקום הרבה. אי נמי ורהב שתגדיל רעיך ותודה לו במעלתו עליך כדכתיב עבד לוה לאיש מלוה. ה"ר יהונתן ז"ל.

תלמוד לומר משאת מאומה. פירוש כאלי אמר כל מאומה כלומר כל משאת שבעולם אף על פי שאינו משאת מעיקרא כיון דהשתא משאת היא לא תבא אל ביתו. ה"ר יהונתן.

ונראה שהיה גורס תלמוד לומר משאת מאומה כל מאומה וכן מצאתי בנוסחא אחת מכתיבת יד. וזה לשון הראב"ד: דאמר מאומה ואמר כל מאומה. פירושא דמילתא היא עד כאן. וכן מצאתי בנוסחא אחרינא בגמרות מכתיבת יד תלמוד לומר כי תשה ברעך משאת מאומה אמר מאומה ואמר כל מאומה. עד כאן.

אבל רבינו חננאל כתב וזה לשונו: אבל זקפן אינו רשאי שנאמר כי תשה ברעך וזה משא הוא. עד כאן.

בהלכות תנן בערכין וכו'. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט אין אומרים למכור את המרובה וליקח לו מן המועט אלא נותנין לי שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט עד כאן והיכא דאית ליה מחד מיני או מתרי מיני טפי וממינא אחרינא דצריך לההיא אומנותא לית ליה כלל נראה לומר דיהבי ליה מההוא מינא תרי מאני דאי לא תימא הכי אדאשמועינן במין אחד מרובה ומין אחד מועט לשמעינן בהאי דאף על גב דלית ליה מההוא מינא כלל לא יהביה ליה אלא ודאי מוכר מן המין שיש לו ממנו הרבה ולוקח שני כלים מאותו המין שאין לו כלל וכן נראה וצריך עיון. הרמ"ך. היכא דלא בעי מלוה לאפרועי ממקרקעי אלא מזוזי או ממטלטלי ולא צאית לוה דינא ושמתיה מעיקרא כדין סרבן ועברו ליה תשעים יומין עדיין יעמוד באותו נדוי ובאותו חרם על שיטרח וימכור קרקעותיו ויפרענו מעות או מטלטלין כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ואף על פי שעומד בנידויו עדותו כשרה כיון שלא נתנצה על פיסול אחר. עד כאן. וכתב רבינו הגדול בתשובה ואיכא מאן דאמר דדוקא בדידוע לן דזוזי אית ליה וקא מערים ותלי להו בגוי או באחר הוא דאמרינן הכי אי נמי דאית ליה מטלטלי ולא בעי למיתב ליה. הרמ"ך.

מתניתין: אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין וכו'. במה דברים אמורים בשלא בשעת הלואה דלא תחבול כתיב וחבול שלא בשעת הלואה הוא. והרמב"ם ז"ל שכתב בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה וכן בדברים שעושין בהם אוכל נפש אינו מחוור כלל וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל. ואני אומר שהזקיקו לרב ז"ל לומר כן מפני שאסרה תורה לחבול בגד אלמנה ולמה אם מפני החשד הא אפילו עשירה שאין צריך להחזיר לה אין ממשכנין וכיון שכן מה בין שעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה הא אינו אלא מפני שאסור ליטול ממנה משכון כלל וכן מדין לדברים שעושין בהם אוכל נפש למה אסרה תורה ליטול מהם כלום ואפילו הן מאה. ומכל מקום אינו שלא אסרה לגבות מהן ולא ליקח אותן מהם ומשכנו בשעת הלואה הרי הוא כמכרו לו ולא אסרה תורה אלא לחבול מתוך ביתו דכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ואלמנה ודברים שעושים בהם אוכל נפש לעבור עליהם בשני לאוין וכדאיתא לעיל. הרשב"א ז"ל.

אלמנה בין עניה בין עשירה. ואם תאמר אמאי לא פריך מהכא לשמואל וכו' ככתוב בתוספות. וליכא למימר דהכי קאמר אין ממשכנין אותה משום לאו דלא תחבול הא אחרים לית בהו לאו דלא תחבול דאם כן הוה ליה למימר אלמנה בין עניה בין עשירה יש בהן משום לא תחבול ולא הוה ליה למימר אין ממשכנין דמשמע מיניה הא אחרים ממשכנין. ועוד היכי קאמר רבי שמעון עשירה ממשכנין אותה הא איכא לאו דלא תבא אל ביתו. וליכא למימר נמי דהאי אין ממשכנין היינו אין מנתחין וכו' כבתוב בתוספות עד ומנלן לאסור נתוח דאפילו מדרבנן ליכא למימר דאסור לשליח בית דין משום גזרת משכון דהא שמואל לא גזר אלא דוקא בבעל חוב שהוא להוט אחר ממונו אבל שליח בית דין לא ישמע לו ליכנס לבית הלוה ואי משום דאיכא תרי לאוי באלמנה לא מסתבר להחמיר לותר דכל שכן שנזהר יותר מליכנס לביתה. ויש לומר דלהכי לא פריך מיניה משום שהיה יכול לדחוק בדוחק דאין ממשכנין דאיכא לא תחבול הא אחרים ליכא לא תחבול וכל שכן דחלק בין עניה לעשירה בניתוח קאמר. ונראה לפרש דלא יחבול ריחים ולא תחבול בגד אלמנה אליביה דשמואל בא לאסור נתוח המותר במקום אחר ואף על גב דסתם חבלה בבית משמע אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור במקום אחר משום לא תבוא אל ביתו תנהו ענין לניתוח והכי מסתבר טפי לאוקמי באם אינו ענין מלאוקמי בדבר האסור במקום אחר ולאפושי לאוי ומכל מקום ניחא לעיל דאתי לטפויי לאוי על חבלת בית אף על גב דאצטריך לגופיה לאסור נתוח מדאפקוה בלשון חבלה ולא כתיב בהדיא ניתוח. הרא"ש ז"ל.

גמרא: רבי שמעון אומר עשירה ממשכנין אותה וכו'. קשיא לי והא עבר בלא תבא אל ביתה ואם תאמר מאי ממשכנין שהאיש מוציא לו את העבוט מכלל דרבי יהודה אפילו כהאי גוונא נמי לא מאי טעמא לא. ועוד דאין ממשכנין אם נכנס לביתה משמע בכולה מוגיא דשמעתא. ואיכא למימר דרבי יהודה סבר דשליח בית דין ממשכנין שאר בני אדם אבל אלמנה בין עניה בין עשירה לא ורבי שמעון סבר עשירה ממשכנין אותה עניה לא מיהו סתם מתניתין לא אשמועינן אלא דאית בעשירה לאו יתירה דאלמנה כרבי יהודה. הראב"ד ז"ל.

מתניתין: וחייב משום שני כלים פירוש אפילו בהתראה אחת וכו'. דאי מיירי בזה אחר זה ובשתי התראות אפילו רחים ורחים וכו'. ואין לומר דלעולם איירי בשתי התראות וקמשמע לן דרחים ורכב אינם כלי אחד ולא יתחייב עליהם שתים כמו אוכל כזית שאינו חייב אלא אחת אף על פי שהפסיקוהו בין חצי זית ראשון לחצי זית שני בהתראה שניה. דאם כן הוה למה למיתני התובל את הרחים או את הרכב עובר בלא תעשה. וממילא הוה ידענא דבשתי התראות חייב שתים כמו ברחים וריחים דלא אצטריך למתני בהו דבשתי התראות חייב שתים וכן משמע בהדיא בגמרא וכו' דעל כרחך הא דאמר רב הונא חבל ריחים ורכב לוקה שלש היינו בהתראה אחת דאי בשתי התראות ילקה שתים על ריחים ושתים של רכב ולפנים נפרש למה חייב שתים בהתראה אחת. ולפירוש דפריש חייב שתי מלקיות בהתראה אמת קאמר בגמרא בהדיא דלוקה. ויש תימא הא דקאמר אביי זיל אהדריה וכו' אמאי קאמר ליה לאהדורי אי משום שלא יעבור וינתק בהשבת לאו דלא יחבול כמו לאו דגזל שמנתק הלאו על ידי השבה אמאי לוקה הא לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו וכי תימא לעולם אמר ליה אהדריה משום לאו המנותק לעשה מכל מקום לוקה עליו כגון ששבר את הריחים ואת הרכב דהשתא אינו יכול שוב לנתק הלאו שאינו יכול להחזיר את הריחים ולהכי לקי כדאמרינן בשילוח הקן וכו'. ואין לומר לעולם בששבר ולא רמי לההיא דמכות דהתם חייב להחזיר את הגזלה אבל כאן אין לו להחזיר כלום שאותו חייב לו שוה הריחים ואין לומר יחזיר לו ריחים אחרים ויגבה את חובו שהרי אינו חייב להחזיר אלא אותם ריחים אם הם בעין דהא גבי לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו קאמר נמי התם כיון דאיתיה בתשלומין לא לקי אלמא אם נאבד אותו עבוט לא יחזיר אחר והואיל וכן יחזיר נמי הכא ריחים אחרים ליפטר מן הלאו. ועוד דלא אשכחן במכות בטלו וכו'. תוספות שאנץ.

שנאמר לא יחבול ריחים ורכב. כתוב בתוספות ויש לומר דזג וחרצן שני שמות נינהו וכו' עד שם מעשר אחד הוא. תדע דכי מתרו משום זג וחרצן ושאור ודבש ונא ומבושל וריחים ורכב צריך להזכיר כל אחד בשמו אבל התם אין צריך להזכיר כי אם שם חלב ומעשר וחדש. הרא"ש. והרמב"ן כתב דרך אחרת במה שהקשו התוספות בספר המצות שלו. ודעת התוספות נראה יותר מחוור. הר"ן ז"ל.

גמרא: אמר רב הונא חבל ריחים לוקה שתים. פירוש לוקה משום שני שמות. משום לא יחבול ריחים ומשום לא יחבול כי נפש הוא חובל כלומר דברים שעושין בהן אוכל נפש וכן הרכב. ואם חבל שתיהן לוקה שלש. ורב יהודה אמר כי נפש הוא חובל לא מייתר דנוקמיה אשני שמות אלא לשאר דברים שעושין בהן אוכל נפש הוא דאתא דלא תימא ריחים ורכב דוקא אמר רחמנא. ואי אמרת נכתוב רחמנא כי נפש הוא חובל ריחים ורכב למה לי. הא לאו קושיא היא דאי מההוא לא לקי כלל דלאו שבכללות הוא כתב רחמנא ריחים דלילקי עלייהו ושאר דברים ילפינן לחו מריחים ורכב למלקי עלייהו. אי נמי לשני כלים שעושין מלאכה כאחת שלוקין עליהן שתים דאי מכי נפש הוא חובל חדא הוה לקי והשתא ילפינן שאר כלים למלקות כעין ריחים ורכב והכי איתא לקמן.

נימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קמיפלגי. כלומר רב הונא ורב יהודה כי היכי דפליגי הכא פליגי בנא ומבושל בפלוגתא דאביי ורבא דפליגי בני אם צלי אש אי לקי עליה משום שם בפני עצמו או לא. אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לרב יהודה עד כאן לא אמר רב יהודה התם אלא משום דכי נפש הוא חובל לא משמע ליה לריחים ורכב כלומר לא מייתר לחיובי בשני שמות על ריחים ורכב דהא לשאר דברים אצטריך כדקא פריש איהו אבל הכא כי אם צלי אש למאי אצטריך כיון דנא ומבושל לא אכיל תו ליכא גוונא אחרינא דניכליה אלא צלי אש הא ודאי ללאו הוא דאתא. ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לרב הונא כלומר דרב הונא מודה ליה בנא ומבושל שאינו לוקה משום צלי אש דעד כאן לא קאמר רב הונא התם אלא דכי נפש הוא חובל מייתר דכולהו מריחים ורכב אתו בבנין אב וכיון דמייתר שדיה נמי אריחים ורכב כלומר וכי תימא מלתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה קרא היינו דקאמר דכיון דמייתר וכו' כלומר הא קא מודית דמילתא יתירתא היא הילכך כיון דמייתר שדיה נמי אריחים ורכב לחיובא עליהם משום זה השם אבל כי אם צלי אש למילתא אחריתי אתא בשעה שישנו בקום אכול וכו' מיהו רב הונא הוא דמודה לאביי בענין נא ומבושל אבל אביי לא מודה לרב הונא בכי נפש הוא חובל דהא טעמא דאביי משום לאו שבכללות אל תאכלו כי אם צלי אש כלל בו נא ומבושל ואין לוקין עליו וכן כי נפש הוא חובל כלל בו ריחים ורכב וכל דבר שעושין בו אוכל נפש ואינו לוקה ולקה אבל רב הונא מיהא אפשר דמודה ליה לאביי בנא ומבושל משום דלא מייתר ליה למשדייה אשמות יתירי אלא לדרשא אחריתי אתא. והא דאמרינן בפסחים לדעתיה דאביי איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאוי כלאו דחסימה בשלמא להך לישנא דאמר תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי הלכא דאכל נא או מבושל קאמר ולא לקי משום צלי אש משום דכי אם צלי אש הוי לאו שבכללות אבל נא ומבושל לא הוי לאו שבכללות משום דמייתרי דלכתוב רחמנא אל תאכלו כי אם צלי אש הילכך האי דפרט בהו רחמנא לייחודי לאוי לכל חד וחד אבל כי אם צלי אש מיהת לאו שבכללות הוא וכן לענין זג וחרצן דפליגי בה אביי ורבא חדא ארחא וחד טעמא נינהו אלא להך לישנא דאמר אפילו חדא נמי לא לקי דאי אכיל נא לחודיה ומבושל לחודיה או אפילו תרווייהו לא לקי משום דהוי לאו שבכללות הך ברייתא דהכא קשיא להו דהא תני חבל ריחים ורכב לוקה שתים. וההיא ברייתא דכריתות אכל חלב שור וכשב ועז חייב על כל אחד ואחד דברי רבי ישמעאל וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחד והוינן בה נימא דבהא קמיפלגי רבי ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין ומתרץ דכולי עלמא אין לוקין והיינו טעמא דרבי ישמעאל משום דמייתרי קראי וכו' ורבנן סברי לא מייתרי הילכך אין לוקין אלא אחת הא אחת מיהא לקי וקשיא לאביי לההוא לישנא בתרא. ואיכא למימר דהיכא דאכל נא ומבושל ואתרו ביה משום אל תאכל ממנו נא לכולי עלמא לוקה שתים משום דנא ומבושל יתירי נינהו אלא היכא דאכל תרווייהו בבת אחת ולא אתרו ביה אלא משום צלי אש בהא פליגי דרבא סבר דכיון דמייחדי להו לאוי אף על גב דלא אם צלי אש חד לאו הוא כיון דכולהו איתנהו ביה מחייב אכולהו ואביי סבר כיון דכי אם צלי אש גופיה לאו שבכללות הוא לא הויא התראה כלל וכן לענין זג וחרצן חד טעמא נינהו. ולא מחוור. אלא אביי לא תנא בהו לוקה אלא חייב כלומר חיוב שני לאוין אבל מלקות ליכא. ונראה לי דרבא גופיה לא פליג על לאו שבכללות דעלמא כגון לא תאכלו של הדם וכגון לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו כין דלא מייתרי להו לאוי בעלמא והאי כללא נמי מייתי ומשום הכי לקי עליה. הראב"ד. הא דאמרינן חבל ריחים לוקה אחת בשחבלן מתוך ביתו קאמר שאם מצאו בשוק ונתחו אינו לוקה דלא יחבול כתיב ומתוך ביתו משמע כדאמרינן לעיל ואם תאמר ילקה נמי משום לא תבא אל ביתו וגו'. איכא למימר אין הכי נמי אלא דחיובו דריחים קא מני ואורחא דקרא נקט דקאמר לאו בריחים. ותריצנא לעבור עליו בשני לאוין אבל לא תבא אל ביתו דאיתיה בשאר כל הדברים לא קחשיב ולמאן דאמר שליח בית דין נכנס לביתו למשכנו משכחת לה בשליח בית דין שנכנס לביתו. הרמב"ן ז"ל.

דף קטו עמוד ב[עריכה]

לימא אביי ורבא וכו'. הגירסא הפוכה בפרק שלשה מינין ומחליף אביי ורבא. אבל סמי אותה גירסא מקמי תלת הך דהכא והך דפרק כל שוה והך דכל המנחות באות מצה וכן יש כמה גרסאות הפוכות בתלמוד. ורבינו מאיר תירץ כולן שאינן הפוכות והמה בתשובות בחדושיו. הרא"ש ז"ל.

אמר לך רבא אנא דאמרי וכו'. תימה אי גבי זג וחרצן נמי נחלקו וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דודאי כי נפש הוא חובל לא משמע לאו כי אתא לשאר דברים שאין במשמעותו לשון לאו אלא נתינת טעם בעלמא אבל כל אשר יעשה מגפן היין כיון דבלשון לאו נאמר אף על גב דלשאר דברים אתא יש להעמידו ללאו גם לזג וחרצן. ועוד יש לפרש דיחוייא דרבא הכי אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא טפי שפיר מלנא ומבושל דנוקמיה ביה ונפיק הני כך יש במשמעות נא ומבושל כמו דברים אחרים. וכן יש לומר בזג וחרצן למאי אתא מכל אשר יעשה מגפן היין דנוקמיה טפי מזג וחרצן ולא דמי לריחים ורכב דמשמו טפי לשאר דברים מריחים ורכב דודאי אי הוה כתיב כל שנפש הוא חובל הוה משמע שיהיו ריחים ורכב כמו שאר דברים אבל השתא דכתיב כי נפש הוא חובל לא משמע אלא נתינת טעם לריחים ורכב ולומר שמטעם זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהן אוכל נפש. עוד כתוב בתוספות ויש לומר דלא נפרש כפירוש הקונטרס וכו'. שאין הלשון משמע כפירושו דמשמע דיתירא הוא ולא אצטריך לשום דרשא ומשום הכי צריכין למשדייה אריחים ורכב. הרא"ש.

כתוב בתוספות בדיבור המתחיל אמר לך רבא וכו'. אבל לטעמא דמפרש כאן אביי אליבא דרב הונא דכי אם צלי אש לכדתניא אפילו חדא חדא לא לקי. והא דלא דחי עד כאן לא קאמר רב הונא אלא בלאו דליתיה בכללות אבל בלי אם שלי אש מודה משום דהוי לאו שבכללות. היינו משום דכי נפש הוא חובל נמי הוי לאו שבכללות ואפילו הכי מחייב רב הונא ובודאי פליג רב הונא אאביי בלאו שבכללות. והא דקא בעי למימר דאביי כרב הונא עד כאן לא קאמר רב הונא וכו'. לא מהדר למימר דלא פליג רב הונא כלל אאביי דהא ודאי בלאו שבכללות בזג וחרצן פליגי אלא בהא דכי אם צלי אש קא מהדר למימר דמצי סבר רב הונא כאביי דלא לקי כלל משום כי אם צלי אש כמו שאומר אביי לפי אותו לשון שאומר בפרק כל שעה דחדא נמי לא לקי ואף דלא מטעמא דלאו שבכללות יפטור רב הונא ואביי יפטור מטעם וה אפילו לא יהיה מטעם אחד שפיר מיהא דחי שיוכל לסבור בזאת רב הונא כאביי מאיזה טעם שיהיה. לרבינו. משאנץ.

לשאר דברים הוא דאתא. ואם תאמר לרב הונא שאר דברים מנא לן. ויש לומר אף על גב דאיתא לשאר דברים משתמעי נמי מיניה שפיר ריחים ורכב כדפירש רש"י לקמן. אי נמי יש לומר דילפינן שאר כלים מריחים ורכב ואף על גב דבמתניתין דריש ליה מכי נפש הוא חובל לסימנא בעלמא נקטיה. הרא"ש.

אבל כי אם צלי אש למאי אתא וכו'. כתוב בתוספות ואם תאמר והא אכתי אצטריך כי אם צלי לחי ומבושל בחמי טבריא וכו'. תריץ התם אינו לוקה אלא נענש כשאכלו חי או מבושל בחמי טבריה כדקתני התם בברייתא יכול יהא לוקה תלמוד לומר נא ובשל נא ובשל אמרתי לך ולא חי ומכל מקום הכא קאמר למאי אתא למאי אסמכיה ללאו ליענש בחי וחמי טבריה משום לאו לא סמכו דבלאו הכי היה נענש בעשה ולאו הבא מכלל עשה עשה אלא ודאי ללקות אתא לאשמועינן מלקות הילכך מסתמא אית לן למימר היכא דאשכחן לאו בהדיא דהוי בנא ומבושל אבל חי ובחמי טבריא דלא אשכחן שום לאו בהדיא לית לן למימר דלהני סמכיה רחמנא לאו ללקות בחי ובחמי טבריה אלא בנא ומבושל כיון דכי אם צלי אש בלשון עשה אמור. ואף על גב דכל הלכא דאיכא למידרש לא מוקמי בלאו יתירי ואית לן טפי לאוקמיה לעשה יתירא מללאו מהאי טעמא דפרישית אבל כי נפש הוא חובל בלשון לאו אמור יותר ולכך אף על פי שצריך לשאר דברים אתי נמי למלקות בשאר דברים דכי נפש הוא חובל מזכיר העבירה שעושה כשהוא חובל אבל בכי אם צלי איני מוכיר שום איסור. השתא משמע דאפילו לרבא אין לוקין אחי ומבושל וכו' ומכאן קשה על פירוש הקונטרס שפירש בפסחים וכו' ככתוב בתוספת. ומיהו לא קשה כולי האי דאיכא לפרושי למאי אתא כדפרישית לעיל למאי אתא דתיתי לן שפיר טפי מאי מוקמינן ליה לנא ומבושל ולהכי מצינן למימר דלרבא לוקה על חי ומבושל בחמי טבריא משום כי אם צלי אש דאתא כי אם צלי אש לכולהו. ועוד קשה דאם כן בנזיר פרק שלשה מינין ובפרק קמא דכריתות ובתמורה כי פריך לאביי ורבא התם הוה ליה לאקשויי לרבא מההיא ברייתא דפסחים. ומהאי טעמא נמי קשה למאי דפירש התם על מאי דקאמר אביי אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי דפירש היכא דאוכל נא אינו לוקה משום כי אם צלי אש אלא משום נא בלבד וכן כשאוכל מבושל אבל כשאוכל דבר שאין בו אלא משום כי אם צלי אש כגון חי וחמי טבריה לוקה ונראין בזה שדבריו סותרין זה את זה דמפרש בברייתא דהתם דאתיא כאביי דאמר אין לוקין וכו' ובתרתי לא לקי מפרש דאפילו לאביי לוקה. על כן מפרש רבינו תם תרתי לא לקי וכו' ככתוב בתוספות על סוף הדיבור. תוספות שאנץ.

אלא דכי נפש הוא חובל יתירה הוא. פירש רש"י לאו דוקא אלא לומר שאינו בא למעט כלום בדין ריחים ורכב כמו כי אם צלי אש דמיעט שעה שאינו בקום אכול אלא מיותר הוא להביא שאר כלים בלאו וכמו דיתירה הוא ללאו וכתביה סתם שדייה נמי אריחים ורכב שאין להוציאם ממשמעות כי נפש. ונראה לי דלרב הונא בשאר דברים אפילו על שני כלים ממש כגון סכין של שחיטה ומחרישה אינו לוקה אלא אחת בדלא לקי בריחים ורכב אלא אחת משום כי נפש הוא חובל שאם לא כן כשחבל ריחים ורכב לילקי ארבע שתים משום ריחים ושתים משום רכב ומאי טעמא משום דכי נפש הוא חובל חד לאו וחד שם הוא למה זה דומה לאוכל כזית נבלת שור וכזית נבלת כשב שאינו ללוקה אלא אחת והכי איתא בכריתות. וכל שכן בשני כלים שעושין מעין מלאכה אחת כגון שני כלים ושתי מחרישות וכן נמי שני ריחים ושני רכב אינו לוקה בהן אלא ככלי אחד ולרב יהודה כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא לעשותן כריחים נכרכב ולוקה עליהם משום ריחים ומשום רכב הילכך הנך תרתי מתניאתא דתני בזוג ובצמד חייב שתים כל חדא מינייהו מסייעי לרב יהודה וכן דעת רבינו בהלכות ואין דברי רש"י נוחין בזה. הרמב"ן.