בבא מציעא קטו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לשאר דברים הוא דאתא לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קמיפלגי דאמר רבא אכל נא לוקה שתים משום נא ומשום (שמות יב, ט) כי אם צלי אש מבושל לוקה שתים משום מבושל ומשום כי אם צלי אש נא ומבושל לוקה שלש משום נא ומשום מבושל ומשום לא תאכלנו כי אם צלי אש אביי אמר אאין לוקין על לאו שבכללות לימא אביי דאמר כרב יהודה ורבא דאמר כרב הונא אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו כרב יהודה עד כאן לא קאמר רב יהודה התם אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע ריחים ורכב הלכך לשאר דברים הוא דאתא אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא ש"מ ללאו ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לרב הונא ע"כ לא קאמר רב הונא התם אלא דכי נפש הוא חובל
רש"י
[עריכה]לשאר דברים - ולאו לאוסופי לאו אריחים ורכב דהא ריחים ורכב כתיב ברישא ואיצטריך כי נפש לרבות שאר כלים של אוכל נפש על לאו שבכללות. משום לא תאכלנו כי אם צלי אש דכייל נא ומבושל ואין לוקין אלא על נא ומבושל שהן מפורשין:
אביי כרב יהודה - דהיכא דעבר על הכלל ועל הפרט והן שניהן בלאו אחד לא לקי אכללא:
עד כאן לא קאמר רב יהודה התם - דלא מהני כי נפש לאוסופי לאוי יתירי אריחים ורכב:
אלא משום דכי נפש - דמרבי שאר דברים אי לאו דכתיב ביה לא מישתמעי ליה מריחים ורכב דה"א הנך דוקא הלכך לשאר דברים אתא ולא תישדייה נמי אהני דמפרש לאו דידהו לאטפויי לאוי:
אבל הכא - אי לאו לטפויי לאוי אנא ומבושל אתא:
כי אם צלי אש למאי אתא - אין לך דבר שאינו בכלל נא ומבושל חוץ מצלי דניתי לאזהורי לאו עלייהו ואי אשמעינן מצות צלי קרא אחרינא כתיב צלי אש ומצות וגו':
תוספות
[עריכה]דמפסיד בחובו כנגד הריחים הרי כאילו החזיר הריחים עצמו והוי לעולם ניתק לעשה כדאמר בפרק בתרא דמכות (דף טז.) אהשבת העבוט דהוי ניתק לעשה אפילו נאבד לו העבוט משום דכיון דאיתיה בתשלומין לא לקי ועוד דלא משכחינן במכות ביטלו ולא ביטלו בשום לאו הניתק לעשה כמו בשילוח הקן ובפאה שלא הפריש ואכל הכל ואם הלאו דחבלת ריחים חשיב ניתק לעשה ואם שיבר לוקה ה"ל למיחשבי' נמי התם וע"ק דהיכי חשיב ליה אביי ניתק לעשה הא לא אשכחן דנתקו הכתוב כדאשכחן גבי השבת העבוט דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו דהתם ודאי נתקו הכתוב דכתיב השב תשיב מ"מ אפי' משכנו באיסור ולהכי חשיב בפרק בתרא דמכות (שם) לאו הניתק לעשה וי"ל דטעמא דאביי דא"ל לאהדורי משום דאי עביד לא מהני כיון שהיה שוגג שאם היה יודע שהוא אסור לא היה חובלו והוה ליה זכייה בטעות וחוזרת:
שנאמר לא יחבול ריחים ורכב. וא"ת לר' יאשיה מנלן דחייב על כל אחת בפני עצמו כיון דמצריך או לחלק ולר' . יונתן נמי דלא מצריך לחלק מנלן דחייב שתים משום ב' כלים כיון דבלאו אחד נאמרו דהכי אמרינן בסוף גיד הנשה (חולין דף קב: ושם ד"ה לר"י) לר' (יונתן דלא לקי אלא חדא אם אכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה משום דתרוייהו בלאו אחד נאמרו ומיהו לר' יאשיה י"ל כיון דכתיב ורכב ולא כתיב רכב הוי כאילו כתיב או רכב וכן בנא ומבושל כתיב ממנו דמשמע אפילו באחד מהן וכן גבי שאור ודבש דאמרינן בפרק כל המנחות (מנחות דף נח: ושם ד"ה אין) דלוקה על כל אחד בפני עצמו דכתיב לא תקטירו ממנו וגבי חרצן וזג כתיב ועד דמשמע שפיר לחלק ועוד דגבי ריחים ורכב אי לא מיחייב אלא על שניהם יחד לשתוק קרא מרכב ולא לכתוב אלא ריחים דמשמע שניהם ביחד אבל קשה לר' יאשיה מנלן דחייב שתים כיון דבלאו אחד נאמרו אבל לר' יונתן דאיצטריך חילוק בכולהו חייב על כל אחד ושמא יש לומר דגם לר' יאשיה כיון דאיכא קראי בכולם לחלק חייב על כל אחד דלא דמי לבשר בשדה טריפה דליכא שום חילוק א"נ יש לומר כיון שהאיסורין מפורשין קאי לאו אכל אחד ואחד כדפי' בקונטרס בפרק בתרא דמכות (דף יח.) גבי לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' דלא חשיב לאו שבכללות אפילו הוה כתיב לא תוכל לאכלם ואם אכל מכולם היה חייב על כל אחד ואחד דלא דמי לבשר בשדה טריפה ולא תאכל הנפש עם הבשר דמשמע דליכא אלא חדא מילתא אע"ג דדרשינן מניה תרי מילי כיון דכתיב בלשון איסור אחד אין חייב אלא אחת והא דמצרכי' קרא לחלק בין אלמנה שהיא גרושה לכ"ג בפרק עשרה יוחסין (קדושין עז:) היינו משום דבגוף אחד אין לחייב שתים בלא פסוק ולכך צריך יתור לחייב שתים באשה אחת וא"ת דבפ"ק דכריתות (דף ד.) אמרינן דבחלב שור וכשב ועז לא לקי אלא חדא וכן לחם קלי וכרמל וכן מעשר דגן ותירוש ויצהר לא הוי לקי אלא חדא אי לאו דאיכא קראי יתירי בפ"ק דכריתות וי"ל דזג וחרצן שני שמות נינהו וכן ריחים ורכב וכן כולם אבל חלב שור וכשב ועז שם חלב אחד הוא וכן שם לחם וכן שם מעשר אחד הוא:
לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קמיפלגי. וא"ת טעמא דרב יהודה הוי משום דכי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא ולא משום לאו שבכללות כדקאמר אביי וי"ל שכן דרך הגמ' דאע"ג שכבר פירש הטעם אומר לימא דכשנאמר הלימא בבית המדרש עדיין לא נודע להם טעם המפורש אלא היה סבור דטעמא דרב יהודה משום דאין לוקין על לאו שבכללות ולרב הונא לוקין וכה"ג איכא נמי בפרק החולץ (יבמות דף לח.) גבי ספק ובני יבם שבאו לחלק בנכסי יבם דאחר שכבר פירש דטעמא של אדמון ורבנן כמו שמפרש לבסוף כשדוחה הלימא שלא נחלקו בקם דינא והדר דינא אמר אחרי כן לימא דמ"ד קם דינא כרבנן ומ"ד הדר דינא כאדמון:
אמר לך רבא אנא דאמרי אפי' לרב יהודה כו'. תימה והא גבי זג וחרצן נמי נחלקו בפ' ג' מינין (נזיר דף לח:) ובפרק כל שעה (פסחים דף מא:) דרבא אמר אכל זג וחרצן לוקה ג' משום זג וחרצן ומשום כל אשר יעשה אע"ג דמכל אשר יעשה אתא לשאר דברים דמרבה בפרק ג' מינים וי"ל דמכל אשר יעשה משמע שהוא בלשון לאו יותר מכולם ולהכי מוקמינן ליה ללאו אזג וחרצן אע"ג דצריך נמי לשאר דברים א"נ כי נפש הוא חובל משמע דלא אתא אלא לשאר דברים ולא לאטפויי לאוי על ריחים ורכב דודאי אי הוה כתיב כל נפש הוא חובל כדכתיב (במדבר ו) מכל אשר יעשה הוה קאי נמי אריחים ורכב וא"ת אביי מ"מ לא יוכל לדחות אזג וחרצן כמו שדוחה הכא אפלוגתא דנא ומבושל ע"כ לא קאמר רב הונא אלא משום דכי נפש הוא חובל קרא יתירא הוא ופי' בקונטרס וכי היכי דאתא לשאר דברים אתא נמי לריחים ורכב וא"כ בזג וחרצן נמי נימא לילקי ג' דכי היכי דאתא לשאר אתא נמי לזג וחרצן וי"ל דלא נפרש כפירוש הקונט' אלא הכי פי' נפש הוא חובל קרא יתירא הוא ולא צריך לשאר דברים דשמעינן להו מריחים ורכב דלא הוו ב' כתובים הבאים כאחד דהא איצטריכו לחייב עליהם משום ב' כלים ולא איצטריך כי נפש הוא חובל לשאר דברים טפי מלריחים ורכב ולהכי שדייה נמי אריחים ורכב אבל כל אשר יעשה מגפן היין לשאר דברים דוקא הוא דאתא דלא שמעינן להו מזג וחרצן ומיהו גם על פי' הקונט' לא קשה דלהכי לא הביא ההוא דזג וחרצן לפי שאינו יכול לדחות ואינו מביא אלא דבר שיכול לדחות וכן דרך הגמ' שאינו מתחיל אלא כדי להוכיח ולהראות דמהכא ליכא למשמע מינה וכי דחי נמי דרב הונא כאביי היינו במאי דקאמר אביי אכל נא ומבושל לוקה שתים ואינו לוקה משום כי אם צלי אש דכי אם צלי אש אתא לכדתניא אבל במאי דמפרש טעמא דאביי משום דאין לוקין על לאו שבכללות לא מצי סבר כרב הונא דהא כי נפש הוא חובל הוי נמי לאו שבכללות ולקי עליה לרב הונא וא"ת ואמאי איצטריך אביי הכא טעמא דאין לוקין משום כי אם צלי אש משום דהוי לאו שבכללות תיפוק ליה דאיצטריך לכדתניא וי"ל דגמ' הוא דקמפרש ומפרש ההוא טעמא אליביה משום דידע גמרא דאביי אית ליה הכי בעלמא גבי זג וחרצן ושאור ודבש א"נ אביי לדבריו דרבא קאמר וה"ק לדידי לא אתי כי אם צלי אש ללאו אלא להקישא נכתב אלא אפי' לדידך דללאו אתא אין לוקין על לאו שבכללות ומטעמא דאמר אביי אין לוקין אלאו שבכללות קאמר בסוף פרק כל שעה תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי אבל לטעמא דמפרש כאן אביי אליבא דרב הונא דכי אם צלי אש לכדתניא אפי' חדא לא לקי:
אבל [הכא] כי אם צלי אש למאי אתא. וא"ת והא איצטריך לכדתניא כדקאמר אביי וי"ל דרבא עביד הקישא מצלי אש דכתיב בקרא דלקמיה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו (שמות יב) וסמיך ליה אל תאכלו ממנו נא וגו' אע"ג דבברייתא פ' כל שעה (פסחים דף מא:) נקיט קרא דכי אם צלי אש לאו משום דמיניה דריש אלא ניחא ליה למנקט קרא גופיה דנא ומבושל ואביי סבר דדוקא נקט ליה ברייתא כי אם צלי אש אבל קרא אחריתי לא סמיכה הוא וא"ת והא אכתי איצטריך כי אם צלי לחי ומבושל בחמי טבריא דרבא גופיה קאמר בסוף פ' כל שעה (שם.) מאי חייב דקאמר משום כי אם צלי אש גבי מבושל בחמי טבריא וי"ל דאינו לוקה בחי ומבושל בחמי טבריא כדתניא התם יכול יהא לוקה ת"ל נא ומבושל נא ומבושל אמרתי לך ולא חי ובשמעתין ה"ק רבא כי אם צלי אש למאי אתא פי' לאיזה לאו ללקות אם לא לטפויי לאוי על נא ומבושל וא"ת הא כי נפש הוא לרב יהודה קאמר רבא דאתא לדברים אחרים ללקות עליהם ולא אמרי' ריחים ורכב אמרתי לך ולא שאר דברים וי"ל דכי נפש הוא חובל מזכיר האיסור שעושה שחובל לכך אתי לשאר דברים ללקות עליהם אבל כי אם צלי אש אינו מזכיר שם איסור ולכך לא אתי ללקות על דברים אחרים כי אם אנא ומבושל שכתב בהן לאו בהדיא השתא משמע הכא דאפילו
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קנו א מיי' פ"ח מהל' קרבן פסח הלכה ד', ומיי' פי"ח מהל' סנהדרין הלכה ג':
ראשונים נוספים
אלא דכי נפש הוא חובל יתירה הוא. פרש"י לאו דוקא אלא לומר שאינו בא למעט כלום בדין רחי' ורכב כמו אם צלי אש דמיעט שעה שאינה בקום אכול אלא מיותר הוא להביא שאר כלי' בלאו וכיון דיתרה הוא ללאו וכתביה סתם שדייה נמי ארחים ורכב שאין להוציאם ממשמעות כי נפש.
ונ"ל דלר"ה בשאר דברי' אפי' על שאר שני כלים ממש כגון סכין של שחיט' ומחרישה אינו לוקה אלא אחת כדלא לקי. כרחים ורכב אלא אחת משום כי נפש הוא חובל שאל"כ כשחבל רחים ורכב לילקי ארבע שתים משום רחים ושתים משום רכב ומ"ט משום דכי נפש הוא חובל חד לאו וחד שם הוא למה זה דומה לאוכל כזית נבלת שור וכזית נבלת כשב שאינו לוקה אלא א' והכי איתא בכריתות וכ"ש בשני כלים שעושה מעין מלאכה א' כגון שני כלים ושתי מחרישות וכן נמי שני רתיין ושני רכב אינו לוקה בהן אלא ככלי אחד.
ולרב יהודה כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא לעשותן כרחים וכרכב ולוקה עליהם משום רחים ומשום רכב הילכך הנך תרתי מתניאת' דתנו בזוג ובצמר חייב שתים כל חדא מיניהו מסייעא לרב יהודה וכן דעת רבינו בהלכות, ואין דברי רש"י נוחין בזה:
לימא אביי ורבא וכו'. הגירסא הפוכה בפרק שלשה מינין ומחליף אביי ורבא. אבל סמי אותה גירסא מקמי תלת הך דהכא והך דפרק כל שוה והך דכל המנחות באות מצה וכן יש כמה גרסאות הפוכות בתלמוד. ורבינו מאיר תירץ כולן שאינן הפוכות והמה בתשובות בחדושיו. הרא"ש ז"ל.
אמר לך רבא אנא דאמרי וכו'. תימה אי גבי זג וחרצן נמי נחלקו וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דודאי כי נפש הוא חובל לא משמע לאו כי אתא לשאר דברים שאין במשמעותו לשון לאו אלא נתינת טעם בעלמא אבל כל אשר יעשה מגפן היין כיון דבלשון לאו נאמר אף על גב דלשאר דברים אתא יש להעמידו ללאו גם לזג וחרצן. ועוד יש לפרש דיחוייא דרבא הכי אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא טפי שפיר מלנא ומבושל דנוקמיה ביה ונפיק הני כך יש במשמעות נא ומבושל כמו דברים אחרים. וכן יש לומר בזג וחרצן למאי אתא מכל אשר יעשה מגפן היין דנוקמיה טפי מזג וחרצן ולא דמי לריחים ורכב דמשמו טפי לשאר דברים מריחים ורכב דודאי אי הוה כתיב כל שנפש הוא חובל הוה משמע שיהיו ריחים ורכב כמו שאר דברים אבל השתא דכתיב כי נפש הוא חובל לא משמע אלא נתינת טעם לריחים ורכב ולומר שמטעם זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהן אוכל נפש. עוד כתוב בתוספות ויש לומר דלא נפרש כפירוש הקונטרס וכו'. שאין הלשון משמע כפירושו דמשמע דיתירא הוא ולא אצטריך לשום דרשא ומשום הכי צריכין למשדייה אריחים ורכב. הרא"ש.
כתוב בתוספות בדיבור המתחיל אמר לך רבא וכו'. אבל לטעמא דמפרש כאן אביי אליבא דרב הונא דכי אם צלי אש לכדתניא אפילו חדא חדא לא לקי. והא דלא דחי עד כאן לא קאמר רב הונא אלא בלאו דליתיה בכללות אבל בלי אם שלי אש מודה משום דהוי לאו שבכללות. היינו משום דכי נפש הוא חובל נמי הוי לאו שבכללות ואפילו הכי מחייב רב הונא ובודאי פליג רב הונא אאביי בלאו שבכללות. והא דקא בעי למימר דאביי כרב הונא עד כאן לא קאמר רב הונא וכו'. לא מהדר למימר דלא פליג רב הונא כלל אאביי דהא ודאי בלאו שבכללות בזג וחרצן פליגי אלא בהא דכי אם צלי אש קא מהדר למימר דמצי סבר רב הונא כאביי דלא לקי כלל משום כי אם צלי אש כמו שאומר אביי לפי אותו לשון שאומר בפרק כל שעה דחדא נמי לא לקי ואף דלא מטעמא דלאו שבכללות יפטור רב הונא ואביי יפטור מטעם וה אפילו לא יהיה מטעם אחד שפיר מיהא דחי שיוכל לסבור בזאת רב הונא כאביי מאיזה טעם שיהיה. לרבינו. משאנץ.
לשאר דברים הוא דאתא. ואם תאמר לרב הונא שאר דברים מנא לן. ויש לומר אף על גב דאיתא לשאר דברים משתמעי נמי מיניה שפיר ריחים ורכב כדפירש רש"י לקמן. אי נמי יש לומר דילפינן שאר כלים מריחים ורכב ואף על גב דבמתניתין דריש ליה מכי נפש הוא חובל לסימנא בעלמא נקטיה. הרא"ש.
אבל כי אם צלי אש למאי אתא וכו'. כתוב בתוספות ואם תאמר והא אכתי אצטריך כי אם צלי לחי ומבושל בחמי טבריא וכו'. תריץ התם אינו לוקה אלא נענש כשאכלו חי או מבושל בחמי טבריה כדקתני התם בברייתא יכול יהא לוקה תלמוד לומר נא ובשל נא ובשל אמרתי לך ולא חי ומכל מקום הכא קאמר למאי אתא למאי אסמכיה ללאו ליענש בחי וחמי טבריה משום לאו לא סמכו דבלאו הכי היה נענש בעשה ולאו הבא מכלל עשה עשה אלא ודאי ללקות אתא לאשמועינן מלקות הילכך מסתמא אית לן למימר היכא דאשכחן לאו בהדיא דהוי בנא ומבושל אבל חי ובחמי טבריא דלא אשכחן שום לאו בהדיא לית לן למימר דלהני סמכיה רחמנא לאו ללקות בחי ובחמי טבריה אלא בנא ומבושל כיון דכי אם צלי אש בלשון עשה אמור. ואף על גב דכל הלכא דאיכא למידרש לא מוקמי בלאו יתירי ואית לן טפי לאוקמיה לעשה יתירא מללאו מהאי טעמא דפרישית אבל כי נפש הוא חובל בלשון לאו אמור יותר ולכך אף על פי שצריך לשאר דברים אתי נמי למלקות בשאר דברים דכי נפש הוא חובל מזכיר העבירה שעושה כשהוא חובל אבל בכי אם צלי איני מוכיר שום איסור. השתא משמע דאפילו לרבא אין לוקין אחי ומבושל וכו' ומכאן קשה על פירוש הקונטרס שפירש בפסחים וכו' ככתוב בתוספת. ומיהו לא קשה כולי האי דאיכא לפרושי למאי אתא כדפרישית לעיל למאי אתא דתיתי לן שפיר טפי מאי מוקמינן ליה לנא ומבושל ולהכי מצינן למימר דלרבא לוקה על חי ומבושל בחמי טבריא משום כי אם צלי אש דאתא כי אם צלי אש לכולהו. ועוד קשה דאם כן בנזיר פרק שלשה מינין ובפרק קמא דכריתות ובתמורה כי פריך לאביי ורבא התם הוה ליה לאקשויי לרבא מההיא ברייתא דפסחים. ומהאי טעמא נמי קשה למאי דפירש התם על מאי דקאמר אביי אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי דפירש היכא דאוכל נא אינו לוקה משום כי אם צלי אש אלא משום נא בלבד וכן כשאוכל מבושל אבל כשאוכל דבר שאין בו אלא משום כי אם צלי אש כגון חי וחמי טבריה לוקה ונראין בזה שדבריו סותרין זה את זה דמפרש בברייתא דהתם דאתיא כאביי דאמר אין לוקין וכו' ובתרתי לא לקי מפרש דאפילו לאביי לוקה. על כן מפרש רבינו תם תרתי לא לקי וכו' ככתוב בתוספות על סוף הדיבור. תוספות שאנץ.
אלא דכי נפש הוא חובל יתירה הוא. פירש רש"י לאו דוקא אלא לומר שאינו בא למעט כלום בדין ריחים ורכב כמו כי אם צלי אש דמיעט שעה שאינו בקום אכול אלא מיותר הוא להביא שאר כלים בלאו וכמו דיתירה הוא ללאו וכתביה סתם שדייה נמי אריחים ורכב שאין להוציאם ממשמעות כי נפש. ונראה לי דלרב הונא בשאר דברים אפילו על שני כלים ממש כגון סכין של שחיטה ומחרישה אינו לוקה אלא אחת בדלא לקי בריחים ורכב אלא אחת משום כי נפש הוא חובל שאם לא כן כשחבל ריחים ורכב לילקי ארבע שתים משום ריחים ושתים משום רכב ומאי טעמא משום דכי נפש הוא חובל חד לאו וחד שם הוא למה זה דומה לאוכל כזית נבלת שור וכזית נבלת כשב שאינו ללוקה אלא אחת והכי איתא בכריתות. וכל שכן בשני כלים שעושין מעין מלאכה אחת כגון שני כלים ושתי מחרישות וכן נמי שני ריחים ושני רכב אינו לוקה בהן אלא ככלי אחד ולרב יהודה כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא לעשותן כריחים נכרכב ולוקה עליהם משום ריחים ומשום רכב הילכך הנך תרתי מתניאתא דתני בזוג ובצמד חייב שתים כל חדא מינייהו מסייעי לרב יהודה וכן דעת רבינו בהלכות ואין דברי רש"י נוחין בזה. הרמב"ן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה