שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו/דף פב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פב עמוד א[עריכה]

והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני:    השתא משמע דהמלוה על המשכון וכו' ככתוב בתוספות. ומפרש רבינו תם דהלוהו על המשכון משמע דוקא בשעת הלואה אבל המלוה על המשכון משמע הכי ומשמע הכי. והא דקאמר דברייתא איירי בשעת הלואה לא מלישנא דמלוה קדייק אלא המתרץ פירשה כך כדי לתרץ ומגופה נמי דאיק דאיירי בשעת הלואה מדקאמר כלום הלויתני אלא על המשכון. ומיהו אי אפשר לאוקמי מתניתין דגיטין דוקא שלא בשעת הלואה דהא מוקמינן מתניתא דהכא בשעת הלואה ובעו לאוקמי מתניתא דבדשמואל קא מפלגי ורבי עקיבא כשמואל והכי מתוקמה אליבא דהלכתא לפי המסקנא ואם כן ההיא דשמואל איירי נמי בשעת הלואה.

ובפרק שבועת הדיינים מפרש הא דתני המלוה את חברו על המשכון אף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט דבדשמואל קמיפלגי דמאן דאמר אינו משמט אית ליה דשמואל אלמא אפילו בשעת הלואתו אינו משמט. וכן לעיל בפרק הזהב מפרש טעמא דמאן דאמר משמט משום דלזכרון דברים בעלמא נקטיה אם כן משמע דאיירי בשעת הלואתו דאי שלא בשעת הלואתו אין רגילין ליקח לזכרון אלא מה שמוצא הן רב הן מעט נוטלו בתורת פרעון ולכשימצא יותר יטול.

הילכך על כרחך האי דגיטין אף בשעת הלואתו ותלמודא דמפרש טעמא בגיטין משום דקני ליה בדרבי יצחק אף על גב דרבי יצחק לא איירי אלא שלא בשעת הלואתה תלמודא קא סמיך אדרשא דספרי את אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא את אחיך בידך מכאן אמרו המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין והכי קאמר כיון דבלא בשעת הלואתו קנו קנין גמור מדרבי יצחק בשעת הלואתו וכו' ככתוב בתוספות ועיין בתוספות גיטין פרק השולח. הרא"ש.

ומסיים בתוספות שאנץ ואגב אורחיה אפרש דהלוהו ודר בחצרו דקאמר התם בגיטין בהלוהו על חצרו מיירי שמשכן לו חצרו ואפילו הכי משמט דאי לא תימא הכי אלא תפרש ודר בחצרו בתורת שאלה תיקשי דעדיפא מיניה הוה ליה למנקט דהוה ליה למימר הלוהו על חצרו ודר בה הכי נמי דלא משמט והא קיימא לן דתפיסת קרקע אפילו במשכון לא מהניא מידי לענין שמטה כדאמרינן פרק איזהו נשך משכנתא באתרא דמסלקי אין שביעית משמטתה והיינו טעמא דמשכון דמטלטלי משום דקני ליה שלא בשעת הלואה ליחשב של אחיך בידך. ודוקא במטלטלי דאשכחן בהו דמהני תפיסה דידהו שלא בשעת הלואה לקנות משכון מדרבי יצחק אלים שעבוד דידיה בשעת הלואה משום דשייכא תפיסה גמורה דמצי לעיולינהו ברשותיה וליכא למילף מינייהו קרקע. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני. ובדין הוא דמצי למפרך והא הלוהו על המשכון קתני דמשמי בשעת הלואתו וכדאמרינן לקמן בשמעתין בהדיא. אלא דהכא לאלומי פירכיה נקט דהא אידי ואידי חד לישנא הוא ואין לחלק ביניהם בדבר זה. עד כאן.

אלא לא קשיא כאן שהלוהו מעות כאן שהלוהו פירות:    פירוש מתניתין שהלוהו פירות וברייתא שהלוהו מעות. ולפי זה בדין הוא דהוה מצי למיתני בסיפא דברייתא אבל הלוהו פירות דברי הכל וכו' אלא דעדיפא ליה למתני דאפילו בהלוהו מעות משכחת לה דמודה רבי אליעזר. הריטב"א.

אם כן הויא ליה מתניתין כרבי עקיבא:    פירוש וכל דאפשר לאוקומה כרבי עקיבא עדיף טפי ואפילו בשינויא דחיקא כיון דכלהו סתמי אליבא דרבי עקיבא וכל שכן הכא דכי אוקימנא כרבי אליעזר הויא שינויא דחיקא ולא כרבי עקיבא אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר. הריטב"א.

לימא בדלא שוה שיעור זוזי קמיפלגי:    ורבי עקיבא סבר לגוביינא דכולי ממונא תפיס ליה דכי פרע ליה שיעור מאי דשויא הדר תפיס ליה אשארא כקטינא דאביי בכתובות. אי נמי צריך לאיחזויי דאיניש מהימנא הוא ופרענא הוא. הראב"ד.

על מה שתירצו בתוספות ומיהו יש לומר דלא מצי לאוקומי מתניתין בדשוה וככולי עלמא דאין סברא שיחלוק רבי יהודה על רבו אליעזר ורבי עקיבא. קשה לי קצת דלעיל דקאמר כאן בשעת הלואה ומתניתין שלא בשעת הלואה אם כן הוי רבי יהודה דלא כמאן ורבי יצחק כתנאי. גליון.

לימא בדלא שוה שיעור וכו':    פירש רש"י בדלא שוה פליגי דאי בשוה הכל מודים דלגוביינא שקליה וכו' ואינו מחוור דאם כן מתניתין אפשר דכולי עלמא היא ובדשוה ואנן הא אמרינן מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר ומינה סלקינן ואפילו תאמר דעלה קמהדר כלומר ולמה דחיתו לרבי אליעזר ממתניתין לימא דבדלא שוה פליגי אבל בשוה כולי עלמא מודו ומתניתין בשוה. לא היא דאם כן הכי הוה ליה למימר ודילמא בדלא שוה פליגי ואי נמי הוה ליה למימר ואימא. ועוד דכל דדחי ליה מהאי סברא כטעמיה הוה ליה לדחוייה ואנן לאו כטעמיה דמינן אלא מימר אמרינן לא בדלא שוה כולי עלמא לא פליגי. אלא ודאי בעיא בעלמא הוא דקא בעי במאי פליגי ופשיט ליה דבדלא שוה לא פליגי דלית להו דשמואל ובדשוה פליגי. כן נראה לי.

ומיהו תמיהא לי מאי טעמא לא מוקמינן פלוגתייהו בדשמואל כי היכי דתיקום מתניתין ככולי עלמא. ויש לומר משום דדשמואל לא סבירא להו לבעלי הגמרא ולא בעו לאוקומי לדרבי עקיבא דהלכתא כותיה כדשמואל. ואי נמי משום דברייתא קשיתיה דקתני אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו ואם איתא ליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים בשאינו שוה אלא פלג חובו אבל שוה בכולו דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו דבכל מקום כל היכא דאיכא לאפלוגי בדידיה פליג ולא פליג באחריתי. כן נראה לי. הרשב"א.

והרא"ש כתב וזה לשונו: ומיהו יש ליישב מה שהקשו התוספות על פירוש רש"י שאפילו נאמר דבשוה מודה רבי אליעזר או משום דרבי יצחק או משום דרב יוסף ליכא לאוקומי מתניתין בשוה וכדברי הכל דאם כן מאי טעמא דרבי והודה דמתניתין דפטר מאותו טעם שמחייב רבי אליעזר יחייב גם רבי יהודה ואם רבי יהודה לא יחייב משום דלית ליה דרבי יצחק ודרב יוסף אם כן אמאי פשיטא לן דרבי אליעזר אית ליה חיובא בשום טפי מרבי יהודה שנעמיד מתניתין כוותיה ויהיו שלש מחלוקות בדבר. אלא ודאי בדלא שוה איירי מתניתין ופליגי רבי יהודה ורבנן בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא ומיהו קשה למסקנא דמוקמינן פלוגתייהו דתנאי אליבא דרבה ודשמואל אז אנו צריכים לפרש דאפילו בדשוה פליג רבי אליעזר כיון דליכא לשוויי בשומר שכר לא מדרבי יצחק ולא מדרב יוסף והואיל וכן גם בתחלת הסוגיא כשאמר לימא בדשמואל קמיפלגי למה יש לו לחשוב לבעל התלמוד דבשוה לודי רבי אליעזר אית לית ליה דשמואל מאחר דקיימא לן כרבה פרק אלו מציאות.

ויש ספרים שכתוב בהם בשבועות היכי דמי אי בדשוי שיעור זוזי מאי טעמא דרבי אליעזר פירוש הא ודאי חייב באבדת משכון מזה היה נראה קצת לדקדק דהלכה כרב יוסף ולהכי פריך סתמא דתלמודא מאי טעמא דרבי אליעזר דפשיטא ליה שיחייב רבי אליעור בדשוה מטעמיה דרב יוסף. ולא נהירא אותה גירסא דאפילו אם הלכה כרב יוסף למה יש לו לבעל התלמוד להעמיד בשביל זה ממלוקת התנאים בדשמואל שלא מצינו בדבריו שום מחלוקת יותר מדרבה ורב יוסף שמצינו בהדיא שנחלקו בכך.

ועוד קשה על אותה גירסא אי בדשוה שיעור זוזי סובר התלמוד שיש לו לרבי אליעזר לחייב מדרב יוסף אם כן בדלא שוה נמי יחייב כנגד המשכון מדרב יוסף והואיל וכן לענין מה ישבע אם ליטול העודף על המשכון ישבע שלא פשע במשכון הא כיון דלית ליה דשמואל אפילו אם פשע לא יפסיד העודף על המשכון ואם ליטול המעות שכנגד המשכון הא אפילו אבד בלא פשיעה חייב. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן והר"ן: פירש רש"י אבל בשוה כולי עלמא מודו דלגוביינא שקליה. ולא מחוור דאם כן כי דחינן ואמרי בדלא שוה כולי עלמא לא פליגי דלית להו דשמואל והכא בדשוה קמיפלגי למה לן לאוקמי פלוגתייהו בדרבי יצחק לימא דבהא קמיפלגי דרבי עקיבא סבר כיון דשוה לגוביינא שקליה וכסלקא דעתין מעיקרא אליבא דכולי עלמא ורבי אליעזר סבר לזכרון דברים בעלמא שקליה.

אלא הכי פירושו דכי קסלקא דעתן דבדלא שוה פליגי הוה סביר לן דבדשוה לכולי עלמא חייב מדרבי יצחק אי נמי מדרב יוסף והכא נמי בכנגד משכון דכולי עלמא לא פליגי דחייב מהני טעמי אלא דבמותר בלחוד הוא דפליגי ובדשמואל והיינו דכי דחינן ואמרינן דכולי עלמא לא פליגי דלית להו דשמואל מוקמי לפלוגתייהו בדרבי יצחק אי נמי בדרבה ורב יוסף ולמאי דסלקא דעתין השתא מתניתין דברי הכל היא ודחינן דכולי עלמא לית להו דשמואל והכא בדשוה וכו'. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: נימא דלא שוי משכון שיעור זוזי ובדשמואל קמיפלגי דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה לחבריה וכו'. פירש רש"י לימא רבי אליעזר ורבי עקיבא בדלא שוי משכון שיעור זוזי פליגי ובדשמואל פליגי דאי בדשוה מודה רבי אליעזר דלגוביינא שקליה ושומר שכר הוי דבדלא שוי פליגי דרבי אליעזר לית ליה דשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבוד אלפא זוזי דסבור וקביל לגוביינא והא לית ליה לרבי אליעזר אלא דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא תפיס ליה ושומר חנם הוי ורבי עקיבא אית ליה דשמואל ואמרינן סבר וקביל בתורת משכון דכל כמה דלא מהדר ליה לא גבי עד כאן לשונו.

והקשו בתוספות דהא דאמר מרן לימא בדלא שוי פליגי דאי בדשוי אף רבי אליעזר מודה דלגובייבא שקליה ושומר שכר הוי דהא ליתא דכיון דלית ליה דשמואל לית לן שום סברא השתא אליבא דרבי אליעזר לאחשוביה עליה שומר שכר וכדאסיקנא לעיל דמחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר ופירש ר"י ז"ל דהכי קאמר לומר דאף בדלא שוי משכון שיעור זוזי פליגי ובדשמואל והוא הדין דפליגי בדשוה והא דנקט בדלא שוי משום רבותא דרבי עקיבא נקטיה דאפילו בדלא שוי אמר רבי עקיבא דהוי עליו שומר שכר עד כאן. והפירוש הזה דחוק בלשון הגמרא.

והנכון כפירוש רש"י ואף על גב דאסיקנא לעיל מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר ולא אשכחן טעמא לומר דמודה רבי אליעזר דמלוה על המשכון שומר שכר הא לא קשיא דאף על גב דקמאי אסקוה הכין לשמעתין דלעיל אתו בתראי למשקל ולמטרי בה ולברורה ואמרו לימא בדשמואל בלחוד פליגי אבל בדשוי מודה רבי אליעזר ותהוי מתניתין דברי הכל כדשיילינן מעיקרא ושקלינן וטרינן עלה ולא אשכחן דרכא אחריתי והדרינן למסקנא דלעיל ואשתכח דקושטא אסיקו קמאי.

ותדע דכל האי סוגיא דמייתי תלמודא מכאן ואילך כולה היא במסכת שבועות על מימרא דשמואל דאמרינן לימא כתנאי דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד וכו' דכולי עלמא לית להו דשמואל וכו' עד סיפא ומשמע דסוגיא דלעיל בתר דידעו סוגיא דהתם אתאמרא דלא אשכחו התם אנפי דקושטא במאי פליגי רבי אליעזר ורבי עקיבא ומשום הכי איצטרכינן למימר הכא מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר ותדע שהוא כן דאי לא קשיא מסקנא דהתם אמאי דאסיקו לעיל דמתניתין דלא כרבי אליעזר אלא ודאי כולה חדא היא ולברורי מילתא אייתי תלמודא סוגיא דהתם בתר מסקנא דלעיל. מפי רבי.

ודקא מקשו על רש"י דאי רבי אליעזר לית ליה דשמואל בדלא שוי ליכא שום טעמא השתא דמודה רבי אליעזר דבדשוי הוי שומר שכר. הא ליתא כלל דאלו שמואל לא איירי השתא בדין מלוה על המשכון אם הוא שומר שכר או שומר חנם אלא דקאמר דמשכון דלא שוי דינו כמשכון דשוי לענין אחריות דכל היכא שבשוה חייב באחריות הוא הדין בדלא שוי והכי קאמר אבד קתא דמגלא בענין דמחייב עליו מלוה או בפשיעה דשומר חנם או שלא בפשיעה כשומר שכר אבד אלפא זוזי ואם כן אפשר דמודה רבי אליעזר דמלוה על המשכון שומר שכר הוי היכא דשוי שיעור זוזי דלגוביינא תפיס ליה ויש לו בו הנאה דדילמא קני ליה בזוזי אבל בדלא שוה אינו חייב באחריות אלא כנגדו בלבד וגובה שאר מעותיו דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד וזה ברור.

ומה שכתב רש"י בטעמו של שמואל דכיון דלא שוי שיעור זוזי וקבליה מסתמא סבר וקביל דכל כמה דלא מהדר ליה לא גבי כלום. על זה הקשו בתוספות שאין סברא לומר כן דכיון דלא פירש הכי בהדיא מאי זה טעם נתלה לומר דסבר וקביל הכי גוזמא כולי האי. ולפי פירוש רבינו תם דשמואל מיירי בשפירש כן שהוא מקבלו על מנת כן שאם לא יחזיר לו משכונו שיאבד כל מעותיו.

והא דגרסינן בפרק שבועת הדיינין כי אמר שמואל בסתם. רבינו תם גורס כגירסת רבינו חננאל דגריס התם כי אמר שמואל במפרש. ואם תאמר אם כן כשפירש כן מאי טעמא דרבי אליעזר דלית ליה דשמואל. יש לומר משום דסבירא ליה דהא אסמכתא היא ואף על גב דבידו הוא כיון דגזים ואמר מילתא יתירתא אסמכתא היא כדאמרינן גבי אם אוביר ולא אעבד משלמנא אלפא זוזי ושמואל סבר ורבי עקיבא נמי דלאו אסמכתא היא כיון שזה בדרך אחריות שמקבל עליו וכשומר חנם שהוא מתנה להיות כשואל דמי וכן יש לך לדעת לפירוש רש"י. ובמסכת שבועות כתבתי יותר מזה עיין שם. עד כאן.

אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי:    פירש הקונטרס דנעשה כאומר לו דלא יחזיר לו מעותיו אם לא יחזיר המשכון. ולא נהירא כיון דלא פירש הכי אם כן אמאי לא סגי שיחזיר לו קתא אחרת. לכך נראה לרבינו תם דשמואל מיירי שפירש ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ.

הא דאמרינן בדלא שוה כולי עלמא לית להו דשמואל אפשר לפרש דלית להו דשמואל כלל דאפילו רבי עקיבא מודה בה דגובה כל חובו ואפילו כנגד משכונו לא הפסיד דלזכרון בעלמא נקטיה ופשטה דמילתא הכין משמע לי מדאמרינן אלא בדשוה שיעור זוזי פליגי ואם איתא דרבי עקיבא אפילו בדלא שוה הפסיד כנגד חובו אם כן למה ליה למימר דבשוה פליגי אדרבה בין בזה ובין בזה פליגי ולימא כולי עלמא לית להו דשמואל וכנגד משכונו פליגי.

ומסתברא דלרבי עקיבא אפילו בדלא שוה אבד מעותיו כנגד המשכון דאי לא מתניתין דהלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה חייב דלא כרבי עקיבא. אי נמי דאצטריכינן לדחוקי ולאוקמה בדפריש ואמר שיהא עליו כשומר שכר בכנגד המשכון וכענין דאיצטריך שמואל לדחוקי ולאוקמה בדפריש שלא יהא חייב אלא כנגד משכונו ואם כן מאי קמקשינן מינה בשבועות לשמואל כיון דלדידן נמי איצטריכינן לאוקמה בדפריש וכי היכי דלדידן דוקא בדפריש דליחייב כנגדו לשמואל בדפריש דלא יתחייב אלא בכנגדו. על כן נראה לי דהכא הכי קאמר בדלא שוה לית להו דשמואל דאמר אבד אלפא זוזי ואלא מיהו לרבי עקיבא אבד כנגד משכונו אלא אפילו בדשוה פליגי כלומר אפילו בהא פליג רבי אליעזר ובמאי פליגי בדרבי יצחק. כן נראה לי.

וכתב הרמב"ן ונראה לי דהוא הדין דמצי למימר דכולי עלמא אית להו דשמואל ופלוגתייהו בין בשוה בין בדלא שוה בדרבי יצחק היא דודאי שמואל לא קאמר אלא דנטירותא דאלפא זוזי קביל עליה וכל היכא דמפסיד אלפא זוזי בשוה מפסיד להו בקתא דמגלא ולא קאמר דלגוביינא ממש שקליה ולחיובי באונסין מדלא מקשינן עליה ממתניתין דמלוה על המשכון שומר שכר הילכך מצינא לאוקמי לשמואל כדברי הכל ואף על גב דקאמר אבד קתא דמגלא לאו דוקא אבד דשומר שכר אלא לרבי אליעזר כדאית ליה אבד בפשיעה ולרבי עקיבא כדאית ליה דלא קאמר שמואל אלא קתא דמגלא כמשכון דשוה ואפילו תאמר אבד דוקא קאמר וקסבר שמואל מלוה על המשכון שומר שכר הוי אנן דין קתא דמגלא אי הוי כמשכון דשוה אתינן לאוקמי כתנאי בכולא תנויי הכא ובפרק כל הנשבעין ומצינא לתרוצה כדברי הכל. אלא גמרא למדחייה לדשמואל אתי דלא סביר לן כוותיה ומשום הכי מסיק בתנאי דכולי עלמא לית להו דשמואל ולפיכך הסכימו הגאונים ורבינו הגדול דאין הלכה כשמואל.

ובתוספות הקשו על הדעת הזה מדאמר רבי יוחנן לעיל בפירקין דהזהב ערבון כנגד כולו הוא קונה ומוקמינן ליה כתנא קמא דשמטה דאמר המלוה את חבירו על המשכון אף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט ובפרק כל הנשבעין מוקמינן להו דשמואל כתנא קמא דשמטה אלמא משמע דדא ודא אחת הן ומאן דאית ליה הא אית ליה הא דחד טעמא נינהו והגאונים פוסקים הלכה כרבי יוחנן ואם כן אין דוחין דברי שמואל.

והרמב"ן כתב להעמיד דברי הגאונים דשמואל ודאי אית ליה דרבי יוחנן ודתנא קמא דשמטה וכל שכן דאי משכון קונה כנגד כולו ואם אבד אבדו כל מעותיו דודאי לדידיה מקצת קונה כנגד הכל וכן אינו משמט דהרי הוא כאלו גבה את הכל ומיהו רבי יוחנן אית ליה כתנא קמא דשמטה דכשם שאדם נותן ערבון מועט וקונה כנגד הכל ותוזר ומשלם השאר לאחר כמה שנים כך אדם לוקח משכון מועט וקונה אותו כנגד כל חובו ולא קרינן לא יגוש דאינו מחזירו לו עד שיפרענו כולו אי נמי דגובה בו כולו כקטינא דאביי ומכל מקום חייב הוא להשלים לו את השאר בשאבד המשכון כשם שהוא משלים את השאר בעירבון וטעמא דתנא קמא דשמטה הכין הוא וכלהו לית להו דשמואל ואנן קיימא לן כרבי יוחנן וכתנא קמא דשמטה משום דבשעת נתינה דעתן היה שיהיה קנינו כנגד כלו ובלבד שישלים את המותר לאחר מכאן וכמו שאמרנו אבל שיהא פושט כנגד כל החוב שאם אבד אבדו כל מעותיו כשמואל לא ומיהו אפילו לשמואל אינו תייב באונסין דלאו לגוביינא גמורה נקטיה דאם איתא לותבי לשמואל ממתניתין דקתני המלוה על המשכון שומר שכר וכל שכן דאי איתיה למשכון לא מצי לדחויה בעל המשכון ולמימר כלום הלויתני אלא על המשכון הגיעך המשכון בין טוב בין רע שאם כן אמאי נקט אבד המשכון אפילו לא אבד נמי. ועוד דאם כן אפילו נאנס ואנן שומר שכר תנן. הרמב"ן והרשב"א.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: דכולי עלמא לית להו דשמואל. יש שפירשו דהא דלא אמרינן דכולי עלמא אית להו דשמואל משום דהא לא אפשר דאי בדלא שוה שיעור זוזי אמר שהוא שומר שכר עליו ואם אבד אבדו כל מעותיו כל שכן שיש לנו לומר כן בדשוי והיכי אמרינן דהכא בדשוי קמיפלגי. ואין זה כך כפי מה שפירשנו לעיל דהא אפשר לומר דבמלוה על המשכון שומר חנם ואפילו הכי אית לן דשמואל דכשאינו שוה אבד קתא אבדו כל מעותיו כשאבד כדינו והיינו בפשיעה שהמלוה חייב באחריות וזה ברור. הילכך נראין דברי האומר דהא דאמר דכולי עלמא לית להו דשמואל משום דסביר לן דלית הלכתא כוותיה וכמו שפסקו הגאונים וכיון שכן לא בעינן לאוקומי כלהו כוותיה דלא כהלכתא. אי נמי משום דהא במסכת שבועות איתאמרא על מימרא דשמואל לימא כתנאי והוי אתינן לאיתויי סייעתא לשמואל דאיכא תנא דסבר כוותיה ואף על גב דאמי מילתא דתמיהא דכל כהאי גוונא דמייתי תלמודא תנאי לסייעתא אורחא למדחי ולעולם לאו תנאי היא וליכא מאן דמסייע לההוא מימרא הילכך נקטינן הכא סירכא דהתם דהכא סוגיא דהתם הוא דמייתי כדפירשתי לעיל. אפילו הכי נראין דברי הגאונים שאמרו דלית הלכתא כשמואל ואף על פי שר"י פוסק כמותו וכבר כתבתי דבריהם במסכת שבועות. וכן פסק מרי בשם רבו כדברי הרמב"ם והגאונים. עד כאן.

כתוב בתוספות ויש לומר דסבר תלמודא דאי בדפריש וכו'. ועוד דאם כן רבי יהודה היכי הוה מצי פליג אמתניתין כיון דאפילו רבי אליעזר מודה בדפריש כדשמואל ומשנתנו אף כרבי אליעזר ובדפריש. מיהו בהא הוה מצי לדחויי דהכי ליפלגו רבי יהודה ותנא קמא דמתניתין או מודה רבי אליעזר כדפריש או לא מפי רבי. תוספות שאנץ.

והכא בדשוה ובדרבי יצחק פליגי:    פירש רש"י דלרבי יצחק קנאו ואפילו להתחייב באונסיו. וכן כתב הראב"ד לקמן בפרק המקבל גבי לא ימשכננו יותר על חובו שכן כתב לו תשלומתא דנא כל קבל דיכי. והקשה עליו הרמב"ן דאי הכי מתניתין דקתני שומר שכר מני דהא השתא במשכנו בשעת הלואתו מתוקמה דרבי יצחק דומיא דמתניתין ואם תאמר דרבי אליעזר היא ומאי אבד דפטר רבי אליעזר בשאבד באונס לא דאיק דקמה לה מתניתין דלא כרבי עקיבא ואנן השתא לאוקמה כרבי עקיבא מהדרינן וכל שכן דקמה לה דלא כרבי עקיבא ודלא כרבי יצחק. ועוד דהוה ליה לאקשויי בהדיא ולפרוקי בגמרא בהדיא אבדו שטבעה ספינתו כדמקשה ומתרץ בשאר דוכתי. ותו הא דאמרינן לעיל כאן במשכנו בשעת הלואתו כאן במשכנו שלא בשעת הלואתו משמע דמשום הכי עדיף שלא בשעת הלואתו משעת הלואתה משום דרבי יצחק ואפילו הכי תנן שומר שכר ואי סלקא דעתך לרבי יצחק חייב הוא באונסיו היכי מוקמינן מתניתין ומתניתא דלא כוותיה הא אנן בגמרא אפילו כתנאי לא בעינן לאוקומה בעלמא והוה ליה לאקשויי אי במשכנו שלא בשעת הלואתו קשיא דרבי יצחק. ורבינו האיי גאון ורבינו חננאל וריא"ף כולם פירשו דאפילו משכנו שלא בשעת הלואתו שומר שכר הוי אף על גב דקני ליה כדרבי יצחק.

ואם תאמר והלא קונה משכון לגמרי משמע וכדאמרינן שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה כדאמרינן בקידושין אלמא לגמרי קנה ואמאי לא יתחייב באונסין. ואיכא למימר נהי נמי דקני ליה לגוביינא כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא נעשה מטלטלין אצל בניו כדאמרינן פרק המקבל אינו חייב באונסין שהרי אין כל הנאה שלו שאינו יכול להשתמש בו והוא חייב להחזירו לו ואף הלוה יש לו בו הנאה גדולה לפיכך לא נתחייב זה באונסין ומיהו כיון שהוא קונה שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטת חובו כדרבי יצחק דאמר קונה משכון לגוביינא ולא לזכרון דברים בעלמא נהנה הוא והוי עליה שומר שכר. וראייה לדבר דגרסינן בריש פרק שור שנגח ארבעה וחמשה חדא בשתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו שומר שכר לנזקיו והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר שומר שכר ואף על גב דהתם בשומר שכר סגי לן לשמירת נזקיו מכל מקום אי לאו שומר שכר הוא הוה לן למימר ונתחייב בנזקיו מדקאמרינן שומר שכר משמע שומר שכר הוא ואינו חייב באונסין להחזיר שור לבעליו וכן כתב שם רבינו חננאל.

ואני אומר כי אפשר לומר כדברי רש"י בעיקר דינו של רבי יצחק למסקנא דאסיקנא הכא דרבי יצחק לא אמר אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו דדילמא במשכנו בשעת הלואתו לרבי יצחק שומר שכר ומתניתין רבי עקיבא ורבי יצחק היא ובשלא בשעת הלואתו קנאו אפילו להתחייב באונסיו. אלא דודאי למאי דסביר לן מעיקרא דרבי יצחק אפילו בשעת הלואתו קאמר וכרבי עקיבא על כרחך רבי יצחק לא לאונסין קאמר וכדברי הרמב"ם וכן למאן דאוקי לה למתניתין מעיקרא כרבי אליעזר ובמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל להאי מסקנא דהכא איפטר. ואלא מיהו קושטא דמילתא דרבי יצחק מאונסין פטר ליה כדבעינן למימר קמן דרבי יצחק בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו קאמר שקונה וכדכתיבנא בסמוך. הרמב"ן והרשב"א.

אם אינו קונה משכון צדקה מנין:    פירוש משום דלא חשיב צדקה אלא מה שנותן לאחרים משלו שאם זה אינו קונה משכון אף על פי שעושה הטוב והישר להניח לבעלים שישתמשו בו ואולי לא יכוף הלוה לפרעו כולי האי מכל מקום אין זה נקרא צדקה. ולא עוד אלא כי אולי השבת המשכון הנאה למלוה שיתבייש הלוה ממנו ויפרענו מהרה יותר ואפילו כשהלוה הוא עז פנים כל שכן שהכתוב קורא צדקה אפילו כשהלוה חסיד ועניו שיכוף לבו לפרעו. הריטב"א.

הכא שמשכנו בשעת הלואתו מי אמר:    קשיא להו לרבנן קשישי הא דאמרינן במסכת גיטין המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין ואמרינן עלה שאני משכון דקני ליה כדרבי יצחק והתם משכנו בשעת הלואתו הוא כדקתני המלוה את חברו על המשכון. ואיכא מאן דניחא ליה התם בשהלוהו בשטר והניח לו משכון עליהם דהתם לגוביינא אותביה וקני. ולא דאיק חדא דלא פריש בברייתא או בגמרא. ועוד דהמלוה על המשכון לא משמע אלא שעל המשכון הלוהו בלא שטר. ועוד מאי כדרבי יצחק ואפילו תימא ליתא לדרבי יצחק מלוה בשטר והניח משכון עליו לגוביינא אותביה וליתיה בלא יגוש וכשתמצי לומר דכיון דברשותיה דמריה קאי קרינא ביה לא יגוש כי איתיה לדרבי יצחק נמי נימא הכי דהא רבי יצחק לא אמרה אלא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו דגוביינא דבי דינא הוא.

והר"ז הלוי ז"ל תירץ שם דהכי קאמר הואיל ואיכא אנפי דקני כרבי יצחק דהיינו שלא בשעת הלואתו אפילו בשעת הלואה נמי לא משמט. ואינו מחוור בעיני דאם כן אף אנו נאמרן משכונא באתרא דמסלקי למה משמטת נימא הואיל ואיכא אנפי דאינה משמטת כגון באתרא דלא מסלקי דחשבינן ליה כמכר כדאיתא לעיל פרק איזהו נשך אף באתרא דמסלקי אינה משמטת וכבר הארכתי שם בפרק השולח בסייעתא דשמיא.

אלא מחוורתא דשמעתא וקושטא דמילתא דרבי יצחק אפילו בשעת הלואתו קאמר ותדע לך מדאמרינן בפרק קמא דקידושין המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה דאמר באמה העבריה דכסף ראשון לא לקידושין נתנו ואף על גב דההיא במשכון דבשעת הלואה היא והתם מדרבי יצחק היא שהוא קונה משכון ובמשכון הקנוי לו קדשה. ומיהו ההיא אפשר לי לדחותה דשאני התם דכיון דזכתה לו תורה משעה ראשונה שאם רצה לקדשה באותו ממון מקדשה הוה ליה כמשכון שהגבו לו בית דין לגבות ממנו. ועוד דלגוביינא ודאי נקטה שאלו רצתה לצאת מגרעת מפדיונה ויוצאה. ועוד שהיא כמשכנתא דסורא שהרי יוצאה בבגרות ואפילו בנערות.

ומיהו ראיה יש מדאמרינן בפסחים ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה משום דקני ליה כדרבי יצחק וההיא בשעת הלואה היא מדאמרינן שהלוה על חמצו והא דאמרינן הכא מי אמר לאו למימר דלאו אפשר למימר הכי אלא הכי קאמר מי שמעת ליה האי מילתא בהדיא. ומיהו אם הוצרכנו לתרץ כן אמרינן דבכל ענין אמרה ואף על גב דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו כתיב גמרינן מיניה דמלוה קונה משכון ואפילו בשעת הלואתו לפיכך כשהוצרכו לומר כן בפרק השולח לענין שמטה ובפסחים לענין חמץ נמנו וגמרו דאיתא לדרבי יצחק אפילו במשכנו בשעת הלואתו.

ויש בתלמוד כיוצא בזו שהוא מקשה קושיא על דרך הספק בכמה דוכתי. בסדר נשים הניחא לרבי ישבב אי לאפוקי מטעמא דרבי סימאי קא אתי שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכו' ולא מפרקינן לאפוקי מדרבי סימאי קא אתי ואי איצטריך להכי אפשר היה לו לומר כן. והכי נמי אקשינן בכמה דוכתי אימר דשמעת ליה לרבי מאיר לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה ואפילו הכי אשכחן לרב נחמן דאמר בקידושין לכשתלד קנה ומדרבי מאיר אמרה אלמא הך קושיא לאו דוקא היא אלא משום דלא שמעינן ליה דאמר בה לא לאו ולא הן ואפשר לומר דגמרינן מינה והך דרבי יצחק נמי כיוצא בהן.

ולפי מה שפירש רש"י דשלא בשעת הלואתו קנאו להתחייב באונסין בשעת הלואתו אפשר דהוי שומר שכר לרבי יצחק ורבי יצחק כרבי עקיבא לגמרי ומתניתין רבי עקיבא ורבי יצחק היא. ולפי דעת הגאונים דשלא בשעת הלואה הוי שומר שכר לרבי יצחק אם כן בשעת הלואה אינו אלא שומר חנם ומתניתין דלא כרבי יצחק ולית הילכתא כוותיה בהא והיינו דקא פריש משכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק ולא קאמר סתם אלא דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק. ומיהו למאי דפרישנא דרבי יצחק בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו קאמר מתניתין נמי דרבי יצחק היא. הרמב"ן והרשב"א.

כתוב בתוספות ולפירושו הא דקאמר בפרק קמא דפסחים דחייב לבער. וכתוב בגליון והא דאמר בפרק ב' דפסחים בעירו חמירא דבני חילא כיון דאלו מיגניב או איתבר מיחייביתו לשלומי כדידכו דמי. היינו מיגניב ומיתביר באונס. עד כאן.

כתוב בתוספות ויש לומר דמשום חיוב דשומר שכר לא מיקרי וכו'. וכתוב בגליון אף על גב דאין חייב באונסין הא קני ליה מכל מקום והוי שלו אבל שומר שכר לא מיחייב לבער כיון דלא קני ליה אלא אם כן קבל עליו גם אונסין וההיא דפרק קמא דפסחים צריך לפרש מיגניב ומיתביר באונס כדפרישנא. ובהלכות גדולות בהלכות פסח כתב דחייב לבער אפילו לא קיבל עליו אונסין. עד כאן.

דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק והכא בשומר אבדה קמיפלגי:    פירוש והכא במשכנו בשעת הלואתו דלא איירי ביה רבי יצחק פליגי ובדין שומר אבדה פליגי דאתמר שומר אבדה רבה אמר כשומר חנם דמי ורב יוסף אמר כשומר שכר דמי פירוש ופליגי משום דמשתכר השומר דלא בעי למיתן פרוטה לעני. ורבה סבר דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא וכדאיתא במסכת נדרים. ומאי דאייתינן לדמויי השתא מלוה על המשכון לשומר אבדה היינו כדפירש רש"י דהכי נמי סבר רבי עקיבא דהמלוה על המשכון שומר שכר מפני שהוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה אי דלא בעי לא יהיב פרוטה לעני.

ואם תאמר הא ודאי משום מצות הלואתו לעני לא מיפטר מליתן פרוטה לעני שלא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשהוא טרוד באחת ואי אפשר לו לקיים את שתיהן וכדפרישנא וכדברירנא בכמה דוכתי. וטעמא דמצוה דהכא היינו כטעמא דפירש ר"י בשומר אבדה כי כשהוא מטפל לנערה וכיוצא בו מיפטר מלמיתב פרוטה לעני והיינו דאמרינן התם בנדרים דפרוטה דרב יוסף לא שכיח.

ואם תאמר מאי איריא מלוה על המשכון אפילו שומר פקדון יהא שומר שכר עליו מן הסתם דהא מחייב לנערו ומשתכר בפרוטה דרב יוסף. ויש לומר דגבי שומר כיון דמיד בעלים בא לו וכל עיקרו לא נחת אלא לשמירה דעלמא וקבלו סתם אנן סהדי דלא נחת אלא להיות שומר חנם ואף על פי שלא פירש כמי שפירש דמי אבל באבדה שבאה לו שלא לדעת הבעלים ולא באה לו משום שמירה אלא משום מצוה וכן במלוה על המשכון שלא בא לו אלא משום מצוה אני אומר דדעתו להיות שומר שכר בפרוטה דרב יוסף. אי נמי שתנאי בית דין הוא שיהא בכך. הריטב"א.

דכולי עלמא אית להו דרב יוסף:    פירוש דלא מצי לומר דכולי עלמא אית להו דרבה כיון דבעינן לאוקומי פלוגתייהו השתא במלוה צריך למשכון אי מצוה קעביד או לא. וזה פשוט.

והכא במלוה צריך למשכון קמיפלגי מר סבר מצוה עביד:    פירש רש"י במלוה צריך למשכון להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב והולך דרבי עקיבא סבר אפילו הכי מצוה עבידן עד כאן. ולפי הפירוש הנכון שפירשנו למעלה מצוה דעביד אליבא דרבי עקיבא למיהוי עליה שומר שכר לאו מצות הלואה היא כדמשמע לכאורה דהא ליתא דמצות לאו ליהנות נתנו ובשומר אבדה לא עשאוהו שומר שכר מאותו הטעם. אלא מצוה דהכא היינו כדפרישית לעיל דבעי למטרח במשכון לנערו ולא מיבעי ליה למיתן פרוטה לעני מר סבר כיון דמשתמש בה כי מנערו ומקשטו לא חשיבא מצוה למפטריה מפרוטה דעני שאין זה אלא כמנער כסות שלו הילכך שומר חנם הוא ורבי עקיבא סבר דאפילו הכי מצוה עביד בניעורו כיון דהחוב פוחת והולך במשתמש בו ובזה נתיישב פירוש רש"י ז"ל.

ורבינו חננאל ז"ל פירש במלוה צריך למשכון קמיפלגי שהלוה ירוד ועני ומי שהיה מלוה לו שלא במשכון היה אובד מעותיו ונמצא שהמלוה הזה צריך למשכון שאם לא יגבה מכאן יאבדו מעותיו מר סבר מצוה עביד דמכל מקום הלואהו ומר סבר לא מצוה עביד כיון שלא הלוה לו אלא במשכון. ואינו נכון דהא ודאי אף על גב דצריך למשכון מצוה עביד כי יזיף לעני וליכא מאן דאמר בהא דלא חשיבא מצוה. ואי איתיה להאי פירושא יש לפרש כדפירשתי לעיל מר סבר מצוה עביד בניעורו דכשהוא מנערו לצורך העני מנערו ומר סבר לא מצוה עביד בניעורו שלצורך עצמו מנערו מפני שיודע שסופו לגבות ממנו כן נראה לי.

ויש שהקשו על פירוש זה משום דהוה ליה למימר מלוה צריכה משכון. ואין זו קושיא כלום לפי מה שפירשנו. ולכלהו פירושי הא דאמרינן דחייה בעלמא היא ורבה אמר לך דכולי עלמא אית להו דרבה ופליגי במלוה על המשכון אי תפיס ליה לגוביינא. ומחוורתא דמתניתין דלא כרבי אליעזר כדאסיקנא לעיל וכדפרישית לעיל. הריטב"א.

והריא"ף כתב בתשובה וזה לשונו: במלוה צריך למשכון קמיפלגי מר סבר מצוה קעביד ומר סבר לאו מצוה קעביד. פירוש דלא דמי משכון לכל פקדונות דפקדונות דעלמא אי בעי שומר למיזף עליהון ולמשכן אותם לא שרי ליה אבל משכון אי מצטרך מלוה לזוזי ולית ליה ללוה למפרע ליה ולא יכול לזבוניה למשכון אית ליה למלוה למיזף עליה זוזי. וקאמר רבי עקיבא דהא הנאה דסמיכא דעתיה דמלוה בהכין הוה בה שומר שכר על ההוא משכון ולא מצוה בעולם הוא דקעביד ורבי אליעזר סבר אפילו הכי מצוה קעביד ולא הוה שומר שכר בההיא הנאה וסליקא שמעתא בהכין.

ומכל מקום ליכא דחייביה למלוה בשמירת משכון טפי מן מאי דאית על שומר שכר והיכא דאישתבי בליסטים מזויין פטור בין בשעת הלואה ובין לבתר כן ואם נגנב ואבד חייב בין משכנו בשעת הלואתו ובין משכנו לבתר הכין ולא שייכא דרבי יצחק בהני מילי כל עיקר. אלא כי פליגי בההיא הנאה דבה הוי שומר שכר או בהנאה אחריתי פליגי ואי בהא הנאה הוה פליגי לא הוה משתניא מילתא אלא למר שומר שכר הוא ולמר שומר חנם הוא אבל שבויה לא למר ולא למר וכל שכן דאיתברר ליה דבהנאה אחרת פליגי השתא שבוק כל עיוני וסברי בהא שמעתא לבר מן הדין עיונא והדין סברא דקא נהרין לך שבילא. עד כאן לשונו בסוף תשובה שלא נמצא תהלתה.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: והכא במלוה צריך למשכון קמיפלגי. פירש רש"י להיות משתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב. ואיכא למידק דאם כן תיפוק ליה דהוי כשומר שכר דשוכר כנושא שכר. ויש לומר דהכא כשכלו ימי שכירותו ואמר גמרתיו כך תירץ הרב אב ב"ד והראב"ד ז"ל. ומיהו אכתי לא ניחא דאם כן אפשר למשנתנו אפילו כרבי אליעזר בשאינו צריך למשכון. ומסתברא דאי משום הא לא קשיא דאיכא למימר דאין הכי נמי וכי אמרינן לעיל אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר לפום ?פני פירוקי קאמרינן דהא אידחו כלהו ואי פלוגתייהו במלוה מעות ומתניתין בפירות וכולה רבי יהודה היא מתניתין דלא כרבי עקיבא ולא ניחא לן בהכי משום דכלהו סתמי כרבי עקיבא אבל השתא דאיכא לאוקומי ככלהו תנאי מוקמינן.

אלא דקשה קצת דאם כן כיון דלעיל אמרינן ומחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר וכולה שמעתין בתר ההיא מסקנא גרירא אם איתא דהשתא אפשר דאתיא ככולי עלמא הוה ליה לאסוקי והשתא דאתית להכי אפילו תימא מתניתין רבי אליעזר ובשאינו צריך למשכון. ולדידי קשיא לי תו דהא מדמוקמי פלוגתייהו במלוה צריך למשכון אלמא לכלהו מותר להשתמש בו וכאבא שאול דאי לא גזלן הוי וחייב אפילו באונסיו ואלו לתנא קמא דמתניתין אסור להשתמש בו ואתיא מתניתין דלא כרבי עקיבא ודלא כרבי אליעזר. ואפשר דמוקמינן למתניתין בדפריש והתנה עם הלוה שישתמש בו כדי שיהא פוחת והולך מן החוב.

ורבינו חננאל פירש מלוה צריך למשכון שעליו סומך להלות מעותיו שאילולי כן לא היה מלוה לו וכיון שכן משכון זה עיקר המצוה ולפיכך נעשה שומר שכר עליו שהוא הגורם ופוטרו מלתת פרוטה לעני. ורבי אליעזר סבר המלוה על המשכון לאו מצוה קעביד אלא עיקר המצוה במלוה תלויה אבל לא במשכון והמשכון איבו פוטרו אלא המלוה ולפיכך אינו נעשה עליו שומר שכר.

והראב"ד ז"ל פירש במלוה צריך למשכון הואיל ונוטל עליה משכון אם יש עליה מצוה אם לאו. ואינו מחוור בעיני דלא הוה ליה למימר בצריך למשכון קמיפלגי אלא הכי הוה ליה למימר ובמלוה על המשכון בהא פליגי מר סבר מצוה קעביד ומר סבר לאו מצוה קעביד. והנכון כדברי רבינו חננאל. והקשה הראב"ד אשמעתין למה ליה למימר משום מצוה תיפוק ליה משום דתפיס ליה על חוביה כדאמרינן באומן דתפיס ליה אאגריה. ותירץ דטעמא דאומן משום דנהנה בו שהרויח בו אבל כאן לא הרויח כלום בהלואת המעות. עוד הקשה אי בשכר מצוה הוי שומר שכר אפילו בדלא שוה שיעור זוזי נמי. נשאר לו בקושיא.

ואני תמה דודאי לרבי עקיבא אפללו בדלא שוה שיעור זוזי הוי שומר שכר עליו להתחייב בכנגדה והוא הדין לרבי אליעזר אלא שהוא נחלק מצד אחר ואמר דלאו מצוה קעביד כל שהוא צריך למשכון. ושמא הרב ז"ל מפרש הא דאמרינן לעיל בדלא שוה שיעור זוזי כולי עלמא לית להו דשמואל ופטור מכלום וכפי הפירוש הראשון שכתבתי אני שם. אבל הנכון דלית להו דשמואל דוקא קאמר כלומר דלא אבד כל מעותיו אלא כנגד משכונו ונמצאת קושית הרב שעלה לה תירוץ. כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: במלוה צריך למשכון קמיפלגי. הואיל ונוטל עליה משכון אם יש עליה מצוה או לא. קשה לי למה ליה למימר משום מצוה תיפוק ליה משום דתפיס לי על חוביה כדאמרינן באומן מדלא אמר הכי שמע מינה איתיה לההוא פירושא דפרישנא לעיל גבי אומן דלא שייך למימר גבי משכון שאינו רשאי להתכבד בו כלל. אי נמי שאינו מרויח בו כלום כלישנא בתרא. מיהו קשיא לי אי בשכר מצוה הוי שומר שכר אפילו בדלא שוי שיעור זוזי נמי. ועוד שמירת משכון מאי דמיא לשמירת אבדה והלא מצוה משעת הלואה נעשית. ואיכא לתרוצי מפני שממתין עליו ואינו מוכרו ליפרע ממנו. ע"כ.

כתוב בספר המאור ומה שכתב הריא"ף בהלכותיו בהלוהו על המשכון וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם יש לי ראיות על משכנו בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואה ביו שנתן לו מדעתו בין שלא מדעתו שהוא חייב באונסין משום דפרעון הוי ואין אנו צריכין לפרוטה דרב יוסף בזה. עד כאן.


דף פב עמוד ב[עריכה]

אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת והולך:    ואוקימנא במאי דנפיש אגריה וזוטר פחתיה והלכה כמותו. ומיהו דוקא להשכירו לאחרים אבל לעצמו אינו משכירו אלא מדעתו של לוה כדאמרינן גבי גבאי צדקה שמוכרים לאחרים ולא לעצמן וכעין שאמרו בשומר אבדה בפרק אלו מציאות ואם הוא מדעתו של לוה או שהתנה כן בשעת הלואה מותר. וליטול מטלטלין בנכייתא שאלתי מרבנו והיה מגמגם בדבר. הריטב"א.

למימרא דסבר רבי מאיר נתקל לאו פושע הוא:    לאו בדוקא נקט האי לישנא דלרבי מאיר לא סגיא דסבירא ליה דנתקל לאו פושע הוא. אלא אפילו אנוס נמי חשיב ליה למאי דסביר לן השתא דהא אפילו שומר שכר פטר ליה רבי מאיר אלא משום דבעי למפרך מברייתא דשמעינן מינה דנתקל פושע הוא נקט האי לישנא. הרשב"א והר"ן.

תברא התנא ששנא המשנה אליבא דרבי מאיר אינו הוא התנא ששנה הברייתא אלא תרי תנאי נינהו אליבא דרבי מאיר. פירוש תברא בשבועה כדגרסינן במשקין בענין שמתא תברי ברתי. כלומר אמר רבי אלעזר בשבועה תרי תנאי נינהו. רבינו חננאל.

ואתא רבי יהודה למימר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם האי כדיניה והאי כדיניה ולא תקנו בו כלום ודין הנתקל כדין הגנבה ואבדה אינו דומה לא לאונס ולא לפשיעה ושומר שכר כל זמן שלא נאנס חייב ושומר חנם כל זמן שלא פשע פטור ומיהו גבי נזקין פטר רבי יהודה דאנוס קרי ליה לענין נזקין שהתורה הקלה בנזקין ולא מיבעיא לאחר נפילה דהוה ליה בורו והתורה מיעטה בשמירתה בכסוי בלחוד כעין שמירה פחותה של שומר חנם אלא אפילו הזיק דרך נפילתו דהוה ליה כאשו נמי פטור דאף בדידיה מיעטה תורה בשמירתה ומכי נטר כדנטרי אינשי פטור בנזקיו ולא בעי שמירה מעולה כשמירת שומר שכר וברייתא דקתני פטור מדיני אדם וכו'. כבר פירשתיה בארוכה בספר המלחמות יפה.

ומצאתי בתוספות בבבא קמא שמפרשין אותה משום אדם המזיק ואם כן למה פטרוהו לדברי האומר אנוס הוא והלא אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים וסמכו אותה מן הירושלמי שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד. ואי אפשר להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכולה מתניתין וכן מה שאמרו לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כולם כשהם אדם המזיק משום פשיעה דניזק פטרו בהם או שהן בור כגון שהלה נתקל בו ואין לי להאריך כאן.

ועוד הביאו טבח אומן שקלקל דפטור בחנם ואמאי אדם מזיק הוא וכי נמי סבירא לן אנוס הוא ליחייב וזה ודאי קשה עליהם דכיון דמחייב בשכר אלמא כעין גנבה ואבדה הוא ולאו אונס גדול ולאו אונס קטן הוא ופטרוהו בחנם אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק. וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזיקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפל מן הגג ברוח שאינו מצויה הרי הזכירו סוף האונסין כולם דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע דרוח מצויה הזכירו לענין שומר חנם אבל רוח שאינה מצויה לא הוזכרה בתלמוד אלא לענין אונס דהוא מן האונסין הגדולים שבעולם ואין כאן מקום להאריך בזה יותר מדאי. הרמב"ן ז"ל.