שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו/דף עז

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עז עמוד א

פייסינהו: פירוש אמר להטיב להם והכי משמע דקאמר אדעתא דטרחנא לכו וכו' וכן בסמוך דקאמר ואזלו פועלים ופייסוהו לבעל הבית פירוש אמרו להטיב לו. תלמיד הר"פ.

ואימור פועלים: לא שיכולים לחזור בהם אם נתייקרה המלאכה אלא לא היו עושין מלאכתם בפנים יפות ופייסינהו בעל הבית ואמר להטיב להם וכן אימור בעל הבית דלקמן. הרא"ש.

דאמר להו אדעתא דטפאי לכו באכילה ושתייה: ומינה דאי קצץ להו בפירוש בטפי יהיב להו כל מאי דקצץ שאין כאן דרך להטעאה שהרי יכולין הן לחזור בהם אלא הכא בשפייסן סתם ואמר להם אני אוסיף לכם. ויש אומרים דדוקא בשלא פירשו לו דמשום שנתייקרה המלאכה כך הם חוזרים בהם אבל פירשו ואמרו אין אנו עושים עמך אלא בכך וכך וזה בא ופייסם על דעת תוספת שאמרו פייסם. וכדתניא בתוספתא וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים וכו' עד יעשו דברי הלוקח. ויש אומרים דשאני הכא דכיון דמעיקרא אגרינהו וכי הדרי בהו אית ליה תרעומת עלייהו כי פייסינהו ואיפייסו אדעתא דתנאה קמא איפייסו ולטפויי פורתא דאכילה ושתייה. כן כתב הרמב"ן וזה נראה עיקר. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: אדעתא דטפינא לכו באכילה ובשתיה. פירש רבינו דדוקא דמעיקרא אמרו סתם ואמרו לא נעשה עמך בתנאי דפסקת ומנו ואיהו פייסינהו סתמא. אבל אי היכא דאמרו לו בפירוש איו אנו עושין עמך אלא בכך וכך ופייסינהו בעל הבית סתם ואיפייסו על דעת הפסק שאמרו לו נתפייסו. וכדתניא בתוספתא המוכר חפץ לחברו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה אם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח ואם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר. עד כאן.

וכן הא דלקמן דאימור בעל הבית הכי מיירי דאימרו סתמא ופייסום סתמא אבל אי היכא דאימור אמר לא בעינא למיתן לכו אלא כך וכך ופייסוהו סתם על דעת תנאו ירדו. ואין זה דעת התוספות. עד כאן.

כי טפאי לכו משום דלא קים לי בגווייכו: בלאו האי טעמא נמי יכול למימר להו באגרא קמא טפאי לכו ובהא לא בעינן לטפויי לכו אלא דניחא ליה למיתן טעמא למילתיה דמעיקרא סבר דכפי לטפויי להו טפי משאר פועלים והשתא קים ליה בגוייהו דלית להו לקבולי אלא כשאר פועלים. ורש"י פירש בענין אחר. הריטב"א. (כתוב בהלכות).

תוספתא: השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום ההלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם דהא אונס היה בדבר שלא רצו לתת לו. ומיירי שלא היה שליחות שישא משא על כתפו דלא שייך למימר בהא אינו דומה הבא טעון לבא ריקן. טול מה שהבאת בשכרך כלומר אף על פי ששוה שכרו שלא שכר עצמו על מנת שיטרח למכור. ה"ר יהונתן.

אם שכיר הוא נותן לו שכרו: פירוש כפי מה שעשה. אבל אין לפרש כל שכרו דאם כן מאי פריך אילימא רבנן מאי איריא אחזתו דאניס אפילו לא אניס הא לא סברי דכי לא אניס שיטול כל שכרו אלא דוקא כפי מה שעשה לכך נראה כדפרישית תלמיד הר"פ. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דקידושין גבי עבד עברי חלה שלש אינו חייב להשלים ויוצא בשש. שאני התם דגלי קרא מדכתיב ובשביעית יצא וגזירת הכתוב למפטריה כיון דאניס אחר שעברו שלש וכי היכי דגלי קרא דאפילו חלה שש פטור אם היה עושה מעשה מחט דבעבודה כל דהו פטריה רחמנא שהרי לא נשכר למלאכה ידועה. אבל השוכר את הפועל למלאכה ידועה אין לו לקבל שכר על מה שלא עשה ואף על גב דאניס ולא מצי פטר נפשיה דלעביד ליה מלאכה אחרת דלא צריכא ליה ואפילו כבדה כראשונה וכל שכן במעשה מחט וזה ברור. הריטב"א.

כתוב בספר המאור אבל בקבלנות אם חזרו זה בזה עד שלא התחילו במלאכה דינו כמו שפירשנו בשכירות וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם ואיך אפשר זה להיות בקבלנות כמו בשכירות והלא בשכירות אם מצאו שדה כשהיא לחה נותן להם שכרם משלם בדלא סייריה לארעא מאורתא דאמרי ליה הב לן ארעא אחריתי דכיון דבטלינהו עד שותא דתו לא מתגרי פועלים יהיב להו כפועל בטל אבל בקבלנות מי איכא למימר להו הכי והלא קבלנות מלאכה ידועה היא. ועוד אם עכשיו היא לחה יעשו אותה ביום אחר כי לא לזה היום שכר אותם. עד כאן.

דף עז עמוד ב

אי בעית אימא כל החוזר בו ידו על התחתונה וכו': ומאן דקרי לה לא ידי לה להאי מתניתא. הריטב"א.

בזמן שהלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה: רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך פירוש שאם הלוקח היא רוצה לקיים המקח כנגד מעותיו בלבד וחוזר בו מן השאר ולא רצה מוכר יכול לומר לו איני רוצה אלא שיתבטל המכר לגמרי ותטול מצותיך שנתת לי או אם ירצה מוכר מקיים המקח כנגד מעותיו ואפילו על כרחו של לוקח שהיה חוזר בו מן הכל וטעמא דמילתא דאף על גב דעייל ונפיק אזוזי מכל מקום דין הוא שיקנה כנגד מעותיו מיהת בדבר הראוי ליחלק אלא דרבנן קנסו על החוזר בו שיהיה יד חברו על העליונה הן לקיים המקח כנגד המעות או לבטלו לגמרי. והיינו טעמא נמי לאידך דבזמן שהמוכר חוזר בו שיד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי המעות ויתבטל כל המקח או תן לי קרקע כנגד המעות ואקנה כדיני. הריטב"א ז"ל.

מהיכן מגבהו מן העדית: פירוש אתן לי מעות בלחוד קאי דאלו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה כנגד מעותיו כדינו למה יטול מן העדית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנין ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי. וכן נראה מפירוש רש"י שכתב ומהיכן מגבהו חובו. הרמב"ן והר"ן.

וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: הכא מיירי בשאומר לו תן מעותי והמוכר אין לו מעות ועושה גוביינא בנכסיו שנותן לו מן העדית והכי דייק לישנא דקתני מהיכן מגבהו. והיינו מאי דפרכינן לקמן לא יהא אלא בעל חוב וכו' אלא בגוביינא דבי דינא קיימינן. עד כאן.

מלמדין אותן שלא יחזרו בהן: כלומר שלא יוכלו לחזור בהן. כיצד כותבין אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו שמונה מאות זוז. פירוש דכיון דזקפן במלוה הרי הוא כאלו קבלם וחזר והלוום לו ובדין הוא דאפילו לא נתן לו כלום אלא שזקף כל האלף זוז במלוה היה קונה מדין כסף דאף על גב דמלוה אינה קונה בקרקעות כדאיתא בירושלמי דקידושין התם הוא במלוה שעמו מקודם לכן אבל זה שזוקף עליו הכסף במלוה ואומר הריני כאלו התקבלתי זה כפירעון גמור חשוב. והא דקתני נתן לי מהם מאתים זוז סרכא דרישא דברייתא נקט דקתני הכי מפי רבי. ומכאן הביא ראיה הראב"ד שהמוכר לפרוע לזמן בלא זקיפת מלוה וכשהגיע הזמן עייל ונפיק אזוזי לא קנה אידך דהא הכא כשאומר הריני נושה בו שמונה מאות זוז זימנא מרווח ליה ואפילו הכי דוקא שזקפן במלוה הא לאו הכי לא קנה כיון דעייל ונפיק אזוזי לכי מטי זימניה דמתניתא בדעייל ונפיק אזוזי היא כדאיתא לקמן. הריטב"א ז"ל.

לא יהא אלא כבעל חוב ובעל חוב דיניה בבינונית: פירוש יכילנא לומר שלא יגבה אלא מן הזיבורית שלא תקנו בינונית אלא לבעל חוב משום נעילת דלת הריטב"א.

הוה ליה מזיק. פירש רש"י משום שהלוקח ניזוק בנכסיו למכור אותם בזול כדי שיפרע למוכר דמי השדה עד כאן. ומיהו לאו דלהוי האי מזיק ממש דהא אין זה אלא גרמא בניזקין דפטור אלא דרבנן קנסוה ושויה כמזיק ממש מטעמא דכתב רש"י. הריטב"א.

והראב"ד כתב וזה לשונו: משום דהוה ליה מזיק. נראה לי דהאי מזיק דקאמר דינא דגרמי. ע"כ.

לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי: פירש רבינו חננאל דשתי הברייתות בנותן ערבון והלכך בדעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו כברייתא קמייתא ואי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל כרבי יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה. אבל פורע מקצת דמים סתם בדעייל ונפיק אזוזי לא קנה כלום ובדלא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים דארעא קניא ליה מעכשיו וזוזי הוו ליה הלואה גביה. והזקיקו לרב לומר כן מדאמר רבא עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלמא לא קנה כלום ומשמע ליה לרב דהא דרבא מילתא פסיקתא היא ואפילו נתן מקצת דמים.

וזה מן התימה דאי בנותן ערבון היכי סתים תנא לישניה ותני ונתן לו מהם מאתים זוז. ועוד מדקתני קנה באלף ונתן לו מהם בודאי תחלת פרעון משמע ולא ערבון ועוד אי בתורת ערבון היאך אחד מהם יכול לחזור בו ואיך אחד מהם יכול לומר תן לי מעותי או הילך מעותיך והלא אמר לו ערבוני יקון וכבר גמרו זה לקנות וזה להקנות כנגד ערבונו ועל כרחנו קנה זה כנגד מעותיו ומשמנין ביניהם. ועוד קשיא דהא על כרחך ברייתא בתרייתא לא בתורת ערבון היא דהא בהדיא קתני אמר רבן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקון אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר ואפילו לאחר כמה שנים אלמא הא דרבן גמליאל בתחלת פרעון ולא בערבון ומאן דמקשה להו אהדדי ודאי ברייתא קמייתא נמי משמע ליה פרעון ולא בערבון ואפילו תמצי לומר דמאן דמתרץ הוא דחדית ליה ומוקי לה בערבון היכי מסתם לישניה והיכי משמע מגו פרוקיה דמהפך מפרעון לערבון דאטו האי דינא דעייל ונפיק אזוזי בערבון איתיה בפרעון ליתיה אדרבה רבא אפרעון אמרה ועל כרחך הוה ליה למימר מי סברת בפרעון לא בערבון. ועוד דאי להאי דרבא מדמה לה אף על גב דהאי ערבון והאי פרעון אם כן אף בערבון נאמר לא קנה כלום לפי מה שהרב סבור דבתחלת פרעון לא קנה כלל.

אלא נראה כמו שפירשו שאר הגאונים דאדרבה שתי הברייתות בתחלת פרעון ולא בתורת ערבון דאלו בערבון כלומר דאמר לו ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו ולא יותר שכך אמרו דיו שיקנה כנגד ערבונו ואם חזרו בהם בשטר משמנין ביניהם כמו ששנינו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש אבל הכא בפורע סתם מקצת דמים הוא ולפיכך בדעייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו וכנגד מעותיו מיהא קנה ודאמר רבא עייל ונפיק אזוזי כשלא נתן לו מעות כלל הוא אלא במוכר לו שדה באלף זוז וירד זה לתוך שדה והחזיק בה בפני מוכר או שמשך מטלטלים ודאמר רבא לא קנה היינו כנגד מה שלא נתן דמים וכללא קאמר שאם לא נתן דמים כלל לא קנה כלום ואם לא נתן כנגד המקצת לא קנה אותו מקצת אבל כנגד מעותיו קנה.

ואם תאמר מכל מקום כיון שהוא קונה כנגד מעותיו מיהא אפילו בדעייל ונפיק אזוזי למה יד לוקח על העליונה ואמר לו תן לי מעותי והרי קנה כנגדן והרי זה כערבוני יקון. לא היא דכשאמר ערבוני יקון כבר גלו בדעתם שהמקח קיים ביניהם כבגד הערבון אבל בפורע סתם אם חזר בו מוכר יכול לוקח לומר לא היה בדעתי לקחת חצי שדה וכן כשחזר בו לוקח יכול המוכר לומר איני רוצה למכור חצי שדה או שלא אמצא מי שיקנה חציו או שאיני רוצה לאפושי שטרי. ודאמרינן בפרק קמא דקידושין מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם ואמרינן עלה לא שנו אלא שנתן דמי כולן אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ההיא בדלא עייל ונפיק אזוזי ומאי כנגד מעותיו כנגד אותה שדה שנתן עליה מעות קאמר ואפילו לא נתן אלא מקצת דמים ואף על פי שבשדה אחת קנה כולה הכא דשדות מוחלקות עד שיתן דמי כולן או מקצת דמים על כל אחת ואחת. ותדע דבלא עייל ונפיק אזוזי היא מדקאמר אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו אלמא חדושו הוא בשלא קנה כולם אף על פי שהן שדות מוחלקות ואלו בדעייל ונפיק אזוזי מאי שנא עשר שדות אפילו באחת נמי ואדרבה עיקר צריכותא הוא כשקונה כולם כל שהוא נכנס ויוצא על המעות וכן דעת הראב"ד.

ואני תמה כיון דאפילו בתחלת פרעון כל דלא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל כי עייל ונפיק אזוזי היאך לוקח יכול לחזור בו דהא חזרה זו לא נתנה אלא בסיבת מוכר ואלו רצה מוכר לומר ביאתי ויציאתי אינה לדוחק מעות אלא שאיני מאמינך במעותי או שאני מוכרה מפני רעתה או כיוצא בו הדין עמו ואם כן אם בא לוקח לחזור בו ומוכר אינו רוצה היאך סבתו של מוכר שנתנה ללב מבטלת אצל לוקח. ושמא נאמר בשגילה המוכר דעתו ואמר בכניסתו ויציאתו לא מכרתי אלא מדוחק מעות וזה מבטל המקח אצל שניהם ואינו מחוור.

ויש לומר שאין הלוקח יכול לחזור בו שלא מדעת המוכר אלא שהמוכר נותן לו רשות לחזור בו מחמת שהוא מסבב חזרתו שאומר לו לך ושוב לך ושוב ואינו פורע אבל אם היה המוכר נכנס ויוצא קודם שחזר בה וזה אומר עכשיו אפרע והוא חוזר בו ואומר כיון שלא פרעתני הריני חוזר בי זו היא חזרתו של מוכר. וכן נראה לי מדברי הראב"ד וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א.

וזה לשון הריא"ף בתשובה: מועתקת מלשון ערבי. ראיתי הפרש נפל בין החכמים בהלכה הנזכרת בבבא מציעא פרק כל האומנים והיא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד הרי שמכר שדה לחברו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז וכו' והנה ראיתי מי שסובר שתורת ערבון אינו תורת דמים ועשה ביניהם הפרש לענין הדין. ויש מי שאינו סובר כן אלא שלא פירש ההלכה על נכון. והסבה אצלי שנתלה בה זה האומר שתורת ערבון הוא דבר זולת תורת דמים והאל היודע הוא מאמר שמצא בתלמוד ארץ ישראל וזה נוסחו. חד בר נש יהיב דינרין למזבן מטיסקא חזר ביה אתא עובדא קומי רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן רבי חייא בר יוסף אמר תן לו כנגד ערבונו או ימסור לו מי שפרע ורבי יוחנן אמר יתן לו כל מקחו או ימסור לו מי שפרע. רבי אילא אמר ערבון הוא רבי זירא אמר מקצת דמים נתן לו כנראה שמצא לו ראיה מכאן שתורת ערבון הוא דבר זולת תורת דמים מהמחלוקת שמצא בין רבי אילא ורבי זירא.

ולי נראה שזה המאמר בלתי ברור לפי שלא מצאנו שום מאמר לחכמי ישראל שיבדילו בו בין תורת ערבון ובין נתינת מקצת דמים עד שנאמר שהאמוראים הללו נחלקו בזה והואיל והדבר כן אין לנו לומר שבזה הם חולקים אלא בראיה וגם כי נודה לו בזה שבזה הם חולקים אין בידינו לגזור על אחד מהם שהוא יותר חזק מחברו וגם שנודה לו בזה לומר שתורת ערבון הוא יותר חזק מתורת דמים כסברתו. אין להעמיד למשפטי שמועה זו הנזכרת בענין זה אלא בראיה והוא לא מצא ראיה לדבר מזה והקרוב אצלי במחלוקת רבי אילא עם רבי זירא הוא אם היה הערבון הנזכר דינרים לא כספים ואמר רבי אילא שהדין בהן כדין הערבון לקבל מי שפרע שאולי יחליפם למוכר ויתן לו תמורתם כספים ואמר רבי זירא אין אתה צריך לזה אבל הדינרים עצמן ככספים לפי שהם מטבע והעולם נושאים ונותנים בהם והחזיק סברתם אחר זה רבי יעקב בר אידי רבי אבהו בשם רבי יוחנן טבעא אין בה משום ערבון. ירצו שמי שקנה דבר מחברו ונתן לו טבעתו משכון במקום ערבון אין בזה משום ערבון לקבולי מי שפרע לפי שאינו מטבע.

והסיבה שהכריחתו עוד להעמיד קצת שמעתא זו בתורת ערבון וקצתה בתורת דמים עם היותו סובר שיש הפרש ביניהם לענין הדין הוא עומק השמועה ודיניה קצתם עם קצתם כאלו נראה לו בה דברים סותרים זה את זה וזה שהוא כשראה מה שאמרה ההלכה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי שנראה שקנה כנגד מעותיה וראה בעלי התלמוד שהעמידוה בדנפיק ועייל אזוזי עוד ראה אמרם אמר רבא האי מאי דמזבין ליה מידי לחבריה קא עייל ונפיק אזוזי לא קני הוקשה לו הדבר וראה להעמיד דברי רבא שאמר לא קנה ולא כלום כשהיה המקצת שנתן למוכר בתורת דמים ולהעמיד דברי הברייתא שאמרה תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי כשנתן המקצת ההוא בתורת ערבון שתורת ערבון אצלו יותר חזק ולכן הוא קונה כנגד מעותיה והלך בכל השמועה על זה הדרך עד שנתבלבל עליו הפירוש ויצא מזה אל זולת האמת. ואנחנו בעזה"י נגלה זה הספק ונברר האמת והדרך הנכון וה' אלהים יעזר לי.

אמרה הברייתא הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה כל המשנה וכל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד הרי שמכר שדה לחברו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגבהו מן העדית ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכן מגבהו מן הזיבורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר מלמדין אותם שלא יחזורו כיצד כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלוני ופלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה לו שמונה מאות זוז זהו נוסח הברייתא וראוי לחזור עליה ולבארה.

וראיתי להשיב קודם על דברי מי שאמר שהערבון הנזכר פה כוונתה הוא דבר חוץ מענין נתינת מקצת דמים. ואומר שכל העולם מודים שמה שאמר כיצד הרי שמכר שדה לחברו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז שהוא פירוש הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה והואיל והיה הענין כן ולא זכר בפירוש אלא ונתן לו מהם מאתים זוז ולא צרפו אל המאמר לומר בתורת ערבון רצוני לומר שלא אמרו כיצד הרי שמכר שדה לחברו באלף זוז ונתן לו מהם במאתים זוז בתורת ערבון ידענו שנתינת מאתים זוז סתם מכלל האלף זוז היא הנקראת אצלם ערבון וזה דומה למה שאמרו במסכת שבת תנא הכנסה הוצאה קרי לה דייקא נמי דקתני יציאות וקא מפרש הכנסות לאלתר שמע מינה.

ואמרו עוד בפרק הזהב איתמר רב אמר ערבון כנגדו הוא קונה ורבי יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה. ומותבינן עליה דרב מהא דתניא הנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בך ערבוני מחול לך וכו' עד אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקנה אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפילו אחר כמה שנים מאי לאו הוא הדין למטלטלין דבסתמא קני לה כולה לא במטלטלין בסתמא לא קני ומאי שנא קרקע דבכספא קני לה ממש קני לה כולה מטלטלא לא קנה ערבון אלא לקבולי מי שפרע. ולא יעלה משום אדם שמאתים זוז אלו הנזכרים כאן שהם מקצת דמים והנה כבר קראה התלמוד ערבון ואין שום אדם יכול לומר שמאתים זוז אלו נתנם לו בתורת ערבון לפי שאמרו מאי לאו הוא הדין למטלטלא דבסתמא קני לה כולה ואמרה בסתמא מודה שהם נתינת מקצת דמים ושיפול בזה תנאי לומר ערבוני יקנה והנה זכר בלשון המאמר קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים. וזו תשובה נצחת על מי שסובר שענין מקצת דמים אינו ענין תורת ערבון בפרט שמצאנו בברייתא זו שהעמידה בתורת ערבון בביאורה.

והואיל וביארנו שמקצת דמים הוא הנקרא ערבון ובטלנו דברי מי שאמר בהפך מזה ראוי מעתה לחזור ולפרש שמועה זו. ונאמר שאם קנה אדם מחברו שדה באלף זוז דרך משל ונתן לו מהם מאתים והיה המוכר דוחק לקבל שאר הדמים אחר כך כשבא הקונה והביא שאר הדמים אמר לו המוכר לא אקבל אותם ממך לפי שחזרתי בי מלמכור שדי והקונה אומר הא לך שארית מעותי שאיני רוצה לחזור הנה הבחירה ביד הקונה במה שכבר קבל ממנו המוכר מדמי המקח אם ירצה לחזור לקחת אותה או יקח מעדית שבאותה שדה כשיעורא זהו משפט המוכר כשירצה לחזור בו וזהו אמרם בזמן שהמוכר וכו' אמנם אם הלוקח הוא שרוצה לחזור בו ופסקו דרך משל דמי השדה אלף זוז כמו שהקדמנו ונתן מהם למוכר מאתים והיה המוכר גם כן דוחק לקבל שאר המעות והקונה מסכים לדבריו אחר כך חזר בו ואמר לא אפרע דבר וחזרתי בי מלקנות שדה זו החזר לי מה שפרעתי לך מדמיה יד המוכר על העליונה במה שתחת ידו מהדמים רצה מחזירם לו לא רצה אומר לו הילך קרקע כשיעורם מזיבורית שבה וזהו מה שאמרו בזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה וכו'.

ואמנם אם שום אחד מהם אינו רוצה לחזור בו והמוכר קבל מקצת הדמים והוא דוחק לקבל השאר והקונה אומר אני רוצה שימתין לי בשאר המעות עד שיזדמנו לי לא נגמר המקח לקונה לא בכולה ולא במקצתה אלא בפריעת שארית הדמים או שיקבל על עצמו המוכר להחליט לו עתה המכר ויזקוף עליו השאר חוב ויהיה זה או בשטר שבו נגמר קנין הקרקעות כמו שאמרו בכסף בשטר ובחזקה או נקנין כמו שאמרו כל מילי מיקנו בחליפין בר ממטבע ואשה ואין התנאי שמתנים ביניהם מספיק בזה מבלי כתיבה וקנין אלא על כל פנים צריך אחד משני דברים אלו שהזכרנו. הלא תראה שאמרה ההלכה כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלוני ופלוני ואמר התלמוד טעמא דכתב ליה אבל לא כתב ליה לא קנה ורמינהי הנותן ערבון לחברו וכו' ומפרקינן לא קשיא הא דקא עייל ונפיק אזוזי הא דלא קא עייל ונפיק אזוזי.

הנה נתבאר לך דאי הוה עייל ונפיק אזוזי שאי אפשר לו מבלתי הכתיבה ולא יספיק בהיותם מתרצים בזה בפירוש והלא אנו רואים שאמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקנה אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז קנה ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים שהספיק לו כמה שקבל קצת הדמים לפי שהוא ממתין ואינו דוחק על שאר המעות ולא הצריך שיכתוב גם לא הצריך לפרש שיהיה השאר עליו חוב ואם כן מה שזכרה אותה ההלכה הראשונה שהוא כשהמוכר דוחק לקבל המעות ראוי שנצריך שיתרצה בפירוש להניח שאר המעות אצל הקונה בתורת חוב ולא נצריך עם זה שיכתוב זו ודאי קושיא היא.

ושמע תשובתה כי כשהיה המוכר הוה בעת שקבל קצת הדמים ממתין על השאר ואינו דוחק הנה הורה שנתרצה למכור לו השדה במה שקבל ממנו אותו המקצת והניח עליו השאר חוב וכבר ידעת שהקרקעות נקנים בקבלת הדמים כמו שאמרו בכסף בשטר ובחזקה ואפילו בקבלת קצת הדמים כמו שמתבאר מדברי רבן שמעון בן גמליאל כשהיה המוכר בלתי דוחק וממתין לקבל השאר אבל כשהיה המוכר בעת שקבל קצת הדמים עייל ונפיק אזוזי ודוחק לקבל השאר זה יורה שלא גמר להקנותו לו בעת שקבל אותו המקצת אבל קבל אותו המקצת כדי שישלים עליו השאר ואז יגמר המכר וכשלא השלים היה אותו המקצת שקבל מהדמים אצל המוכר כדין מלוה שהוא מחוייב להחזיר אותה לבעלים וכשנתרצו אחר זה לגמור המקח ושיהיה הנשאר מהדמים חוב לא יספיק להם בזה במה שקבל מהדמים קודם לפי שהיה אצלו כדין המלוה לפי שלא קבל אותם ממנו על דרך שיקנה בהם וכבר ידעת שהמלוה אינה קונה הקרקעות כמו שאמרו אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה נתנה לימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת ויש אומרים מקודשת מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר מלוה להוצאה נתנה ומר סבר לאו להוצאה נתנה ותסברא אימא סיפא ושוין במכר דקנה אמר רב נחמן הונא חברין מוקי לה במלתא אחריתא הכא במאי עסקינן כגון שאמר לאשה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר דמר סבר כסיפא לה מילתא למתבעיה ומר סבר לא כסיפא לה מילתא למתבעיה ושוין במכר שזה קנה דמכר ודאי לא כסיפא ליה מילתא למתבעיה.

ולפי שהיתה המלוה בלתי קונה במכר הנה נסתלק הדרך האחד מהשלשה דרכים שנקנים באחד מהם הקרקעות והם כסף ושטר וחזקה כמו שזכרנו והואיל ונסתלק הכסף להיותו מלוה הוצרכנו אל השטר שיהיה תמורת הכסף הניתן לגמור המקח והוא אמרם מלמדים אותם שלא יחזורו כיצד כותב לו אני פלוני וכו'.

ואם תאמר איך תדמה זה הענין למלוה והמלוה בדין הוא שלא תקנה בשום אופן להיותה להוצאה ניתנה ואפשר שכבר הוציאה ואין המקח נקנה בשום דבר שאינו נמצא בעין אבל מעות אלו מצוים הם אצלו וראוי שיגמור בהן המקח בלא כתיבה. יש לומר אין אתה מודה שהמקח אינו נגמר במלוה ואפילו שלא הוציאה להיות שאפשר להוציאה כן הענין בכאן לא יגמר המקח במעות הללו ואפילו היו קיימין הואיל ואפשר שכבר הוציאם כיון שבידו להוציאם.

ומה שאמרו בהלכה השנית אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקנה אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז קנה ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים הוא דוקא בדלא עייל ונפיק אזוזי שאם קבל המוכר קצת הדמים ולא יקפיד בעת קבלת הקצת ההוא על קבלת השאר אבל ויתר על זה והעביר הנה הודה זה שהוא גמר להקנותו מהעת ההיא ורצה להמתין לו בשאר עד שיזדמן לו ואם עלה בדעת אחד מהם לבטל המקח לא יעלה בידו דבר מזה לא בטלה ממנו ולא בכולו אלא אם כן גמרו ביניהם שיקנה מן המקח כנגד מה שקבל שאם היה הענין כן לא קנה מן השדה אלא בכדי מה שפרע מדמיה ולא יעלה ביד שום אחד מהם בזה ביטול מקח וזהו מה שאמרו הנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בך אכפול לך ערבונך נתקיימו הדברים דברי רבי יוסי רבי יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים וכו'. זהו מה שרצינו לבאר בשמועה זו וההודאה לאל יתברך. יצחק בר יעקב. עד כאן.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: והיכא דלא עייל ונפיק אזוזי קנה כל הקרקע ואין אחד מהם יכול לחזור בו אלא מדעת חברו דקיימא לן ערבון כנגד כולו הוא קונה. ואף על גב דעייל ונפיק אזוזי אי זקפן עליו במלוה לא מצי חד מינייהו למהדר ביה וכן נמי במוכר שדהו מפני רעתה אף על פי שלא זקפן עליו במלוה ואף על גב דעייל ונפיק אזוזי לא מצי חד מינייהו למהדר ביה דהא דקא עייל ונפיק אזוזי לאו משום דלא גמר ומקני ליה הוא אלא כי היכי דלא ניהדר ביה לוקח הוא דקא עביד וכל אינשי לא דינא גמירי דלא ליהוי יכיל לוקח למהדר ביה משום הכי עייל ונפיק הילכך בין איכא רווחא בין איכא פסידא לא מצי חד מינייהו למיהדר ביה וקנייה לגמרי. וכן הדין היכא דמכר לו מטלטלין אף על גב דמשך היכא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה לגמרי ויד החוזר על התחתונה ואי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל.

ולענין מי שפרע היכא דלא משך אלא דיהיב ליה מקצת דמים בסתם. מיהו מלישנא דגמרא דאמרי דאפילו לא פש גביה אלא חד זוזא וקא עייל ונפיק אההוא זוזא לא קנה משמע לא קנה כלל. וצריך עיון אי מצי מוכר הדר ביה במוכר שדהו מפני רעתה ועייל ונפיק אזוזי ומצי טעין לא סמכא דעתי לזבוני כל היכא דלא יהבת לי מידי וכן נראה.

יש מן הגאונים שאמרו דהיכא דיהבינון ניהליה בתורת ערבון ועייל ונפיק אזוזי הוא דאמרינן דקנה כנגד ערבונו ויד החוזר על התחתונה אבל היכא דיהבינון ניהליה סתם בתורת דמים ועייל ונפיק אזוזי לא קנה כלל ויכול המוכר לחזור בו אבל לוקח אינו יכול לחזור בו אף על גב דקא עייל מוכר ונפק אזווי והיכא דאמר ליה ערבוני יקנה בהא אמר רבן שמעון בן גמליאל דלא. קנה אלא כנגד ערבונו אף על גב דלא עייל ונפיק אווזי. וליתא דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו קונה היכא דלא עייל ונפיק אזוזי. מכר לו עשר שדות בעשר מדינות אי בחזקה אמר ליה דליקנינהו אי נמי דיהבינהו ניהליה במתנה בהא ודאי כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם כהאי גוונא אבל היכא דאמר ליה למקנינהו בכספא ובחזקה אי נתן לו דמי כולן כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם ואם לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו כיון דליתנהו בחדא מדינתא אף על גב דיהיב ליה מקצת דמי סתמא דאמרינן לעיל דהיכא דלא עייל ונפיק אזוזי קנה הכא לא קנה אלא כנגד מעותיו אף על גב דלא עייל ונפיק אזוזי דלא סמכא דעתייהו לאקנויי ולמיקני וכל חד מינייהו מצי הדר ביה במאי דלא יהיב דמי מיהו החוזר בו נראה לומר דידו על התחתונה. והא לא דמיא להנך דלעיל דאמרינן דלא מצי לוקח למהדר ביה לעולם אלא מוכר דהתם קנייה לגמרי לוקח מן דינא הילכך היכא דקאמר מוכר האי דעיילנא ונפיקנא אזוזי לאו משום דהדרנא בי הוא אלא משום דצריכנא לזוזי הוא מהימן ולא מצי לוקח הדר ביה אבל הכא משום דלא גמר ומקנה ומשום דלא סמכא דעתיה דחד מינייהו הוא דמצו הדרו בהו כן נראה.

וצריך עיון היכא דהוו עשר שדות בעשר בקעות במדינה אחת והן מרוחקין זה מזה אי דיינינן כהאי דינא כיון דלא אחזיק בכלהו או דילמא דכיון דבחד מתא הוו כלהו והוה מצי לאחזוקי אי הוה בעי אף על גב דלא אחזיק אלא בחדא מינייהו קננהו לכלהו וכן נראה וצריך עיון. מיהו בעשר מדינות נמי נראה לומר דהיכא דאמר ליה מוכר הריני מוכר לך עשר שדות אלו באלף זוז וקני בכספא ובחזקה ואחזיק וזכי בחד מינייהו וקנינהו כלהו ויהיב מקצת דמי על הדין תנאה קמא בסתם דלא אמר ליה דליהוי אינך זוזי הלואה גביה ואזל ואחזיק בחד מינייהו קמיה דמוכר לאחזוקי ככלהו אי נמי שלא בפניו היכא דאמר ליה איהו מעיקרא לך חזק וקנה נראה לומר דקננהו כלהו ונראה שעל דרך זה הלך רבינו האיי גאון זצ"ל בשער י"ג בספר מקח וממכר לרבינו האיי גאון.

איכא מאן דאמר דשטר מכר בקנין סתם דלא אמר ליה על מנת שתתן לי את הדמים קנה בשטרא בלחוד וזוזי הלואה גבי לוקח ומיבעי ליה למפרעיה לאלתר בלא קביעת זימנא כלל. ואיכא מאן דאמר דלא שני לן בת שטר מכר בעדים בלא קנין לשטר מכר בקנין ולא קנה בסתם עד שיתן דמים עד דאמר בשטרא לחודא קנינא ומילתא צריך עיון רבה. עד כאן. עד כאן לשון הרמ"ך.

עוד כתב הראב"ד דהא דאמרינן דבדעייל ונפיק אזוזי יכול לומר תן לי קרקע כנגד מעותין והילך קרקע כנגד מעותיך הני מילי קרקע אי נמי מטלטלים הראוים ליחלק כגון תבואה או יין ושמן אבל דבר מסויים כגון חפץ וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף והר"ן בפרק קמא דקידושין וכן כתב גם הרמב"ן. הרשב"א.

וזו הסברא למדנוה ממה שמצינו בירושלמי בנותן ערבון לחברו חד בר נש יהב דינרין למטכסא חזר ביה אהין אתא עובדא קמי רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן רבי חייא בר יוסף אמר יתן לו כל ערבונו או ימסור אותו למי שפרע פירוש קסבר כנגדו הוא קונה כדאמר רב בפרק הזהב. רבי יוחנן אמר יתן לו כל מקחו או ימסור אותו למי שפרע. רבי אילא אמר ערבון היה פירוש ערבוני יקון אמר לו ואפילו הכי אמר רבי יוחנן קנה הכל לענין מי שפרע ופליגא אגמרא דילן. אי נמי הכי קאמר ולא נחלק רבי יוחנן בדבר. עד כאן.

רבי זעירא אמר מקצת דמים נתן ומודה רבי חייא בר יוסי לרבי יוחנן במקח שאין דרכו לקנות חציים כגון פרה וטלית פירוש שקנה כנגד כלו הואיל ונתן לו מקצת דמים ולא עייל ונפיק אזוזי שכיון שנתן מקצת קנה הכל שלא על מנת להיות שותפים נתן זה וקבל זה ואף אנו נאמר במקום דעייל ונפיק אזווי כיון שאי אפשר שיקנה הכל דהא משום זוזי זבין לא קנה כלום. והיינו דאמרינן בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא כהאי גוונא מאי כלומר מי אמרינן דקנה כנגד מעותיו דומיא דשדה או לא ופשטיה דלא קנה כלום.

ויש מי שסובר דבמקח שאין דרכו לקנות חציים קנה הכל אף על גב דעייל ונפיק אזוזי כסברא דבני מערבא בערבון וגרס בההוא עובדא חמרא פירושו יין ולא קנה הכל אלא כנגד מעותיו ופירש כהאי גוונא מאי משום דחד זוזא בלחוד אשתייר ולא מבטל איניש זבינהו משום חד זוזי. ואין זה נכון דלעולם לא קנה אלא כנגד מעותיו דהא גלי אדעתיה דלא מקנה ליה כיון דקא עייל ונפיק אזוזי. ועוד דלא הוה לן למימר לא קנה סתם משום חד זוזא. ואף רש"י פירש חמרא חמור ולא ידעתי למה הוצרך לפרש כך אם לא רמז הסברא שכתבנו. ובמיעוט הנסחאות ובהלכות רבינו הגדול כתוב חמארא באלף. הרמב"ן.

ופירוש עייל ונפיק אזוזי פירש הראב"ד אפילו קבע לו זמן וכו'. ככתוב בפסקי הרא"ש ובנמוקי יוסף. וכתב לפי פירוש זה לא עייל ונפיק אזוזי לא משכחת לה אלא באומר לו לכשיהיו לך מעות תפרעני לאט לך. וזה דבר של תימה שאם כן רוב הקניות אפשר להתבטל ואם יתחרט מוכר ורוצה לחזור בו יעשה עצמו לאחר זמן בדחוק למעות ואפילו לאחר כמה. אלא נראה שהוא דוחק מיד ותקנת רבן גמליאל הוא הדין במאריך לו זמן וממתין אלא דאורחא דמילתא נקט דרוב הממתינים כותבין שטר כדי להתחייב לו בשטר לשעבוד נכסים ושיגבה מן הלקוחות ורבינו חננאל וכו' ככתוב בהר"ן בפרק קמא דקידושין ובנמוקי יוסף כאן ובפסקי הרא"ש כאן ובמגיד משנה עד ואפילו היכא דעייל ונפיק אזוזי קנה עד כאן. וזה נכון. הרשב"א.

מהא דאמר רבן גמליאל מלמדים אותם שלא יחזרו בהם: יש שלמד ממנה דבלאו הכי לעולם אי אפשר בשום קנייה שלא יוכל לחזור בו בדעייל ונפיק אווזי ואפילו קנו ממנו או שהחזיקו בקרקע ואמר לו לך חזק וקנה. ואין לי מכאן ראייה דרבן גמליאל להרחיב קניות בא ולא לקצר וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. וכן דעת הראב"ד. הרשב"א.

וכתב הרמב"ן וזה לשונו: והא דאמרינן בקרקע שהוא קונה כנגד מעותיו היינו במקום שאין כותבין את השטר וכו'. ככתוב בהר"ן פרק קמא דקידושין ובנמוקי יוסף כאן.

ואין דבר זה ברור בעיני דאפשר לומר דכיון שכתב לו שטר מכל השדה כנגד מאי דיהב ליה זוזי גמר ומקנה ליה דסמכא דעתיה. ועוד דהא אפשר לומר בחזקה שאין צריך שטר וכן כתב רשב"ם פרק חזקת. מיהו הרמב"ן לטעמיה אזיל שכתב פרק קמא דקידושין דאף בחזקה לא קנה עד דכתב ליה שטרא. שיטה.

וכתב רבינו חננאל וזה לשונו: ופרקינה לא קשיא הא דקתני אי זקפן במלוה וכתב ליה הכי דלא מצו הדרי הא לא כתב ליה הכי מצי הדר ביה בדעייל ונפיק אזוזי וכדרבא דאמר מאן דזבן מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי לא קנה ואם נתרצה וזקף עליו הדמים קנה מיד ומחזיר הדמים שזקף עליו במלוה אפילו לאחר כמה והא דתניא קנה אף על גב דלא כתב ליה הכי ולא זקפן עליו במלוה בדלא עייל ונפיק אזוזי אין יכולין לחזור בהן כלל דכיון דאחזוק בה קנאה ולא מצו הדרי בהו ומהדר להו לדמי בתר הכי. שמע מינה דהני תרתי מתניאתא ערבון נינהו מדמדמינן דא על דא ומפרקינן הא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה ואי לא עייל ונפיק אזוזי קנה כרבי יוסי דאמר ערבון כנגד כלו הוא קונה. אבל הקונה קרקע ופרע מקצת מן הדמים ולאו בתורת ערבון יהיב ליה ועייל ונפיק אזוזי לא קנה הני מילי בשדה אחת אבל בשתי שדות קנה כנגד מעותיו כדתניא מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באמת מהן קנה כולם במה דברים אמורים בזמן שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו וכן אמר רבא בקידושין פרק א'.

וראינו רבותינו הגאונים שאמרו כי אפילו הנותן מקצת בתורת דמים וחזר בו המוכר קנה הלוקח בקרקע כנגד מעותיו כפשוטה דהא מתניאתא ולא עמדנו על אלו הדברים היטב שיש עליהם כמה תשובות וצריכין לפנים ולפני ולפנים כדי שיתבררו לעשות בהן מעשה.

והא דאמר רבא מאן דזבין מידי ועייל ונפיק אזוזי לא קנה בדגלי בדעתיה דלא מזבין האי מידי אלא דצריך לדמי השתא בדוחקא אבל אי מזבין לאשתלומי דמי למחר וליומא אחרא בלא נחיצותא מעידנא דאחזיק קנה וזוזי מקבל להו בתר הכי דנעשר עליו כמלוה ואפילו דעייל ונפיק אזוזי קנה. הא דאמור רבנן זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני לא מוכחא אלא במקרקעי אבל במטלטלי ספק הוא וקיימא לן ספק ממונא קולא לנתבע והלוקח הוא הנתבע וזה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה וכיון שאין שם ראיה אין מוציאין מיד הלוקח.

ההוא גברא דזבין ליה חמארא לחבריה: פירש רש"י ז"ל שמכר לו חמור. והוצרך רבינו לפרש כן דלא תימא דגרסינן חמרא דהיינו יין דאלו ביין וכיוצא בו שהוא ראוי ליחלק ודאי קנה כנגד מעות שנתן ואף על גב דעייל ונפיק אשאר זוזי אבל בחמור וכיוצא בו שאינו ראוי ליחלק כיון שלא קנה לגמרי לא קנה כלל שלא עלה של דעתם שיהיו שותפים בו.

וכיוצא בזה אמרו בירושלמי במה שאמר רב דערבון כנגדו הוא קונה שאם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק מודה הוא שקונה כנגד כולו שלא על מנת להיות שותפים קנה זה ומכר זה והבא כיון שאי אפשר לומר שקנה הכל דהא עייל ונפיק אשאר זוזי יש לנו לומר שלא קנה כלל וכן פירשתי לפני מרי ז"ל כי האי מאי. פירש רש"י דמספקא ליה משום חדא זוזא ככלהו זוזי דמי דלא קני כלל הריטב"א ז"ל. וכבר האריך לעיל בסמוך בזה הרמב"ן ז"ל עיין שם.

כתוב בספר המאור וכל קנה דאמרינן בהא שמעתא במטלטלי לענין מי שפרע הוא דאמרינן הכי דבזוזי בלא משיכה עסקינן דאי במשיכה ליכא ספקא דבודאי לגמרי קנה הכל לא שנא וייל ונפיק וכו'.

וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם חס ושלום שאמר רב חננאל ז"ל דבר כאשר תלה אותם בעל החיבור הזה בו אלא אפילו משך וקא עייל ונפק אזוזי לא קנה ולא כלום ואם אמר לו ערבוני יקון דהאי לא עייל ונפיק אזוזי מיהו לא קנה אלא כנגד מעותיו במכר של קרקע הראוי לשנים וכבר אמרו במכר קרקע אבל בשאר מכר לא קנה עד שיתן לו דמים ואף על פי שהחזיק בו וכתב לו שטר מכר הילכך במכר מטלטלין נמי אפילו משך דהוי כחזקה לקרקעות כיון דעייל ונפיק אזוזי הוה ליה כמי שלא נתן לו דמים ומכל מקום משיכה קונה או במתנה או במכר שממתין לו על הדמים ודבר זה ערוך בפינו מפי רבותינו.

וכן מה שאמרו שיכול הלוקח לומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי וכן כשהלוקח חוזר בו שהמוכר אומר לו הילך מעותיך או קרקע כנגד מעותיך כל אלו דברים כפשטן דוקא בקרקע אי בדבר שראוי ליחלק כמו שהוא באותה שעה אבל בהמה או כלי אחד נותן לו מעותיו או דבר שהוא מיוחד לו שאין תועלת בשותפין ואפילו אחים שהן שותפין באהבה בענין זה מעלין זה לזה בדמים וכל שכן אלו. וזהו הדרך האמת. עד כאן.

כתוב עוד בספר המאור ואם אמר לו ערבוני יקון לא קנה אלא כנגד מעותיו בין קרקע בין מטלטלין האי כדיניה והאי כדיניה. וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם בהאי מילתא ליכא לאפלוגי דכיון דאמר ערבוני יקון ודאי משמע דלא עייל ונפיק אזוזי ואפילו הכי מקצת מעות דיהיב ליה בעינן ליקנו ליה טפי לא בין שמשך במטלטלין בין שלא משך בין שהחזיק בקרקע בין שלא החזיק דהוה ליה כמאן דפריש בכספא אקנה ובשיעור בכספא דקנה ובשיעור האי כספא אלא בקרקע קנה לגמרי כנגד מעותיו ובמטלטלין אם לא משך לא קנה אלא למי שפרע.

כתוב עוד בספר המאור ורב נחמן בר יצחק דאמר מעדית שבה ורב חייא דאמר מעדית שבנכסים לא פליגי וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אני אומר כיון דלא פליגי אלא רב נחמן מוקי לה במכירה מועטת ומאי עדית עדית שבה ורב חייא מוקי לה במכירה מרובה דהוה ליה מזיק הילכך מעדית דנכסים מגבה ליה. עד כאן.

כתוב עוד בספר המאור ואי לא עייל ונפיק נמי כיון דבשדות חלוקות זו מזו הם לא אמרינן קנה הכל עד שיתן לו דמי כולן. וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם אומר אנן שאם ייחד לו דמי שדה אחת כיון דלא עייל ונפיק אזוזי אפילו במקצת דמים קנה אותה שדה. ואם נתן לו מקצת דמים על כולן בכלל הרי נתן מקצת דמים וכל אחד ואחד בסתם וקנה את כולן הילכך הא דקתני לא קנה אלא כנגד מעותיו לאו דוקא כנגד אלא הכי קאמר לא קנה אלא אותה שדה שנתן מעות כנגדה. ואי עייל ונפיק אזוזי אי יהיב ליה דמי שדה מיוחד קנה אותה לבדה ואם לא נתן לו כל דמיו אף אותה שדה לא קנה כלל דבהדיא אמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי לא קני לא עייל ונפיק אזוזי קני לא שנא מטלטלין ולא שנא קרקע לא שנא משך והחזיק לא שנא לא משך ולא החזיק.

הילכך הא דתניא אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו לא מתוקמא שפיר אלא בדלא עייל ונפיק אזוזי אף על גב דאיכא דוחקא פורתא אבל בדעייל ונפיק לא מתוקמא שפיר דאי לא יהיב דמי שדה אחת אפילו באותה שדה לא קנה כלום ואי יהיב ליה דמי שדה אחת כולה הכין איבעי ליה למימר אותה שדה קנה דלשאר שדות לא הוה צריך למימר דלא קנה דהא אפילו בשדה אחת מקצת דמים לא קנו ולא מידי. עד כאן.