שולחן ערוך הרב אורח חיים לב

אורח חיים • יורה דעה • חושן משפט

<< | שולחן ערוך הרב • אורח חיים • סימן לב | >>

סימן זה בטור אורח חיים • שולחן ערוך • לבוש • ערוך השולחן

סדר כתיבת התפילין

ובו: פ' סעיפים א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב | נג | נד | נה | נו | נז | נח | נט | ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט | ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט | פ

סעיף א

מצות תפילין, שיכתוב ד' פרשיות שהוזכרו בהן מצוותן, שהן: "קדש לי כל בכו"ר עד "למועדה מימים ימימה", "והיה כי יביאך" עד "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים", ופרשת "שמע" עד ובשעריך, ופרשת "והיה אם שמוע" עד "על הארץ". וצריך לכתבן כסדר שהן כתובות בתורה, לכתוב תחילה פרשת קדש, ואח"כ והיה כי יביאך, ואח"כ שמע, ואח"כ והיה אם שמוע; ואם שינה סדרן, פסולין (התפילין הנעשים מפרשיות אלו). אבל הפרשיות עצמן יש להן תקנה, שהמוקדמת בתורה שכתבה באחרונה, הרי יכול לכתוב עוד פרשיות המאוחרות לה ולצרפן אליה, וכן המאוחרות שכתבן בראשונה יכול לצרפן לפרשה מוקדמת מתפילין אחרות שנפסלו בהן פרשיות המאוחרות. ואם אי אפשר לו לצרפם (צריכים גניזה). ויש אומרים שראוי להקדים גם כן פרשיות של יד לשל ראש, מפני שמוקדמת בפסוק; אך אם לא הקדים, לא פסול. ויש אומרים שלכתחילה ראוי להקדים פרשיות של ראש לשל יד, מפני שקדושת של ראש חמורה משל יד (וכן נכון על פי הקבלה):

סעיף ב

על פי הקבלה צריך לכתוב ד' של אחד גדולה כל כך כמו ארבע דלתי"ן קטנים:

סעיף ג

לכתחילה צריך לכתוב ד' פרשיות של יד בקלף אחד, שנאמר: "והיה לך לאות", משמע אות אחד, דהיינו בית אחד שהוא אות הנראה מבחוץ; וכשם שהוא אות אחד מבחוץ, כך יש להיות אות אחד מבפנים, שתהיינה כל הפרשיות כאיגרת אחת על קלף אח.ד אבל בתפילין של ראש שיש בו ד' בתים, צריך שתהיינה הפרשיות כתובות בד' קלפים לכתחילה, כמו שיתבאר:

סעיף ד

הלכה למשה מסיני שאין התפילין נכתבין אלא בדיו. ויש מי שהורה שאין הסת"ם נכתבין אלא בדיו שיוכל להימחק, כמו שכתוב בפרשת סוטה: "וכתב... ומחה", כתב שיוכל למחות, ולמדין גזירה שוה כתיבה כתיבה מפרשת סוטה לסת"ם; לפיכך אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו, מפני שרישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי. וטוב לחוש לדבריו לכתחילה, לעשות הדיו מעשן עצים או שמנים שרויים במי עפצים וכיוצא בהם, שאם תמחקנה יהא נמחק. וכל העשנים יפים לדיו, ושל שמן זית מן המובחר. ואם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום, שהוא עומד ואינו נמחק, כשרים, שהעיקר שאין למדין כתיבה כתיבה מפרשת סוטה. וכן נוהגין עכשיו אפילו לכתחילה. אם כן, מה מיעטה הלכה שנאמרה למשה מסיני שיהיו כותבים בדיו? למעט שאר מיני צבעונים, כגון האדום והירוק וכיוצא בהם, שאם כתב בסת"ם אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב, הרי אלו פסולים וצריכים גניזה; אלא כל הכתב צריך שיהיה שחור. ואם זרק עפרות זהב על האותיות, מעביר הזהב וישאר כתב התחתון וכשר. אבל אם זרק את הזהב על אות אחת מהאזכרה, אין לו תקנה וצריכה גניזה, לפי שאסור להעביר הזהב, מפני שהוא כמוחק את השם:

סעיף ה

"וכתבתם", דרשו חכמים שיהא כתב תם ושלם, שלא תדבק אות אחת בחברתה, אלא כל אות תהא מוקפת גויל מכל רוחותיה. ותהא מתוייגת כהלכתה, כמו שיתבאר בסימן ל"ו. ואם האות גדולה ונדבקה בסופה, באופן שאם יגרר מה שדבוק ישאר צורת אות, יש מי שמכשיר אף בלא גרירה. ויש להחמיר ולגרור. ואפילו אם אין האות דבוקה בעצמה, אלא התג של אות זו דבוק בתג אות אחרת, יש להחמיר ולתקן בגרירה. ואפילו אם תגי אות אחת דבוקים זה בזה, טוב לתקנם, כמו שכתוב בסימן ל"ו. ותיקון מועיל אף בתפילין ומזוזות, אף בנגיעות אות באות בעניין שנפסלו לדברי הכל, כמו שיתבאר:

סעיף ו

לכתחילה יכתוב כתיבה גסה קצת, שלא יהיו נמחקים מהרה. וכן מצוה ליפותן מבחוץ למראה, וכל שכן מבפנים, שהרי בית המקדש היה מצופה זהב מבפנים:

סעיף ז

יש אומרים שצריך לכתוב בימין, ואם כתב בשמאל פסול, לפי שאין דרך כתיבה בכך, וכתיבה כלאחר יד היא; שהרי הכותב בשבת ביד שמאל פטור, ואין סברא שיכתוב אדם סת"ם בשבת ויפטר. ואפילו אם שולט בב' ידיו צריך לכתוב לכתחילה בימין, ואם כתב בשמאל כשר. ואיטר יכתוב בימין שלו שהיא שמאל של כל אדם, ואם כתב בשמאלו שהוא ימין של כל אדם פסול. ומכל מקום אם אי אפשר למצוא תפילין אחרים שנכתבו בימין יש להכשיר הנכתבים בשמאל, בין באיטר בין בשמאל של כל אדם, מאחר שלא הוזכר פסול זה בתלמוד. אבל אם כתב בפיו, שתפס הקולמוס בשפתיו וכתב בו, פסולים אפילו אי אפשר למצוא אחרים, שבוודאי אין דרך כתיבה כלל בפה:

סעיף ח

התפילין אינן כמזוזה, שהיא צריכה שרטוט מהלכה למשה מסיני בכל שיטה ושיטה. אבל בתפילין אין צריך שרטוט כי אם בשיטה העליונה, מפני שאסור מדברי סופרים לכתוב לכתחילה ג' תיבות מפסוק מכתבי הקודש בלא שרטוט, כמו שכתוב ביורה דעה סימן רפ"ד סעיף ב'. אבל שאר השיטות אינן צריכות שרטוט, כי השיטה העליונה נעשית כמו שרטוט למה שתחתיה כמו שיתבאר שם. ואין לו להחמיר ולשרטט בכל השיטות, מפני שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט.

אבל אם אינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט, טוב הוא שישרטט כל השורות כדי שיהיה הכתב מיושר ושוה, משום "זה אלי ואנוהו". ואפילו אם יודע ליישר אף בלא שרטוט, ומשרטט כדי לכתוב יותר נאה ויותר ישר, אינו נקרא הדיוט ,כיון שאינו עושה בדרך חומרא אלא כדי לכתוב יותר ביושר (שהוא הידור מצוה); ולא אמרו שכל הפטור מן הדבר כו' אלא כשעושה בדרך חומרא (במקום שלא יבא לידי איסור אם לא ינהוג בחומרא זו, וגם אין בה משום הידור מצוה. אבל אם יש בה איזה הידור לאיזה מצוה, וכן אם הוא נוהג בה לסייג וגדר שלא יבוא לידי איסור, אינו נקרא הדיוט. וזהו טעם כל החומרות שהחמירו האחרונים, שהן אחת משתים: או לסייג וגדר שלא יבאו לעבור על איזה לא תעשה, אפילו איסור קל של דברי סופרים כשראו שצריך לכך; או משום הידור לאיזו מצות עשה אפילו של דברי סופרים. אבל במקום שלא שייך הידור, כגון היושב בסוכה בשעת הגשמים, הרי זה הדיוט כמו שכתוב בסימן תרל"ט, וכן כל כיוצא בזה).

ולא ישרטט בעופרת וכיוצא בו, מפני שמקום השרטוט נשאר צבוע; ובדיעבד כשר. ויש אומרים שצריך לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים, בין בתפילין בין בכל מקום שכותב ג' תיבות מפסוק (עיין ב"י), ואף על פי שיודע לכתוב בלא שרטוט. והעיקר כסברא הראשונה, כמו שכתוב ביורה דעה שם. ואף על פי כן נוהגין להחמיר בתפילין כסברא האחרונה:

סעיף ט

הלכה למשה מסיני, שאין תפילין נכתבות אלא על הקלף, ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל; ואם שינה, פסול. ואין כותבין על הקלף אלא במקום בשר; ואם כתב במקום שער, פסול.

מהו קלף ומהו דוכסוסטוס? העור בשעת עיבודו שהוא נקרא גויל, היו חולקין אותו לשנים, והחלק החיצון, שהוא לצד השער, נקרא קלף, שנקלף מחלק הפנימי הדבוק לבשר, הנקרא דוכסוסטוס. כי דוך הוא מקום בלשון ארמי, וסוסטוס הוא בשר בלשון יון. ומה שאמרו שכותבין על הקלף במקום בשר, הוא במקום היותר קרוב לבשר, דהיינו במקום חיבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס.

וגוילים שלנו, שאין חולקים אותם, יש להם דין קלף וכותבין עליהם תפילין בצד שכלפי הבשר. כי מה שמגררים מהעור קליפתו העליונה שבמקום שער, אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקין אותו לשנים היה צריך לגרר ממנו כל כך; ומצד הבשר גוררין ממנו הרבה, עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד:

סעיף י

הקלף צריך להיות מעור המעובד בעפצים או בסיד ,וכיוצא בו מדברים המכווצים את העור ומחזיקין אותו. שאם לא כן הרי הוא נקרא דיפתרא ואינו נקרא ספר בלשון עברי, ופסול לכתוב עליו ספר תורה, שנקרא "ספר" בכמה מקומות בתורה. והוא הדין לכתוב עליו תפילין או מזוזות (שנלמדים בגזירה שוה "כתיבה" "כתיבה" מספר תורה, שבמזוזה נאמר כתיבה בפירוש, ותפילין הוקשו למזוזה שנאמר: "וקשרתם וכתבתם". שמפני זה צריך גם בספר תורה ותפילין כתיבה תמה, ממה שנאמר במזוזה "וכתבתם", ולמדין הימנה לתפילין בהיקש, ולספר תורה בגזירה שוה). וצריך ליזהר שיהא העור מונח בסיד עד שיפול השער מעליו מאליו. ואם מוציאו קודם לכן, לא יכתוב עליו, מפני שלא נתעבד כל צרכו ודיפתרא הוא:

סעיף יא

וצריך שיהא מעובד לשמו, כגון בספר תורה לשם ספר תורה, ובתפילין לשם תפילין, ובמזוזה לשם מזוזה. והמעובד לשם ספר תורה כשר גם לתפילין ומזוזה, שהרי קדושת ספר תורה חמורה מקדושת תפילין ומזוזה, והרי זה כאילו נתעבד גם לתפילין ומזוזה, שיש בכלל מאתים מנה. אבל המעובד לשם מזוזה פסול לתפילין, כי קדושת התפילין גדול מקדושת המזוזה. וטוב שיוציא בשפתיו, "לשם ספר תורה" או "לשם תפילין", ולא די במחשבה:

סעיף יב

אם עיבדו נכרי, יש פוסלין אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבד לשמו, כמו שהגט שכתבו נכרי פסול אע"פ שישראל עומד על גביו ואומר לו שיכתבנו לשמו ולשמה; לפי שהנכרי לדעת עצמו הוא עושה, ואינו שומע להישראל (ואע"פ שהוא אומר ששומע לו, אין פיו ולבו שווין, ואף אם אומר שכפיו כך לבו, אין נאמן על כך). ויש מכשירין כשישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבדנו לשמו; ואינו דומה לגט, שצריך לכתוב כל תורף הגט לשמו ולשמה, וזה לא ישמע לו. אבל בעיבוד אין צריך, רק כשנותן העור לתוך הסיד, שיתננו לשמו; וזה ישמע לו. ומכל מקום לכתחילה צריך לסייעו קצת בעיבודה. וכן נוהגים במדינות אלו, שאין עבדנים ישראלים מצויים בכל המקומות, וצריך לסייעו בעיבוד עצמו. אבל אין מועיל מה שמסייעו להשחיר הרצועות, שאין זה ממלאכת העיבוד. ובדיעבד אפילו לא סייעו כלל, רק שאמר לו שיתן לתוך הסיד לשמו, כשר. ואם הישראל נותנו בתוך הסיד לשמו, מניח את הנכרי בלבדו להוציאו לתקנו, ואין צריך לסייעו עוד:

סעיף יג

עורות שנותנין לנכרי לעבדן לשמן, ומסמן אותם בנקבים שעושה בהן במרצע כעין אותיות, שלא יחליפם הנכרי בעורות אחרים, אע"פ שנקל לנכרי לזייף, שיניח עור זה על גבי עור אחרת וינקבם במרצע דרך הנקבים שעשה הישראל, אין חוששין לכך, מפני שמתיירא הנכרי פן יכיר הישראל בטביעות עין שנתן בסימנים, או מפני שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו.

עור שעיבדו שלא לשמו אם יש תיקון לחזור ולעבדו לשמו, יתבאר ביורה דעה סימן רע"א:

סעיף יד

צריך שיהיה הקלף מעור בהמה או חיה או עוף הטהורים, ואפילו מנבלות וטריפות שלהן; אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאין, שנאמר: "למען תהיה תורת ה' בפיך", מן המותר בפיך. ולא מעור הדג, אפילו הוא טהור, מפני שזוהמתו רבה. וכן כל אזכרה אפילו שלא בסת"ם, אין כותבין אותו על גבי עור בהמה טמאה וכיוצא בה:

סעיף טו

הסופרים הזריזים עושים ג' מיני קלפים: העב יותר, לכתוב בו פרשה שמע, שהיא קטנה; והדק ממנו לפרשת והיה כי יביאך, שהיא יותר גדולה; ולפרשת קדש ולפרשת והיה אם שמוע, שהן ארוכות, עושין קלף דק מאוד, ובזה יתמלאו הבתים בשוה, וזהו נוי תפילין:

סעיף טז

כבר נתבאר שצריך להיות כתיבה תמה ושלימה. לפיכך צריך שלא יהיה בקלף שום נקב במקום שיכתוב, ואם כתב במקום נקב – פסול, מפני שאינה כתיבה תמה ושלימה אלא מופסקת. ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר, אלא הוא באמצע העובי, ודיו מקיפו מכל צד, מכל מקום באותו מקום הנקב היא מופסקת וחלוקה לשתים. ואפילו אם יש בעוביה שמב' צדדי הנקב כשיעור עובי הצריך לאות זו, ואפילו אם גם יש באורך האות עד הנקב כשיעור אורך הצריך לאות זו, מכל מקום כיון שאנו חושבים הנקב לפיסוק בגוף האות, אם כן אין שם היקף גויל לאורך האות שעד הנקב, וכן לעובי שבצדדי הנקב אין שם היקף גויל במקום הנקב, והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, שלא יהיה משהו ממנה בלא היקף גויל. והגויל שבסיום העובי שמצד זה של הנקב אינו מועיל להעובי שמצד זה, מפני שהנקב מפסיק ביניהם וחולקם לשנים. וכן הגויל שבסיום אורך האות שלאחר הנקב אינו מועיל לאורך האות שעד הנקב (ומכל מקום אם יכול לגרור מן עובי שמצדדי הנקב, שישאר קלף חלק מפסיק בין הנקב לעובי האות שבצידו, וכן אם יכול לגרור מאורך שלמעלה מהנקב ואף על פי כן ישאר כשיעור אורך הצריך לאות זו, הרי גרירה זו מועלת אפילו אם כבר כתב הרבה אחר אות זו ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שאין פיסול באות זו אלא משום היקף גויל, כמו שיתבאר):

סעיף יז

וכל זה בנקב הנעשה קודם הכתיבה, כשחלל הנקב נראה לעין, שנראית האות חלוקה לשתים במקום הנקב. אבל כל נקב שהדיו עובר עליו, וסתמו ואינו נראה אלא נגד השמש, אינו נקב כלל וכותבין עליו לכתחילה. ומפני זה התירו לכתוב על עור עוף המעובד, אף על פי שכולו מלא נקבים דקים ממקום הנוצות:

סעיף יח

וכל זה בנקב הנעשה קודם הכתיבה, שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת על ידי הנקב ואינה תמה ושלימה. אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואחר כך אירע בה נקב, אף על פי שהנקב מפסיק כל עובי האות מעבר לעבר ונראית חלוקה לשתים, אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו בלי צירוף מה שמהנקב ולמטה, כשירה. ואף אם אין כשיעור עד הנקב, אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב, כשירה, שהרי אם עשה עוביה דק כל כך מתחילתה היתה כשירה, שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה:

סעיף יט

וכמה הוא שיעור הכשר אורך האותיות שנפסקו בנקב? אם נפסקה רגל הימנית של ה"א וכיוצא בה, כגון הרי"ש או הדלי"ת, ונשתייר ממנה למעלה מהנקב כמלא אות קטנה, שהיא יו"ד, כשירה. אבל אם נפסק הרגל השמאלית של ה"א, יש אומרים שאפילו לא נשתייר ממנה אלא כל שהוא, בין למעלה מהנקב בין למטה מהנקב, כשירה. ויש אומרים שגם רגל השמאלית צריך להיות כמלא יו"ד, ואם לאו פסולה, וכן הלכה. אבל אם ניקב תוכה של ה"א או של מ"ם וכיוצא בהן, אפילו הנקב ממלא כל החלל ולא נשאר שם היקף גויל, כשירה.

וכן אם אין היקף גויל כלל לאיזו אות מבחוץ, שניקב שם נקב ארוך המגיע עד סוף הקלף, כשירה, כיון שהיתה מוקפת קלף מתחילתה בשעת הכתיבה. אבל אם לא היתה מוקפת קלף מתחילתה, אע"פ שהיא ארוכה כראוי ולא נפסקה כלל בנקב, כגון רגל כ"ף או נו"ן הפשוטות וכיוצא בהן שבשיטה האחרונה, שהן ארוכות ומגיעות עד סוף הקלף מתחילתן, פסולות. מכל מקום אם יכול לגרור מהן מעט בסוף הקלף וישתייר בהן כשיעור, הרי גרירה זו מועלת אפילו אחר כתיבת כל הפרשה; ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שלא היו פסולות תחילה, רק משום חסרון היקף גויל בלבד, כמו שכתבנו.

ויש אומרים, שאם הנקב ממלא כל חלל הה"א או המ"ם וכיוצא בהן, פסולות, כיון שאינן מוקפות גויל בתוכן, ואע"פ שהיו מוקפות מתחילתן. אבל אם אין הנקב ממלא כל החלל, אע"פ שהנקב הוא סמוך לאות ממש, שלא נשאר קלף חלק אפילו משהו בין האות להנקב שבתוכה, והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, מכל מקום היא חשובה מוקפת גויל גם במקום הנקב ע"י קלף החלק שבתוכה מצד הב' של הנקב. וכן אם הנקב הוא במקצת עובי האות שכלפי חוץ, ומקצת עוביה שכלפי תוכה נשאר קיים, הרי היא כשירה ע"י מקצת עובי זה שכלפי תוכה, שהוא חשוב מוקף גויל ע"י קלף החלק שמצד הב' של הנקב (וכן אם הנקב הוא מפסיק כל עוביה, אלא שנשאר בארכה שעד הנקב כשיעור הכשירו, הרי היא מתכשרת ע"י שיעור זה, שהוא חשוב מוקף גויל גם בתחתיתו ע"י הקלף החלק שלמטה מהנקב. ואם נשתייר מאות זה גם למטה מהנקב, אינה נפסלת בכך ומתכשרת היא ע"י קלף החלק שבתחתיתו, שכיון שמה שמן הנקב עד קלף החלק אינו אות אחרת, אינו חשוב הפסק בין האות לגויל המקיפה כמו שהנקב אינו חשוב הפסק). אבל אם לא נשתייר קלף חלק כלל למטה מהנקב, פסולה.

ולפי סברא זו אין חילוק בין נקב שלפני הכתיבה בין נקב שלאחר הכתיבה, שכיון שקלף החלק שמצד הב' של הנקב מצטרף לאות, להיותה נחשבת מוקפת גויל גם במקום הנקב, אם כן אף אם היה הנקב קודם הכתיבה אינו פוסל יותר מלאחר כתיבה (כיון שנשתייר שיעור הכשר אות שלם לגמרי בלי שום נקב). והעיקר כסברא הראשונה, ואעפ"כ יש לחוש לסברא האחרונה להחמיר כשלא נשתייר קלף חלק כלל מצד הב' של הנקב, בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש, בין שהוא בתוכה וממלא כל חללה.

ויש אומרים, שאף לפי סברא האחרונה אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה, אלא מבחוץ אבל לא מבפנים; ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה, כשרה. ונכון להחמיר:

סעיף כ

ואם נפסקה אחת מאותיות הפשוטות שאין להם אלא ירך אחת, כגון וא"ו או זיי"ן או נו"ן פשוטה וכיוצא בהן, אין שיעור הכשרן כמלא אות קטנה שהיא יו"ד כמו ברגל הה"א וכיוצא בה; שהרי וא"ו שלא נשתייר ממנה אלא כמלא יו"ד אין זה וא"ו כלל, וכן בשאר אותיות הפשוטות. אלא הכשרן תלוי בקריאת התינוק שאינו חכם ולא טיפש, שאם התינוק יודע לקרותן כהלכתן – כשרות, ואם לאו – פסולות. אבל תינוק חכם, שמבין העניין, דהיינו פירוש המלות, הרי הוא אומר האות הנפסקת מתוך הבנתו, שמתפרש יפה לפי העניין, ואין סומכין עליו. אבל אם אינו חכם כל כך להבין העניין, אע"פ שהוא חכם בהכרת האותיות היטיב, סומכין עליו, וזהו לא טיפש שאמרו. ומכאן אתה למד שאין צריך לכסות מלפניו שאר האותיות כמו שנוהגין, שאם כן – אף החכם שמבין העניין שקורא, מהיכן יבין לקרות אות זו כהלכתה? כיון שאינו יודע עניינה ופירושה.

ומכל מקום אות שנפסקה בנקב ונשתייר ממנה גם למטה מהנקב, צריך לכסות מלפניו מה שלמטה מהנקב, לפי שהוא יצרפנה עם מה שלמעלה מהנקב ויקרא האות כהלכתה, ובאמת אינן מצטרפין כיון שהנקב מפסיק ביניהם. והוא הדין אם מפסיק ביניהם שריטה העוברת בעובי האות מעבר לעבר; אבל אם אינה עוברת מעבר לעבר, אפילו היתה כן בשעת הכתיבה – אינה פוסלת, כיון שאין האות חלוקה לשתים לגמרי. ואינו דומה לנקב שבאמצע העובי, שפוסל אם היה בשעת הכתיבה, לפי שמקצת עובי האות שמצד זה של הנקב אינו מוקף גויל במקום הנקב, וכן מקצת עובי שמצד זה של הנקב; מה שאין כן בשריטה, שהיא קלף חלק, וחשובה היקף גויל למקצת העובי שהאות מתכשרת בו, שלא נתנו שיעור לעובי האותיות ויוכל לעשותן דקות מאד אפילו לכתחילה.

ואם השריטה עוברת מעבר לעבר והיתה כן בשעת הכתיבה, יש אומרים שאין קריאת התינוק מועלת בה, אפילו אם יכסו מלפניו מה שלמטה; שלא הכשירו בקריאת התינוק אלא באות שנכתבה מתחילה ארוכה כראוי ואחר כך נתקצרה על ידי הנקב או על ידי שריטה. ויש אומרים שאפילו היתה קצרה מתחילתה, והתינוק קוראה כהלכתה – כשרה. ולכן אם אירע שכתב הסופר איזו אות מאותיות הפשוטות, ומסתפק בשיעור ארכה אם היא ארוכה כהלכתה, ואי אפשר לו להגיה משום שלא כסדרן כמו שיתבאר, מראה לתינוק שאינו חכם ולא טיפש וסומך עליו (וכן עיקר וכן נוהגין):

סעיף כא

אין מכשירין על ידי קריאת התינוק, אלא כשאנו מסופקים אם אורך האות הוא כשיעור, [או] אם רוחב האות הוא כשיעור, כגון ד' שנכתבה קטנה כעין יו"ד, שאם התינוק קוראה ד', כשרה. אבל אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה, אפילו התינוק קוראה כהלכתה אין זה מועיל כלום. כגון שמקצת יודי"ן של העייני"ן והשיני"ן והאלפי"ן, או רגלי התוי"ן, אינן נוגעים בגוף האות, פסולות אף שהתינוק קוראן כהלכתן; כי מה תועיל קריאת התינוק, ועינינו רואות שאין האות כהלכתה? ומכל מקום מועלת קריאת התינוק באותיות אלו לעניין שיוכל לתקנן אף אם כתב אחריהן, ואין בזה משום שלא כסדרן, כמו שיתבאר:

סעיף כב

ואם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות [אף על פי שעדיין היא מוקפת גויל בתוכה], כגון שנפלה לתוך ד' ונראית כה"א, או שנפלה לתוך ב' ונראית כפ"א או שאין שם ב' עליה, או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה. או שמחסרת קצת מן האות, אפילו אינה מחסרת ממנה אלא קוצה, והוא קוץ שהאות נפסלת בחסרונו, או שנראית הטיפה כאילו הוא גופה של אות, אף על פי שהאות ניכרת היטב, פסולה. ואין לה תקנה לגרור הטיפת דיו ועל ידי כך תהיה האות כתיקונה, מפני שהוא כחק תוכות, דהיינו שחוקק התוך של אות וממילא נשאר צורת אות במה שאינו נגרר; והתורה אמרה "וכתבתם" ולא "וחקקתם", ופירשו חכמים שבחק תוכות הכתוב מדבר. והוא הדין אם מוחק הדיו בעודו לח ועל ידי כך נעשית האות כתקנה, הרי זה כחק תוכות, שאין חילוק בין חקיקה וגרירה למחיקה, כיון שאינו כתיבה, והתורה אמרה "וכתבתם":

סעיף כג

וכן אם טעה וכתב ד' במקום רי"ש או ב' במקום כ', אין תקנה לגרור או למחוק התג, מפני שהוא כחק תוכות. אבל יכול להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול כרי"ש או ככ"ף, והוא שלא כתב עדיין כלום אחר אות זו, שאם לא כן פסול משום שלא כסדרן, כמו שיתבאר. וכן אם כתב רי"ש במקום ד' או כ' במקום ב', יכול להוסיף דיו ולעשותה מרובעת כהלכתה אם לא כתב אחריה, שכל שמתקן על ידי כתיבה ולא על ידי גרירה או מחיקה כשר. אבל אינו יכול לגרור הכ"ף לעשותה כמו בי"ת, או הרי"ש לעשותה כדלי"ת:

סעיף כד

וכל זה בגרירת דיו; אבל אם נטף שעוה על האותיות, גוררה וכשר. ואם מותר לגוררה מספר תורה בשבת, יתבאר בסימן ש"מ:

סעיף כה

מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה, אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, מפני שהוא כחק תוכות; ומה תקנתה? לגרור כל החרטום ותשאר בצורת נו"ן כפופה, ואח"כ יכתוב מה שגרר. ואין בזה משום חק תוכות, אף על פי שלא גרר צורת הנו"ן וחזר וכתבו מחדש; לפי שצורת הנו"ן נעשה מתחילה בהכשר, אלא שנפסלה האות בנגיעת החרטום, לכן די כשגורר החרטום וחוזר וכותב מחדש. אבל רי"ש שכתבה כמין ד', יש להחמיר ולומר שלא די כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו מחדש, מפני שבין הגג ובין הירך נעשה בפיסול; שכן דרך הסופרים, שכותבין תחילה הגג עם התג שמאחוריו ואחר כך הירך למטה, ונמצא שגם הגג נעשה בפיסול, שעשה לו תג מאחוריו, ואין צריך לומר הירך, שנעשה אחר עשיית התג. ולכן צריך לגרור שניהם. ואף על פי שיש לומר שאף כשגורר אחד מהם, כיון שבמה שנשאר אין בו צורת אות כלל, אם כן כשחוזר וכותב מה שגרר הרי זה ככותב האות מתחילתה, אף על פי כן אין להקל לשייר מאומה מן האות, כיון שכולה נעשה בפיסול. שאף שהגג כולה נעשה בהכשר, רק הריבוע שמאחריו בלבד הוא הפסול, מכל מקום כיון שהכל נעשה בכתיבה אחת, הרי הכל אחד. וכן כ"ף פשוטה, שצריך להיות רגלה ארוכה כפליים כגגה, שלא תדמה לר', ועשה לה גג רחב כאורך רגלה, אם אינו יכול למשוך רגלה שתהיה כפליים כגגה, צריך למחוק כל הגג, הואיל וכולה נעשית בכתיבה אחת. ואפילו במלת אלהיך יכול למחוק, רק שיזהר שלא ימחוק הרגל. מה שאין כן בחרטום של מ"ם, שאינו נעשה בכתיבה א' עם צורות הנו"ן. והוא הדין כל אות שנכתב בב' כתיבות, כגון הג' וכיוצא בה, דינה כמ"ם:

סעיף כו

ומכל מקום, כל מה שכתב באותו אות אחר שנעשה בה הפיסול צריך לגררו ולכתבו מחדש, אף על פי שלא נכתב בכתיבה אחת עם הפסול. כגון יו"ד העליונה של הא' שהיא נוגעת בגג שתחתיה יותר ממה שצריך להיות נוגעת, שאין צריך להיות נוגעת אלא בעוקצה הימיני ולא בעצמה, כמו שיתבאר בסימן ל"ו; והוא כתב הגג סמוך מאוד, עד שנגע בעצמו של יו"ד – צריך לגרור כל הגג והיו"ד שתחתיה ולכתבה מחדש. אבל אם עוקצה השמאלי נוגע בגג ולא עצמה של יו"ד, כשר, שאף בלא עוקץ זה – שם יו"ד עליה, אינו פוסל בנגיעתו. ואם יו"ד התחתונה נוגעת בעצמה לגג, אינו צריך לגרור הגג, אלא יו"ד התחתונה בלבד שנעשית בפיסול. והוא הדין ברגל התי"ו:

סעיף כז

וכן הדין ביוד"י השי"ן והעי"ן והצד"י והפ"א שנגעו בגוף האות בעצמן, ולא בעוקצן בלבד, שצריך לגרור כל מה שכתב באותו אות אחר שנעשה בה הפיסול. ואין קריאת התינוק מועלת בזה כלל, כיון שעינינו רואות שאין האות כתיקונה. וכן אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג, אפילו נגיעה דקה כחוט השערה, ותינוק שאינו חכם קוראן כהלכתן, פסולות, ואין תקנה להפרידן משום חק תוכות. ומכל מקום אין צריך לגרר כל האות, אלא די שיגרר הרגל שנעשית בפיסול ויחזור ויכתבנה; אבל הגג וירך ימיני שנעשה מתחילה בהכשר, אין צריך לגררן. ומכל מקום אם כתב מתחילה רי"ש, ואח"כ טעה ועשה לה תג כעין דלי"ת, אין לה תקנה בגרירת התג בלבד, שכיון שאין עושה מעשה בגוף האות אלא היא נעשית רי"ש על ידי גרירה בלבד, הרי זה כחק תוכות; מה שאין כן בה"א וקו"ף שעושה מעשה בגופן, שגורר רגלן וחוזר וכותבן מחד,ש והרי זה כאילו כותב כל האות, כיון שאין שם ה"א וקו"ף עליהן בלי רגל זו. ולפי זה, גם ברי"ש שטעה ועשה לה תג כעין דלי"ת, יש להקל בגרירת התג עם הגג בלבד או עם הירך בלבד כדי לעשות מעשה בגוף האות, והשאר אין צריך לגרור, כיון שנעשה בהכשר מתחילה. ואף על פי כן המחמיר לגרור את כולה תבא עליו ברכה:

סעיף כח

וכל זה כשהפיסול הוא בצורת גוף האות. אבל אותיות הנוגעות ודבוקות זו בזו, בין שנדבקה קודם שנגמרה השנית, שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעול, בין שנדבקה אחר שנגמרה, יכול להפרידן בסכין, וכשר ואין בזה משום חק תוכות, כיון שלא היה פסולן בגופן אלא מחמת חסרון היקף גויל סביב להן. לפיכך אם נשתנה צורת האות על ידי דביקתה לחברתה, אין פירוד מועיל בה ודינה כמ"ם שנסתמה, שכל מה שנכתב בפיסול צריך גרירה. ויש אומרים שהוא הדין אם כל אורך האות דבוקה לחברתה, אין פירוד מועיל בהן:

סעיף כט

כל מקום שאין פירוד מועיל, אין העברה בקולמוס על האות מועלת שלא יצטרך לגררה ולכתבה מחדש; שכיון שכתב התחתון קיים, אין העליון מועיל כלום, שכתב על גבי כתב אינו כתב כלל, אלא על גבי הקלף:

סעיף ל

כל מקום שאין פירוד מועיל, וצריך לגרור ולחזור ולכתוב, אפילו מעט, אין תקנה זו מועלת אלא כשעדיין לא כתב כלום אחר הטעות; אבל אם כתב, צריך למחוק כל מה שכתב אחריו ולחזור ולכתוב הכל אחר שיתקן הטעות. ואם כתב אחד משמות שאינן נמחקין, צריכה פרשה זו גניזה. לפי שכשמתקן הטעות על ידי כתיבה לאחר שכתב איזה אות מהפרשה אחר הטעות, נמצא פרשה זו כתובה שלא כסדרה, והתורה אמרה "והיו", בהוויתן יהיו. אבל אותיות שנדבקו זו בזו בעניין שפירוד מועיל בהן, יכול להפרידן אפילו אחר כתיבת כל הפרשה ואין בזה משום כותב שלא כסדרן, כיון שעתה אינו כותבן, אלא מכשירן על ידי גרירות הדביקות שביניהם, וגרירה אינה כתיבה. ואפילו אות שמכשירו על ידי כתיבה מועטת, מכל מקום אם היתה צורתה עליה קודם לכן בשעת כתיבה, ולא היתה נראית כלל כאות אחרת, כגון היודי"ן שעל השיני"ן ועל העייני"ן והצד"י ושל האלפי"ן ופאי"ן ורגלי התווי"ן שלא היו נוגעין בגוף האות, ותינוק שאינו לא חכם ולא טפש קוראן כהלכתן – יכול לתקנו אחר כן ואין בזה משום שלא כסדרן. אבל אם רגל הה"א או הקו"ף נוגע בגג אפילו נגיעה דקה כחוט השערה, שצורתן עליהן והתינוק קוראה כהלכתה, מכל מקום כיון שצריך לגרר תחילה כל הרגל, אם כן שוב אין צורתן עליהן, וכשחוזר וכותבן הרי זה כותב שלא כסדרן. וכן בשאר נגיעות שצריך לגרור האות עד שתפסיד צורתה, אי אפשר לתקנה אחר כן; כגון יו"ד העליונה והתחתונה של האל"ף והשי"ן והעי"ן והצד"י והפ"א ורגל התי"ו שהן נוגעין בגוף האות יותר מהראוי, בעניין שנפסלה, וכן מ"ם פתוחה שנסתמה וכל כיוצא בזה. ואפילו במקום שאין צריך גרירה כלל אלא כתיבה משהו בלבד, מכל מקום אם האות חלוקה לשתים ונראית כב' אותיות, כגון צד"י שכתבה יו"ד נו"ן או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד, אף על פי שהתינוק שאינו חכם קוראה כהלכתן – אינו יכול לתקנו אחר כך; שכיון שעינינו רואות שיש להן צורת אותיות אחרות, אם כן כשמתקנם אחר כך – הרי זה ככתיבה מחדש והרי זה כותבה שלא כסדרה. וכן חי"ת שכתבה ב' זייני"ן ופרידתן ניכרת היטב תיכף ומיד שרואין אותן. אבל אם אין ניכרת פרידת החטוטרות שעל גבי זייני"ן עד שיסתכל בה, יכול לתקנן אחר כך. ואפילו אם התינוק קוראן זייני"ן אין הולכין אחריו באות זו, לפי שאין התינוק מורגל בח' כזו שעם החטוטרות (אבל בצד"י ושי"ן הולכין אחר קריאת התינוק, בין להקל בין להחמיר, אלא אם כן עינינו רואות שהן יו"ד נו"ן או עי"ן יו"ד, אין משגיחין על התינוק). וכן אם לא עשה רגל ימנית של יו"ד, אין לה תקנה אחר כך (אפילו אם התינוק קוראה כתיקונה), מפני שאין שם יו"ד עליה בלא רגל זו ונמצא כותב שלא כסדרן. אבל אם לא עשה עוקץ השמאלי יכול לתקן אחר כך, שאף בלא עוקץ זה שם יו"ד עליה ואין בעשייתו משום כותב שלא כסדרן:

סעיף לא

הכתיבה צריכה להיות לשמה, שיכתוב הפרשיות לשם קדושת תפילין בפירוש. ואם כתבן סתם, פסולות. והאזכרות צריך לכתבן לשם קדושתן בפירוש, ואם כתבן סתם, יגנזו. ויש להסתפק בכל מקום שצריך לשמה, אם די במחשבה שיחשוב בלבו שעושה דבר זה לשם מה שצריך לעשותו, כגון הפרשיות לשם קדושתן והאזכרות לשם קדושתן, או אם צריך להוציא כן בשפתיו ולא די במחשבה לבד. וספק של תורה להחמיר, וצריך שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה: אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפילין; ומלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה, צריך שיאמר שכותבה לשם קדושת ה', ואם לא אמר כן בפירוש בכתיבת האזכרות, אלא חושב כן בלבו – כשרות בדיעבד, הואיל והוציא בתחילת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן. אבל אם לא הוציא מפיו בתחילת הכתיבה יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד, אף על פי שחושב בלבו. אבל בעיבוד העורות יש להקל בדיעבד אם חשב בלבו בתחילת העיבוד שמעבדן לשם ספר תורה או תפילין, אף על פי שלא הוציא בשפתיו; לפי שיש אומרים שאין צריך עיבוד לשמה אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד כשר אף על פי שמעובד שלא לשמו. ואף שאין דבריהם עיקר, מכל מקום יש לסמוך על זה להקל בדיעבד כשחושב בלבו, אף על פי שלא הוציא בשפתיו, כיון שיש להסתפק שמא די במחשבה לבדה אפילו לכתחילה:

סעיף לב

כשבא להתנמנם לא יכתוב, מפני שאינו כותב אז בכוונה לשמה (שאף שלומר בפיו אין צריך אלא בתחילת הכתיבה, מכל מקום במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפילין ולא כמתעסק בעלמא, כמו שבגט צריך להיות במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה, כמו שנתבאר למעלה):

סעיף לג

צריך לדקדק מאוד בחסירות ויתרות, שאם חסר או יתיר אות אחת פסולין התפילין, ונמצא המניחין אותן מברכין בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרויין בכל יום בלא מצות תפילין, ונמצא עונש הסופר מרובה. לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר ה' המתעסק בכתיבת התפילין ותיקונם. וגם צריך להזהיר ולמחות בסופרים המניחים לנעריהם לכתוב תפילין או מזוזות, ואם רואה שנכתבו כהלכתן אזי מוכרן, והוא מחטיא את הרבים ומכשילן בתפילין ומזוזות פסולין, כי הנער נער ואינו מכוין בכתיבתו אלא ליפות הכתב להתלמד ולהתרגל בו ולא לשם קדושה וכוונת מצוה בעולם, והרי עונש הסופר מרובה מאוד ועתיד ליתן את הדין ולקבל עונשו הרבה מאד, ועליו נאמר: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" (ירמיהו מח, י). לכן יזהר כל סופר מזה וטוב לו:

סעיף לד

טוב לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה, שלא יהא עליו דיו יותר מדי ויפסיד. וכן יזהר אם טוב הקולמוס, לכתוב בו את השם, שלא יתחיל לכתוב את השם מיד, שלא יפסידנו בריבוי הדיו, אלא יעשה כמו שיתבאר ביורה דעה סימן רע"ו. וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם, לעיין ולקרות כל מה שכתוב באותה פרשה, שלא יהיה שָם פסול ולא יבא השם לידי גניזה על ידו. ואחר שישלים הפרשה יקראנה כולה בכוונה ודקדוק היטב פעמים ושלש קודם שיכתוב פרשה שניה, וכן בשניה ובשלישית. ומלבד זה טוב שיחזור ויקרא כל פרשה בתפילין של ראש קודם שיתננה בתוך ביתו, שמא תתחלף לו באחרת. ולמה יחזור לדקדק ולהגיה כל פרשה אחר שהשלימה? מפני שאם ימצא איזה חסרון אות באיזה פרשה, לא היא לבדה נפסלה, אלא כל מה שלאחריה גם כן נפסל על ידה, משום שיהיו שלא כסדרן עם פרשה המוקדמת שיכתוב מחדש לאחריהן. וכן מטעם זה אינו יכול לתלות האות שנחסרה בין השיטות, כדרך שתולין בספר תורה; לפי שבתפילין נאמר: "והיו", בהוויתן יהיו, שצריך להיות כסדרן. וכן במזוזה:

סעיף לה

אבל אם ייתר אות אחת, יש לה תקנה על ידי שיגרר אותה, אם היא בסוף התיבה או בתחילתה. אבל אם היא באמצע התיבה, פעמים שאין תיקון מועיל, משום שכשיגררנה יהיה נראה כב' תיבות. ופעמים שתיקון מועיל על ידי שיגררנה וימשוך האות שלפניה שתמלא מקומה ולא תהיה התיבה חלוקה, כגון לאבותיך שכתב מלא וי"ו אחר הב', יגררנה וימשוך הב' שלפניה שתמלא מקומה. וכן אם התיקון תלוי בכ"ף או דלי"ת או רי"ש, שאפשר להמשיכן מעט למלא מקום אות היתירה שנגררה. אבל אם האותיות שאפשר להמשיכן הן אחר אות היתירה, שאי אפשר להמשיכן לאחוריהם עד שיגרר מהם תחילה, כגון (שְׂאֹר) שכתב מלא וי"ו אחר הא', שאי אפשר למשוך הרי"ש לאחריה עד שיגרר רגלה תחילה, ונמצא שביטל צורתה, וכשמתקנה אחר כך נמצא כותב שלא כסדרן. ואין תקנה אלא אם כן יכול למלאות מקומו ע"י שיעבה קצת האות שלפניה ושלאחריה, שאין בזה משום שינוי האות; מה שאין כן כשהאותיות שאפשר להמשיכן הן לפני האות היתירה, אזי אפשר להמשיכן הרבה מבלי שיגרע מהם כלום:

סעיף לו

אמנם יש להסתפק ב"מַצֹּת", שמשפטה להיות חסר וכתבה מלא, אם מועיל אריכות הצ' למטה אחר שיגרור הוי"ו; כי שמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות. וכן ב"נתן", שמשפטה להיות חסר, אם מועיל אריכות הנו"ן למטה אחר גרירות הוי"ו. ומכל מקום כל שנראות כב' תיבות, פסולה. אבל אם בתחילת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוכה בתוכה כזה, "בבני", "הוציאנו", כשר, ובלבד שלא ימשוך יותר מדאי. ואם המשיך יותר מדאי כדי למלאות השיטה, יש להסתפק אם כשר אם לאו, ויש להראות לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק, כמ"ש סימן ל"ו:

סעיף לז

אם כתב תיבה אחת יתירה, יגררנה ויהיה מקומה חלק, ואף שאין צריך להיות שם חלק אין זה פוסל, כל שאין במקום החלק כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה שהוא כדי ט' אותיות. ואם סיום התיבה שלפניה הוא אות ה' או קו"ף, אינו יכול להמשיכן למלאות מקום החלק, מפני שרגל הה' והקו"ף צריך להיות בסופן, ואם יגרר הרגל ויכתבנו בסוף נמצא כותב שלא כסדרן. אבל אם יהיה חלק כשיעור ט' אותיות כשיגרור תיבה היתירה, ונמצא שיהיה ריוח שבין פרשה לפרשה במקום שאין שם פרשה ויפסלו התפילין, יש להקל למשוך הה"א אף על פי שלא תהא רגלה בסופה, מאחר שלא הוזכר זה בתלמוד:

סעיף לח

היה כותב וטעה, ומחקו בעודו לח, או שנתייבש וגררו, וכן אם נפל דיו על הקלף ומחקו בעודו לח או גררו לאחר שנתייבש, מותר לכתוב על מקום המחק או על מקום הגרר אפילו האזכרה, כמו שמותר בספר תורה. ומכל מקום טוב לכתחילה שלא ימחוק בעודו לח, אלא ייבשנו יפה באש, כי אז יגרר בקל ולא ישאר לו שום רושם:

סעיף לט

נדבק אות לחברתה באותיות השם, יכול לגוררן ולהפרידן ואין בגרירה זו משום מוחק את השם, שהרי מתקן הוא בה:

סעיף מ

אותיות ותיבות שנמחקו קצת, אם רישומן ניכר כל כך שתינוק שאינו לא חכם ולא טפש יכול לקרותן, מותר להעביר קולמוס עליהן להיטיב הכתב ולחדש, ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שגם עכשיו הכתב הוא כשר, ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר. במה דברים אמורים? כשמקצת צבע הדיו קיים; אבל אם קפץ כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמימות מהחלודה של הדיו, כשמעביר הקולמוס עליהן הרי זה כותב שלא כסדרן. ואין צריך לומר אם בתחילת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום וצריך להעביר עליהן קולמוס, שיש בזה משום שלא כסדרן:

סעיף מא

יש ליזהר לכתחילה שלא יכנס ראש הלמ"ד של שיטה זו בתוך אויר הה"א והח"ת שבשיטה שלמעלה ממנו, אפילו בלא נגיעה. ואם נכנסו בענין שהפסיד צורת האות, כגון שנכנס לתוך דלי"ת ונראית כה"א, פסולה:

סעיף מב

אם אין הפרשיות שגורות בפיו, צריך שיכתוב מתוך הכתב, שמא יטעה. ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו, מותר לכתוב אותו מקצת בעל פה, והשאר מתוך הכתב:

סעיף מג

כשכותב בעל פה מפני שהן שגורות בפיו, צריך לקרות כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה, שמא יטעה ויקדים המאוחרות מחמת שגירותו בהן. ואפילו אם אחד מקרא אותו מלה במלה, צריך הוא גם כן להוציא כל מלה ומלה בפיו. אבל אם כותב מתוך הכתב, אינו צריך להוציא בפיו, שראייתו בכתב שלפניו מועלת כמו הקריאה בפיו. במה דברים אמורים? כשהן שגורות בפיו, ואף על פי כן כותב מתוך הכתב. אבל אם אינם שגורות בפיו, שצריך הוא לכתוב מתוך הכתב, אין ראייתו בכתב מועלת לו לשלא יצטרך להוציא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה:

סעיף מד

אפילו מתוך הכתב אינו רשאי לכתוב, אלא מי שהוא יודע לקרות; שאם אינו יודע לקרות, אף על פי שיודע לכתוב האותיות, יכול לטעות בקל ואינו מרגיש:

סעיף מה

צריך להניח חלק בכל פרשה למעלה ולמטה מהשיטות כמו חצי ציפורן. יש אומרים ששיעור זה למעלה הוא כדי גגה של למ"ד, ולמטה כשיעור ך' ונו"ן פשוטים, כדי שגם הם יהיו מוקפים גויל אם יזדמנו שם. ויש אומרים שצריך להניח חלק כחצי ציפורן למעלה – למעלה מגגו של למ"ד, ולמטה – למטה מך' ונו"ן פשוטה; ויש לחוש לדבריהם לכתחילה. אבל בתחילת הפרשה ובסופה אין צריך להניח כלל, אך הסופרים נהגו להניח קצת בתחילה ובסוף:

סעיף מו

צריך ליזהר לכתחילה להניח בין תיבה לתיבה כמלוא אות קטנה, שהיא יו"ד. ובדיעבד אין לפסול אלא אם כן נראית כתיבה אחת לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש, כמו שכתוב ביורה דעה סימן רע"ד בספר תורה. וכן לכתחילה צריך ליזהר שלא יהיה בין אות לאות אלא כחוט השערה; ובדיעבד אין לפסול, אלא אם כן נראית התיבה חלוקה לשתים לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש, כמו שכתוב שם בספר תורה. ויש אומרים שלכתחילה צריך להניח גם כן בין שיטה לשיטה כמלא שיטה, כמו בספר תורה; ויש אומרים שאין צריך לדקדק בזה אלא בספר תורה, וכן נהגו הסופרים, שאין מדקדקין בזה בתפילין ובמזוזות:

סעיף מז

בין בספר תורה בין בתפילין ומזוזות, אין להניח חלק כלל בין פסוק לפסוק יותר מבין תיבה לתיבה בפסוק אחד, מפני שאין אנו בקיאים בהפסק הפסוקים שנפסקו למשה מסיני. ומכל מקום אם הניח לא פסל, אם לא הניח כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה, שהיא לכתחילה כג' תיבות אשר אשר אשר מאותו הכתב, ובדיעבד כתשעה אותיות קטנות שהן יודין של אותו הכתב, כמו שכתוב ביורה דעה סימן ער"ה:

סעיף מח

לכתחילה יש ליזהר לעשות כל השורות שוות, שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת, ואפילו אות אחת. ומכל מקום, אם נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות בסוף השיטה, ואינו יכול לכותבה בתוך השיטה באותו כתב שהוא כותב בו, יכול לכתוב ג' אותיות ממנה בתוך השיטה וב' חוץ לשיטה; אבל לא ב' בתוך השיטה וג' חוץ לשיטה. ואפילו תיבה בת ח' אותיות, לא יכתוב ה' ממנה בתוך השיטה וג' חוץ לשיטה, אף על פי שרוב התיבה בתוך השיטה. ואפילו ב' אותיות, אם הן תיבה אחת, לא יכתוב אותן חוץ לשיטה .וכל זה לכתחילה; אבל בדיעבד, אפילו כתב תיבה בת הרבה אותיות חוץ לשיטה, לא פסל:

סעיף מט

אותיות השם, בין שם המיוחד, בין שאר שמות שאינן נמחקין, ואפילו הנטפל לשם מאחריו, צריך שיהיו כולם בתוך השיטה ולא יצא מהן כלל חוץ לשיטה לכתחילה. ובדיעבד כשר בתפילין (שאי אפשר לתקנן משום שלא כסדרן); אבל בספר תורה יכול למחוק כל השורות העליונות, אם אין בהם שום שם משמות שאינן נמחקין, ואחר כך ימשוך אותן עד שתהיינה שוות עם השם היוצא:

סעיף נ

ד' פרשיות של יד, הואיל והן נכתבות בקלף אחד ושייך בהן פתוחה וסתומה, שכשמניח מקום חלק בסוף שיטה אחרונה של פרשה ראשונה כדי ט' אותיות ומתחיל פרשה שלאחריה בראש השיטה בדף הב' – הרי פרשה שלאחריה נקראת פתוחה, כמו שבספר תורה נקראת פרשה המתחלת בראש הדף פרשה פתוחה כשיש ריוח כדי ט' אותיות לפניה בסוף שיטה אחרונה שבדף הקודם. לפיכך צריך לכתוב בשל יד כל פרשה כמו שהיא בספר תורה, אם פתוחה – פתוחה, ואם סתומה – סתומה, דהיינו שצריך להניח מקום חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה אחרונה שבפרשת קדש, כדי שפרשת והיה כי יביאך – שיתחיל בראש השיטה הא' שבדף הב' – תהיה פרשה פתוחה, כמו שהיא בתורה. ואם עשאה סתומה – פסולה. אבל פרשת קדש לא שייך בה פתוחה וסתומה, כיון שאין כתוב לפניה כלום בתפילין; ולכן מתחילין אותה בראש השיטה הראשונה ואין מניחין לפניה כלום, אף על פי שבתורה היא פתוחה, שכיון שאין כתובה לפניה כלום – אין לך פתוחה גדולה מזו, שאין כתב אחר סותמה. ובסוף שיטה אחרונה שבפרשת והיה כי יביאך צריך להניח מקום חלק כדי ט' אותיות, כדי שפרשת שמע – שיתחיל בראש שיטה הא' שבדף הג' – תהיה פתוחה, כמו שהיא בתורה; ואם עשאה סתומה, פסולה. אבל פרשת והיה אם שמוע, שהיא סתומה בתורה, צריכה להיות גם כן סתומה בתפילין. ואם עשאה פתוחה, יש מי שפוסל, ויש מכשירין בדיעבד; שאף שבתורה היא סתומה, מכל מקום כיון שבתורה אינה סמוכה כלל לפרשת שמע, אין זה נחשב שינוי מה שהריוח שבינה לפרשת שמע הוא פתוח ולא סתום כמו שסתום הריוח שלפניה בתורה, כיון שגם בתורה אין הריוח סתום בפרשת שמע שלפניה, ויש בינה לפרשת שמע שבתורה ריוח הרבה פתוח. מה שאין כן פרשת שמע, אף שאינה סמוכה בתורה לפרשת והיה כי יביאך, אין זה מועיל כלל לשלא יצטרך לעשות פתוחה. וכן עיקר. אבל אם אין לפניה ריוח כלל בינה לפרשת שמע באיזה שיטה משיטות הדפין שלהן, לא בדף שלה ולא בדף של פרשת שמע, דהיינו שהתחיל אותה בראש שיטה העליונה שבדף ולא הניח ריוח כלל לפניה באותה שיטה, ולא בסוף שיטה של פרשת שמע, או שהניח ריוח ואין בו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה, דהיינו כדי לכתוב ט' אותיות, הרי זה נחשב [שינוי גמור] ממה שהיא כתובה בתורה, ופסולה אפילו דיעבד; אלא צריך להיות לפניה ריוח סתום, כמו לפני כל פרשה סתומה שבתורה. אבל בסופה אין צריך להניח שום ריוח, וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה התחתונה:

סעיף נא

וסתומה שבתורה יש לה ד' צורות: אחת לדברי הכל, וג' נחלקו בהן הרמב"ם והרא"ש, המכשיר בזו פוסל בזו והמכשיר בזו פוסל בזו. דהיינו שאם סיים איזה פרשה בתחילת איזה שיטה, וכתב אפילו תיבה אחת מאותה פרשה בראש שיטה זו, ואחר כך הניח מקום חלק כדי ט' אותיות בשיטה זו, ואחר כך התחיל פרשה שלאחריה בשיטה זו עצמה וכתב אפילו תיבה אחת בשיטה זו מפרשה שלאחריה, הרי פרשה שלאחריה נקראת סתומה לדברי הכל. אבל אם סיים איזו פרשה בסוף השיטה, או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה, והניח חלק בשיטה שלאחריה כדי ט' אותיות, והתחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת פתוחה להרא"ש. אבל להרמב"ם גם זו סתומה היא, בין שהיא בשיטה שלאחריה באותו הדף, בין שהיא בראש דף הב', רק שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם לא בסוף דף הא' ולא בראש דף הב', כמו שיתבאר לקמן. והוא הדין אם סיים איזה פרשה, והניח חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה זו אחר שסיים הפרשה, ולא התחיל פרשה שלאחריה מיד בראש שיטה שלאחריה, אלא הניח מעט ריוח, אפילו פחות מכדי ט' אותיות, ואחר כך התחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת סתומה להרמב"ם; שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות, בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה, היא סתומה להרמב"ם, אפילו היא בראש דף הב'. אבל להרא"ש, כל שיש ריוח בכדי ט' אותיות, בין בראש השיטה בין בסוף השיטה, הרי הפרשה שלאחריה נקראת פתוחה. ואם סיים איזה פרשה בסוף שיטה, או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה, והניח שיטה אחת שלימה פנויה והתחיל פרשה שלאחריה בראש שיטה שלישית, או בפחות מכדי ט' אותיות מראשה, להרא"ש נחשב מקום החלק של שיטה הפנויה שבין הפרשיות האלו כאלו הוא חלק באמצע שיטה בין ב' פרשיות, והרי הפרשה הב' נקראת סתומה. אבל להרמב"ם היא פתוחה, בין שסיום פרשה הראשונה והתחלת השניה הכל בדף אחד, בין שהן בב' דפין, והשיטה הפנויה היא בסוף דף הא' או בראש דף הב':

סעיף נב

והנה בתפילין אי אפשר לעשות פרשת "והיה אם שמוע" שתהא סתומה לדברי הכל. שהרי אין כותבין לפניה כלום באותה שיטה שמתחילין אותה בה, שפרשת שמע מסתיימת בדף בפני עצמו והיא בדף בפני עצמו. ואם יתחיל אותה בראש השיטה שבראש הדף, ויניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות, תהיה פתוחה לדברי הכל, ובתורה היא סתומה. ואם לא יניח ריוח כדי ט' אותיות, כל שכן שאינה כמו שהיא בתורה, שאינה נקראת כלל פרשה בפני עצמה כשאין כדי ט' אותיות ריוח לפניה. אלא אין לה תקנה, [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם, כגון שיניח שיטה אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב'; או לעשותה סתומה להרמב"ם ולא להרא"ש, כגון שלא יתחילנה בראש השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש השיטה, שאז היא סתומה להרמב"ם. ומכל מקום יזהר שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות. ואף על פי שבספר תורה, אם אירע שנשאר בסוף השיטה כדי ט' אותיות, ואין שם עוד מעט ריוח לכתוב תיבה א' מפרשה שלאחריה בשיטה זו, אף על פי כן היא פרשה סתומה כשמניח מעט ריוח בשיטה שלאחריה, שפרשה פתוחה היא לעולם בראש השיטה, וכשאינה בראש השיטה היא סתומה להרמב"ם. ומכל מקום, כיון שהריוח שבסוף השיטה הוא סימן לפתוחה, שכשאין שם ריוח אחר זולתו בשיטה שלאחריה תהיה הפרשה שלאחריה פתוחה, וכשאין ריוח כשיעור בסוף השיטה היא סימן שלאחריה תהיה סתומה; אם כן בתפילין, שביד הסופר לעשות כמו שירצה, יש לו לסיים פרשת שמע בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה, כדי להורות שפרשה שלאחריה היא סתומה. ולא אמרן שאף אם מניח ריוח כדי ט' אותיות בסוף השיטה – אף על פי כן פרשה שלאחריה סתומה כשאינה מתחלת בראש השיטה, אלא אם אירע לו כן בספר תורה, שאינו רשאי להמשיך האותיות או לקצר בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה, כמו שכתוב ביורה דעה סימן רע"ג. ואם אירע לו שהניח בתפילין כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע, אינו צריך להניח בתחילת פרשה שלאחריה כדי ט' אותיות, אלא מעט ריוח. אבל אם לא הניח כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע ולא בתחילת פרשה שלאחריה, אף על פי שבצירוף שניהם יחד יהא כדי ט' אותיות ויותר, אין מצטרפין זה עם זה, והרי אין כאן (פתוחה) [פרשה] כלל, כיון שאין ריוח ט' אותיות במקום אחד. ויש מי שאומר שמצטרפין זה עם זה, ונעשה על ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם, ואפשר גם להרא"ש, ולכן יש לעשות כן לכתחילה כדי לצאת ידי שניהם לפי דבריו. אבל יש לחוש לסברא הראשונה, שלא להכניס את עצמו לספק תפילין פסולין; שהרי לפי סברא הראשונה, שאין כאן פרשה כלל, הן פסולין אליבא דכולי עלמא אפילו בדיעבד, מה שאין כן כשעשאה פתוחה, העיקר כהמכשירים בדיעבד:

סעיף נג

וכיון שאי אפשר לעשותה סתומה לדברי הכל, נוהגין בהרבה מדינות לעשותה סתומה להרמב"ם, לפי שכן עיקר אף בספר תורה אם אי אפשר לעשות לדברי הכל, כמו שכתוב ביורה דעה סימן ער"ה. אבל במדינות אלו נוהגין לעשותה פתוחה כמו הפרשיות שלפניה, לפי שיש מי שמתיר לעשותה פתוחה אפילו לכתחילה, הואיל ואינה סמוכה בתורה לפרשת שמע. ואף שאין דבריו עיקר, מכל מקום כיון שהעיקר הוא שבדיעבד כשר (לכולי עלמא) [בכל עניין], ואי אפשר לעשותה סתומה לדברי הכל, סמכו האחרונים על דבריו שלא לבטל המנהג, כדי שלא להוציא לעז על הראשונים:

סעיף נד

וכל זה בתפילין של יד; אבל בתפילין של ראש, שהפרשיות נכתבים על ד' קלפים, אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות; אך נהגו להקפיד:

סעיף נה

טוטפות שאמרה תורה בתפילין של ראש, קיבלו חכמים שהן ד' בתים של עור לד' פרשיות, כל פרשה בבית בפני עצמו. ולפרשיות של תפילין של יד, בית אחד של עור, שנאמר: "והיה לך לאות", אות אחד אמרתי ולא יותר:

סעיף נו

ועור הבתים, בין של יד בין של ראש, צריך להיות מבהמה חיה ועוף הטהורים, אפילו מנבילות וטריפות שלהן; רק שהוא מן המותר בפיך. ורשאי לעשות הבתים מקלף, שגם הוא נקרא עור. ויש מי שאומר שאין לעשות בתים מקלף, אלא אם כן שישים הקלף במי קליפת עצים שקורין בלשון אשכנז למ"א שמעבדין בהם עורות; וטוב לחוש לדבריו לכתחילה. ורשאי לעשות מעור שליל, שגם היא נקראת עור לעניין זה, אף על פי שהיא כבשר לעניין טומאה. וכן הרצועות יכול לעשותן מקלף ועור שליל. ויש אומרים שעור שליל הוא יותר הגון למצוה, כי לא נעבדה בו עבירה, שלא היה בו תשמיש של זכר ונקבה. ויש מי שאומר שאחר עור שליל, יותר הגון עור עוף, ואחר כך עור החיה, ואחר כך עור הבהמה הכשרה, ואחר כך עור נבילה וטריפה:

סעיף נז

עור הבתים צריך שיהא מעובד לשמו, כמו קלף הפרשיות. ויש אומרים שאינו דומה לקלף הפרשיות; שהפרשיות הן עיקר הקדושה, אבל הבתים הן טפלין ומשמשים להם ואינם צריכים עיבוד לשמו. ויש לסמוך על דבריהם כשאי אפשר בעניין אחר, כדי שלא להתבטל ממצות תפילין, ויכול גם כן לברך עליהן, עד שימצא אחרים:

סעיף נח

ד' בתים של ראש צריכים להיות [מעור] אחד, שנאמר: "ולזכרון בין עיניך", זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות. וחתיכות עור תפורים יחד חשובים כעור אחד (והוא הדין אם הם דבוקים בדבק). ומכל מקום טוב ונכון לעשותם מעור אחד ממש, שנוטלין עור עגל הרך ומכניסין אותו בחריצי הדפוס ומניחין אותו כך עד שיתייבש, ונוטלין הדפוס מתוכו, ונמצאו הבתים עשויים מאליהם:

סעיף נט

תפילין בין של יד בין של ראש, הלכה למשה מסיני שתהיינה מרובעות ריבוע מכוון שארכו כרחבו, בעניין שאלכסונו יהיה עודף על ארכו ב' חומשי ארכו בקירוב. וריבוע זה צריך להיות מכוון בין במקום מושבן, שהיא התיתורא, שצריכה להיות מרובעת כמו שיתבאר; בין בתפרן, שתהא התפירה מרובעת ממש, ארכה כרחבה; בין בגוף הבתים, שיהיה הבית מרובע ארכו כרחבו (בכל משך גבהו). אבל על גבהו אין להקפיד אם הוא יותר מארכו ורחבו. ואם היו מרובעים ואחר כך נתקלקל ריבוען באחד ממקומות אלו, צריך לתקנן, ואם לא תיקנן – פסולין, כיון שריבוען היא הלכה למשה מסיני. ושל ראש יהיה כל הד' בתים יחד מרובעין, ולא כל אחד בפני עצמו; ולכתחילה יעשה כל הד' בתים שווין, שלא יהא אחד רחב מחבירו:

סעיף ס

עור הבתים מצוה לעשותן שחור, כמו הרצועות. ואף על פי שברצועות הוא הלכה למשה מסיני ולא בתים, מכל מקום מצות תפילין הוא שיהיה הכל שחור:

סעיף סא

חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד מקום התפר ואם לא הגיע כשירה והוא שיהיה ניכר החריץ למעלה כדי שיהיה ד' ראשיה נראות לכל במה דברים אמורים כשעשה מחיצות הבתים מבפנים גם בין בית לבית מלמעלה עד סוף רוחב הפרשה מעור אחד עם מחיצות החיצונים אבל אם לא עשה כן או שעשה כן ונקרע אחר כך העור שבין פרשה לפרשה פסול כמו שיתבאר סי' ל"ג:

סעיף סב

גובה הבתים אין להם שיעור, ויכול לעשותן גדולים או קטנים כמו שירצה. והמנהג של החכמים ואבות בתי דינים לעשות של ראש גבוהים יותר מג' אצבעות, כיון שמניחין אותן בגלוי ויש שבח בגילוין, כמו שנתבאר סימן כ"ז. אבל החכמים ותלמידים ותלמיד בפני רבו, שאין דרך ארץ לגלות תפילין בפניו, מניחין תפילין קטנות כאצבע ומחצה תחת המצנפת, מפני דרך ארץ, שלא ישוו את עצמם לרבותיהן בפניהם ונראין כעזי פנים, מפני שהתפילין הם דרך כבוד וגדולה, כמ"ש "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ודרשו רז"ל (מנחות לה, ב): "אלו תפילין שבראש":

סעיף סג

וכן אורך ורוחב הבתים אין לו שיעור. אבל אורך ורוחב התיתורא יש לה שיעור, שיהיה לכתחילה יותר מכאצבע לכל הפחות; שהרי אמרו חכמים: מקום יש בראש להניח ב' תפילין, ואם היו כשרים בכאצבע, היה מקום להניח ג' תפילין. והגאונים אמרו שהבתים של ראש צריך להיות אצבעים על אצבעים לכתחילה, ואם פיחת לא פסל; ובתים של יד, אצבע על אצבע לכתחילה. וכל אצבע סתם היא גודל. ויש לחוש לדבריהם, אף שלא נהגו כן:

סעיף סד

שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור, אחד מימינו ואחד משמאלו. וקבלו הגאונים שהשי"ן של ימין המניח תהיה של ג' ראשים, ושל שמאל המניח של ד' ראשים; ואם הפך לא פסל. והיודי"ן של השיני"ן, בין בשל ג' ראשים בין בשל ד' ראשים, צריכים ליגע למטה בשולי השיני"ן, וחודן של שולי השיני"ן צריך שיגיע עד מקום התפר לכתחילה. ולא ימשיך השיני"ן הרבה, אלא שגם חודן של שוליהן יהיה נראה על התפר לכתחילה:

סעיף סה

יש אומרים שהשיני"ן צריכים להיות מקמטי העור, ואם עשאן בדפוס לא יצא, מפני שהוא כחק תוכות; שאף שהשיני"ן הבולטות בדפוס דוחקות העור וחוקקות בו צורתה, והרי זה חקיקת גוף האותיות ולא תוכה, מכל מקום העור שהוא רך נדחק גם סביבת בליטת השי"ן שבדפוס על ידי דפוס השני, שגוף השי"ן שוקע בו, ותוכותיה בולטין בו ודוחקין תוכות השי"ן בעור, והרי זה חק תוכות. ויש אומרים שאין לחוש בשי"ן זו לחק תוכות, שלא פסלו חק תוכות אלא בפרשיות של תפילין ומזוזות, וכן בספר תורה ובגט, שנאמר בהן כתיבה בתורה, כתיבה ולא חקיקה; אבל בשי"ן זו לא נאמר בהלכה למשה מסיני כתיבה בה. וכן המנהג פשוט לעשותה בדפוס. ואף על פי כן טוב לחוש לסברא הראשונה:

סעיף סו

תיתורא של תפילין הלכה למשה מסיני, בין בשל יד בין בשל ראש. תיתורא הוא גשר בלשון ארמי, דהיינו שישים עור למטה לכסות פי הבתים, ונראה כעין דף של גשר. וכן מעברתא של תפילין הלכה למשה מסיני, בין בשל יד בין בשל ראש; דהיינו שעור התיתורא יהיה ארוך ובולט מצד אחד, והבליטה תהיה כפולה לעבר הרצועה בתוכה; ועל כן נקרא בליטה זו מעברתא. ולפי שהלכה למשה מסיני שמקום מושב התפילין, דהיינו התיתורא, יהיה מרובע ממש, לפיכך צריך לחתוך המעברתא מב' צדדין (במקום שמסתיים ריבוע התיתורא), שלא תהא המעברתא רחבה (שם) כמו רוחב התיתורא, כדי שיהיה ניכר ריבוע התיתורא:

סעיף סז

צריך לגלול כל פרשה מסופה לתחילתה כשנותנה בתוך ביתה, כמו שמזוזה נגללת מ"אחד" כלפי "שמע", ולא להיפוך, מטעם שנתבאר ביורה דעה סימן רפ"ח:

סעיף סח

יש אומרים שהלכה למשה מסיני לכרוך את הפרשיות במטלית או בקלף, ואם לא כרכן פסולין; ויש חולקין. ונהגו לכרכן בקלף לכתחילה, אבל אם לא כרכן כשרות בדיעבד אם אין לו אחרים. ויש מקפידין מלכרכן אלא בקלף הכשר לבתים ורצועות, שכיון שכריכה זו הלכה למשה מסיני – דינה כבתים ורצועות, שצריכים להיות ממין המותר לפיך ולא ממין האסור. אבל במטלית שלא שייך בה איסור אין להקפיד בה:

סעיף סט

הלכה למשה מסיני שיכרוך על הפרשה שער בהמה או חיה הטהורים. יש אומרים שיכרוך השיער על גוף הפרשה, ואחר כך יכרוך הקלף למעלה; ויש אומרים שמתחילה יכרוך עליהם הקלף, ואחר כך השיער על גבי הקלף. ונוהגין לצאת ידי שניהם, שכורכין שיער על הפרשה, ואחר כך כורכין עליו קלף כשר, וחוזרין וכורכין עליו שיער. ונהגו שיהיה שיער זה של עגל, כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא; ואם לא מצא של עגל, כורך בשל פרה או בשל שור. ורוחץ השיער היטב בתחילה עד שיהיה נקי. וחכמי הזוהר הזהירו ואמרו שיהיה קצת שיער זה יוצא חוץ לבתים של ראש פחות מאורך שעורה. יש אומרים שהשיער היוצא יהיה מפרשת קדש, ויש אומרים מפרשת והיה אם שמוע; וטוב שיצא מפרשת והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש:

סעיף ע

כל פרשה צריכה להיות זקופה מעומד בתוך ביתה לכתחילה, כדרך שמעמידין ספר תורה בהיכל; ואם נתנה שם מושכבת, כשרה. וצריך ליזהר שלא להפך הפרשיות בבתים, אלא יניחם שם בעניין ששיטה העליונה תהיה למעלה בראש הבתים ושיטה התחתונה למטה לצד פה הבתים. ולכתחילה יש ליזהר שראש הפרשה יהיה מונח לצד ימין הקורא, שהוא עומד נגד המניח; שאם בא לפתחן ולקראן, יהיו מונחין לפניו כהלכתן; שהרי מצינו שסדר הנחתן בבתים הן מסודרים לפי ימין הקורא, שיהיה קורא כסדר, מתחילה פרשת קדש של ימינו ואחר כך פרשת והיה ושאר הפרשיות של שמאלו, כמו שנכתוב בסימן ל"ד:

סעיף עא

אם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד, כשרות, אפילו אין ריוח ביניהם; ובלבד שיתנן בד' בתים, כל אחד מושכבת בביתה. וצריך שיתן חוט או משיחה בין כל בית לבית להבדילה זה מזה. יש אומרים שלא הצריכו הבדלה זו אלא דווקא כשכל הד' פרשיות נכתבות על קלף אחד, אבל אם הן כתובות על ד' קלפים כהלכתן – אין צריך חוט או משיחה כלל; ויש אומרים שאפילו הן כתובות על ד' קלפים, צריך להעביר חוט או משיחה בין כל בית לבית. וכן נוהגין, להעביר חוט התפירה בין כל בית לבית לכתחילה; אבל אם לא העביר – כשר, שהעיקר כסברא הראשונה:

סעיף עב

פרשיות של יד דינן כשל ראש, לכריכת שער וקלף, ולגללן מסופן לתחילתן, ולהכניסן לביתן זקופות. אלא שלכתחילה צריך לכתבן על קלף אחד, מטעם שנתבאר למעלה. ואם כתבן על ד' קלפים והניחן בד' בתים כמו של ראש, יצא; והוא ששטח עור על הד' בתים, שיהיו נראים כבית אחד, מפני שצריך שיהיה אות אחד מבחוץ, כמו שנתבאר למעלה. ואין צריך לומר אם כתבן על ד' קלפים והניחן בבית אחד שיצא, ואין צריך לדבק הקלפים יחד. ואף על פי כן המנהג לדבקן בדבק. ונזהרין ליטול דבק כשר, דהיינו מבהמה הטהורה, שיהיה ממין המותר בפיך:

סעיף עג

אם ציפה הבתים בזהב, או בעור שאינו כשר לעשות ממנו בתים, כגון של בהמה טמאה, הרי אלו פסולים:

סעיף עד

הלכה למשה מסיני שיהיו התפילין נתפרין בגידי בהמה או חיה הטהורים (לוקחים הגידין שיש בעקב בהמה או חיה, שהן גידים לבנים. ואם הם קשים, מרככן באבנים עד שיהא עשוי כפשתן, וטווין ושוזרין אותן). ויש מי שאומר שקבלה בידו מן הגאונים שמצוה לתפור בגידי שור לכתחילה, וטוב לחוש לדבריו:

סעיף עה

אין לילך לבתי הנכרים לקנות מהם גידים, אם ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה, אף על פי שהרוב נוטלין מבהמה טהורה; לפי שכיון שהוא הולך אצל נכרי בשעה שהם קבועין בבתיהם, אין הולכין בזה אחר הרוב, שכל הקבוע כמחצה על מחצה. אבל אם הנכרי הביא לשוק, מותר לקנות ממנו; שכיון שפירש ממקום קביעותו, אנו אומרים: כל הפורש, מן הרוב הוא פורש. ואם אין ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה, מותר לקנות מהם בכל עניין, שרוב בהמות הנאכלים הם טהורים, ומאותן שאינן נאכלין אין נוטלין מהם גידים, שבוודאי אין הנכרי נוחר בהמתו בשביל גידיה. וכל זה בגידים שאינן טוויין; אבל גידים טוויין אסור לקנות מהם בכל עניין, שכיון שהלכה למשה מסיני הן, צריך שתהיה עשייתן לשמן, כמו שצריך לעשות הרצועות שחורות לשמן מפני שהשחרתן היא הלכה למשה מסיני, כמו שיתבאר בסימן ל"ג; וטוויית הגידים זו היא עשייתן, וצריך להיות לשמה (כמו שחוטי הציצית – טווייתן זו היא עשייתן, וצריך להיות לשמה), ונכרים לאו בני לשמה הן:

סעיף עו

יש מי שאומר שחוטין הנעשין מן הקלף הן כגידים עצמן, וכשרים לתפור בהן ספר תורה ותפילין. ויש לסמוך על דבריו במקום שאין גידים מצויים, לתפור בחוטין אלו עד שיזדמנו להם גידים, שלא להתבטל ממצות תפילין:

סעיף עז

קבלה ביד הגאונים לתפור י"ב תפירות כנגד י"ב שבטים, ג' תפירות בכל צד. וחוט התפירה יהיה סובב מב' רוחות בכל תפירה ותפירה. ואם פיחת מי"ב תפירות או הוסיף, לא פסל. ואין צריך שתהיה התפירה בתוך הבית, אלא סמוך לבית. ומכל מקום צריך שיהיה עור הבית מתפשט ונכפל בין ב' הכפלים של התיתורא במקום התפירה, כדי שתהיה התפירה גם בעור המתפשט מהבית (שהוא נחשב מגוף הבית), ונמצא גוף הבית תפור בתיתורא, ואם לאו – פסול, שהרי הלכה למשה מסיני שתפילין יהיו תפורין; והבתים הם הנקראים תפילין ולא התיתורא, שמפני זה צריך לרבע גם גוף הבתים, ולא די בריבוע התיתורא, מפני שאמרו: תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני. והבתים הם הנקראים תפילין, והתיתורא נקראת תיתורא של תפילין:

סעיף עח

יש מחמירין, שאם נפסק חוט התפירה באמצע התפירה, יטלנו כולו משם ויחזור ויתפור מחדש בחוט אחר; שכיון שנפסק בשעת התפירה, בודאי אינו חזק וסופו לפסוק, וכל העומד לפסוק כפסוק הוא ואינו כלום. אבל אם החוט קצר מתחילתו ולא נפסק, יכול לגמור בחוט אחר, ואין צריך שתהיה כל התפירה בחוט אחד:

סעיף עט

קשר של תפילין הלכה למשה מסיני, שלאחר שהכניס הרצועה לתוך המעברתא, יעשה קשר כמין דלי"ת בשל ראש, וכמין יו"ד בשל יד, להשלים אותיות שד"י עם השי"ן שבשל ראש. וטוב ליזהר להשלים השם כסדרו, שמתחלה יעשה השי"ן, ואחר כך הקשר של ראש, וקשר של יד אחר כך, כסדר אותיות השם. והקשר של ראש אין צריך שיהיה נראה כמין דלי"ת אלא מצד חוץ ולא מצד פנים שכלפי הראש. ויש נוהגין לעשותו בעניין שיהיה נראה כמין דלי"ת מב' צדדין:

סעיף פ

ונוהגין להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע, לפי שהתפילין של יד הם גבוהים וקצרים, ומשימין אותן תחת הבגדים, ומתקלקלים תחת הבגדים, לכך נהגו להעביר עליהן רצועה זו לחזקן. ובמקצת מקומות אין נוהגין להעבירה: