שולחן ערוך אורח חיים תכט ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תכט · ב
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אין נופלין על פניהם זבכל חדש ניסן, ואין אומרים ח׳צדקתך׳ בשבת במנחה, ואין מספידין בו, ואין מתענין בו טלהזכיר בציבור, והבכורות מתענין בו בערב פסח.
- הגה: גם אין אומרים צידוק הדין בכל חדש ניסן. ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל יאפילו יום שמת בו אביו או אמו, יאאבל תענית חלום מתענין.
- ואין אומרים יב׳מזמור לתודה׳ ו׳אל ארך אפים׳ ו׳למנצח׳ יגבערב פסח ולא ביום טוב (מנהגים). ונוהגים להרבות קצת באכילה ושתיה ביום אחר החג, והוא ידאיסרו חג (גמרא ורש"י פרק לולב).
מפרשים
והבכורות מתענין כו'. בטור הביא ע"פ מ"ס ותלמידים מתענין בו בה"ב מפני חילול השם ג' ימים ונ"ל דהנך ג"י אחר הפסח קאמר כו' ובמ"ס גופיה איתא בל' זה מפסיקים לפורים להתענות ימי צום מרדכי ואסתר ולאחר פורים בה"ב ולמה אין מתענין אותו בניסן מפני שבא' בניסן הוקם המשכן כו' והתלמידים מתענין בו בה"ב מפני חילול השם ומפני כבוד ההיכל שנשרף עכ"ל. וכ' ב"י דקאי על תענית שמתענין ב' וה' של כל השנ' שאותם תעניתים ג"כ אין מתענים בניסן וקשה למה זכר בה"ב לא ה"ל להזכיר רק ב"ה ותו ק"ל למה תלה את התעניתים אלו בימי פורים שכ' ואחר פורים מתענים בה"ב ונלע"ד דכל מה שקבעו חז"ל תעניתי' צריך שיהי' להם דמיון כימות ראשונים וע"ד שכתב המרדכי דתענית בה"ב שאחר פסח וסוכות דומיא דתענית הראשונים בזמן הרביע' כו' וה"נ נימא דבימי מרדכי ואסתר עברו והתענו בפסח כדדרשינן ויעבור מרדכי וכו' וכבר קי"ל דמי שמתענה ביום שאסור להתענות צריך למיתב תענית לתעניתא כדאשכחן בת"ח בשבת וא"כ מסתמא אחר הפורים שהיה בימי מרדכי התענו על מה שעברו בשנה שלפני זה בפסח וזה נשאר קיים לדורות להתענות תעניתים אלו אע"פ שאין הטעם שייך אצלינו מ"מ התעניתים לא בטלו וע"כ פריך שפיר ולמה אין מתענים אותו בניסן פי' כיון דהתעניתים באים מחמת פסח כמ"ש ה"ל להתענות אותם אחר פסח בחדש ניסן ותי' ע"ז מה שתי' וא"כ יפה אמר אותו החכם שמביא הטור שסיים אחר מ"ס ג"י כדי שלא נטעה לו' ולפ' דעל ב"ה דכל השנה קאמר כמ"ש ב"י באמת אלא ג"י בלחוד קאמר דהא זכר במ"ס בה"ב ואלו על כל השנה לא ה"ל להזכיר אלא ב"ה לחוד וסיים הטור ע"ז דאחר הפסח קאמר כו' והוא דוגמא לדבר שהראשונים התענו אותן אחר פסח בשביל פסח כמ"ש ה"נ לדידן בשביל הפסח כי אולי חטאו באותן הימים בשביל אכילה ושתי' ושמחת החג כנלע"ד:
אפי' יום כו'. מו"ח ז"ל כ' להתענות יא"צ בניסן דלא גרע מתענית התלמידים וכבר נתפשט המנהג שבכל יום שא"א תחנון אין מתענין ותענית חתנים עסי' תקע"ג:
(ג) בכל חדש ניסן: מפני שי"ב נשיאים הקריבו י"ב ימים וכל יום הקרבן הי' י"ט שלו ואח"כ ע"פ ופסח ואסרו חג א"כ יצא רוב החדש בקדושה לפיכך עושין כלו קדש ועיין סי' תק"פ וסימן ת"כ ותקע"ג ות"ע דלא כע"ש:
(ד) בציבור: משמע דס"ל דתענית יחיד שרי כמ"ש בב"י ולכן כ' רמ"א שאין מתענין בו תענית כלל:
(ה) צ"ה ולא קדיש: (הגמ"נ) והב"ח ושל"ה כתבו דאחר אסרו חג יש להתענות יום שמת בו אביו וה"ה ער"ח ול"נ דאין להחמיר דהא תעניתים אלו חומרא בעלמא הם:
(ו) ת"ח: ופשוט דא"צ למיתב תענית לתעניתו ואף על פי שכ' [[שולחן ערוך יורה דעה רטו|הש"כ ביורה דעה סי' רט"ו בשם מהר"מ מ"ץ וימים שא"א בהם תחנון הוי כימים האסורים מדבריהם מ"מ לענין זה נ"ל דמעיקרא הכי קבילו עלייהו להתענות בו ת"ח ועוד דהא הרב"י מיקל בתענית יחיד כמש"ל ואם התענ' בשבת שתוך ניסן ת"ח נ"ל דיתענה תענית לתעניתו בניסן דהרי כ' הב"י בסי' תקס"ח שכמה גאונים כתבו בשם ספר חסידים שהמתענ' בי"ט ראשון ת"ח יתענה בי"ט ב' תעני' לתעניתו וחלקו עליו וגם רמ"א פסק בסי' רפ"ח דלא כוותי' ועמ"ש שם בשם ספר חסידים הגי' שלפנינו ופירושו וא"כ ק"ו דמתענין בניסן וכ"ה בכ"ה בשם ר"ש הלוי סי' ד' וה"ה בין י"ה לסוכות או בימי הגבלה ומ"מ נ"ל דאם הוא סמוך לעשור לחדש יתענה בי' לחדש שהוא תענית צדיקים כמ"ש סי' תק"פ וה"ה אם היה ביום ראשון ר"ח ניסן מתענה עיין סי' תקע"ג:
(ז) מזמור לתוד': שלחמי תודה היו חמץ ואפי' בע"פ אסו' להקריב שיבואו לידי נותר:
(ח) אסרו חג: בב"י כאן משמע שמותר להתענות בו וכ"מ סוף סי' תצ"ד דדוקא אחר שבועות אסור משום שהוא יום טבוח וכ"מ בתענית דף י"ח ע"א דלא כב"ח מיהו בתו' ר"ה דף י"ט ע"ב משמע דהמנהג שלא להתענות: מ"כ ליתן חרם בבה"כ לאיזה צורך גדול מותר בניסן אף אם תאמר שאסור בתשרי משום שתלוין בדין כדלקמן סי' תר"ב:
(ב) והבכורות. עיין ט"ז. הגירסא שלפנינו במסכת סופרים פרק כ"א הלכה ב: והתלמידים מתענים בו ב' ה', ועיין ב"ח ופרישה. ובב"י צ"ל ג"כ ב' ה' של כל השנה. ולפי זה אף קודם פסח מתענין, דביחיד שרי להתענות, עיין מ"א ד. וגירסת ג' ימים אין במסכת סופרים, רק במצא כתוב היה גורס בה"ב שני חמישי ושני, וסיים ג"י ג' ימים, ועל זה פירש הטור לאחר פסח כו'. והט"ז הקשה, דאם כן הא דלאחר פורים ב' ה' של כל השנה, ומאי איריא אחר פורים? (וי"ל הב"י מפרש זה כט"ז). ופירש הט"ז דמרדכי ואסתר עברו והתענו ונתנו תענית לתעניתם (ועיין רש"י אסתר, "ויעבור" (אסתר ד, יז) שהתענו י"ד וט"ו וט"ז, משמע ערב פסח נמי צריך תענית לתעניתו. ועיין מ"א וי"ו ואי"ה שם יבואר. ונראה לי כי י"ל התענו בשנה הבאה באמת אחר פסח, ומיד לא, שהיו תשושי כח או תירוץ אחר). ומשום הכי כתב במסכת סופרים: לאחר פורים מתענים בה"ב דוגמא כו', ולאחר פסח לא, כי סוברים דאין ראוי כו'. והתלמידים מתענים ביחיד דוגמת אשכנז כו', ולא מתענין אחר עצרת כמ"ש בב"י דבעינן דוגמא דתענית הראשונים, וחשוון בזמן רביעה שאחר פסח דוגמת מרדכי כו'. ומכל מקום קשה קצת. ומה שכתוב במסכת סופרים מפני כבוד ההיכל, עיין ב"ח דהיכל נשרף ואנו אכלנו ביום טוב וחיללו מרוב שמחת יום טוב, ראוי להתענות ביותר.
מ"ש בדפוס: "וכתב הב"י שב' וה' אין מתענים", לכאורה מלת אי"ן ט"ס, דתלמידים מתענים בניסן ביחיד, או מפני שהבין הט"ז דלאחר פורים ב' וה' של כל השנה אי"ן מתענין כו'.
והוי יודע שיש שינוי לשון בין הטור והמחבר, שהטור כתב: "אין מתענין ואין מספידין", לא זו אף זו, עיין ב"י, והמחבר כתב: "אין מספידין ואין מתענין בציבור", זו ואצ"ל זו. והמעיין במסכת סופרים פרק כ"א הלכות ג-ד יראה לפרש, אין מתענין כל ניסן והתלמידים מתענין בה"ב (כפירוש הטור), ועל זה במה דברים אמורים ביחיד שרי לאחר פסח ובציבור לאחר פסח אסור, שרוב בקדושה, הא קודם פסח עד אסרו חג אף יחיד אסור דהם עצמם יום טוב, מלבד הבכורות והצנועים, ואתי שפיר דברי הטור במה שכתב שאין מתענים עד אסרו חג היינו אף יחיד. והמעיין בב"י יראה לפרש כמ"ש. ולשיטה דגורס ב' ה' של כל השנה, תלמידים מתענין אף קודם אסרו חג, רק בציבור אסור. והר"ב פוסק כטור וכאמור, ואי"ה במ"א ג' ד' יבואר עוד.
ואמנם מ"ש הטור: "אין נופלין על פניהם עד אסרו חג" – קשה, דשם מבואר כל ניסן:
(ג) אפילו. עיין ט"ז. משמע לכאורה אחר פסח, כתלמידים. ובב"ח שם מתלמידים ובכורות משמע אף קודם פסח מתענה יא"צ יאהרצייט, ובעטרת זהב ועולת שבת הבינו דיא"צ דווקא אחר פסח. ותשובת מה"ר בערא דיא"צ אף קודם פסח, וכתב הב"ח: סברא א' עיקר. ובאליה רבה ואליה זוטא אות ג"ד כתב דהב"ח סובר גם כן כמה"ר בערא דיא"צ אף קודם פסח, והט"ז מיקל שיא"צ אין מתענה אף אחר פסח. ובתקע"ג דחתנים מתענים בניסן אף בראש חודש, דמוחלין עוונות, או מחשש קידושי טעות, עיין ב"ח ועיין ב"ש אה"ע סימן ס"א אות ו' ולקמן תקע"ג במ"א ופריי שם, נפקא מינה לאב שמקבל בעד בתו, ולהשלים התענית יע"ש. מקדש על ידי שליח צריך להתענות. אירוסין לחוד אין משלים, דמחילת עוון דווקא נישואין עיין ב"ח תקס"ב. יבום במקום שנוהג מתענה מטעם מחילת עוון. ועיין א"ר ת"ך ב' ותק"פ י' ותקע"ג ג', ועיין מ"ש שם. ולעניין תענית לתעניתו בט"ו אב ושבט ואסרו חג של עצרת עיין א"ר רפ"ח ו' ותקס"ח ס"ה לא חשב ט"ו שבט ואב. ומיהו אם צם י"ד שבט בשבת יתענה בט"ז, לא בט"ו – זה טעות, י"ד אלו לא חלו בשבת, תכ"ח יע"ש, ובהלכות תענית ביארנו ועיין מ"א ו' ואם ירצה השם שם יבואר:
(ג) בכל. עיין מ"א. הע"ש כתב בשם מנהגים: בראש חודש התחילו הקרבנות, וי"ג א"ח איסרו חג שלהם, וע"פ וערב פסח. ועיין ב"ח ולבוש, דלא כב"י שכתב: ביום ב' התחילו הקרבנות. ומ"ש המ"א: ע"פ ערב פסח וא"ח ואיסרו חג, בב"י ליתא, עיין מ"ש אות ח', ואין צורך, דרובו בקדושה. ואולי השגתו עליו מ"ש דר"ח ניסן אסור להתענות אף ר"ח ניסן, וראייתו מתענית יז ב, תיפוק דר"ח הוא יע"ש. ובתק"פ ותקע"ג משמע דשרי בר"ח ניסן להתענות. ודוחק לומר דפריך ר"ח דבר תורה הוא בציבור אסור, עיין מ"ש אות ד' מזה אי"ה. מ"ש הע"ש העולת שבת כ"ג צ"ל כ"ב:
(ד) בציבור. עיין מ"א. עיין ב"י, כן כתב לפרש במסכת סופרים, דב' ה' של כל השנה יחיד רשאי להתענות אף קודם ניסן. ומ"ש בתענית דאם תענית מותר כל שכן הספד היינו תענית ציבור, הא אם תענית יחיד שרי אפילו הכי הספד ברבים אסור. ועיין אות ג מ"ש לפרש בתענית ר"ח ד"ת היינו בציבור עכ"פ אסור, ודוחק. ואם נדר להתענות ב' וה' של כל השנה ואינו יודע מה היה בלבו אם גם על ניסן, יראה דצריך התרה. ועיין מ"א תק"ע אות ב ר"ח שאני:
(ה) צידוק הדין. עיין מ"א. ועיין ט"ז ג וא"ר וח"י ז וח'. ותענית חתנים עיין סימן תקע"ג דאפילו בר"ח ניסן מתענים, ועיין ע"ש מתענית י"ז ר"ח ד"ת הוא יע"ש. עיין יורה דעה ת"א מצידוק הדין יע"ש וע"ש ועולת שבת כאן:
(ו) (א"ח) [תענית חלום]. עיין מ"א. דראש חודש ניסן רק מנהג ולהמחבר תענית יחיד שרי, כמ"ש באות ד. ועיין מ"א תי"ח ב', מתענה בר"ח ניסן או ר"ח אב תענית חלום אין צריך תענית לתעניתו, עיין סימן תק"פ יע"ש. ומ"ש מרפ"ח אות ד' בספר חסידים, הפירוש דאם מתענה יום טוב א' או ב' יתענה תענית לתעניתו מיד באסרו חג דאינו אלא מנהג, ועל זה לא חלק הר"ב שם, וכל שכן ניסן דלהמחבר יחיד מותר, דאם מתענה בשבת תוך ניסן דמיתב תענית לתעניתו מיד אחר כך סמוך לו. ואמנם מ"ש המ"א ברפ"ח שם דאם ר"ח אב סמוך יתענה או ערב פסח, היינו דהבכורים מתענים, צריך עיון דאין חל ר"ח אב או ערב פסח ביום א' כבסימן תכ"ח יע"ש. ואי שהתרשל והפסיק יום א', מנלן דמתענה בר"ח אב או בערב פסח? דספר חסידים קאמר בסמוך ממש שאי אפשר למיתב מקודם תענית לתעניתו, לא כהאי גוונא. גם אי צם בשבועות תענית חלום, יש לומר באסרו חג אין מיתב תענית לתעניתו, דמדינא דגמרא אסור. ומ"ש ברפ"ח הוא אסרו חג דפסח וסוכות, והראה לתצ"ד, דווקא שבועות וכמ"ש אות ח כאן. ועיין משנה למלך פרק ו מהלכות כלי מקדש הלכה ט"ו, ובמנהגים שלי שחיברתי קצת עניינים בהם הארכתי, וכאן אין להאריך:
(ז) מזמור לתודה. עיין מ"א. ביום טוב היינו חול המועד, דביום טוב עצמו – גם בשאר יום טוב אין אומרים, עיין סימן נ"א במ"א אות י"א:
(ח) אסרו חג. עיין מ"א. בב"י יצוייר בה"ב אחר פסח, לבני ארץ ישראל נשאר ח' ימים אחר פסח. משמע אסרו חג שרי להתענות, ועיין ב"ח. ומ"ש דכן משמע בתענית דף ח"י א', דפריך מתמניא עד סוף מועדא דלא למספד, ופריך, תיפוק יום טוב? ומשני, לא צריכא לאסור יום שלאחריו, אלמא אסרו חג שרי. ויש לראות, התם בהספד קאמר, הא תענית אין הכי נמי בלאו הכי אסור אסרו חג. ויש לומר דעל כל פנים מוכח תענית יחיד שרי אסרו חג, דאם לא כן כל שכן הספד, עיין אות ג' ד' דתענית ציבור חמור מהספד ויחיד קיל, יע"ש. עיין מ"ש באות ו' ומ"א רפ"ח ד:
(ה) ניסן: מפני שי"ב נשיאים הקריבו י"ב ימים וכל יום הקרבן היה י"ט שלו ואח"כ ע"פ ופסח ואסרו חג. א"כ יצא רוב החדש בקדושה. (ובש"ס דמנחות הטעם מריש ירחא דניסן אתותב חגא דשבועות ע"ש עח"י הנ"מ). לפיכך עושים כולה קודש.
(ו) צדקתך: גם א"א י"ר של אחר קריאת התורה גם אין מזכירין בו נשמות גם א"א קדיש אחר צ"ה ונקוט כללא בידך דצ"ה וצו"ץ ורחום וחנון שוים הם. וכ' רמ"א ביורה דעה סי' ת"א שא"א צ"ה בע"ש אחר חצות וה"ה בערב יו"ט ובער"ח ובערב חנוכה אומרי' אחר חצות. (ובהרבה מקומות באשכנז אומרים אחר חצות בהליכה) לבוש. ועשל"ה שיש לקרות בניסן כל יום הנשיא שלו ובי"ג פ' בהעלתך עד כן עשה את המנורה.
(ז) בצבור: פי' דאין מזכירין התענית בצבור אבל מ"מ היחיד שנהג להתענות בה"ב מותר להתענות בו לדעת המחבר. לכן כתב הרמ"א שאין מתענין בו תענית כלל.
(ח) חלום מתענין: וא"צ למיתב תענית לתעניתו ואם התענה בשבת ת"ח יתענה תענית לתעניתו בניסן. וה"ה בין י"כ לסוכות או בימי הגבלה ומ"מ נ"ל דאם הוא סמוך לעשור לחדש יתענה ביו"ד לחדש שהוא תענית צדיקים כמ"ש סי' תק"פ. וה"ה אם היה ביום ראשון ר"ח ניסן מתענה מ"א. הב"ח ושל"ה כתבו דאחר א"ח יש להתענות יאר צייט וה"ה ער"ח אייר. ומ"א וט"ז וח"י כתבו דאין להחמיר דתעניתים אלו חומר' בעלמ' הם. (וח"י מסיים פוק חזי מאי עמא דבר) וחתן עיין סי' תקע"ג דינו.
(ט) לתודה: שלחמי תודה היה חמץ ואפילו בע"פ אסור להקריב' שיבא לידי נותר.
(י) בע"פ: ומשכימין לבה"כ בע"פ כדי שיגמור סעודתו קודם ד' שעות. מהרי"ל.
(יא) א"ח: המנהג שלא להתענות בכל א"ח עמ"א. מ"כ מצאתי כתוב: ליתן חרם בבה"כ לאיזה צורך גדול מותר בניסן אף שאסו' בתשרי.
(ז) בכל חדש ניסן מפני שי"ב נשיאים הקריבו בי"ב ימים וכל ימי הקרבן היה יו"ט שלו וע"פ וימי הפסח גופא ואסרו חג א"כ יצא רוב החודש בקדושה לפיכך עושין כולו קודש:
(ח) צדקתך גם אין אומרים בחודש ניסן היהי רצון שאחר קריאת התורה ואין מזכירין בו נשמות וגם צדוק הדין והקדיש שאחריו אין אומרים. והכלל דצדוק הדין וצ"צ ורחום וחנון שוין וכן בע"ש ועיו"ט אחר חצות אין אומרים אבל בער"ח וערב חנוכה אחר חצות אומרים צדוק הדין. וטוב לקרות בניסן בכל יום הנשיא שלו וביום י"ג פרשת בהעלתך עד כן עשה את המנורה [אחרונים]:
(ט) להזכיר בצבור פי' דאין מזכירין התענית בצבור אבל מ"מ היחיד שנהג להתענות בה"ב מותר להתענות בו לדעת המחבר ומנהגנו כהרמ"א שאין להתענות כלל [אחרונים]:
(י) אפילו יום וכו' היינו בכל החודש ניסן וכן ער"ח אייר ג"כ אין מתענין אפילו הנוהגים להתענות בכל ער"ח אבל החתן והכלה ביום חופתם נוהגים להתענות אפילו בר"ח ניסן מטעם שיתבאר בסימן תקע"ג [אחרונים]:
(יא) אבל תענית חלום מתענין ואין צריך למיתב תענית לתעניתו בחודש אייר כדי שיכופר לו על מה שהתענה בחודש ניסן על חלומו כמו שצריך לעשות מי שמתענה ת"ח בשבת ויו"ט ור"ח וחוש"מ שהוא צריך לישב בתענית על תעניתו כמו שנתבאר בסי' תי"ח. ואם התענה בשבת שבתוך ניסן ת"ח מותר להתענות ליום מחר ביום א' על מה שהתענה בשבת כיון שאיסור תענית זה אינו אלא מנהג. ואפילו אם חל ר"ח ניסן באחד בשבת ובשבת שלפניו התענה ת"ח מותר לו לישב בתענית בר"ח ניסן על מה שהתענה בשבת [אחרונים]:
(יב) מזמור לתודה שלחמי תודה היו חמץ ואפילו בער"פ אסור להקריבה שיבוא לידי נותר:
(יג) בערב פסח ומשכימין לבהכ"נ בע"פ כדי שיגמור סעודתו קודם ד' שעות [מהרי"ל]:
(יד) אסרו חג המנהג שלא להתענות בכל אסרו חג. ולהטיל איסור בבהכ"נ לצורך גדול מותר בניסן אף שאסור בתשרי [אחרונים]: