ש"ך על יורה דעה רטו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה רטו |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) נדרים כו'. דוקא נדרים אבל לא שבועה כדלקמן סימן רל"ט ס"ד וע"ש דין נדוי:


(ב) סוכה שאני יושב כו'. אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וכ"כ הר"ן. ב"ח וכ"כ הט"ו בא"ח סי' תקפ"ו ס"ה גבי שופר ועיין בתשובת מנחם עזריה סי' ל"א:


(ג) שאני יושב. ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר. ר"ן בשם התו' ומביאו הב"ח וע"ל סי' רי"ג וע"ל סי' רל"ט ס"ד:


(ד) ומתירין לו נדרו כו'. כתב הדרישה משמע שסובר שאפילו בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת וי"ט מתירין לו כו' שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להצטער בשבת וי"ט כו' וכיוצא בזה וכן משמע בא"ח סי' תק"ע וכן עיקר וכן משמע מדברי הב"ח:


(ה) וי"א דאין כו'. מיהו נראה דהיו מכין אותו מכת מרדות כדכתב הרא"ש בנדרים ס"פ רבי אליעזר והוא ע"פ הירושלמי ובהכי נ"ל ליישב דברי ראבי"ה שאין סותרין זא"ז שכתב במרדכי ריש שבועות בשם ראבי"ה דאין מלקות בנדר ואחר כך כתב אבל במקומות אחרים מצאתי בשם ראבי"ה שצוה להלקות את רבי ישראל שנדר שלא יחזור ההלכה לאחיו למחר פתח לו בחרטה וצוה להלקותו לאחר שהותר לו נדרו עכ"ל דמה שצוה להלקות את רבי ישראל היינו מכת מרדות מדרבנן דהא מלקות אינו נוהג עכשיו. כן נ"ל:


סעיף ב[עריכה]


(ו) והותר כל הנדר. שמותר בכל הימים דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וע"ל סי' רכ"ט:


סעיף ג[עריכה]


(ז) ולא חנוכה ופורים. ע"ל סקי"א:


(ח) ואפי' לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויו"ט בלבד. אין צריך התרה אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית וכ' הב"ח קשה תרתי. חדא מאי אפילו אדרבה כ"ש הוא דאין בקבלה זו ממש שקבל עליו להתענות בשבת וי"ט בלבד ועוד שהוא סותר דברי עצמו שבספרו הארוך (בב"י בא"ח סימן תי"ח) כתב דמדברי ה"ה והראב"ד נראה דכ"ש הוא וכאן כתב ואפילו ולא דק דלפי האמת כל שכן הוא עכ"ל. ואני אומר דשפיר קאמר אפי' ל"מ ברישא דלא נתכוין לשבת וי"ט אלא אפילו בסיפא דנתכוין לשבת וי"ט בהדיא בפגעו בהן דמה"ט בקבלו בלשון נדר חל בשבת וי"ט במתכוין לנדור בהן ובנדר סתם ופגעו בהם אין צריך שאלה להסמ"ק וא"כ הוה אמינא ה"ה בקבלו בל' קבלת תענית וכן בא"ח סימן תי"ח כתב משמע היכא דאמרינן שאם אירע יו"ט בתוך הימים שקבל עליו להתענות אינו דוחה יום טוב כ"ש היכא דקיבל עליו בפירוש להתענות באותו יום כו' וכן נראה מדברי הרב המגיד והראב"ד כו' אם כן הא דפגעו בהן מפורש בהדיא והא דקבל עליו להתענות בפירוש אף ע"ג דלפי האמת כ"ש הוא מכל מקום הוצרך לומר כן ממשמעות כיון שאינו מפורש בהדיא והוה ס"ד למימר דגרע טפי וכמ"ש ודוק וכן מוכרח ליישב לשון אפי' שכתבו הרמב"ם והט"ו לקמן סימן שי"ז ס"ב וכמ"ש שם בס"ק ו' ע"ש:


סעיף ד[עריכה]


(ט) חל הנדר כו'. מיהו יש להתיר כמ"ש בס"ק ד'. לקמן סימן רל"ט ס"ק י"ט כתבתי דאע"ג דחל הנדר ראוי לכופו שישאל על נדרו ולא יעבור על המצוה ע"ש:


(י) נדרו בטל. מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק:


(יא) ועיין בא"ח סי' תק"ע דלא פסק כן. ר"ל דשם כתב יחיד שקבל עליו תענית כך וכך ימים ואירעו בהם שבתות וי"ט או ר"ח חנוכה ופורים או עי"כ כו' אם קבלו בל' הרי עלי שהוא לשון נדר צריך התרת חכם כו' ולהרמב"ם בכולן חייב לצום בהן אם לא יתירו לו חוץ מחנוכה ופורים כו' הרי שכתב סברא ראשונה בסתם וכאן כ' רק סברת הרמב"ם לבד בסתם ולי נראה לתרץ משום דבא"ח סי' תי"ח הקשה הב"י על הרמב"ם היאך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה שאנו אומרים לו קום אכול ותירץ דמשום מיגדר מילתא או משום שיש פנים וטעם לדבר שיש כח בידם לקיים דבריהם א"כ נ"ל להמחבר להכריע דדוקא הכא בנדר לצום יום א' או ב' כל ימיו איכא מיגדר מילתא ופנים בדבר שהרי יצטרך להתענות כל ימיו בחנוכה א"כ מיעקרא מלתא דרבנן אבל בא"ח דמיירי בהדיא שקיבל עליו כך וכך ימים אם כן יתענה חנוכה ופורים פעם אחת או ב' ולא מיעקר מילתא דרבנן בכך ואין להקשות א"כ מנ"ל להמחבר שהרמב"ם סובר כן דילמא באמת דוקא בנדר כל ימיו סובר כן שהרי לא כתב אלא כלשון המחבר כאן י"ל דע"כ הרמב"ם ס"ל דבכל ענין נדרו בטל דהא הוציא דין זה ממאי דאמרי' פ"ק דתענית יחיד שקבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה ואירעו בהן ימים טובים הכתובים במגילת תענית נדרו בטל וכמבואר בבית יוסף סימן תי"ח והתם הא קאמר שקבל עליו ב' וה' של כל השנה משמע רק שנה אחת ולא כל ימיו ומה"ט גם כן נראה לו להכריע ולהביא סברת החולקים על הרמב"ם משום דהר"ן הקשה על סברת הרמב"ם מהירושלמי ומביאו ב"י שם ויש לומר שלא נדחה סברא זו אלא בנדר לזמן אבל בנדר כן כל ימיו נדרו בטל תדע שיש לחלק כדפירש' שהרי בסעיף ג' כתב המחבר אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ולא יום טוב ור"ח ולא חנוכה ופורים משמע דאם קבלו בלשון נדר דוחה חנוכה ופורים וזה סותר למ"ש כאן בסעיף ד' ואם כן יסתרו דברי המחבר גופיה מיניה וביה ודוחק לומר דחנוכה ופורים כדי נסבה אלא ודאי בסעיף ג' דמיירי בנדר לזמן ידוע שאני וכדפי' גם בא"ח סימן תק"ע כתב הרב והכי נהוג כסברא הראשונה ודלא כמו שפסק בי"ד סימן רט"ו עכ"ל לא עלה על דעתו לחלק כן אבל לפי מה שחלקתי לא תמצא שום פוסק שחולק על הרמב"ם בזה (ועוד שהסמ"ג לאוין רמ"ב דף ע"א כתב ג"כ כהרמב"ם וגם ר' ירוחם ני"ד ח"ו כתב שכן עיקר וכ"פ בתשו' בנימין זאב סימן רס"ה) כן נ"ל. ולענין שבועה עיין מה שכ' המחבר בא"ח ס"ס תי"ח ותק"ע אבל בעל הלבוש כתב בס"ס תי"ח דאפי' נשבע בפירוש להתענות בר"ח לא יתענה אע"פ שר"ח דרבנן כיון שיש לו אסמכתא בדאורייתא עשו חכמים חיזוק לדבריהם דהוי כמו דאורייתא דאין שבועה חלה עליו כו' ע"ש שדבריו לא נהירין ולא ידעתי מנין לו זה ולמה לו זה (ואפי' למ"ש המחבר שם בשם הרמב"ם היינו משום דר"ח הוי דאורייתא) ואפשר כיון ליישב בזה מה שהקשה הב"י בטור א"ח ס"ס תי"ח על מ"ש הטור בא"ח סימן תק"ע גבי ר"ח אבל לא הועיל כלום בזה דס"ס אחנוכה ופורים קשיא אלא העיקר דבר"ח וחנוכה ופורים ועי"כ שהם מדרבנן השבועה חלה עליהם וכ"כ הב"ח בא"ח סי' תק"ע ועוד דאפי' להרמב"ם דנראה מדבריו דר"ח ועי"כ דאורייתא י"ל דמודה דשבועה חלה עליהם די"ל דס"ל כמ"ש הר"ן פ' שבועות שתים בתרא ופ"ק דנדרים (דף ח' ע"א) דאפילו דבר שהוא מן התורה כיון דליתא מפורש בקרא בהדיא אלא דאתא מדרשא חלה שבועה עליה וכ"כ הרב לקמן סי' רל"ו ס"ב והמחבר סי' רל"ט סעיף ו' וכ"כ הב"ח בסי' רל"ו ס"ס ד' שדעת הרמב"ם שכתב שנשבע לחבול בעצמו חל השבועה כיון דחבלה לא אתיא אלא מדרשא גם לקמן ר"ס רל"ט הביא ב"י תשובת הר"ן שכתב וסעד מצאתי לדברי מדברי הרמב"ם וזהו דלא כהמחבר בא"ח שם שכתב דלהרמב"ם אין השבועה חלה הלכך יש להתיר השבועה ואינו מתענה כמ"ש הרב שם:

האחרונים בשם תשובת מהר"מ דימי ניסן וכן שאר הימים שאין אומרים תחנון דינן כימים האסורים מדבריהם מיהו נראה דבנודר בלשון נדר אף להרמב"ם צריך התרה בהן דלא דמי לחנוכה ופורים דכתיבי במגלת תענית ולא בטלו עדיין וגם חשיבי טפי ועשו חכמים חזוק מה שאין כן באלו אבל לשאר דברים כל דין ימים האסורים מדבריהם עליהם כן נ"ל:


סעיף ה[עריכה]


(יב) כיצד הרי שאמר אכילת נבלה עלי אין הנדר חל עליו כו'. כתב הב"ח ואיכא לתמוה דפסק בתחלה בסתם דלא חל הנדר וכדעת הרשב"א בתשובה ואחר כך כתב י"א דחל הנדר ולפעד"נ עיקר כפירש"י והתוספות והטור כו' ותימה לתמיהתו דהרי מתחלה כתב סברת הרשב"א ואחר כך כתב וי"א כו' והכי סוגיא דעלמא בכל דוכתי ואפשר שהיה כתוב בספרו י"א בלא וי"ו גם מה שכתב ולפעד"נ עיקר כפרש"י והתוס' כו' אומר אני שאלו עיין בתשובת הרשב"א סימן תרט"ו שהאריך שם בכמה ראיות וטעמים לדבריו לא היה כותב כן ואם לא ישרו בעיניו ה"ל להביאם ולדחותם גם מה שכתב והתוספות נמשכו לשטתו במה שכתב דהך ומיהו לר"י ב"ב כו' שכתבו התוס' הוא עיקר אבל לפעד"נ אפילו להאי ומיהו דוקא לר"י ב"ב הוי הכי ולא לדידן דאל"כ האי ועוד דהא דנדרים כו' שכתבו התוס' לא קיימא כלל וא"כ אדרבה מסקנת התוס' כהרשב"א וכן הוא בפסקי תוס' פרק שבועות שתים סימן י"ח להדיא ע"ש מיהו דעת הר"ן פ"ב דנדרים דף י"ח ע"א כהטור:


(יג) אא"כ נשאל על השבועה כו'. כלומר כשנשאל על השבועה אחר שאמר הריני נזיר שאז חל הנזירות למפרע וע"ל סי' רכ"ט וס"ס רל"ט:


סעיף ו[עריכה]


(יד) וי"א שאם נדר מדברים האסורים כו'. וכן אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר קונם ככר זה עלי חייב שתים וכן אם נשבע שיאכל ככר זה ואח"כ אסרו עליו בקונם אסור לאכלו לפי שהנדרים חלים ע"ד מצוה ושבועות וכ"כ הר"ן שם:


(טו) אבל אם כו'. זהו אף לסברא האחרונה כדאיתא בטור ופוסקים:


(טז) דהוה ליה מתפיס בדבר האסור. מיהו בע"ה י"א דבעינן שאלה אף במתפיס בדבר האסור כדלעיל סי' ר"ה:


(יז) אין מצה עשירה בכלל. כלומר ומותר לאכלה בלא התרה אבל מ"מ בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח כמו שנתבאר בא"ח סי' תפ"ה ולקמן סי' רל"ו ס"ה: