שולחן ערוך אורח חיים לט א
שולחן ערוך אורח חיים · לט · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
תפיליןא שכתבן עבד או אשהב או קטןאאג* אפילו הגיע לחנוךד או כותיבבה או מומרגג לעבודת גלוליםו* אוז מוסרד לאנסין פסולים משום דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירהאהח* או אינו מאמין בה אינו בכתיבהד:
מפרשים
(א) כל שאינו בקשירה. ואע"פ דמסור ישנו בקשירה מ"מ כיון שפורק ממנו עול מצות עשאוהו חז"ל כמי שאינו בקשירה ובטור נשמט תיבת מסיר והיא מחמת חסרון סופר ורבים יחכמו לומר דלא הוצרך להזכיר מסור שהוא נלמד בק"ו מעכו"ם והוא אינו נכון דא"כ למה הזכירוהו בגמ':
(א) או קטן: נ"ל כיון דילפ' מקרא בעי' שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י"ג שנה אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י"ח שנה כמ"ש באבן העזר סי' קמ"ח סכ"ה ובחושן משפט סי' ל"ה לענין עדות ועיין סימן נ"ה ס"ה וס"ט וסי' קצ"ט ס"י:
(ב) כותי כו': כצ"ל דעכו"ם בלאו הכי פסול שאינו כותב לשמה כמ"ש סי' ל"ב ס"ט ונ"ל דאפי' להרא"ש דמיקל בעיבוד מחמיר בכתיבה וכ"מ פשטא דתלמודא בגיטין דמוקי לה בגר שחזר לסורו דלא כע"ת וכ"פ הרא"ש בה' ס"ת:
(ג) מומר לכל התורה: או להכעיס אפי' לעבירה א' אבל לתיאבון לעבירה א' לא מיפסל [ב"י] ומיהו כל שאינו מניח תפילין אפילו אינו עושה להכעיס פסול דהא אינו בקשירה כמ"ש ביורה דעה סי' ב' ס"ה מיהו כל שאינו מניח תפילין לתיאבון כגון שהולך אחר עסקיו כשר לכתוב כדאמרי' גבי שחיטה דמיקרי בר זביחה וכ"מ מל' הר"ן דלא מפסיל אלא בפורק עול דשביק התירא ואכל איסורא וכתב הר"ן דאינו פסול אלא מדרבנן דמדאורייתא מומר לד"א אינו מומר לכל התורה וצ"ע דביורה דעה סי' ב' ס"ב פסק הר"ן דלהכעיס דינו כעכו"ם וא"ל דהכא מיירי שאין עושה להכעיס וגם לא לתיאבון דהא בע"א פ"ב כתב הר"ן אם יש לפניו איסור והיתר ומניח ההיתר ואוכל האיסור מקרי להכעיס ועוד דשם פסק דלהכעיס הוי מין ואם כתב ס"ת ישרף א"כ צ"ל דהכא מיירי שלא להכעיס וא"כ איך כתב דשביק התירא ואכיל איסורא דזה הוה להכעיס לדידיה וצ"ל דבגיטין מיירי שמפרש בהדיא שאינו עושה להכעיס אלא למטעם טעמא דאיסורא א"נ בגיטין מיירי שאכל פעם א' ובע"א מיירי שאכל פעמים הרבה דטעים טעמא דאיסורא בראשון וכ"כ התוס' בע"א וכ"מ בגמרא כ"ז לדעת הר"ן אבל לדעת הרשב"א והטור וביורה דעה שם דלהכעיס לדבר א' אינו חשוד לכל התורה וסוגיא דחולין משמע כדבריהם דטרח לאוקמי מומר למאי ולא לאוקמי במומר להכעיס וצ"ע על הרב"י שביורה דעה סי' קנ"ח כתב להכעיס הוי מין ואם כן אם כתב ס"ת ישרף וכמ"ש רש"י בע"א דף כ"ו וא"כ ע"כ מיירי כאן שאינו עושה להכעיס והכא כ' דמיירי שעושה להכעיס וצ"ע ובתו' שם ד"ה סמי מכאן וכו' משמע דאפי' לתיאבון פסול לכתיבת ס"ת:
(ד) מוסר: אפי' לתיאבון פסול כיון שמוסר ממון ישראל שלא כדין (ב"ח) עיין ביורה דעה סי' ב':
(ה) שאינו בקשירה: נ"ל דמי שנקטעה ידו השמאלית אף על פי שאינו בקשירה כשר לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב ליה ע' באבן העזר בפי' סדר חליצה סעיף מ"ו:
ס"א אפי' הגיע לחינוך. אע"ג שהוא חייב בתפילין כמ"ש בריש ערכין ובספ"ג דסוכה היינו מדרבנן כמ"ש רש"י שם וכמ"ש בפ"ד דנזיר ובפרק בתרא דיומא ובריש חגיגה דחינוך מדרבנן וכאן הוי פסולי דאורייתא כמש"ו משום דכתיב כו':
לע"ז. דהוי מומר לכל התורה כולה כמ"ש בפ"ק דחולין ועי"ד סי' ב' וה"ה כאן:
או אינו כו'. רש"י שם:
(א) או קטן: ובעינן שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י"ג שנה אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י"ח שנה. מ"א.
(ב) או כותי: כצ"ל דעכו"ם בלא"ה פסול שאינו כותב לשמה. מ"א.
(ג) מומר: מומר לכל התורה או להכעיס אפי' לעבירה אחת. או מסור אפילו לתיאבון פסול. עמ"א.
(ד) בכתיבה: מי שנקטעה ידו השמאלית אעפ"י שאינו בקשירה כשר לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב ליה. מ"א.
(א) תפילין — וה"ה ס"ת ומזוזה:
(ב) או אשה — וה"ה טומטום ואנדרוגינוס דהם בכלל ספק אשה:
(ג) או קטן — וכיון דילפינן מקרא בעינן שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא ב"ש אחר שהוא בן י"ג שנה אבל אם ספק לנו אם הביא ב"ש פסול לכתוב אם לא שנתמלא זקנו דהיינו שיש ריבוי שער בזקנו אף שהם קטנים מאד [סמ"ע בח"מ סימן ל"ה] או שעברו רוב שנותיו או שנולדו בו סימני סריס וכדלקמן בסימן נ"ה ס"ה. ויש לגעור בסופרים שמניחין לנערים לכתוב תפילין ואין מדקדקין אם הביאו סימני גדלות או לא. ועיין לעיל בסימן ל"ב סעיף קטן ק"ג מש"כ שם בשם הלבוש מענין זה ועיין בבה"ל:
(ד) לחינוך — באמת אפילו גדול לא כל זמן שלא ידעינן שהביא ב"ש אך לענין גדול אם אח"כ בדקנוהו ומצאנו שיש לו ב"ש תלינן שהיה לו ג"כ בעת הכתיבה [ח"מ סימן ל"ה] משא"כ בקטן דאינו מועיל אז שערות:
(ה) או כותי — כצ"ל. דעו"ג בלא"ה פסול שאין כותב לשמה:
(ו) או מומר לעבו"ג — דבזה הוא כמומר לכל התורה וה"ה אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא אבל אם הוא מומר לשאר עבירות קי"ל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה לבד אם הוא עושה להכעיס דבזה אפילו לד"א דינו ככותי וכדאיתא ביו"ד סימן ב'. ויש מחמירין יותר דצריך גניזה. וכ"ז אם הוא מומר לשאר עבירות אבל אם הוא מומר לתפילין שאינו מניח תפילין אפילו אם אינו עושה זה להכעיס פסול דתו איננו בר קשירה לבד אם היה לזה רק מומר לתיאבון כגון שהלך אחר עסקיו עדיין הוא בכלל בר קשירה וכ"ז הוא לענין דיעבד אבל לכתחלה יש להחמיר שלא להניח לאיש כזה לכתוב סת"ם כי יש מחמירין אפילו במומר לתיאבון ואפילו באחרים עומדין ע"ג ואומרין לו שיכתוב לשמה ועיין בבה"ל. וכתב הפמ"ג דאפילו הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא באיסור דרבנן כגון מוקצה והוצאה לכרמלית יש להחמיר עכ"פ לכתחלה שלא להניחו לכתוב סת"ם ואפילו בדיעבד צ"ע:
(ז) או וכו' — עיין בה"ט דאפילו בלתיאבון לבד ואפילו פ"א:
(ח) שאינו בקשירה וכו' — ועבד ואשה וכותי אין מוזהר על הקשירה וקטן אף שהגיע לחינוך מדרבנן בעלמא הוא [ב"י] ועיין בבה"ל. ובכל אלו לא מהני אפי' גדול עומד על גבו ורואהו שיהיו לשמן:
(*) או קטן: ואם כתבן חרש או שוטה הניח הפמ"ג בפתיחה בצ"ע דאפשר דעדיפי מקטן ומהני אם אחרים עומדין ע"ג ומרמזין לחרש ושוטה שיכתוב לשמן. וסימני שוטה מבואר ביו"ד בסימן א' ס"ה. ולענין קטן אימת נעשה גדול אם לא ידעינן שהביא ב"ש כתבתי במ"ב אם נתמלא זקנו והוא מח"מ סימן ל"ה והשמטתי דברי המ"א שכתב עד י"ח שכל האחרונים השיגו עליו [הלא המה הא"ר והב"מ ודגמ"ר ומחה"ש ולבו"ש ותשו' רע"א בחא"ח סימן ז'] ומ"מ אין בידינו לפוסלם אחרי שהח"א וגם השלחן שלמה מקילין לכתחלה. וראיתי בפמ"ג שחתר ליישב דברי המג"א והביא מסימן נ"ג ס"ח בהג"ה דמי"ח והלאה קרוי נתמלא זקנו וכונת הפמ"ג דמבואר שם דמי"ח והלאה אף אם יש לו זקן מעט קרוי נתמלא זקנו וה"נ כונת המג"א ביש לו זקן מעט ומ"מ באמת צע"ג בזה דאפשר דשם שאני דהלא שם איירי שהביא ב"ש דהוא גדול מן התורה ולא בעינן הזקן רק מפני כבוד הצבור תדע דשם מהני ג"כ אם הוא בן כ' ואין לו זקן כלל מקרי ג"כ עי"ז נתמלא זקנו כמבואר שם בשו"ע והכל מטעם זה דהוא רק מפני כבוד הצבור משא"כ בענינינו דלא ידעינן אם הביא ב"ש והזקן מהני לעשותו גדול עי"ז אפשר דבעינן מלוי זקנו ממש הא פשיטא לי דע"י סיכי דיקני [שיש לו במקומות מיוחדות שער בזקנו] בודאי לא קרוי נתמלא זקנו וראיה מוכרחת מיבמות פ' ע"ב בתוספות ד"ה דהביא ב"ש בסופו ואור"י דאין חשוב וכו' וה"ה דסיכי דיקני ג"כ אינו בכלל מלוי זקן דאל"ה ישאר קושית התוספות על רבה בר אבוה לפי תירוץ הגמרא שם וידוע דדין נתמלא זקנו דלא צריך שוב בדיקה נובע מאותו התוספות כמבואר בטור אה"ע בסי' קס"ט בב"י שם הגם דבב"י בח"מ סימן ל"ה בראשו משמע דהטוח"מ סובר דאפילו לא נתמלא זקנו מהני עכ"ז בהשו"ע שלו העתיק דדוקא אם נתמלא זקנו כי מיבעי לי לענין זקן מעט המבואר בסימן נ"ג דאפשר לפי מה שביארנו שם בשם מהרש"ל שהעתיק מתשובות הגאונים דהיינו שיהיו נמצאים שערות גדולות משני צידי הפנים ומצד הסנטר אפשר דזהו בכלל נתמלא זקנו בכל מקום אפילו לענין דאורייתא או דילמא שם שאני דהוא רק מפני כבוד הצבור ומ"מ אפשר שיש להקל בזה לפי מה שביאר הגר"א שם בח"מ דטעם הטור הוא לפי שע"פ רוב רגיל לבוא סימן התחתון קודם שבא סימן זה העליון לכן תלינן דמסתמא כבר בא התחתון א"כ לפ"ז בודאי דברי הטור שכתב באה"ע נתמלא זקנו הוא לאו דוקא ובח"מ שכתב צמח זקנו בדיוק כתבו דגם זה רגיל לבוא זמן הרבה אחר הבאת ב' שערות ולפ"ז אפשר לומר שגם סיכי דיקנא מהני להשוותו גדול לכל דבר דמסתמא כבר הביא ב' שערות ושם ביבמות פ' ע"ב לענין ר"נ שאני שידעו שלא הביא ר"נ ב' שערות וצ"ע. היוצא מדברינו עכ"פ קודם שיש לו קצת זקן בודאי אין להניחו לכתוב תפילין כ"ז שלא ידעינן שהביא ב' שערות אפילו אם הוא כבר בן י"ח שנה ויותר וכמו שכתבתי במ"ב. אך בדיעבד אם כתבן נער בר מצוה ואין לפנינו לבדקו צ"ע למעשה דהנ"ב מ"ת בסימן א' מכשיר וכן בפמ"ג בסימן ל"ט ובסימן נ"ה אות ז' ג"כ מוכח הכי דמדמה שם לענין בדיקת הריאה ובריאה קי"ל דאם נאבדה בלי בדיקה כשר ובתשובת רע"א חא"ח סימן ז' פוסל וכן בספר ישועות יעקב בסימן ל"ב ג"כ מחמיר אך בבן י"ח שכתבן בדיעבד נראה דאין להחמיר אחרי שיש מקילין אפילו לכתחילה וכנ"ל:.
(*) או מומר לעבו"ג: ומיירי שאינו אדוק בה דאל"ה ה"ל אפיקורס וצריך שריפה [ע"ת] ועיין במ"ב שכתבנו דאם הוא מומר להכעיס דינו כעו"ג ולהכעיס מקרי היכא דהתירא ואיסורא קמיה ושביק התירא ואכיל איסורא דזה הוא בכלל להכעיס אבל אם אינו מקפיד לברור ההיתר והוא לוקח מן הבא בידו או היתר או איסור עדיין אינו בכלל מומר להכעיס ורק לגבי שחיטה פסק הרמ"א ביו"ד סימן ב' ס"ה בהג"ה דנחשב כלהכעיס משום דתו אינו בר זביחה עי"ש בב"י ובפמ"ג בש"ד בסק"ח ומזה למד המ"א דה"ה גבי תפילין כה"ג וכמש"כ במ"ב דאם אינו חושש למצות תפילין אף שלא להכעיס תו אינו בר קשירה [ולדעת הר"ן דמיקל שם בזה כמבואר שם בב"י ובר"ן גופא באריכות יהיה ה"ה הכא וראיתי לאחד דכתב היפך זה ולא נהירא] וע"ש עוד בביאור הגר"א בס"ק ט"ז דמשמע מניה דדעת רש"י הוא דאפילו אם אינו עושה להכעיס ובשאר עבירות ג"כ תו לאו בכלל בר קשירה הוא. ודע עוד דכל אלו פסולים דחשבינן להכעיס או לעבו"ג או חילול שבת בפרהסיא פסק שם בש"ך ביו"ד דאפילו בפ"א פסול אם לא עשה תשובה ולכאורה ה"ה בענינינו באם אינו חושש למצות תפילין ואין להביא ראיה מדנקט מומר משמע דוקא במומר ורגיל לכך דהרי כתב ב"י דמיירי בלהכעיס ושם אפילו בפ"א וכנ"ל א"כ אפשר דאם אינו חושש ג"כ דהוא כלהכעיס ג"כ תיכף מיפסל וזה הספק יפול ג"כ על מה שפסק שם ביו"ד דאם אינו חושש בזביחה דהוא כלהכעיס וצ"ע. ומ"ש בפנים דיש מחמירין אפילו בלתיאבון הוא דעת התוספות הביאם המג"א דסוברים דלענין כתיבת סת"מ חמור מלשאר דברים וגם הפמ"ג בפתיחה בסי' ל"ב כתב דבמומר לתיאבון יש לעיונא ביה טובא ע"ש. ובפרט אם הוא מומר לתפילין לתיאבון נ"ל דבאיש כזה עכ"פ צריך שידעו בו שיודע הלכות כתיבות סת"מ לענין חק תוכות וכדומה וכמו בשם לענין שחיטה דדוקא אם ידעו בו שיודע ה"ש וכדאיתא ביו"ד שם דבאיש כזה לא אמרינן ביה רוב מצויין מומחין הן. ודע עוד דנראה פשוט דאם הוא מומר לתפלה אחת ש"ר או ש"י ג"כ תו לא הוי בכלל בר קשירה דהרי כתיב בקרא אחד וקשרתם וגו' והיו לטוטפות וגו' ואיתקש לוכתבתם. ואעפ"כ אם הסופר רגיל לישא תמיד ש"ר על המצח והתרו בו ואינו שומע לדבריהם אף דעבירה גדולה עושה בזה אפשר דאין למנעו מלכתוב סת"מ דאולי רגע א' היו על מקומן כדין וא"כ תו הוי בכלל בר קשירה. ומ"ש במ"ב במסור אפילו בפ"א כן איתא בפמ"ג ביו"ד עי"ש ועיין בפ"ת יו"ד בסימן רפ"א דכתב בשם חומות ירושלים היפך זה וצ"ע ומ"ש במ"ב אפילו לתיאבון כן סתמו הרבה מהאחרונים אך בפמ"ג מפקפק בזה:.
(*) שאינו בקשירה וכו': וכותים אפילו אם נימא דגירי אמת הן ומוזהרין על הקשירה מ"מ כבר פרקו מעליהן העול ואינן מאמינין במצות ומיקרי שאינו בקשירה והוא הטעם בשארי דברים דקחשיב:.