משנה ברורה על אורח חיים לט

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים לט |◄

סעיף א

(א) תפילין — וה"ה ס"ת ומזוזה:

(ב) או אשה — וה"ה טומטום ואנדרוגינוס דהם בכלל ספק אשה:

(ג) או קטן — וכיון דילפינן מקרא בעינן שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא ב"ש אחר שהוא בן י"ג שנה אבל אם ספק לנו אם הביא ב"ש פסול לכתוב אם לא שנתמלא זקנו דהיינו שיש ריבוי שער בזקנו אף שהם קטנים מאד [סמ"ע בח"מ סימן ל"ה] או שעברו רוב שנותיו או שנולדו בו סימני סריס וכדלקמן בסימן נ"ה ס"ה. ויש לגעור בסופרים שמניחין לנערים לכתוב תפילין ואין מדקדקין אם הביאו סימני גדלות או לא. ועיין לעיל בסימן ל"ב סעיף קטן ק"ג מש"כ שם בשם הלבוש מענין זה ועיין בבה"ל:

(ד) לחינוך — באמת אפילו גדול לא כל זמן שלא ידעינן שהביא ב"ש אך לענין גדול אם אח"כ בדקנוהו ומצאנו שיש לו ב"ש תלינן שהיה לו ג"כ בעת הכתיבה [ח"מ סימן ל"ה] משא"כ בקטן דאינו מועיל אז שערות:

(ה) או כותי — כצ"ל. דעו"ג בלא"ה פסול שאין כותב לשמה:

(ו) או מומר לעבו"ג — דבזה הוא כמומר לכל התורה וה"ה אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא אבל אם הוא מומר לשאר עבירות קי"ל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה לבד אם הוא עושה להכעיס דבזה אפילו לד"א דינו ככותי וכדאיתא ביו"ד סימן ב'. ויש מחמירין יותר דצריך גניזה. וכ"ז אם הוא מומר לשאר עבירות אבל אם הוא מומר לתפילין שאינו מניח תפילין אפילו אם אינו עושה זה להכעיס פסול דתו איננו בר קשירה לבד אם היה לזה רק מומר לתיאבון כגון שהלך אחר עסקיו עדיין הוא בכלל בר קשירה וכ"ז הוא לענין דיעבד אבל לכתחלה יש להחמיר שלא להניח לאיש כזה לכתוב סת"ם כי יש מחמירין אפילו במומר לתיאבון ואפילו באחרים עומדין ע"ג ואומרין לו שיכתוב לשמה ועיין בבה"ל. וכתב הפמ"ג דאפילו הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא באיסור דרבנן כגון מוקצה והוצאה לכרמלית יש להחמיר עכ"פ לכתחלה שלא להניחו לכתוב סת"ם ואפילו בדיעבד צ"ע:

(ז) או וכו' — עיין בה"ט דאפילו בלתיאבון לבד ואפילו פ"א:

(ח) שאינו בקשירה וכו' — ועבד ואשה וכותי אין מוזהר על הקשירה וקטן אף שהגיע לחינוך מדרבנן בעלמא הוא [ב"י] ועיין בבה"ל. ובכל אלו לא מהני אפי' גדול עומד על גבו ורואהו שיהיו לשמן:

סעיף ב

(ט) בכל — ומי שנקטעה ידו השמאלית אע"פ שאינו בקשירה יכול לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב ליה:

(י) עשייתן — ודוקא שעושה מעשה בגוף התפילין כגון חיפוי הבתים ותפירתן וכ"ש עשיית השי"ן בעור הבתים או להגיה איזה אות דעתה הוא פסול וע"י הגהתו יוכשר דזה הוא כתיבה ממש אבל עיבוד הקלף איננו בכלל זה וכשר ע"י עו"ג וכ"ש ע"י אשה רק דבעו"ג בעינן שיהיה ישראל עוע"ג ויראה שיהיה לשמה וכדלעיל בסימן ל"ב ס"ט וה"ה בקטן. והשחרת הבתים והרצועות עיין לעיל בסימן ל"ג שביררנו שם דינם בעזה"י. וגרירת דבק שבין אות לאות לכתחלה יש ליזהר שלא לעשות על ידם ובדיעבד אין להחמיר דגרירה לא מיקרי כתיבה ועיין היטב לעיל בסימן ל"ב סק"פ. וכ"ז בתפילין דבעינן כסדרן אבל בס"ת אם אפשר לגרור צדדי האותיות במקום שנגעו ולחזור ולכותבן יעשה דזה מיקרי לכתחלה:

סעיף ג

(יא) יראה — שלא יהרגוהו ואף דבאמת הי"ל למסור נפשו על אמונת ה' מ"מ לא יצא מכלל ישראל עי"ז כיון דהיה באונס ועי' במ"א שהעלה דאין להקל בזה אפי' אם בצינעא הוא שומר את התורה רק שבהנחת תפילין הוא מתעצל דהלא עכ"פ אינו בקשירה וכ"ש אם הוא מומר לכל התורה כולה אם לא שמחמת פחד שלא יהרגוהו הוא ירא לקיים את התורה אפילו בצינעא. ועיין בביאור הגר"א שמסכים ג"כ להמ"א. עוד כתב המ"א בשם הד"מ דאף דבס"ת ממזר וגר תושב [היינו שקיבל עליו שבע מצות בני נח] פסולים לכתוב כמו שכתב ביו"ד סימן רפ"א אפ"ה בתפילין ומזוזות אין לחוש וכל האחרונים הסכימו דגר תושב פסול לכתיבת סת"ם דהא אינו בקשירה ועיין בבה"ל:

סעיף ד

(יב) אפיקורס — ועיין בבה"ל:

(יג) ישרפו — עם אזכרותיהן וכדלקמן בסימן של"ד סכ"א עי"ש דסתמו כשכותב לשם עבו"ג הוא כותב:

(יד) וי"א יגנזו — דאין דרך אפיקורס להניח תפילין ובודאי כתבו למכור לישראל ואפשר שלא כתבו לשם עבו"ג. ודעת המחבר לפסוק כדעה א' לכן כתבו בסתמא וכן דעת הט"ז והפרישה והגר"א בביאורו:

סעיף ה

(טו) יגנזו — מספק שמא הוא כתבן אבל אין לשרוף מספק דהלא כתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם:

סעיף ו

(טז) כשרים — דסתם עו"ג אין בקיאין לכתוב ובודאי ישראל כתבו. ובפרט במקומותינו שידוע שאין א"י יודעין לכתוב אפילו בס"ת שנמצא בידן מסיק הש"ך [ביו"ד בסימן רפ"א סק"ד] דלכו"ע כשרה דתלינן דהא"י בזזו אותה:

סעיף ז

(יז) יותר וכו' — אבל במעט יותר משויין [דהיינו עד כדי חצי דינר בתפילין ולפי ערך זה בס"ת] חייבין לקנות מהן ואף דס"ת שנמצא ביד א"י י"א דיגנז [ביו"ד סימן רפ"א] אעפ"כ חייבין לקנות מהם ואפילו במעט יותר וכדי לגונזן בכדי שלא יבואו העו"ג לזלזל בהם ופשוט דה"ה אם הם פסולין מחמת עצמם ג"כ חייבין לקנות מהעו"ג כדי לגונזן אבל בכתבן אפיקורס דטעונין שריפה א"צ ליקח מהם:

(יח) הרבה — ואעפ"כ לא יסלק עצמו הישראל תיכף ממנו אף שאומר הרבה ומחוייב לעסוק אתו פן ישוה עמו. אך כשהעו"ג עומד על דבריו מניחן בידו. ומבואר בש"ס דאסור לומר לעו"ג שיתנם בזול יותר מדאי דלמא ירגז העו"ג וינהג בהם מנהג בזיון:

סעיף ח

(יט) מן המומחה — אבל לא ממי שאינו מומחה אע"פ שהלוקח רוצה לבדקן לפי שיש לחוש שמא יתעצל בבדיקתן מפני שטורח הוא לו להסיר התפירה ולחזור ולתופרן. ופשוט דמי שהוא סופר קבוע לרבים הוא בכלל מומחה. ומזוזה וה"ה פרשיות של תפילין ניקחות אפילו שלא מן המומחה ובתנאי שיבדקנה אח"כ:

סעיף ט

(כ) לקח — בדיעבד או שאין שם מומחה בעיר:

(כא) לבדקן — בחסירות ויתירות וה"ה בתמונת האותיות אם הם כהלכה וכנ"ל בסי' ל"ו ס"א ואין לחוש שמא עיבדן שלא לשמן דהכל בקיאין בזה:

(כב) ואין השאר — והוא שאומר שכתבן בעצמו או שאומר שלקחן מאדם אחד ותלינן שאותו האדם כתבן הכל בעצמו כיון שהם בצבת א' וכמש"כ הפרישה:

(כג) גדול — נראה דה"ה אם אמר שלקחן ממומחה:

(כד) נאמן — דעד אחד נאמן באיסורין וכתב המ"א דעכ"פ בעינן שמכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות עיין יו"ד סימן קי"ט ס"ב בהג"ה. ולפי המבואר שם מוכח דאם ראינוהו שלבשן בעצמו נאמן בכל גווני דלעבור בעצמו בודאי אינו חשוד. וע"ש בש"ך סק"א:

(כה) וא"צ בדיקה — שחזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן:

סעיף י

(כו) לעולם — שכל זמן שחיפויין שלם הרי הן בחזקתן מן הדין ואין חוששין שמא נמחקה אות מתוכן או ניקבה. ומ"מ נכון לבדקן מפני שמתקלקלין מפני הזיעה. ואם נקרע חיפוי הבתים או שנשרו במים צריכין בדיקה תיכף שמא נמחק הכתב או נתקלקל. וכל שצריך בדיקה מן הדין ואין לו מי שיבדוק ויתפור אותם מניחם בלא ברכה דלא שייך אוקמיה אחזקה כה"ג וכתב הח"א דה"ה אם מונחים במקום לח והכל לפי הענין:

(כז) לפרקים — דחיישינן שמא נתעפשו לכך יבדקם שני פעמים בשמיטה:

(כח) יניחם כך — ולענין ברכה משמע מח"א דצריך לברך והטעם נראה משום דלא ראינו עליהן ריעותא ברורה משא"כ בנשרו במים או שנתקלקל העור וכנ"ל ולמעשה צ"ע. המוצא תפילין מושלכין בגניזה בלא רצועות ופתוחים יש לחוש שיש להם פסול נסתר אבל אם מצאן דרך הינוח בכיסן ליכא למיחש: