ביאור הלכה על אורח חיים לט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים לט |

סעיף א[עריכה]

(*) או קטן:    ואם כתבן חרש או שוטה הניח הפמ"ג בפתיחה בצ"ע דאפשר דעדיפי מקטן ומהני אם אחרים עומדין ע"ג ומרמזין לחרש ושוטה שיכתוב לשמן. וסימני שוטה מבואר ביו"ד בסימן א' ס"ה. ולענין קטן אימת נעשה גדול אם לא ידעינן שהביא ב"ש כתבתי במ"ב אם נתמלא זקנו והוא מח"מ סימן ל"ה והשמטתי דברי המ"א שכתב עד י"ח שכל האחרונים השיגו עליו [הלא המה הא"ר והב"מ ודגמ"ר ומחה"ש ולבו"ש ותשו' רע"א בחא"ח סימן ז'] ומ"מ אין בידינו לפוסלם אחרי שהח"א וגם השלחן שלמה מקילין לכתחלה. וראיתי בפמ"ג שחתר ליישב דברי המג"א והביא מסימן נ"ג ס"ח בהג"ה דמי"ח והלאה קרוי נתמלא זקנו וכונת הפמ"ג דמבואר שם דמי"ח והלאה אף אם יש לו זקן מעט קרוי נתמלא זקנו וה"נ כונת המג"א ביש לו זקן מעט ומ"מ באמת צע"ג בזה דאפשר דשם שאני דהלא שם איירי שהביא ב"ש דהוא גדול מן התורה ולא בעינן הזקן רק מפני כבוד הצבור תדע דשם מהני ג"כ אם הוא בן כ' ואין לו זקן כלל מקרי ג"כ עי"ז נתמלא זקנו כמבואר שם בשו"ע והכל מטעם זה דהוא רק מפני כבוד הצבור משא"כ בענינינו דלא ידעינן אם הביא ב"ש והזקן מהני לעשותו גדול עי"ז אפשר דבעינן מלוי זקנו ממש הא פשיטא לי דע"י סיכי דיקני [שיש לו במקומות מיוחדות שער בזקנו] בודאי לא קרוי נתמלא זקנו וראיה מוכרחת מיבמות פ' ע"ב בתוספות ד"ה דהביא ב"ש בסופו ואור"י דאין חשוב וכו' וה"ה דסיכי דיקני ג"כ אינו בכלל מלוי זקן דאל"ה ישאר קושית התוספות על רבה בר אבוה לפי תירוץ הגמרא שם וידוע דדין נתמלא זקנו דלא צריך שוב בדיקה נובע מאותו התוספות כמבואר בטור אה"ע בסי' קס"ט בב"י שם הגם דבב"י בח"מ סימן ל"ה בראשו משמע דהטוח"מ סובר דאפילו לא נתמלא זקנו מהני עכ"ז בהשו"ע שלו העתיק דדוקא אם נתמלא זקנו כי מיבעי לי לענין זקן מעט המבואר בסימן נ"ג דאפשר לפי מה שביארנו שם בשם מהרש"ל שהעתיק מתשובות הגאונים דהיינו שיהיו נמצאים שערות גדולות משני צידי הפנים ומצד הסנטר אפשר דזהו בכלל נתמלא זקנו בכל מקום אפילו לענין דאורייתא או דילמא שם שאני דהוא רק מפני כבוד הצבור ומ"מ אפשר שיש להקל בזה לפי מה שביאר הגר"א שם בח"מ דטעם הטור הוא לפי שע"פ רוב רגיל לבוא סימן התחתון קודם שבא סימן זה העליון לכן תלינן דמסתמא כבר בא התחתון א"כ לפ"ז בודאי דברי הטור שכתב באה"ע נתמלא זקנו הוא לאו דוקא ובח"מ שכתב צמח זקנו בדיוק כתבו דגם זה רגיל לבוא זמן הרבה אחר הבאת ב' שערות ולפ"ז אפשר לומר שגם סיכי דיקנא מהני להשוותו גדול לכל דבר דמסתמא כבר הביא ב' שערות ושם ביבמות פ' ע"ב לענין ר"נ שאני שידעו שלא הביא ר"נ ב' שערות וצ"ע. היוצא מדברינו עכ"פ קודם שיש לו קצת זקן בודאי אין להניחו לכתוב תפילין כ"ז שלא ידעינן שהביא ב' שערות אפילו אם הוא כבר בן י"ח שנה ויותר וכמו שכתבתי במ"ב. אך בדיעבד אם כתבן נער בר מצוה ואין לפנינו לבדקו צ"ע למעשה דהנ"ב מ"ת בסימן א' מכשיר וכן בפמ"ג בסימן ל"ט ובסימן נ"ה אות ז' ג"כ מוכח הכי דמדמה שם לענין בדיקת הריאה ובריאה קי"ל דאם נאבדה בלי בדיקה כשר ובתשובת רע"א חא"ח סימן ז' פוסל וכן בספר ישועות יעקב בסימן ל"ב ג"כ מחמיר אך בבן י"ח שכתבן בדיעבד נראה דאין להחמיר אחרי שיש מקילין אפילו לכתחילה וכנ"ל:.

(*) או מומר לעבו"ג:    ומיירי שאינו אדוק בה דאל"ה ה"ל אפיקורס וצריך שריפה [ע"ת] ועיין במ"ב שכתבנו דאם הוא מומר להכעיס דינו כעו"ג ולהכעיס מקרי היכא דהתירא ואיסורא קמיה ושביק התירא ואכיל איסורא דזה הוא בכלל להכעיס אבל אם אינו מקפיד לברור ההיתר והוא לוקח מן הבא בידו או היתר או איסור עדיין אינו בכלל מומר להכעיס ורק לגבי שחיטה פסק הרמ"א ביו"ד סימן ב' ס"ה בהג"ה דנחשב כלהכעיס משום דתו אינו בר זביחה עי"ש בב"י ובפמ"ג בש"ד בסק"ח ומזה למד המ"א דה"ה גבי תפילין כה"ג וכמש"כ במ"ב דאם אינו חושש למצות תפילין אף שלא להכעיס תו אינו בר קשירה [ולדעת הר"ן דמיקל שם בזה כמבואר שם בב"י ובר"ן גופא באריכות יהיה ה"ה הכא וראיתי לאחד דכתב היפך זה ולא נהירא] וע"ש עוד בביאור הגר"א בס"ק ט"ז דמשמע מניה דדעת רש"י הוא דאפילו אם אינו עושה להכעיס ובשאר עבירות ג"כ תו לאו בכלל בר קשירה הוא. ודע עוד דכל אלו פסולים דחשבינן להכעיס או לעבו"ג או חילול שבת בפרהסיא פסק שם בש"ך ביו"ד דאפילו בפ"א פסול אם לא עשה תשובה ולכאורה ה"ה בענינינו באם אינו חושש למצות תפילין ואין להביא ראיה מדנקט מומר משמע דוקא במומר ורגיל לכך דהרי כתב ב"י דמיירי בלהכעיס ושם אפילו בפ"א וכנ"ל א"כ אפשר דאם אינו חושש ג"כ דהוא כלהכעיס ג"כ תיכף מיפסל וזה הספק יפול ג"כ על מה שפסק שם ביו"ד דאם אינו חושש בזביחה דהוא כלהכעיס וצ"ע. ומ"ש בפנים דיש מחמירין אפילו בלתיאבון הוא דעת התוספות הביאם המג"א דסוברים דלענין כתיבת סת"מ חמור מלשאר דברים וגם הפמ"ג בפתיחה בסי' ל"ב כתב דבמומר לתיאבון יש לעיונא ביה טובא ע"ש. ובפרט אם הוא מומר לתפילין לתיאבון נ"ל דבאיש כזה עכ"פ צריך שידעו בו שיודע הלכות כתיבות סת"מ לענין חק תוכות וכדומה וכמו בשם לענין שחיטה דדוקא אם ידעו בו שיודע ה"ש וכדאיתא ביו"ד שם דבאיש כזה לא אמרינן ביה רוב מצויין מומחין הן. ודע עוד דנראה פשוט דאם הוא מומר לתפלה אחת ש"ר או ש"י ג"כ תו לא הוי בכלל בר קשירה דהרי כתיב בקרא אחד וקשרתם וגו' והיו לטוטפות וגו' ואיתקש לוכתבתם. ואעפ"כ אם הסופר רגיל לישא תמיד ש"ר על המצח והתרו בו ואינו שומע לדבריהם אף דעבירה גדולה עושה בזה אפשר דאין למנעו מלכתוב סת"מ דאולי רגע א' היו על מקומן כדין וא"כ תו הוי בכלל בר קשירה. ומ"ש במ"ב במסור אפילו בפ"א כן איתא בפמ"ג ביו"ד עי"ש ועיין בפ"ת יו"ד בסימן רפ"א דכתב בשם חומות ירושלים היפך זה וצ"ע ומ"ש במ"ב אפילו לתיאבון כן סתמו הרבה מהאחרונים אך בפמ"ג מפקפק בזה:.

(*) שאינו בקשירה וכו':    וכותים אפילו אם נימא דגירי אמת הן ומוזהרין על הקשירה מ"מ כבר פרקו מעליהן העול ואינן מאמינין במצות ומיקרי שאינו בקשירה והוא הטעם בשארי דברים דקחשיב:.

סעיף ב[עריכה]

(*) כל שפסול וכו':    עיין בב"י ועיין בט"ז שכתב לפי שיש בעשייתן שי"ן לפיכך פסול לכל העשיות ועיין בפמ"ג שכתב דעשיית שי"ן הוא מדאורייתא והשאר הוא מדרבנן עי"ש הנה המ"א פליג ע"ז וסובר דחיפוי ותפירה הוא ג"כ כעשיית שי"ן ולא מטעם גזירה ולכאורה לפי מה שביאר הפמ"ג את דברי הט"ז יוכשר להט"ז קטן שהגיע לחינוך דגם הוא חייב בתפילין מדרבנן ולישנא דכל הפסול משמע דאדלעיל קאי. ובאמת הנכון כמש"כ מהרמ"ל בתשובה סימן ס"ח דאין כונת הב"י משום דגזרינן שאר תיקונין אטו עשיית השי"ן אלא דכיון דשאר תיקונין ועשיית השי"ן כולם נקראין עשיית תפילין והכל עשייה אחת היא אין לחלק בין קצתם לקצתם עכ"ל ומ"מ נ"ל דקטן בן י"ג שנה שלא ידעינן אם הביא ב"ש אין להחמיר בו בדיעבד לענין חיפוי ותפירה אם עשיית השי"ן היה ע"י גדול דבלא"ה הנו"ב מקיל בדיעבד אפי' בכתיבה וכנ"ל:.

(*) בכל תיקון עשייתן:    עיין במ"ב במה שכתבנו כגון חיפוי הבתים ותפירתן ונ"ל פשוט דה"ה כריכת שער על הפרשיות דזה מעכב אפילו בדיעבד כדאיתא ברמב"ם פ"ג מהלכות תפילין ה"א וכ"ש צימצום הבתים והתיתורא שיהיו מרובעין וכל כה"ג דכ"ז הוא בכלל תיקון עשייתן וכן מוכח ממהר"מ לובלין בתשובה סי' ס"ח שכתב דכל שאר המלאכות חוץ מתיקון העור הן בכלל חיפוי הבתים ותפירתן ומה שכתב המ"א בשם מהר"ם דאם גרר דבק שבין אות לאות או עשה שאר תיקון כשר בדיעבד כונתו בענין הכתיבה כגון שהיה הפסק גדול בתיבה עד שהיה נראה כשני תיבות והמשיך האות לפניה (כגון בתיבת לאבותיך המשיך הבי"ת וכל כה"ג) כדי שיהי' נראה כתיבה אחת דזה מותר מדינא אפילו בתפילין דבעינן כסדרן דזה איננו בכלל כתיבה וכדלעיל בסימן ל"ב לכן מותר זה אפילו ע"י פסולין כמו גרירה. ומה שכתבנו עוד או להגיה איזה אות דעתה הוא פסול כונתינו לאפוקי עשיית התגין שעל שעטנ"ז ג"ץ דגם בלא זה כשר בדיעבד וכבסימן ל"ו אין להחמיר בדיעבד גם בזה וה"ה העברת קולמוס על איזו אות דגם עתה יש שם אות עליו שרישומו ניכר אלא ששומרו שלא יתמחק יותר ויפסל דכ"ז אינו בכלל כתיבה. ולכאורה יש להסתפק ביוד"י האלף והשין והעין שאין נוגעין ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם וכן אם חסר קוץ השמאלי ביו"ד אם מהני תיקון ע"י אלו הפסולין בדיעבד מי נימא כמו דלענין שלא כסדרן מקילינן ואמרינן דאין זה כתיבה חדשה כיון דעיקר צורתו עליו ה"נ לענין זה ולא קרינן ביה כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה או דילמא כיון דעכ"פ עתה האות פסול וע"י תיקונן של אלו הפסולין יוכשר האות פסול אפילו בדיעבד ולא דמי לגרירה דשם אינו עושה מעשה בגוף צורת האות כלל ואין להביא ראיה להקל בזה מדנקט המהר"ם בסוף דבריו וז"ל אכן אם היו הנגיעות בגוף האותיות עצמן כגון ברגלי הה"א והקו"ף או רגלי האלף בגגות או פני האלף היו נוגעים בגג שתחתיה והאשה הפרידה אותן פשיטא דהס"ת פסולה דהא א"א לתקנם כ"א בגרירת כל מה שנעשה בפסול לחזור ולכותבו מחדש וזה מיקרי כתיבה גמורה עכ"ל ולא נקט יותר רבותא דאפי' בזה שהיה קודם תיקון האשה ג"כ עיקר צורתו עליו דפסול כל שהוסיף בכתיבה ועל ידו הוכשר האות דאפשר משום דהמהר"מ רצה להשיב להשואל בשאלתו ששאל לפניו בגרירת האשה אם כשר והשיבו דיש חילוק בין גרירה לגרירה וכדאיתא שם לכך לא נקט רבותא זו וכן מסתבר. כתב הפמ"ג דקשר של דלי"ת ואף של יו"ד שבתפילין ש"י יראה דאין לעשותם כ"א לשמה ושלא לעשותם ע"י אשה וקטן דבכלל כתיבה הוה כמו השי"ן שבשל ראש עיין שם. ונ"ל דאין להחמיר בזה בקטן שהוא בן י"ג שנה אם גדול עומד ע"ג ומצויהו לעשות לשמה אף שלא ידעינן שהביא ב"ש דבלא"ה יש הרבה מקילין בזה וכנ"ל וגם לדברי התוספות שבת ס"ב ע"א ד"ה שי"ן עי"ש אין מקום לזה וכ"ש דא"צ להחמיר הקטן הזה לעצמו בזה דאם לא הביא ב"ש ואינו חייב במצות רק מדרבנן הלא גם בתפילין אין חייב רק מדרבנן אך הקשר שעשה הקטן הזה לעצמו קודם שנעשה בן י"ג נ"ל דצריך להתירו לאחר שנעשה בן י"ג ולחזור לעשותו דהרי יש הרבה פוסקים שסוברים דעתה מן התורה הוא בכלל איש וחייב במצות מחמת חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים מסתמא הביא סימנים וגם הלא עכ"פ כשיבדק אח"כ וימצא שיש לו ב"ש הלא צריך לתלות שהביאם תיכף בזמנו ונעשה גדול למפרע וכדאיתא בח"מ סימן ל"ה. ודע עוד דלענין תפירת ס"ת ע"י נשים וה"ה כל אלו הפסולין יש הרבה מפקפקין בזה ע"כ יש להזהיר מאד ע"ז דלא כמו שנהגו איזה סופרים להקל בתפירת ס"ת ע"י נשים בעת סיום הספר ובדיעבד אם אפשר בקלות להתיר התפירות שתפרן האשה ולחזור ולתופרן בהכשר יחזור ויתקנם דכיון דיודע המקומות ואפשר לו לתקנם הוי כלכתחלה גמור אבל בלא"ה אין להחמיר בדיעבד כן פסק המהר"ם לובלין בתשובה ובעל מגן האלף חולק עליו ומצריך להתיר התפירות אפילו בדיעבד. ובמקום שהמנהג שנותנין לנשים לתפור הס"ת וא"א לשנות המנהג צריך להזהיר וליזהר שהתפירה ראשונה ואחרונה וגם באמצע יעשה הסופר מקודם ואח"כ יתן לנשים לתפור. [פ"ת יו"ד סימן רפ"א]:.

סעיף ג[עריכה]

(*) כשר לכתוב תפילין:    כ"ז איירי בגר צדק. ולענין גר תושב הסכימו הפמ"ג ול"ש ומחה"ש [ועוד הרבה] דפסול מטעם דהא אינו בקשירה והשע"ת המציא דבר חדש דאיירי הד"מ דמכשיר בגר תושב דקיבל עליו כל המצות חוץ מאיסור נבילה וא"כ הלא ישנו בקשירה ובאמת נלענ"ד שגם זה אינו דהלא עכ"פ אינו מוזהר על הקשירה ותדע דאטו אם אשה ועבד יקבלו עליהן מצות תפילין יהיו כשרים לכתיבת תפילין ואם תדחה משום דמוחין לנשים על הנחת תפילין וכדלעיל בסימן ל"ח ז"א דכל זה רק מחמת חומרא בעלמא שחוששין להפסיקתא אבל ש"ס דילן סובר דאין מוחין ע"ז וכדאיתא שם בב"י ועוד עבדים יוכיחו דאין מוחין בהן וכמו שכתבתי לעיל במ"ב בשם התו"ש. וגם לפ"ז אם האשה תקבל על עצמה מצות ציצית תהיה כשירה אף לר"ת לעשות ציצית לאנשים וז"א דא"כ בזה יודה ר"ת יהיה אזדא הוכחת הרא"ש [ בגיטין מ"ה ע"ב ] מהא דקרטליתא דדביתהו דרחב"ד דעתידא למישדי בה תכלתא לצדיקי דעלמא דאתי. ולבר כ"ז אין גירות לחצאין עיין במס' גרים ועוד דא"כ בגר שמל ולא טבל דכתב הרא"ש בע"ז דאינו גרע מגר תושב דהרי קבל עליו כל המצות וא"כ לפ"ז יהיה כשר לכתיבת סת"ם ויהיה כשר לזביחה כישראל לשיטת הר"י דתלי בבר זביחה דהרי הוא מחזיק לעצמו במצות זביחה וסתמא דגמרא ביבמות מ"ו דאמר שם וכיון דלא טביל עו"ג הוא לא משמע כן:.

סעיף ד[עריכה]

(*) שכתבם אפיקורס:    הוא האדוק לעבודת כוכבים כן איתא בב"י בשם רש"י ובכ"מ ברמב"ם הלכות תפילין פ"א הי"ג לאפוקי ממה שהוגה באיזה דפוס ברש"י גיטין מ"ה ע"ב אפיקורס יהודי שאינו מאמין לדברי רז"ל שזה אינו מפירש"י כידוע הגם שלענינים אחרים ג"ז הוא בכלל אפיקורס אבל לא לענין זה דישרף. ולענין דינא סופר כזה נ"ל פשוט דצריך לגנוז פרשיותיו דשמא לא עיבד הקלף לשמה ושמא לא כתב הפרשיות והאזכרות לשמה ושמא לא היה זהיר בדין חק תוכות כיון דאינו מאמין בדחז"ל וגם חשוד הוא להכשיל לאחרים מיהו אי איתרמי שעמדו אחרים ע"ג וראו שנעשה הכל כהלכה כגון שהוא לא כתב אלא איזו אותיות בהפרשיות אלו בפניהם או בהיריעות של הס"ת אפ"ה יש לעיין אם איש כזה הוא בכלל בר קשירה ולכאורה יש להביא ראיה להתיר דהלא לענין זביחה ג"כ מידריש מי שהוא בכלל בר זביחה אכול מזבחו ולא ממי שאינו בר זביחה וכדאיתא בחולין ג' ע"ב תוד"ה קסבר ואפ"ה פסק ביו"ד סימן ב' ס"ט דצדוקי וביתוסי אם נבדק סכינם ואחרים עומדים על גבם שחיטתם כשרה אלמא דכיון דאחזיק במצוה זו אף דלא כתיבה קרינן בהו שהם בני זביחה ומאמינים במצות זביחה וכדפירש הפמ"ג שם עי"ש א"כ ה"נ בעניננו לכאורה אם אחרים עומדים ע"ג ורואין שלא היה בו חסרון דחק תוכות שמצוי מאד במלאכת הכתיבה וגם שנכתב לשמה אין לפוסלו דהוי עדיין בכלל בר קשירה אבל יש לדחות דהלא ידוע דאם שביק התירא ואכיל איסורא אף בדבר אחד תו הוי בכלל אפיקורס ואנשים כאלו בזמנינו ידוע שאינם חוששין כלל למצות ומצוי אצלם חילול שבת בפרהסיא ג"כ וא"כ דינם כמו שמסיק הש"ך שם לענין קראים ע"כ יותר טוב שימחקם ויכתוב אחרים תחתיהם אך אם אינו יכול למחקם מחמת כסדרן או באותיות השם צ"ע למעשה:.

סעיף ז[עריכה]

(*) אין לוקחין וכו' מכדי דמיהן וכו':    עיין במ"ב במה שכתב וה"ה אם הם פסולין מחמת עצמם והוא פשוט לדעה זו דמאי שנא אם הוא פסול מחמת חשש שכתבו פסול או חסרון חק תוכות ואולם לדעת הרמב"ם דפסק דקורין בספר שניקח מיד עו"ג אין ראיה דצריך ליקח כדי לגנוז ע"ש בגמרא ולענין כדי דמיהן לכאורה דצריך לחשוב כמו אם היו התפילין כשרין דהלא אם כתבו עו"ג ג"כ אין כדי דמיו שוה כלום וע"כ מה דאיתא בש"ס כדי דמיו ליגנז היינו כמו אם היה ס"ת כשר ומחמת זה לא יתרגל העו"ג דהוא אין יודע שהס"ת זו אין שוה אצלנו כלום [וכמו שפסק הט"ז ביו"ד רפ"א דאפילו ביחיד אין קורין בה] א"כ פשוט דה"ה נמי בענינינו. וצע"ק:.