ביאור הלכה על אורח חיים לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים לח |

סעיף ח[עריכה]


(*) כותבי ספרים תפילין ומזוזות וכו':    כצ"ל הכי איתא בגמרא ובכל הראשונים:.


(*) הם ותגריהם וכו':    עיין במשנה ברורה מש"כ בשם המ"א ולענ"ד צ"ע מב"מ דף פ"ב ע"ב מר סבר מצוה קעביד שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין ועיין ברש"י שם ד"ה במלוה צריך וכו' אפ"ה איכא מצוה עכ"ל הרי דס"ל לר"ע דהלכה כמותו דאפי' היכא שהוא מכוין להנאתו ג"כ מיקרי עוסק במצוה ופטור מלמיתב ריפתא לעניא דעי"ז הוי ש"ש ואולי דכונת הגמרא במ"ש מ"ס מצוה קעביד שהלוהו היינו שמסתמא מכוין בזה לקיים מצות בוראו ומכוין להנאתו ג"כ ור"א סבר דלהנאתו לבד מכוין וכעין מה שפירש רש"י בפסחים דף ט' ע"ב ד"ה הרי זה צ"ג וכו' ומתכוין אף וכו' ושם בע"א ד"ה וכה"ג וכו' עיי"ש אבל אם אנו יודעין שכונתו רק כדי להרויח לא מיקרי עוסק במצוה ומ"מ נ"ל דאם כונתו לשניהם בשוה מיקרי עוסק במצוה וכענין מה שפסק הא"ר בסימן תקפ"ט סק"ח דאם תקע בשופר להתלמד וגם לצאת בו ידי מצוה יצא ידי חובתו ודע עוד דלענין כתיבת סת"ם גופא כמו שמצוי שהכותב כונתו להשתכר מסתפיקנא לומר דאפ"ה מיקרי בכלל עוסק במצוה אף דלכאורה הוא היינו הך דהמ"א שהביא מפירש"י נלענ"ד לחלק אף דעי"ז יפול ממילא ג"כ הקושיא של המ"א והוא דלענין כתיבה גופא דהיא בודאי עצם מצוה כדכתיב וכתבתם ורק דאינה גמר מצוה קודם הקשירה וכדמוכח במנחות מ"א ע"ב הוא תמיד בכלל עוסק במצוה ואפילו אם אנו יודעין שעיקר התחלתו לכתוב היה רק בשביל שכר ולולי זה לא היה מתחיל מ"מ אמרינן דהשתא שכותב אין מכוין כלל רק שכותב סתם לשם מצות תפילין כדין ומה שפירש"י הלוקחין כדי להמציאן וכו' הלא רק על ותגריהם פירש וכונתו דשם הלא המסחור בעניני תפילין לא נזכר בשום מקום למצוה ואפילו אם נאמר דמה שהוא מוכר לאיזה אדם הצריך תפילין הוא בכלל עוסק במצוה עכ"פ בשעה שהוא קונה התפילין מהסופר כדי לסחור בהם אין שם לע"ע עצם פעולת המצוה כלל בהמעשה גופא והגמרא פטרן בכל גווני לכן פירש"י הלוקחין כדי להמציאן למכור למי שצריך להם ור"ל דאז ע"י מחשבתו שהוא לשם מצוה מחשיב פעולתו לעוסק במצוה משא"כ בעניני מחזיר אבידה וכתיבת סת"ם וכה"ג הפעולה גופא הוא בכלל עוסק במצוה:.


(*) ואם היו וכו':    עיין בע"ת ובמ"א ובביאור הגר"א ושארי אחרונים דדעת הרמ"א לפסוק כתלמודא דידן ולא כהירושלמי ע"כ פטרו אף מק"ש ותפילה גופא ולא כהמחבר דלדידיה בכל גווני חייב בק"ש ותפילה ומשמע מע"ת ומ"א דהלכה כהרמ"א:.


(*) צריכים לעשות מלאכתן וכו':    עיין במ"ב סקכ"ו שהעתקתי מלבוש לדינא וכן משמע לכאורה מלשון צריכין שכתב הרמ"א אך קשה דכיון דדעת הרמ"א הוא כשיטת הר"ן וכמו שמסיים בעצמו ולהר"ן פטור בכל גווני אם כבר התחיל לכתוב כמו שמוכח בב"י ואולי אפשר לאמר דבכה"ג שאחד רוצה לפרוש לים או לשיירא ששם לא ישיג תפילין כמה ימים מותר אפילו לכתחילה להתחיל לכתוב אפילו אחר שהגיע זמן ק"ש אפילו אם עי"ז יעבור הזמן ומ"מ לא נהירא דלמה יחוייב להכניס עצמו לזה להתחיל לכתוב או למכור להיות עליו שם עוסק במצוה ולסלק מעצמו עי"ז המ"ע דק"ש ותפילין וכדומה וכי אומרים לו לאדם חטא וכו' וצ"ע. גם מדברי המ"א סוף סק"י שכתב דכ"ז מיירי וכו' לא משמע כן אך יש לומר דהוא לא איירי בכה"ג דהלבוש ולולי דברי הלבוש היה אפשר לומר דכונת הרמ"א במה שכתב שהיו צריכין ר"ל דהסופר משער שיבוא היום לידו קונים הרבה ע"כ הוא מקדים ומזרז עצמו לזה דאל"ה מסתמא לא יעשה הסופר כן לכתוב תמיד יום ולילה שלא ישאר לו מעט פנאי לשום מצוה ואף לקבלת מ"ש ולתפילין וכן משמע בעבודת היום:.


(*) אז פטורין:    עיין במ"ב מש"כ בשם המ"א ובדיעבד אפילו אם התחיל באיסור אעפ"כ אין צריך להפסיק דמ"מ הרי עוסק במצוה וכדאיתא שם בסי' ע"ב דאם התחילו להוציאו אין מפסיקין ואפילו אחר שהגיע זמן ק"ש כמו שכתב הפר"ח שם:.


(*) דכל העוסק וכו':    עיין בסוכה כ"ו דשלוחי מצוה כגון שהולך להקביל פני רבו או לפדות שבויים הוא ג"כ בכלל עוסק במצוה ופטור מכל המצות:.


(*) אם צריך לטרוח:    עיין במ"ב וכן כתב הר"ן ואף דהתוספות והרא"ש ורי"ו מחמירין בזה מ"מ משמע מהב"י והרמ"א דמסכימים להלכה להר"ן והג"א בשם או"ז מפני הראיות העצומות שהביאו לזה וכן המ"א הביא בשם הה"מ שהרמב"ם והגאונים ג"כ סוברים דפטור אפילו ביכול לקיים שתיהן וטעם הדבר כתב הר"ן לפי שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שיכול אז לקיים כמה מצות וכן החופר קבר למת פטור מכולם אע"פ שנח מעט שגם בשעת נוחו נקרא עדיין עוסק במצוה שעי"ז יתחזק כוחו לחזור ולחפור ולכן הוא פטור אז אע"פ שיכול אז לתת פרוטה לעני העומד אצלו אבל מי שלבוש בתפילין אע"פ שמקיים מצוה אינו נקרא עוסק במצוה להפטר מכל המצות אלא בשעה שלובשן אבל לא אח"כ וכן לענין משמר אבידה וכמו שכתבתי במ"ב כ"ז מתבאר מדברי הר"ן ואו"ז ומש"כ הרמ"א אבל אם וכו' בלא טורח ר"ל שאינו מוסיף טרחה כלל בשביל מצוה השניה אלא טורח אחד לשתיהן וכדרכו במצוה הראשונה יכול לצאת ידי שתיהן אז בודאי יראה לצאת ידי שתיהן דמהיות טוב אל יקרא רע כן כתב הר"ן שם ומהראיה שהביא שם ע"ז מהגמרא הדין דאל"ה לא מקשי הגמרא שם מידי ועיין:.

סעיף י[עריכה]


(*) הקורא בתורה פטור וכו':    עיין במ"ב ס"ק ל"ג דקודם לזה חייב כן איתא בביאור הגר"א והעולם נוהגין להקל בזה ואפשר שטעמם שסומכין על הא דסימן ל"ז ס"ב ועיין מה שכתבתי שם בביאור הלכה ועיין עוד בביאור הגר"א שמשמע מדבריו שאפילו לדעת השו"ע דלא מחלק לענין תורתו אומנתו לא מקילינן רק לענין שא"צ לפסוק מלימודו כדי להניחה אבל אם הם כבר עליו שלבשן לק"ש ותפלה או קודם שהתחיל ללמוד אז צריך שיהיו עליו אף בעת הלימוד ולא יסלקם באמצע דומיא דמאי דפסק בהג"ה בסעיף הקודם דהיכא דבלי טורח יוכל לעשות שתיהן דצריך לעשות שתיהן:.