שולחן ערוך אורח חיים כב א
שולחן ערוך אורח חיים · כב · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
מפרשים
באר הגולה
(א) קנה טלית — מהרי"א לפי הטור, וכן כתב העיטור.
ט"ז - טורי זהב
(א) ועשה בו ציצית — זה תוספתא שהביא בית יוסף. והקשה הבית יוסף, למה לא כתב כן גבי תפילין? והרמב"ם כתב באמת כן גם גבי תפילין. ותירץ בשם מהר"י אבוהב, דסבירא ליה לטור שאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה דמזמן לזמן, כדמשמע בהלכות פסח סימן תל"ב. ומה שכתבו בציצית כאן, דהיינו מטעם שקנה טלית, כדין שקנה כלים חדשים, וכן כתב בשם בעל העיטור, על כן כתב כאן: קנה טלית עשה בו כו'. אבל אין הלשון של טור מורה על זה, שלא הזכיר רק ציצית ולא טלית. ונראה כוונת הטור, דממילא נדע גם בתפילין כן דמאי שנא? והלא בתוספתא גם כן לא הזכיר רק ציצית לכוונה זו, והיא קודמת למצות תפילין. ומורי חמי ז"ל הביא בשם רש"ל, כתב על דברי הטור שאין נוהגין כן. ונראה דזהו משום דסבירא ליה דהתוס' בפרק לולב וערבה תופסים בפשיטות שלא לברך לא על ציצית ולא על תפילין, וספק ברכות להקל. אלא דנראה דגם בכלים חדשים לא יברך, כדכתב התוס' לשם על שם רב שרירא גאון דלא סמכינן על ההיא דהרואה דמברך על כלים חדשים, מדמסקינן בפרק בכל מערבין דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן; אלא דקשה מפדיון הבן, עד כאן לשונו. וכבר נפסק הלכה פסוקה לקמן דמברכין על כלים חדשים מטעם שכתב בית יוסף בשם תרומת הדשן דהוי כמו מזמן לזמן. ומכל מקום בין בציצית בין בתפילין יש לברך בפעם ראשונה שמברך עליהם שהחיינו, כמו שכתב רמ"א ביורה דעה סימן כ"ח לעניין כיסוי הדם, ומיניה לכל מצוות שאדם עושה בפעם ראשון מברך שהחיינו, כן נראה לי:
מגן אברהם
(א) מכלים חדשים — אבל אין מברך שהחיינו על המצוה, כיון דאינו בא מזמן לזמן. ומכל מקום צריך עיון, דביורה דעה סימן כ"ח כתוב בהג"ה דמברך שהחיינו על הכיסוי, ובסימן רס"ה סעיף ז כתב דמברך שהחיינו במילה ובפדיון הבן. וצריך לומר דהנהו לא שכיחי כל כך, ועיין בחכמת שלמה שכתב קצת מזה. אך קשה, דעל כלים חדשים צריך לברך בשעת הקניין, כמו שכתוב סימן רכ"ג סעיף ד, ולמה כתב ועשה בו ציצית? וצריך לומר, דמיירי שלא בירך בשעת הקניין. אי נמי דווקא כשקונה בגד כמות שהוא ראוי ללבוש, אז מברך שהחיינו; אבל אם קנה בגד ועשה ממנו מלבושים, אז מברך בשעת לבישה, וכמו שכתב סימן ת"ר סעיף ב. והכא כיון שעושה בו ציצית, מברך אגב בשעת עשיית המצוה:
ביאור הגר"א
קנה כו' — תוספתא פרק בתרא דברכות (פרק ו הל' טו): העושה ציצית לעצמו אומר ברוך שהגיענו. אלא דשם תניא גם: העושה תפלין לעצמו אומר ברוך שהגיענו, וכן כתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות ברכות: כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב ומגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפלין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן, מברך עליה בשעת עשייתו שהחיינו. ובבא ראשונה למד מסוכה ולולב ומגילה ונר חנוכה, כמו שכתוב בפרק ד דסוכה ופרק ב דשבת ופרק ג דמגילה. ובבא שניה למד מתוספתא הנ"ל. ובבא שלישית למד מפדיון הבן בסוף פסחים, ואמר שהיא מזמן לזמן, כמו שכתוב בסוף פרק ג דעירובין.
ותוס' חולקים על זה, שכתבו בסוכה מ"ו א' ד"ה העושה דבעשיית ציצית ותפלין לא מברכין. והוכיחו ממה שכתוב במנחות מ"ב דלעשות לא מברכין עלייהו מדלא חשיב להו ר' יוחנן, הוא הדין דשהחיינו על כרחך לא מברך מדלא חשיב, וכן אמילה לא מברך מדלא חשיב בסוף פרק י"ט דשבת, ופליגי אבבות האחרונות הנ"ל, וכתבו דלא תקינו אלא אמצות שיש עליהם שמחה, עיין שם. וסבירא להו דסמי לתוספתא הנ"ל מקמי גמרא דידן.
ועיין בתוס' דמנחות מ"ב ב' ד"ה ואלו כו' ובתוספתא כו'. והצעת דבריהם, דתוספתא מסייע לגמ', דלא חשיב אלא שהחיינו, ואילו "לעשות" לא, וכמו שכתבו בסוכה שם בד"ה הקודם בד"ה העושה כו', דווקא כו' דסבר דאין מברך לעשות כו'. ואף על גב דגם שהחיינו לא הוזכר בגמ', ובתוספתא אמר שמברך? היינו משום כלים חדשים, וכבר הוזכר בברכות.
וזהו שאמרו: כתב רב שרירא גאון ז"ל דטעם התוספתא הוא כנ"ל. ועיין תוס' דסוכה הנ"ל, כתב רב שרירא גאון כו'. רק בזה סותרין דברי תוס' אהדדי, שבמנחות שם כתבו: ויודע היה ששאלו כו' ולא מחמת דלא חשיב לה; אם כן נפל כל הבנין של תוס' דסוכה, שהוכיחו דלא מברכין שהחיינו עלייהו. ולפי התוספתא גם בתפילין מברכין, כמו שכתוב בתוספתא להדיא בין לפירוש תוס' בין להרמב"ם. אבל לפירוש תוס' דסוכה לא מברכין עלייהו וכדעת בעל העיטור ושולחן ערוך כאן.
ועיין יורה דעה סימן רע"ה בטור וזה לשונו: כתב הרמב"ם שאבי הבן מברך שהחיינו על כל מילה, ובעל העיטור כתב שאין לו לברך, וכן כתב ר"י. והוא דברי תוס' ובעל העיטור הנ"ל. ובשולחן ערוך שם כתב דברי הרמב"ם, ובהג"ה כתב דברי תוס' ובעל העיטור. אבל בהג"ה סימן כ"ח סעיף ב כתב כדברי הרמב"ם.
ודברי הרמב"ם הן עיקר, דהוכחת תוס' אין מוכרח כנ"ל, וכל שכן לדחות מה שמפורש בתוספתא להדיא. וכן כתב בית יוסף ביורה דעה סימן רס"ה בשם הרשב"א, דמדינא יש לברך, כמו בפדיון הבן. רק מהלל קשה, כמו שכתבו תוס' דסוכה שם. וגם תירוצם אין מספיק, דכל שכן בהלל דיש בו שמחה. וצריך לומר הטעם, דהלל אינו מצוה בפני עצמה, כמו שאמרו בערבי פסחים (דף קיז.): אפשר ישראל עושין פסחיהן ונוטלין לולביהן כו'.
וכן דעת הטור כאן כהרמב"ם, שכתב לשון התוספתא אות באות. ומה שהקשה בית יוסף, דלמה לא כתב הטור גם כן בתפילין, ועל פי זה כתבו מהר"י אבוהב ובית יוסף דסבירא ליה להטור כבעל העיטור. וליתא, דשהחיינו לא מברך אלא העושה לעצמו דוקא, כמו שכתב הרמב"ם שם. וכן כתבו תוס' ורש"י בסוכה שם וכמו שכתבו בגמ' שם, העושה כו' לעצמו, וכן הוא בתוספתא שם בכל המצות, "לעצמו", וכן כתב הטור כאן. וזה אינו בתפילין, שרגיל הוא דהסופר עושה, וכמו שכתוב בחולין ט' א' ד"ה ואידך כו' כדאמר כו'. ובציצית צריך לומר כפירוש רש"י שם:
ואם לא כו' — כן כתבו הרמב"ם שם ונימוקי יוסף, וכמו שכתבו בסוכה שם: היתה עשויה כו' חזינא ליה לרב כהנא כו'; וכן לבעל העיטור משום כלים חדשים, וכמו שכתוב לקמן סימן רכ"ה סעיף ג): הרואה כו' ונהגו כו':
באר היטב
(א) חדשים: אבל אין מברך שהחיינו על המצוה כיון דאינו בא מזמן לזמן לפ"ז אם עשה ציצית בבגד ישן שכבר קנה ובירף עליו שהחיינו אינו מברך. וה"ה בתפילין נמי אינו מברך שהחיינו מש"ה כתב קנה טלית ועשה בו ציצית כו'. וא"ל דהא על כלים חדשים צריף לברך בשעת קנין ולמה כתב ועשה בו ציצית. י"ל דוקא כשקונה בגד כמות שהוא ראוי ללבוש אז מברך שהחיינו אבל אם קנה בגד שיעשה ממנו מלבושים אז יברך בשעת לבישה והכא כיון שעושה בו ציצית מברך אגב בשעת עשיית המצוה. זהו דעת הב"י וב"ח ורש"ל ושכנה"ג ומ"א. אבל הרמב"ם ס"ל דמשום המצוה שמחדש בה מברך שהחיינו מש"ה כתב ציצית ותפילין ע"ש. וכ' ע"ת דיש לנהוג כהרמב"ם וכ"כ ט"ז דבין בציצית בין בתפילין יש לברך בפעם ראשונה שמברך עליהם שהחיינו כמ"ש רמ"א ביורה דעה סי' כ"ח לענין כיסוי דם ומילה לכל מצוה שאדם עושה בפעם ראשון מברך שהחיינו ע"ש. ועיין ביורה דעה שם ס"ק ב' מש"ש. ועיין בספר בני חייא ובתשו' חות יאיר סי' רל"ז.
(ב) עיטוף ראשון: פי' שהחיינו תחלה ואח"כ לההעטף ב"ח ע"ת.
שערי תשובה
(א) עיטוף ראשון — עיין באר היטב. ובברכי יוסף כתב: משמעות האר"י, מי שקנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו בשעת עיטוף ראשון, יברך תחלה ברכת ציצית ואחר כך שהחיינו, דלא כהע"ת ומקור חכמה. ומחזיק ברכה ושלמי ציבור האריכו בזה. ועיין שם שהקשה דמאי שנא משופר וסוכה ולולב. והביא דברי הב"ח, נדחק לחלק לפי דעתו, ע"ש. ועיין במחזיק ברכה, דכשמניח תפילין חדשים אין מברך שהחיינו וכן המנהג, ע"ש:
משנה ברורה
(א) קנה טלית וכו' — אין להקשות דהא על כלים חדשים צריך לברך בשעת קנין ולמה כתב ועשה בו ציצית די"ל דוקא כשקונה בגד שהוא ראוי ללבוש כמות שהוא אז מברך מיד אבל אם קנה בגד לעשות ממנו מלבושים אז לא יברך אפילו לאחר שנגמר רק בשעת לבישה דוקא דבעינן שעה מיוחדת או קנין או לבישה והכא הלא אינו ראוי ללבשו תיכף דהלא צריך להטיל בו ציצית ע"כ אינו יכול לברך עליו בשעת קנין וכדי לצאת ג"כ דעת הסוברים דצריך לברך שהחיינו על עשיית המצוה בפעם ראשונה ע"כ יברך בשעת עשיית הציצית ולא ימתין עד הלבישה:
(ב) דלא גרע וכו' — אבל אין מברך שהחיינו על המצוה כיון דאינו בא מזמן לזמן לפ"ז אם עשה ציצית בבגד שהיה לו מכבר אף שלא היה בו ציצית מעולם אין צריך לברך שהחיינו וה"ה אם עשה תפילין לעצמו אינו מברך שהחיינו ועיין בבה"ל:
(ג) בשעת עיטוף — בתחלה ברכת להתעטף ואח"כ שהחיינו [פמ"ג ודה"ח]:
ביאור הלכה
(*) קנה וכו': עיין במ"ב סק"ב ועיין בב"י דכל זה הוא דעת בעל העיטור. ודע דאף דלכתחלה בודאי יש לנהוג כן אחרי דדעת השו"ע ועוד כמה וכמה מהאחרונים דפסקו כן כהעיטור מ"מ לאו מילתא דפסיקתא הוא דהע"ת והט"ז פסקו כהרמב"ם והביאם הא"ר והגר"א בביאוריו פוסק ג"כ כהרמב"ם דצריך לברך שהחיינו גם על תפילין מחדש [וכ"ז אם עשה אותם בעצמו אבל אם קנה התפילין מהסופר וכן לענין הציצית אם הטילם אחר בבגדו משמע מהגר"א שם דאף לדעת הרמב"ם אין צריך לברך שהחיינו אם לא שקנה עתה הטלית מחדש דצריך לברך מחמת כלים חדשים] ע"כ מהנכון שיכניס עצמו להתחייב שהחיינו מצד אחר ויכוין לפטור גם את זה בפרט אם הוא לובש עתה התפילין פעם ראשונה בימי חייו בודאי יראה לעשות עצה זו דיש פוסקים שסוברים דעל כל מצוה שאדם עושה פעם ראשונה בימי חייו יברך שהחיינו. עיין בת"ש ביו"ד בסימן כ"ח ובפמ"ג שם ובא"ר בסי' זה. ומהגר"א בסימן זה משמע שאינו סובר כהרוקח בזה:.
(*) בשעת עיטוף ראשון: עיין בפמ"ג שכתב דלאו דוקא הוא והראה לעיין בלבוש בסימן רכ"ה וכוונתו להא דס"ג שם דאם לא בירך בשעת ראיה ראשונה יוכל לברך בשניה וביאר שם בלבוש הטעם דהא אכתי יש עליו חיוב הברכה עי"ש וא"כ ה"נ בענינינו ולכאורה יפלא על הפמ"ג אמאי לא רמז לעיין במ"א שם דחולק על ההג"ה שם והסכים בעצמו ג"כ שם עמו עי"ש וי"ל דכוונתו על הרמ"א דלפי מה שכתב שם בהג"ה דבריו כאן בהג"ה שכתב עיטוף ראשון לאו בדוקא הוא. ודע עוד דמדברי הגר"א שם משמע דמסכים עם ההג"ה שם וכן כתב שם הא"ר דהלכה כן וא"כ לכאורה בענינינו יש לסמוך בדיעבד לברך אפילו אח"כ וכן משמע לענ"ד מלשון הרמב"ם בענינינו שכתב דאם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיוצא ידי חובתו בהן:.
כף החיים
(א) סעיף א׳: קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו וכו׳ — הקשה המגן אברהם ס״ק א וזה לשונו: דעל כלים חדשים צריך לברך בשעת הקניין, כמו שכתוב סימן רכ״ג סעיף ד׳, ולמה כתב ועשה בו ציצית? וצריך לומר דמיירי שלא בירך בשעת הקניין. אי נמי, דווקא כשהקונה בגד כמו שהוא ראוי ללבוש, אז מברך שהחיינו; אבל אם קנה בגד ועשה ממנו מלבושים, אז מברך בשעת לבישה, וכמו שכתוב סימן ת״ר סעיף ב׳. והכא שעושה בו ציצית, מברך אגב בשעת עשיית המצוה, עכ״ל. והביאו שתילי זיתים אות א׳, וכן כתב ר׳ זלמן אות א׳ [ועיין פרי מגדים באשל אברהם אות א׳], וכן כתב המגן אברהם עצמו בסימן רכ״ג ס״ק ו. אמנם הט״ז שם ס״ק ג חולק בזה, וסבירא ליה דמברכינן שהחיינו בשעת קניית הבגד, ואף על פי שלא קנה בגד שראוי ללבוש כמו שהוא אלא צריך ליתן אותו לחייט לעשות ממנו מלבוש, יעויין שם. ועיין שלמי ציבור דף ל״ב ע״ד. והנראה לעניות דעתי, דהכא שאני, כיון דאיסורא רביע עליה, דאסור ללבוש בגד בת ד׳ כנפות בלא ציצית, על כן אמרו דאין לברך עד שעת עשיית הציצית, דפקע איסורא מיניה ויכול ללובשו. ועיין לקמן אות ו׳:
(ב) שם: דלא גרע מכלים חדשים — אבל אינו מברך מטעם המצוה, דאין מברך שהחיינו אלא על מצוה הבאה מזמן לזמן; ומשום הכי אין לברך שהחיינו על התפילין. בית יוסף בשם מהר״י אבוהב ובעל העטור. וכן כתב שיורי כנסת הגדולה בהגהת ב״י סוף אות א׳, שדעת התוס׳ ז״ל ורבינו בעל הטורים ורבינו ירוחם ז״ל שלא לברך שהחיינו בברכת תפילין, עכ״ל. מיהו דעת הרמב״ם ז״ל בפרק י״א מהלכות ברכות ה״ט, דמשום המצוה הוא מברך שהחיינו, וגם בתפילין מברך. וכן כתב עולת תמיד אות א׳. והט״ז ס״ק ג כתב, דבין בציצית בין בתפילין יש לברך בפעם הראשון שמברך עליהם – שהחיינו, כמו שכתב רמ״א ביורה דעה סימן כ״ח לעניין כיסוי הדם יעויין שם, והביאו יד אהרן בהגהת הטור. אבל המאמר מרדכי אות א׳, אחר שהביא דברי הרמב״ם ז״ל הנזכר והט״ז ועו״ת, כתב וזה לשונו: אמנם שאר האחרונים פסקו כמרן ז״ל, עד כאן לשונו. וכן כתב המחזיק ברכה אות ב׳ וזה לשונו: לדעת מרן ז״ל נראה דלא יברך שהחיינו כשמניח תפילין חדשים, וכן המנהג עכ״ל, והביאו בזכ״ל חלק א׳ בהלכות ברכות אות ש׳, שערי תשובה אות ב׳, כף החיים להרב חיים פלאג'י סימן יו״ד אות ח׳, וכן כתב הפרי מגדים באשל אברהם אות א׳, וכן כתב ש״ץ דף ל״ג ע״ב. וכן כתב שתילי זיתים אות ב׳ בשם כמה פוסקים, דאפילו בפעם הא׳ שעושה המצוה שאינה מזמן לזמן, כגון ציצית [רוצה לומר שעשה ציצית בטלית ישן שיש לו] ותפילין, אין לברך שהחיינו, ודלא כהט״ז ומגן אברהם, יעויין שם. וכן כתב חיי אדם כלל ס״ב אות יו״ד בשם האחרונים, יעויין שם. ואם כן יצא לנו לעניין דינא דאין לברך שהחיינו על תפילין חדשים, ואפילו בפעם הא׳ שבא לקיים המצוה, כגון שלא לבש עדיין מימיו תפילין ועכשיו התחיל ללבוש, דספק ברכות להקל, ובפרט שכן הוא דעת רוב הפוסקים, וגם שכן הוא דעת מרן ז״ל. מיהו טוב ללבוש בגד חדש ולברך עליו שהחיינו ולפטור את התפילין כדי לצאת אליבא דכולי עלמא, וכן כתב מסגרת זהב על קיצור השולחן ערוך סימן יו״ד אות ז׳. ויברך תחילה על בגד חדש כשהתפילין לפניו, וילבש אותו הבגד ואחר כך יברך על התפילין וילבש אותו, דהכא אי אפשר בעניין אחר, כדי שיהא עובר לעשייתן. ועיין לקמן אות ז׳ ואות ח׳. ועיין בסה״ק בספרי הקטן חקי חיים ובס' ובספרי חפץ בחיים, שכתבתי שם דרושים להלבשת תפילין ולבר (מניין) [מצוה] לדרוש אותם הנכנס לבר מצוה והלובש תפילין בפעם ראשונה, יעויין שם:
(ג) שם: דלא גרע מכלים חדשים — ולפי זה, מי שעשה ציצית בטלית ישן שיש לו, אף על גב שלא היה בו ציצית כבר מעולם, לא יברך שהחיינו. וכן כתבו הלבוש, מחזיק ברכה אות א׳, ש״ץ דף ל״ג ע״א, סידור בית עובד אות כ״ד, שתילי זיתים אות א׳. ומה שכתב הב״ח שמדברי הרמב״ם משמע דהוא מברך על ציצית בבגד ישן, אין מדבריו הכרע, וגם מדבריו בתשובה בספר פאר הדור סימן מ״ט שביאר יותר משמע קצת שלא יברך, עיין שם ודו״ק. מחזיק ברכה שם:
(ד) שם: דלא גרע מכלים חדשים — ולטעם זה, הוא הדין נמי אם קנה טלית ישן ועשה בו ציצית, או קנה טלית ישן מצוייצת, מברך עליו שהחיינו, כיון שטלית זה חדש הוא אצלו, וכמו שכתוב בסימן רכ״ג סעיף ג׳:
(ה) טלית קטן, אם עשהו מדבר שאינו חשוב ואינו שמח בו לא יברך שהחיינו, חס״ל, וכן כתב בא"ח שנה ראשונה פרשת בראשית#(ז). אבל אם עשאו מדבר חשוב שהוא שמח בו, יברך שהחיינו, בן איש חי שם, ועיין סימן רכ״ג סעיף ו׳:
(ו) שם הגהה: ואם לא בירך בשעת עשייה מברך בשעת עיטוף ראשון — עכשיו מנהג העולם שאין לברך שהחיינו על המלבוש כי אם בשעת הלבשה, וכן על הטלית בשעת העיטוף. והטעם נראה לי דנהגו כן דלא מברכי בשעת קנייה, משום דחיישי שמא יחזור בו שלא ללובשו מאיזה סיבה ויחזור וימכרנו או ליתנו במתנה לאחר ותהיה ברכתו לחינם. על כן נהגו שלא לברך כי אם בשעת לבישה דווקא, ומדין פרי חדש נגעו בה, וכמו שהתם על פרי חדש שצריך לברך שהחיינו בשעת ראייה, ונהגו שלא לברך כי אם בשעת אכילה כמו שכתוב סימן רכ״ה סעיף ג׳, ועיין הטעם שם, הכא נמי כן. אחר כך ראיתי שכן כתב גם כן המאמר מרדכי סימן רכ״ג אות ה׳, אבל נתן טעם אחר, כמו טעם הפירות, משום דהוי עיקר ההנאה יעויין שם. ומה שכתב רב שרירא גאון דאין לברך שהחיינו על כלים חדשים, והביאו דבריו התוס׳ בסוכה דף מ״ו ע״א, לא קיימא לן כוותיה דהוא יחיד בדבר. ב״ח. ועוד, דנוהגים לברך, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, כמו שכתבנו לעיל סימן ד׳ אות נ״א וסימן ז׳ אות ב׳ וסימן טו״ב אות ב׳:
(ז) שם בהג״ה: ומברך בשעת עיטוף ראשון — כתב עו״ת אות ב׳ דיברך "שהחיינו" ואחר כך "להתעטף", אבל הברכי יוסף אות ב׳ כתב דיברך "להתעטף" ואחר כך "שהחיינו", וכתב דכן מטין דברי האליהו רבה, ודלא כהעו״ת והרב מקור חכמה. וכן כתב בספרו מחזיק ברכה אות ג׳, דדעת מרן ז״ל, יברך "להתעטף" ואחר כך יברך "שהחיינו" על דרך שאנחנו נוהגים באכילת פרי חדש, דמברכינן ברכת הפרי ואחר כך "שהחיינו" עכ״ל, וכן כתב הזכ״ל חלק א בה״ב אות ש׳. סידור בית עובד אות כ״ג. שערי תשובה אות ב׳. חס״ל. קיצור שולחן ערוך סימן נ״ט אות ח׳. כף החיים להרב חיים פלאג׳י סימן יו״ד אות ס׳. בן איש חי פרשת בראשית אות ז׳ [ומה שהשוה באר היטב דעת הב״ח לעו״ת – לא דק, שהב״ח מיירי במי שבירך שהחיינו על עשיית הציצית ואחר כך בא להתעטף, אבל לא מיירי במי שלא בירך על עשיית הציצית ואחר כך בא לברך שניהם בשעת העטיפה עיין שם ודו״ק, ועיין מה שכתב המחזיק ברכה שם, והש״ץ דף ל״ג ע״ד ודף ל״ד, ומאמר מרדכי אות ב׳]:
(ח) יברך "להתעטף" ואחר כך "שהחיינו", ואחר כך יניחנו על ראשו ויתעטף בו כדי שיהא עובר לעשייתן, כמו שכתבנו לעיל סימן ח׳ אות ג׳ יעויין שם, ועיין סימן תרנ״א סעיף ה׳:
(ט) בשעת ברכה יאחוז הטלית בידו הימנית לבד, כמו שכתוב סימן ר״ו סעיף ד׳, וכן מנהג בית אל יכב״ץ, ולא כקצת בני אדם שאוחזין הטלית בשעת ברכה בשני הידים:
(י) שם בהגה: ומברך בשעת עיטוף ראשון — כתב הפרי מגדים באשל אברהם סוף אות א׳ וזה לשונו: יראה דלאו דווקא, עיין רכ״ה בלבוש, עד כאן לשונו. ורוצה לומר דלא דוקא בעיטוף ראשון יברך "שהחיינו" אם לא בירך בשעת עשייה, אלא כל זמן שיזכור שלא בירך "שהחיינו" יברך, ואפילו בעיטוף ב׳ או ג׳, וכמו שכתב הלבוש סימן רכ״ה סעיף ג׳ בעניין ברכת "שהחיינו" של פרי חדש, דאם לא בירך בראיה או באכילה ראשונה, יכול לברך בשנייה או אימתי שיזכור וכו׳, יעויין שם. אבל דע, דדין זה בפלוגתא שניא, עיין בית יוסף סימן רכ״ה דלה״ר מנוח והסמ״ק, אס שכח ולא בירך בראיה ראשונה, שוב לא יברך בראיה שניה, ולמהר״י מולן מברך יעויין שם. וכתב שיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף שם אות א׳, דכמחלוקת בראייה כן מחלוקת באכילה, שאם אכל פרי חדש ולא בירך ברכת "שהחיינו", כשאוכל פעם אחרת הפרי הזה, למר מברך ולמר אינו מברך, וכן כתב הרדב״ז בנדפסות עכ״ל. וכן כתב יד אהרן שם בהגהת בית יוסף, מאמר מרדכי שם אות ג׳. וכתב שם שיורי כנסת הגדולה וזה לשונו: ולעניין הלכה, בספר המפה סימן ק״ל פסק כמהר״י מולן ז״ל שמברך "שהחיינו". אבל הרב בספרו הקצר לא הזכיר מחלוקת זה, ונראה שדעתו ז״ל, דכיון דהוי ספק ברכות נקטינן להקל ולא יברך, וכן נראה לי עיקר, עכ״ל. וכן כתב המגן אברהם שם ס״ק ט, לדידן אם לא בירך באכילה ראשונה שוב לא יברך. וכן כתב חיי אדם כלל ס״ב אות ח׳, שתילי זיתים שם אות ח׳, קיצור שולחן ערוך סימן נ״ט אות י״ד. ואם כן, נמצינו למידין, כמו גבי ברכת "שהחיינו" על פרי חדש, אם שכח ולא בירך בשעת אכילה ראשונה, שוב לא יברך, מפני שכבר נהנה; הכא נמי גבי טלית, אם שכח ולא בירך "שהחיינו" בשעת הלבשה א׳, שוב לא יברך אחר הלבשה והעטפה, מפני שכבר נהנה בלבישת הטלית. אמנם אם הניח הטלית על גופו ונזכר קודם העטיפה שלא בירך "שהחיינו" [כמו מנהג בית אל יכב״ץ, שלובשים הטלית על גופם ואחר כך מעלים אותו על כתפיהם ומתעטפים], או שנתעטף בטלית ונזכר שלא בירך "שהחיינו" קודם שהורידו על גופו ונתלבש בו (כמו שנוהגים לעשות העטיפה קודם שמורידים את הטלית על גופם, עיין בדברינו לעיל סימן ח׳ אות ג׳), יכול לברך, כיון שלא נגמרה עדיין ההלבשה בטוב. אבל אם גמר ההלבשה, שהניח הטלית על גופו, וחזר והעלהו על כתיפו ונתעטף בו, וחזר והורידו על גופו ונתלבש בו בטוב, לא יברך עוד. ולא כמו שכתב העטרת זהב, שיכול לברך כל זמן שהוא מעוטף, יעויין שם. ונראה, דאם נזכר תיכף אחר ההלבשה והעטיפה, ולא שהיה זמן מה גם כן, דיכול לברך, כיון שעדיין לא נהנה מהלבשה ממש: