ביאור הגר"א על אורח חיים כב
סעיף א[עריכה]
קנה כו' — תוספתא פרק בתרא דברכות (פרק ו הל' טו): העושה ציצית לעצמו אומר ברוך שהגיענו. אלא דשם תניא גם: העושה תפלין לעצמו אומר ברוך שהגיענו, וכן כתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות ברכות: כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב ומגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפלין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן, מברך עליה בשעת עשייתו שהחיינו. ובבא ראשונה למד מסוכה ולולב ומגילה ונר חנוכה, כמו שכתוב בפרק ד דסוכה ופרק ב דשבת ופרק ג דמגילה. ובבא שניה למד מתוספתא הנ"ל. ובבא שלישית למד מפדיון הבן בסוף פסחים, ואמר שהיא מזמן לזמן, כמו שכתוב בסוף פרק ג דעירובין.
ותוס' חולקים על זה, שכתבו בסוכה מ"ו א' ד"ה העושה דבעשיית ציצית ותפלין לא מברכין. והוכיחו ממה שכתוב במנחות מ"ב דלעשות לא מברכין עלייהו מדלא חשיב להו ר' יוחנן, הוא הדין דשהחיינו על כרחך לא מברך מדלא חשיב, וכן אמילה לא מברך מדלא חשיב בסוף פרק י"ט דשבת, ופליגי אבבות האחרונות הנ"ל, וכתבו דלא תקינו אלא אמצות שיש עליהם שמחה, עיין שם. וסבירא להו דסמי לתוספתא הנ"ל מקמי גמרא דידן.
ועיין בתוס' דמנחות מ"ב ב' ד"ה ואלו כו' ובתוספתא כו'. והצעת דבריהם, דתוספתא מסייע לגמ', דלא חשיב אלא שהחיינו, ואילו "לעשות" לא, וכמו שכתבו בסוכה שם בד"ה הקודם בד"ה העושה כו', דווקא כו' דסבר דאין מברך לעשות כו'. ואף על גב דגם שהחיינו לא הוזכר בגמ', ובתוספתא אמר שמברך? היינו משום כלים חדשים, וכבר הוזכר בברכות.
וזהו שאמרו: כתב רב שרירא גאון ז"ל דטעם התוספתא הוא כנ"ל. ועיין תוס' דסוכה הנ"ל, כתב רב שרירא גאון כו'. רק בזה סותרין דברי תוס' אהדדי, שבמנחות שם כתבו: ויודע היה ששאלו כו' ולא מחמת דלא חשיב לה; אם כן נפל כל הבנין של תוס' דסוכה, שהוכיחו דלא מברכין שהחיינו עלייהו. ולפי התוספתא גם בתפילין מברכין, כמו שכתוב בתוספתא להדיא בין לפירוש תוס' בין להרמב"ם. אבל לפירוש תוס' דסוכה לא מברכין עלייהו וכדעת בעל העיטור ושולחן ערוך כאן.
ועיין יורה דעה סימן רע"ה בטור וזה לשונו: כתב הרמב"ם שאבי הבן מברך שהחיינו על כל מילה, ובעל העיטור כתב שאין לו לברך, וכן כתב ר"י. והוא דברי תוס' ובעל העיטור הנ"ל. ובשולחן ערוך שם כתב דברי הרמב"ם, ובהג"ה כתב דברי תוס' ובעל העיטור. אבל בהג"ה סימן כ"ח סעיף ב כתב כדברי הרמב"ם.
ודברי הרמב"ם הן עיקר, דהוכחת תוס' אין מוכרח כנ"ל, וכל שכן לדחות מה שמפורש בתוספתא להדיא. וכן כתב בית יוסף ביורה דעה סימן רס"ה בשם הרשב"א, דמדינא יש לברך, כמו בפדיון הבן. רק מהלל קשה, כמו שכתבו תוס' דסוכה שם. וגם תירוצם אין מספיק, דכל שכן בהלל דיש בו שמחה. וצריך לומר הטעם, דהלל אינו מצוה בפני עצמה, כמו שאמרו בערבי פסחים (דף קיז.): אפשר ישראל עושין פסחיהן ונוטלין לולביהן כו'.
וכן דעת הטור כאן כהרמב"ם, שכתב לשון התוספתא אות באות. ומה שהקשה בית יוסף, דלמה לא כתב הטור גם כן בתפילין, ועל פי זה כתבו מהר"י אבוהב ובית יוסף דסבירא ליה להטור כבעל העיטור. וליתא, דשהחיינו לא מברך אלא העושה לעצמו דוקא, כמו שכתב הרמב"ם שם. וכן כתבו תוס' ורש"י בסוכה שם וכמו שכתבו בגמ' שם, העושה כו' לעצמו, וכן הוא בתוספתא שם בכל המצות, "לעצמו", וכן כתב הטור כאן. וזה אינו בתפילין, שרגיל הוא דהסופר עושה, וכמו שכתוב בחולין ט' א' ד"ה ואידך כו' כדאמר כו'. ובציצית צריך לומר כפירוש רש"י שם:
ואם לא כו' — כן כתבו הרמב"ם שם ונימוקי יוסף, וכמו שכתבו בסוכה שם: היתה עשויה כו' חזינא ליה לרב כהנא כו'; וכן לבעל העיטור משום כלים חדשים, וכמו שכתוב לקמן סימן רכ"ה סעיף ג): הרואה כו' ונהגו כו':