שולחן ערוך אורח חיים יב א
שולחן ערוך אורח חיים · יב · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אא*אם נפסקו כל חוטי הכנף, אונשתייר בהם אכדי עניבת בכל החוטים באהפסוקים ביחד, בבכשר. ואם לא נשאר כדי עניבה (פירוש וירכסו את החושן תרגום ויענבון), באפילו בחוט אחד גגגאג*שנפסק כולו, דפסול. גהלכך כיון שכל אחד כפול לשנים, אם נפסקו דדהשני ראשים פסול, ו*שמא נפסק חוט אחד. דולפי מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בד' ראשים בעניין שלעולם הד' ראשים הם מצד אחד של הקשר והד' ראשים מצד האחר, אם נפסקו זשני ראשים מצד אחד – כשר, דוודאי שני חוטים הם והרי נשתייר מכל אחד הראש השני, השהוא יותר מכדי עניבה. ח*ולרבינו תם לא מכשירים אלא בנשתיירו ב' חוטין שלימים, דהיינו ארבע ראשים שכל אחד מהראשים ארוך י"ב גודלים, אז מכשירים כשנפסקו השני חוטין אחרים אם נשתייר בהם כדי עניבה; אבל אם נפסקו ג' חוטין, אף על פי שנשתייר בהם כדי עניבה, פסולים. ומפני כך כשנחתכו שלשה ראשים, ההבטאם לא דקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ניכרים הד' ראשים שמצד אחד של הקשר, חיישינן שמא כל ראש הוא מחוט אחד, ונמצא שאין כאן אלא חוט אחד שלם, הילכך מספיקא פסול. אבל אם לא נחתכו אלא שני ראשים, ימכשרינן בכדי עניבה. יא*והלכה כסברא ראשונה, מיהו היכא דאפשר טוב לחוש לסברת רבינו תם.
- הגה: *ונוהגין כרבינו תם (אגודה סימן ט"ו).
- הגה: וכל שכן אם דקדק שיהיו ניכרין הד' ראשים שבצד אחד ונפסקו ג' ראשים בצד אחד, דפסול, דאז ודאי נפסקו ג' חוטין. ואם נפסקו בב' צדדין נמי פסול, שמא ג' חוטין הם (בית יוסף בשם בן חביב):
מפרשים
(א) אם נפסקו. מנחות לח ב לפירוש הרא"ש.
(ב) אפילו בחוט אחד. שם לט א.
(ג) הלכך. טור.
(ד) ולפי מה. בית יוסף מדברי מהרי"א.
(ה) שהוא יותר. מנחות לח שם ברש"י ותוספות.
(א) אם נפסקו כו' — להבין המחלוקת, נציע בקיצור. איתא בגמרא, בני ר' חייא אמרי: גרדומי תכלת כשר. פירוש, נקרעו הציצית ונשתייר בהם קצת. וכמה שיעור גרדומי? אמר שמואל: כדי שיוכל לענבן. פירוש, שיוכל לעשות עניבה שקורין שלי"ף מכל החוטין ביחד באותו הנשאר מן הציצית. ותו איתא שם, אמר רב: נפסק החוט מעיקרו, פסולה. פירוש, שלא נשאר שיעור עניבה. ומפרש הרא"ש, דהך גרדומי תכלת, פירוש, כל הציצית נכללו בשם תכלת, דאם נפסקו כל הד' חוטים ולא נשתייר בהם אלא כדי עניבה, כשר, אבל אם לא נשתייר אפילו באחד מהן כדי עניבה אלא נפסק כולו, פסול, דבעינן מכל ד' חוטין שישאר מכל אחד כדי עניבה. משום הכי אחר שכפל הד' חוטין ועשה מהם ח' ראשים, הוי דינא, אם נפסקו ב' ראשים לגמרי, אם ברור לנו שכל ראש הוא מחוט אחר – אין כאן פסול, דהא נשאר בכל חוט הראש הב' שלו. אלא שיש לחוש שמא הראשים שנפסקו הם שניהם חוט א' כפול, נמצא שחוט אחד נעקר לגמרי ויש כאן פסול. ור"ת פירוש, דגרדומי תכלת לבד בזמן שהיה תכלת אבל הלבן קיים לגמרי, אז כשר, דהיינו שבעינן תרתי, ששני חוטי לבן יהיו שלם לגמרי כשיעור י"ב גודלים, ואז מהני כדי עניבה לתכלת שנשאר. ואם כן, הוא הדין לדידן שאין לנו תכלת ולוקחין ד' חוטין לבן, בעינן גם כן שיהיו ב' חוטין ארוכין, דהיינו בכופלם ד' שלמים כשיעור י"ב גודלים, ובשאר שני חוטין שכפלם ד' צריך שיהיה נשאר בהם כדי עניבה. נמצא שאם נפסקו ג' ראשים, יש לחוש שמא כל ראש מהנקרעים הוא מחוט בפני עצמו, נמצא שלא נשארו ב' חוטין שלמים, על כן לא מהני מה שנשאר כדי עניבה, דהיינו מכל חוט שנקרע ראש השני עדיין, כי בעינן ב' חוטין בכפלם ד' שלמים י"ב גודלים. ובטור כתב אחר דעת ר"ת: ולפי זה, אפילו אם נפסקו ב' ראשים – כשר אם יש בהם כדי עניבה עד שיפסקו ג', עד כאן לשונו. וקשה, למה אמר: "יש בהם כדי עניבה"? דבחד מינייהו שנשאר בו כדי עניבה והראש השני נפסק כולו – כשר, דאפילו תימא הנך ב' ראשים שנקרעו הם חוט אחד, מכל מקום כיון שבא' מהם נשאר כדי עניבה סגי. ועוד קשה לשון "אפילו", כמו שהאריך בית יוסף. וצריך לומר דכוונת הטור להשמיענו דבג' ראשים פסול אפילו בכדי עניבה מכל ג' ראשים הנפסקים, מספק דשמא מג' חוטין הם. ונמצא המשך דבריו, דלפי שיטת ר"ת, אפילו במה שיש הכשר דהיינו כדי עניבה אינו מועיל אלא בב', אבל לא בג', אפילו נשאר מכל ראש כדי עניבה:
(ב) הפסוקים ביחד — פירוש, לאפוקי שיעשה אותה עניבה מאותו חוט לבד:
(ג) שנפסק כולו פסול — על כן ראוי לכל אדם שיעיין בשעת בדיקה גם בתחילת מוצאם של הציצית מן הנקב ולמטה, שאם יש שם קרע, ודאי הוי נפסק כולו. ומבואר בבית יוסף סימן ט"ו, דאם יש כדי עניבה דכשר בדיעבד, מכל מקום אם התיר אותה ועשאה על טלית אחר, אינו רשאי לעשות כן דהוי כלכתחילה, עיין שם במה שכתב בשם רש"י על פשט ובלבד שלא תהא מופסקת:
שאלה: חוט ציצית שנפסק וחזר וקשרו, מהו, אם מועיל מה שנעשה חוט שלם על ידי הקשירה?:
תשובה: נראה לי דאם היה כן בשעת עשיית הציצית, שהיה קצר באופן שנפסל, לא מהני מה שחזר אחר כך וקשרו. וזה דומה למה שכתוב בסימן י"א, שאם חתך הציצית אחר הכריכה, דפסול משום תעשה ולא מן העשוי בפסול, הכי נמי בזה. וראיה עוד מדברי המרדכי הלכות ציצית שכתב וזה לשונו: ומיהו אין לו שיעור למעלה, דיכול לעשותו ארוך כמו שירצה כו', ואם היה ארוך יותר מדאי וקצרו, לא מיקרי תעשה ולא מן העשוי, כיון שאין עשוי בפיסול, עד כאן לשונו. משמע הא איפכא, שהיה קצר והאריכו, הוי ולא מן העשוי כיון שפסול היה. אלא דאם היה כשר בשעת עשיה ואחר כך נפסק ונפסל, יש מקום לומר דלא מהני תיקון הקשירה, כדמצינו לענין תפילין בסימן ל"ג משום דכתיב "וקשרתם", קשירה תמה בעי, והכי נמי נימא גבי ציצית, דהא ילפינן כל התורה מתפילין, כדאיתא שילהי פרק קמא דקדושין לענין מצות עשה שהזמן גרמא, וכן כתב הטור בסימן י"ח, דכיון דילפינן כל התורה מתפילין, ותפילין כל אימת דממשמש כו'. ויש לסתור דברים אלו, ממה שכתבו התוס' בפרק השולח דף מ"ה, דר"ת רצה לפסול לולב שאגדו אשה כיון שאינה חייבת בו, דומיא דתפילין דאמרינן "וקשרתם וכתבתם", מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, לאפוקי אשה. וסתרו התוס' בשם ר"י דבריו, דאין זה אלא גבי ספרי תורה תפילין ומזוזות דכתיב בהו "וקשרתם וכתבתם". וכהאי גוונא יש פלוגתא ביניהם לעניין ציצית שעשאוהו אשה בסימן י"ד, דר"ת פוסל ור"י מכשיר, כמו שכתב שם בית יוסף. ונמצא לפי זה, במה דקיימא לן התם כר"י דלא ילפינן מתפילין, הכי נמי כן הוא דלא נפסל קשירת הציצית מחמת ילפותא דתפילין. אלא דלפי מה שכתב רמ"א סימן י"ד דלכתחילה טוב להחמיר שלא תעשה אשה ציצית, הכי נמי נימא הכי גבי קשירת ציצית. אמנם נראה דאין שייך כאן כלל לילף מתפילין לעניין קשירת הציצית, דהא קשה בין לר"ת בין לר"י שזכרנו, הא מצינו בספר תורה דכשר מה שפסול בתפילין, דהיינו תפירה בקרע שנקרע בספר תורה, כמו שכתב ביורה דעה סימן ר"פ; ובתפילין פסול גם תפירה, כדאיתא סימן ל"ג. אלא על כרחך דלא שייך למילף בזה מתפילין, ולא ילפינן מתפילין סוף פרק קמא דקידושין אלא לעניין גוף הדבר שמצות עשה שזמן גרמא היא ונשים פטורות, אבל לא שאר פרטים, דוודאי יש הרבה דינים בתפילין מה שאין כן בשאר מצוות, אפילו בספרי תורה ומזוזות. וכן ראיה מפרק הקומץ, דפרכינן בגרדומי רצועה דעל כרחך פסולים מדאמרינן גרדומי תכלת כשר, והיינו דווקא בציצית שהוא תשמישי מצוות, אבל תפילין דתשמישי קדושה הם פסול, והוא הדין להך דקשירת פסיקה, לא נילף מטעם זה. והטור שכתב דכל התורה ילפינן מתפילין, כתב כן לרווחא דמילתא, כי מצינו בכל הברכות שהדבר תלוי בהיסח הדעת, ועל כן אמר דיש ללמוד ציצית לעניין היסח הדעת מתפילין. ועוד יש ראיה לקשירת חוט ציצית מההיא דריש סוכה, אמר ר"י: עשאה מן הקוצין פסולה. פירש רש"י: חוטין שניתקו בשתי, וקושרין אותם ותלויים ראשיהם לאחר שנארג, וקרי להו קוצים על שם שבולטים כקוצים, עד כאן לשונו. והא לך שאותם הבליטות שבולטים אחר שחזר וקשר שני חלקי חוט השתי שנקרעו הוא דבר קצר, ואין ראוי לעשות מהן חוט; אלא ודאי על ידי קשירה שיקשרנו לחוט אחר. ועוד ראיה מסימן ט"ו סעיף ד, דלא יתפור תוך ג', שלא יניח החוטין ויוסיף עליו ז' חוטין; וזה אי אפשר, רק על ידי קשירה. ולעניין מעשה נראה לעניות דעתי דאין איסור אם קושר הציצית, רק במקום שנפסלו בקריעתן; אבל אם מתחילה קודם שעשה ציצית מהחוטין נפסק חוט א' וקשרו ואחר כך עשה מהן ציצית, כשר, וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו כדי עניבה:
(א) כדי עניבת — פירוש, "וירכסו את החושן" (שמות כח כח), תרגום "ויענבון":
(ב) כל החוטים — בגמרא איבעיא לן: כדי לענבן כולהו בהדדי, או דלמא כל חד וחד לחודיה? ורש"י פירש, כדי לענבן החוטין אהדדי, דהיינו שיעור גדול, עד כאן לשונו. ולכן פסקו לחומרא. אבל המרדכי פירש, כל חד וחד לחודיה, פירוש שצריך ליענב חוט א' הנפסק על כל אחד מהחוטין הפסוקים בפני עצמו, וזהו שיעור ארוך מלענב כל החוטים הפסוקים יחד, כן נראה לי פירוש המרדכי, אף על פי שהרב בית יוסף לא פירש כן, נראה לי מה שכתבתי הוא אמת, ולכן יש להחמיר כמו שכתבתי שצריך כדי עניבה על כל חוט בפני עצמו:
(ג) שנפסק כולו — כלומר, שבשני הראשים לא נשתייר כדי עניבה ואפילו על ידי צירוף, אז ודאי פסול. ואם נשאר בשניהם כדי עניבה על ידי צירוף, יש להסתפק אם פסול:
(ד) שני ראשים — ולא נשתייר כדי עניבה. ואם נשתייר כדי עניבה, אפילו נפסקו כולם כשר, כמו שכתב ראש הסימן, דלא כעולת תמיד ס"ק ב':
(ה) אם לא דקדק — קשה, דהא כל שכן אם דקדק, כדמסיק בהג"ה. ויש אומרים דנקט לא דקדק, משום סיפא דמסיים: אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים מכשירים בכדי עניבה, דזהו דווקא בלא דקדק, אבל אם דקדק, אם נחתכו ב' ראשים מצד אחד כשר אפילו לא נשתייר כדי עניבה, דהא נשתייר ראש השני כמו שכתב לעיל. אבל אם נפסקו ב' מב' צדדים ולא נשתייר בכדי עניבה, פסולים, דשמא חוט אחד הן. ומיהו יש גם כן תקנה לזה, לעשות סימן בעת עשיית הציצית להיות ניכר השני ראשים שהם מחוט אחד, על ידי הקשרים שעושין בסוף כל חוט. ואפשר דמשום זה נקט הרב בית יוסף "אם לא דקדק":
אם נפסקו כו' — כפירוש הרא"ש, דמה שאמרו "אי אגרדום" כו' היינו שנפסק חוט א' לגמרי, דלרבי דמצוה אחת הן, מועיל השלם לחבירו; אבל לרבנן דאין מעכבין, בין יש לו בין אין לו, לעולם צריך ד' חוטין, אם נפסק אחד מעיקרו. ורוצה לומר, דלרבי אין מניין החוטין מעכב, אלא שיהיה תכלת ולבן; אבל לרבנן אין תכלת מעכב, רק שיהיו ד' חוטין. אבל אם נפסקו כל ארבעתן [ו]נשאר כדי עניבה, כשר לדברי הכל. ולא מייתי הא דבני רבי חייא, אלא דלא בעינן סופן כתחילתן, וכן כתבו תוס' בד"ה "אלא" לתירוץ בתרא:
כל החוטין — שם, בעיא דלא אפשיטא ולחומרא:
הפסוקים — כן הוא במרדכי. בית יוסף:
ואם לא כו' אפילו — כן פירש בית יוסף מה שכתוב שם, אם נפסק חוט כו':
ולרבינו תם כו' — תוס' הנ"ל, כפירוש דאי איגרדום תכלת כו', אפילו נשאר כדי עניבה, וכשיטתם דנותן ד' חוטין תכלת וד' לבן. ועיין שם לח א ד"ה "התכלת" כו', ומא ב בד"ה "בית שמאי אומרים ארבע טעמא" כו', וכן דעת רש"י. ועיין שם בד"ה "מתיבי טלית אין" כו'. וכן הוא בספרי פרשת כי תצא, מכמה גדיל כו', ובית שמאי אומרים ד' של תכלת וד' של צמר כו', והלכה כבית שמאי, וכן פסקו בגמ' שם כבית שמאי. אבל דעת הראב"ד ששני חוטין בלבד של תכלת וששה של לבן, והרמב"ם כתב דחוט א' לבד של תכלת וז' של לבן. וטעמם, ממה שכתוב בספרי: "ועשו להם ציצית", שומע אני יעשה אותן אחד בפני עצמו? תלמוד לומר "גדיל". מכמה? "גדיל", אין פחות משלשה, דברי בית הלל; ובית שמאי אומרים כו' כנ"ל, והביאו תוס' הנ"ל ד"ה "בית שמאי אומרים" כו', מדקאמר שומע אני כו' משמע דפתיל תכלת הוא אחד לבד, וגדיל לא כתיב אלא בלבן. ומפרש הראב"ד, חוט שלם, והרמב"ם מפרש חוט אחד ממש. ועיין בתוס' ל"ח א' סוף ד"ה הנ"ל התכלת, כדמוכח בספרי פרש שלח ופרשת כי תצא כו'. ועיין שם סוף ד"ה "בית שמאי אומרים" הנ"ל. ולכך דחקו תוס' במניין תכלת כו'. ועוד דחקו בתוס' במניין ח' חוטים, דגמרא לא קאמר אלא ד', "גדיל גדילים" כו', ומפרשים "ופתליהו מתוכו" היינו שיכפלם, עיין שם בד"ה הנ"ל. אבל בספרי עוד צריך עיון, דבית הלל אומרים שלש ובית שמאי אומרים שמונה, והא לא פליגי אלא בג' וד'? אבל העניין כך הוא, דוודאי "פתיל" משמע אחת, וכן ציצית דלבן נמי משמע אחת, אבל לעולם שניהם שוין. ובית הלל מפרש "גדיל" ג' חוטין, והוא הדין ללבן ג'. ובית שמאי אומרים "גדילים" הוא ארבעה, כמו שכתבו בגמ', "גדיל" "גדילים", דבית שמאי סובר ד"גדיל" משמע שניים, דלא כבית הלל דמפרש ג' ולא דרשי לשון רבים גם כן, והוא הדין בתכלת. ומה שכתבו בגמ' ארבעה שלושה, הכל במין א' בלבד, תכלת או לבן, וכן מוכח כל הסוגיא. ומה שכתבו תוס' בסוף ד"ה "בית שמאי אומרים" הנ"ל: "ומיהו בספרי איכא דאמרי" כו', ליתא בספרי, אלא שלמדו מתחלת ספרי: "ועשו להם" כו' כנ"ל, וכמו שכתבו בסוף ד"ה "התכלת". ואפשר דמפרשי, שדברי בית הלל דאמרינן ג' היינו ג' בלבן וא' בתכלת, ולא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא בתכלת. אבל ליתא, דבגמ' מוכח דבמניין הציצית קמפלגי:
י"ב גודלים — כשיטת התוס' הנ"ל:
(א) הפסוקים ביחד: עמ"א מ"ש בלשון המרדכי וכ' דיש להחמיר שצריך כדי עניבה על כל חוט בפני עצמו ועיין ס"ב.
(ב) כשר: ואם התיר את הציצית אסור ליתנם בטלית אחר דהוי כלכתחלה. ט"ז.
(ג) שנפסק כולו: כלומר שבשני ראשים לא נשתייר כדי עניבה אפי' ע"י צירוף אז ודאי פסול. ואם נשאר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף יש להסתפק אם פסול מ"א. וכתב ט"ז ע"כ ראוי לכל ירא שמים שיעיין בשעת בדיקה גם בתחלה מוצאם של הציצית מן הנקב ולמטה שאם יש שם קרע ודאי הוי נפסק כולו. שאלה חוט הציצית שנפסק וחזר וקשרו מהו אם מועיל מה שנעשה חוט שלם ע"י קשירה. פסק הט"ז דאם היה כן בשעת עשיית הציצית שהיה קצר באופן שנפסל לא מהני מה שחזר אחר כך וקשרו דהוי תעשה ולמ"ה. אבל אם היה כשר בשעת העשיה ואח"כ נפסק ונפסל כשר אם חזרו וקשרו וה"ה אם קודם שעשה הציצית נפסק חוט אחד וקשרו ואח"כ עשה ממנו ציצית דכשר ע"ש וכ"כ המ"א סי' ט"ו ס"ק א'.
(ד) שני ראשים: ר"ל ולא נשתייר כדי עניבה ואם נשאר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף כתבתי בס"ק ג' דיש להסתפק אע"ג דיש ספק ספיקא ספק אם הם ב' חוטין או אחד ואת"ל אחד שמא מצטרפין אפ"ה לא מהני. בני חייא ולבוש וע"ת ועיין בתשו' בית יעקב סי' ס"ו.
(ה) אם לא דקדק: קשה דהא כ"ש הוא אם דקדק כמ"ש בהג"ה אח"כ וי"ל דנקט לא דקדק משום סיפא דמסיים אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים מכשירים בכ"ע דזהו דוקא בלא דקדק אבל אם דקדק אם נחתכו ב' ראשים מצד אחד כשר אפי' לא נשתייר כ"ע דהא נשתייר ראש השני אבל אם נפסקו ב' מב' צדדים ונשתייר בכ"ע פסולים דשמא חוט א' הן. מ"א.
(א) שנפסק – עיין באר היטב. ועיין לקמן ס"ק ד' דלא מהני להכשיר משום ספק ספיקא. ובית יעקב סימן ק"ו כתב, דהא דשני הצדדים מצטרפין לכדי עניבה, יש להסתפק ולומר דווקא בחצי מצד זה וחצי מצד זה, אבל אם מצד אחד מעט ומצד אחד יותר, אעפ"י שבצירוף שניהם יש כדי עניבה אין מצטרף. ויש מקום לומר דגם בכהאי גוונא חזי לאצטרופי, ע"ש. ובלקט הקמח כתב בשמו בפשיטות דבכהאי גוונא אין מצטרף, וליתא, שהרי כתב אחר כך: אכן בגמרא דחולין גבי כבד כו' משמע דלא בעינן חצי מכאן כו' ע"ש. וע"ש שכתב דצירוף כדי עניבה משני צדדים תליא בפלוגתא, דלרש"י דשיעור כדי עניבה מן הגדיל – אין מצטרפין, כיון שהחוט מקושר על ידי הקשירות שבציצית כמו תפרה דלקמן. ולסברת ר"י והרא"ש דשיעור כדי עניבה הוא מן הענף ואין בו קשרים, אם כן עומד להתפשט ויהיה כדי עניבה ומצטרפין, ע"ש. ולעניות דעתי לא נהירא, דשם כשיתפשט יהיו לאחדים בידו, מה שאין כן בזה דחוט זה בצד זה וזה בצד זה והקשרים מפסיקין, שאין יכולים להתאחד. אך גם מה שכתב לדעת רש"י לדמות לתפרה אינו מחוור. והעיקר כדעת האחרונים לפסול בזה, וכיון שאין נפקא מינה לדינא קצרתי.
ומה שכתב בבאר היטב בשם הט"ז דאם היה קשור וכו' כשר, ואם חזר וקשרו – במחכ"ת לא כיון יפה בדעת הט"ז, שאע"פ שנשא ונתן בזה, מכל מקום במסקנת דבריו אינו מכשיר במקום שבא לידי פסול, רק אם נשאר כדי עניבה שעדיין כשר הוא מהני הקשירה, ונפקא מינה אם נפסק גם מצד השני אחר כך. וכן כתב במשבצות זהב. ועיין במחזיק ברכה שהביא דברי האליהו רבא וכתב דלא כבאר היטב, ע"ש:
(ב) אם לא דקדק — עיין באר היטב. ועיין בגינת ורדים כלל ב' סימן א', שני חוטין מהצדדים שנפסקו ולא נשאר בהם כדי עניבה ואין ידוע בבירור שהם מהארבעה שמצד האחד, יש לפסול, אם לא שידוע שנזהרו בשעת עשייתן מתחילתן שיהיו כל הד' מכל צד ניכרים לעצמן, אבל בסתם יש לחוש שלא נזהרו עי"ש. ועיין בברכי יוסף בשם שו"ת פרי צדיק, שאם נפסקו ד' ראשים שמצד אחד כשר, לפי שנשתיירו כל הראשים שניים שיש בהם יותר מכדי עניבה. ואפילו לא נשתיירו מהשניים, רק כדי עניבה, שהוא כדי עניבת ח' חוטין ביחד, כשר:
(א) ונשתייר בהם פי' בכל אחד מן החוט נשאר לעשות עניבה שקורין שליי"ף לכל החוטין הפסוקים ביחד. ואם לא נפסקו כולן די אם נשאר לעשות עניבה על הפסוקים בלבד ולא על כל החוטין:
(ב) כשר ואם התיר את הציצית אסור ליתנם בטלית אחר דהוי כלכתחלה ואפילו לא נפסק רק חוט אחד ואין בארכו י"ב גודלין:
(ג) שנפסק כולו ר"ל שבשני ראשיו לא נשתייר כדי עניבה פסול אף ששאר החוטין היו שלמים ואם נשתייר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף יש להסתפק אם מהני ומשמע מא"ר וכן מדה"ח דיש להחמיר בדבר ואפילו אם יש ספק אם השני ראשין הם משני חוטין או מאחד וא"כ יש כאן ס"ס שמא הם משני חוטין ושמא מצטרפין אפ"ה יש להחמיר משום דציצית מצויין הן והארה"ח מיקל בכגון זה ונראה דאם יש באחד מהראשין כדי לענוב חוט אחד בודאי יש לסמוך עליו:
(ד) פסול עיין לקמן בס"ג ולכו"ע אם נפסק חוט אחד מעיקרו דהיינו במקום חיבורו בכנף דפסול וכתב הט"ז ע"כ ראוי לכל י"ש שיעיין בשעת בדיקה גם בתחלת מוצאם של הציצית דהיינו במקום חיבורו בכנף אם יש שם קרע:
(ה) שני ראשים ולא נשתייר בשום אחד מהן כדי עניבה אבל אם באחד מהן יש כדי עניבה כשר:
(ו) שמא נפסק וכו' ר"ל אף אם שני הנפסקים מצד אחד מ"מ פן שניהם הם מחוט אחד כיון שלא דקדק בעת עשייה:
(ז) ב' ראשים וכו' ה"ה אפילו כל הראשים נפסקו מצד אחד ומהארבעה ראשים שמצד השני לא נשתייר בכל אחד רק כדי עניבה ג"כ כשר דלא נפסל לדעה זו רק אם חסר חוט אחד בשני ראשיו ומ"ש המחבר שהרי יש בראש השני יותר מכדי עניבה לאו דוקא הוא. שאלה חוטי הציצית שנפסקו וחזר וקשרן אם מועיל מה שנעשו שלמים ע"י קשירה ומסקי האחרונים דדינא הכי אם מתחלה קודם שעשה הציצית מהחוטין נפסקו החוטין וקשרן בקשר קיימא ואח"כ עשה מהן ציצית כשר דקשירה הוי חיבור גמור וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו אם נפסק ראש אחד לאחר הטלת הציצית בהבגד אף אם לא נשתייר בו כדי עניבה מהני לקשרו עתה ואף אם יפסק אח"כ ראש השני מאותו החוט יהיה כשר כיון שבעת הקשירה היה הציצית כשר אבל אם נתקצרו החוטין באופן שנפסלו הציצית עי"ז כגון שנפסקו שני ראשין ולא נשתיירו כדי עניבה או שנפסק החוט במקום הנקב לא מהני מה שחזר אח"כ וקשר דזהו בכלל תעשה ולא מן העשוי בפסול וכ"ש אם היה החוט קצר משיעורו בתחלתו בשעת עשייה בודאי לא מהני מה שחזר אח"כ וקשרו לאחר הכריכה והקשירה של חוליא ראשונה דזהו ממש תעשה ולא מן העשוי וכדלעיל בסימן י"א סעיף י"ג לענין חתך ראשי החוטין:
(ח) ולר"ת וכו' טעמו דשני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום תכלת ושני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום לבן צריך עכ"פ שיהיה מין א' שלם:
(ט) אם לא דקדק קשה דהא כ"ש הוא אם דקדק כמ"ש בהג"ה אח"כ וי"ל דנקט לא דקדק משום סיפא דמסיים אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים דמכשרינן בכדי עניבה דזהו דוקא בלא דקדק אבל אם דקדק אם נחתכו ב' ראשים מצד אחד כשר אפי' לא נשתייר כדי עניבה דהא נשתייר מכל אחד ראש השני אבל אם נפסקו ב' משני צדדין ולא נשתייר בכ"ע פסולין דשמא חוט אחד הן:
(י) מכשרינן בכ"ע ר"ל אפילו אם היה השיור כ"ע רק באחד מהן וכנ"ל בסק"ה:
(יא) והלכה וכו' פשוט דמותר לברך עליהן וכמו שביארנו בבה"ל:
(*) אם נפסקו וכו' ונשתייר בהם וכו': עיין במ"ב במש"כ לעשות עניבה לכל החוטין הוא מלשון הסמ"ג שהובא בב"י (ולשון הט"ז קצת דחוק בזה) ולא העתקתי דעת המ"א דפליג על המחבר וסובר דצריך שיהיה בו כדי לענוב על כל אחד מהחוטין משום דבאמת אף אם נניח דהפירוש בהמרדכי הוא כדבריו הלא רש"י וסמ"ג פליגי עליה דהמרדכי וגם ברא"ש מוכח דמפרש כרש"י דכולהו בהדדי הוא שיעור יותר גדול וגם במרדכי גופא משמע דלא פסיקא ליה פירושו ע"כ לא נניח ספיקו משום פשיטותא דכל הני רבוותא ועיין ג"כ בביאור מהר"מ בנעט על המרדכי שמביא ראיה לפירושו של הב"י ע"כ פשוט שאין להחמיר יותר מפסק השו"ע. אח"כ ראיתי בסידור דה"ח שמעתיק ג"כ להלכה דעת השו"ע. והח"א הפריז על המדה שכתב דכדי עניבה הוא לערך ד' גודלין עי"ש טעמו ובאמת לפי מה דסובר רש"י במנחות מ"א ע"ב דשיעור ענפי הציצית הוא ד' גודלין ואמר שם אין ציצית אלא משהו ואגרדומין קאי כדפירש רש"י שם ואמר שם ג"כ בדף ל"ט ע"א בד"א (דבעינן שיעור להציצית וקאי על הענף לרש"י) בתחלתו אבל בסופו שירי גרדומיו כל שהוא רק דבעינן שיהו בהן כדי לענבן א"כ ע"כ דלא הוי עכ"פ יותר משני גודלין דזהו לא יקרא בשם שיריים או כל שהוא כיון דהוא רוב השיעור וא"כ הרי ע"כ דאפילו לדעת רש"י שמחמיר דבעינן כדי עניבה בענף כמ"ש בס"ג לדידיה ע"כ כ"ע הוא עכ"פ לא יותר מב' גודלין ובפרט לדעת הרמב"ם והל' ראשון שברש"י בכורות ל"ט ע"ב ד"ה אחת דסובר דשיעור הציצית הגדיל והענף הוא בס"ה ד' גודלין וסתם המחבר כותייהו לעיל בסי' י"א ס"ד בודאי כ"ע הוא פחות משני גודלין ע"כ נראה דעכ"פ די בשני גודלין לרש"י ולא מצינו לש"פ שיפלגו עליו בענין כ"ע ובפרט לפי מש"כ הב"י והביאו הא"ר דלהלכה נקטינן כרי"ף ורא"ש דדי בכדי לענוב על חוט אחד בפ"ע וזהו קטן משיעור המבואר בש"ע ובדלא אפשר סמכינן עלייהו א"כ לכאו' בודאי אין להחמיר יותר משני גודלין בכל גווני ועיין:.
(*) אפילו בחוט אחד וכו': ה"ה אם נפסק הציצית במקום הגדיל בין הקשרים אם חוט אחד כשר ואם ב' חוטין פסול:.
(*) שנפסק כולו: עיין במ"ב במש"כ לענין צירוף ונראה דאם יש כדי לענוב וכו' כי בלא"ה מעיקרא דדינא יש לסמוך ע"ז בלחוד כמש"כ למעלה בשם הב"י וא"ר ובפרט אם ע"י צירוף יש שיעור גדול:.
(*) שמא נפסק חוט אחד: עיין במ"ב בסק"ז במש"כ וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו אם נפסק ראש אחד וכו' לכאורה נראה דאפילו אם נפסק זה הראש לאחר גמר חוליא ראשונה דהיינו הכריכה והקשירה שע"ג מהני קשירת החוט כיון דקי"ל דאפילו כרך חוליא אחת כשר ממילא מקרי כבר נעשה בהכשר והוא בכלל גרדומין. אמנם לפי מה שכתבתי לעיל בסימן י"א ס"ד בבה"ל סוף ד"ה יותר ארוך עי"ש דכ"ז שהוא עוסק במצות עשיית הציצית ודעתו לגמרה אפשר שלא נוכל להקרא עליה בשעת עשייתה בשם גרדומין א"כ אפשר דה"נ כה"ג וצ"ע למעשה:.
(*) ולרבינו תם לא מכשירים וכו': שכל אחד מהראשים ארוך י"ב גודלין. עיין לעיל סימן י"א ס"ד דסתם המחבר שם כדעה הראשונה אך משום דקאיירי הכא לר"ת ואיהו הא סבר לעיל י"ב גודלין כמ"ש בב"י שם בשם התוס' וגם דלכתחלה בודאי גם המחבר שם מודה דטוב לחוש לסברתו והכא מביאו ג"כ המחבר רק לענין לחוש לכתחלה וכמש"כ בעצמו בסוף הסעיף לכך מביא ג"כ דעת הר"ת לענין זה:.
(*) והלכה כסברא הראשונה: עיין בפמ"ג בא"א בסק"ז מוכח מדבריו דמותר לברך עליו וכן מוכח ממ"א סק"ז דלא כמש"כ בספר ח"א:.
(*) ונוהגין כר"ת: דע דלדעת ר"ת הוא אפילו לא נפסקו השלשה חוטין רק נתקצרו באופן שאין בארכן י"ב גודלין ג"כ פסול בכל האופנים:.
(א) סעיף א: אם נפסקו כל חוטי הכנף ונשתייר בהם כדי עניבת כל החוטין הפסוקים ביחד כשר — לכאורה נראה דאם נפסקו כל הח' ראשים, די בעניבת ארבע חוטין הפסוקים בהדדי ולא בעינן כדי עניבת ח' חוטין אהדדי, כיון דלא בעינן רק ד' חוטין שיש בהם כדי עניבה כמבואר בשולחן ערוך. מיהו יש לומר, אף על גב דסגי בד' חוטין דיש בהם כדי עניבה, מכל מקום שיעור העניבה הוא על שמונה חוטין בהדדי. לבושי שרד יעויין שם. וכן כתב הזכור לאברהם חלק ג' אות צ' דשיעור עניבה הוא כדי לענב כל שמונה חוטין ביחד, שהוא יותר מלענב כל א' וא' בפני עצמו. ואפילו כשנפסק חוט אחד צריך לשער כן, בכדי שיוכל לענב כל ח' חוטין ביחד, עד כאן לשונו. והמגן אברהם ס"ק ב כתב בשם המרדכי שצריך לענב חוט א' הנפסק על כל אחד מהחוטין הנפסקין בפני עצמו, וזהוא שיעור ארוך מלענב כל החוטין הפסוקים יחד, וכתב: ולכן יש להחמיר, וכן כתב ר' זלמן אות א', וכן נראה דעת יד אהרן בהגהת בית יוסף, והפרי מגדים באשל אברהם אות ב'. וכתב שם ר' זלמן: ואפילו אם לא נפסקו אלא ז' חוטין, צריך להיות בחוט הנפסק מד' חוטין הארוכין ג' פעמים כדי עניבה על חוט, ואם יש בו כשיעור הזה כשר, עד כאן לשונו. [ועיין בי"ד סימן ו' וחס"ל אות א']. והחיי אדם כלל י"א אות ך' כתב דשיעור עניבה כדי ארבעה גודלין, ואף על גב דמן הגמרא ופוסקים משמע דהוא פחות מד' גודלין, שהרי לר"י שיעור כדי עניבה מן הגדיל וכל הגדיל אינו אלא ד' גודלין; לפי שאין אנו בקיאין בכדי עניבה, נראה לי דדי בד' גודלין מן הענף אפילו לרש"י, עד כאן לשונו. וכן כתב קיצור שולחן ערוך סימן ט אות יג. אבל לעניות דעתי נראה דאין כדי עניבה יותר משני אצבעות ושני שלישים, שהרי כתב הרמב"ם פרק א מהלכות ציצית הלכה ו, והביאו מרן לעיל סימן יא סעיף ד, אורך החוטין הח' אין פחות מארבע אצבעות, ובהלכה ט כתב וזה לשונו: כללו של דבר, יתכוין להיות הכרוך שליש והענף שני שלישים, עד כאן לשונו. ואם כן, כיון שכל אורך החוטין ארבע אצבעות, כשיעשה ממנו שליש גדיל נשאר הענף שני אצבעות ושני שלישים. ואף על גב דהביא מרן שם יש אומרים שצריך להיות החוטין י"ב גודלין, זהוא דווקא לעניין אורך החוטין אבל לא לעניין שיעור עניבה, דאין סברא שיחלקו בזה והוא פשוט. ואם כן, אף לדידן שאין בקיאין בשיעור עניבה, אין צריך לשער יותר מזה. ועיין פתחי עולם אות ג' שכתב בשם ב"ה, דאין צריך להחמיר יותר מב' גודלין. ועיין בית יוסף ומאמר מרדכי אות א' ובישועות יעקב אות א'.
(ב) שם: ואם לא נשאר כדי עניבה אפילו בחוט אחד שנפסק כולו פסול — פירוש, בין שנפסק חוט אחד במקום חיבורו בכנף, דלא נשארו כי אם ג' חוטין, בין שנפסקו ב' ראשי החוט ולא נשאר באחד מהם כדי עניבה. בית יוסף, ועיין מחזיק ברכה אות א' ובדברינו לעיל סימן ח אות לו.
(ג) ואם נפסקו ב' ראשי החוט ולא נשאר באחד מהם כדי עניבה, אבל כשנצרף שיור שני הראשין יש כדי עניבה — הבית יוסף נסתפק בזה, וכתב דאיכא למימר דכל שלא נשאר כדי עניבה במקום א', לא מינכר ולא חשוב כלל דכמאן דליתיה דמי. וכן כתב הלבוש שהוא פסול, אליה רבה ס"ק ב, וכן כתב הפרי מגדים על דברי המגן אברהם ס"ק ג שהוא פסול מספק, וכן כתב ר' זלמן אות ב, שתילי זיתים אות ה' בשם אור זרוע, וכן כתב הזכור לאברהם חלק ג' אות צ'. וכתב האליה רבה שם, דאפילו יש ספק ספיקא, שמא לא חוט א' הוא ושמא מצטרפין, גם כן פסול יעויין שם. וכתב הפרי מגדים שם: ומשמע נמי בנשתייר כדי עניבה כל חוט בפני עצמו נמי הכין הוא. והטעם שהחמירו כל כך כתב שם הפרי מגדים מפני שציצית מצויין, וכן כתב השתילי זיתים שם, דלא אמרינן כאן ספק ספיקא, ודלא כתשובת בית יעקב, וכן כתב האליה רבה שם על תשובת בית יעקב דאין דבריו מוכרחין.
(ד) אם נפסקו חוטי הציצית ונשאר בהם כדי עניבה דכשר בדיעבד, מכל מקום אסור ליתנו בטלית אחר, עיין לקמן סימן טו אות ה. ואם ירצה לקשור בו חוט עד שיהיה י"ב גודלין רשאי, עיין לקמן סוף אות ו.
(ה) אם נפסק מקצת החוט חצי שזירה ומקצת השני קיים ולא נשאר כדי עניבה מהשזור, אם מתכשר, עיין שם במשבצות זהב שנסתפק בזה. ועיין בדברינו לעיל סימן יא אות יב.
(ו) אם נפסל החוט, לא מהני לקשור בו חוט להשלימו. הכי מסיק הט"ז, והאליה רבה נראה דמסכים עמו, וכן הסכים המור וקציעה, ודלא כמו שכתב באר היטב על שם הט"ז. מחזיק ברכה אות ב', זכור לאברהם חלק ג' אות צ'. וכן כתב שערי תשובה אות ג' וזה לשונו: מה שכתב הבאר היטב בשם הט"ז דאם היה קשור וכו' כשר אם חזר וקשרו, במחילת כבוד תורתו לא כיון יפה בדעת הט"ז, שאף על פי שנשא ונתן בזה, מכל מקום במסקנת דבריו אינו מכשיר במקום שבא לידי פסול, רק אם נשאר כדי עניבה שעדיין כשר הוא מהני הקשירה. ונפקא מינה אם נפסק גם מצד השני אחר כך, וכן כתב המשבצות זהב, עד כאן לשונו. ורוצה לומר, ראש חוט הזה שנפסק ולא נשאר בו כדי עניבה וקשרו, מהני לראש השני שהיה בו כדי עניבה אם נפסק אחר כך. ועיין במשבצות זהב אות ג'.
אבל קודם שעשה הציצית, אם נפסק חוט וקשרו ועשה ממנו ציצית – כשר. ט"ז שם ואליה רבה, מור וקציעה, מחזיק ברכה שם, זכור לאברהם שם, וכן כתב המגן אברהם סימן טו ס"ק א, יד אהרן בהגהת הטור חלק א' שם, סידור בית עובד אות ז', שתילי זיתים אות ז', ר' זלמן סימן טו אות ג.
(ז) שם: ולפי מה שאנחנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בד' ראשים וכו' — עיין מגן אברהם ס"ק ה [הבאנו דבריו אות ט] ועיין פתח הדביר אות ב' שהאריך בעניין מה שנוהגים בסימן זה, שתכף שתוחבין החוטין בנקב הבגד תופסין הד' ראשין שמצד האחד שאין החוט הארוך עמהן ועונבין אותם ביחד, כדי שבעת שעושין הכריכות והקשרים שלא יתערבו החוטין שבצד זה עם הצד האחר, וכשגומרין עשיית הציצית מתירין העניבה. וסיים וזה לשונו: ומכל מקום טפי עדיף לעשות הסימן שכתב המגן אברהם ז"ל לאפוקי נפשיה מכל ערעור, עד כאן לשונו. ואנחנו מנהגנו לעשות הסימן בזה האופן, והוא, לאחר שהכניס הד' ראשין בנקב וקשר אותם זה על גבי זה, קושר הד' ראשין של החוטין כל אחד לבדו, והג' ראשין עם חוט הארוך ישארו בלא קשירה, ובכל עת שקושר – תופס הד' ראשין הקשורין לבד והד' שאין קשורין לבד וקושר, ובזה יהיו לעולם הד' ראשין מצד אחד של הקשר והד' ראשים מצד האחר ולא יתערבו. ועיין לקמן אות ט.
(ח) שם: ולפי מה שאנחנו נוהגים לדקדק וכו', אם נפסקו שני ראשים מצד אחד כשר — הוא הדין אם נפסקו ד' ראשים שמצד א' כשר, לפי שנשתיירו כל הראשים השניים שיש בהם יותר מכדי עניבה, ואפילו לא נשתייר מהראשים השניים רק כדי עניבה שהוא כדי עניבת שמונה חוטין ביחד כשר, פרי צדיק דף פ"א ע"ב, ברכי יוסף אות א', זכור לאברהם חלק א' וחלק ג' אות צ', סידור בית עובד אות ב', ועיין לקמן אות יא.
(ט) שם: אם נפסקו שני ראשים מצד אחד כשר — אבל אם הם מב' צדדים פסולה, דחיישינן שמא חוט אחד הם, לבוש סעיף א, מגן אברהם ס"ק ה, ר' זלמן אות ב, זכור לאברהם שם בחלק ג', חיי אדם שם, שתילי זיתים אות יו"ד, קיצור שולחן ערוך סימו ט אות יג. ומיהו יש גם כן תקנה לזה, לעשות סימן בעת עשיית הציצית להיות ניכר השני ראשים שהם מחוט אחד על ידי הקשרים שעושין בסוף כל חוט, מגן אברהם שם. דרך משל, חוט א' יעשה בשני ראשיו בכל ראש קשר א', ובחוט השני יעשה בשני ראשיו בכל ראש ב' קשרים, ובחוט הג' יעשה בשני ראשיו בכל ראש ג' קשרים, ובחוט ד' יעשה בשני ראשיו בכל ראש ד' קשרים. מחצית השקל. ועיין אשל אברהם שעשה אופן אחר.
(י) שם: ולרבינו תם לא מכשירין אלא בנשתיירו שני חוטין שלמים וכו' ארוך י"ב גודלין — אף על פי שבשעת עשייה הוסיף בארכה. בית יוסף בשם נימוקי יוסף.
(יא) שם: והלכה כסברא ראשונה, מיהו היכא דאפשר טוב לחוש לסברת רבינו תם עד כאן — והחיי אדם כתב בכלל י"א אות ך', דאם לא נשארו שני חוטין שלמים שהם ד' ראשים שכל א' אורך י"ב גודלין, אין ללובשו כי אם אין מזומנים לפניו ציצית אחרים או שיתבטל על ידי זה מתפילה וכיוצא בו, ואפילו הכי לא יברך, אבל בלאו הכי אסור ללובשו ופשיטא לברך, יעויין שם.
(יב) שם: מיהו היכא דאפשר טוב לחוש לסברת רבינו תם — והטוב יותר לחוש ולהחליף הציצית היכא דאפשר, אפילו לא נפסק אלא ראש אחד מהח'; דוודאי דמניין הל"ב חוטין אית בהו רזין עילאין וראשן מגיע השמימה. חס"ל אות א'.
(יג) אם מצא פיסול בציצית שבטליתו, לא יתקן הציצית בעוד הטלית עליו, אלא פושטו ומתקנו. אליה רבה ס"ק ז' [ומה שכתב: וכן משמע במגן אברהם סימן יו"ד, ט"ס הוא וצ"ל: סימן יט ס"ק א]. חיי אדם כלל י"א אות ל"ו. חס"ל אות ב'. פתח הדביר אות ג'. ועיין מה שכתב פתח הדביר סימן י"ט אות א'.