לדלג לתוכן

ט"ז על אורח חיים יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א) אם נפסקו כו' — להבין המחלוקת, נציע בקיצור. איתא בגמרא, בני ר' חייא אמרי: גרדומי תכלת כשר. פירוש, נקרעו הציצית ונשתייר בהם קצת. וכמה שיעור גרדומי? אמר שמואל: כדי שיוכל לענבן. פירוש, שיוכל לעשות עניבה שקורין שלי"ף מכל החוטין ביחד באותו הנשאר מן הציצית. ותו איתא שם, אמר רב: נפסק החוט מעיקרו, פסולה. פירוש, שלא נשאר שיעור עניבה. ומפרש הרא"ש, דהך גרדומי תכלת, פירוש, כל הציצית נכללו בשם תכלת, דאם נפסקו כל הד' חוטים ולא נשתייר בהם אלא כדי עניבה, כשר, אבל אם לא נשתייר אפילו באחד מהן כדי עניבה אלא נפסק כולו, פסול, דבעינן מכל ד' חוטין שישאר מכל אחד כדי עניבה. משום הכי אחר שכפל הד' חוטין ועשה מהם ח' ראשים, הוי דינא, אם נפסקו ב' ראשים לגמרי, אם ברור לנו שכל ראש הוא מחוט אחר – אין כאן פסול, דהא נשאר בכל חוט הראש הב' שלו. אלא שיש לחוש שמא הראשים שנפסקו הם שניהם חוט א' כפול, נמצא שחוט אחד נעקר לגמרי ויש כאן פסול. ור"ת פירוש, דגרדומי תכלת לבד בזמן שהיה תכלת אבל הלבן קיים לגמרי, אז כשר, דהיינו שבעינן תרתי, ששני חוטי לבן יהיו שלם לגמרי כשיעור י"ב גודלים, ואז מהני כדי עניבה לתכלת שנשאר. ואם כן, הוא הדין לדידן שאין לנו תכלת ולוקחין ד' חוטין לבן, בעינן גם כן שיהיו ב' חוטין ארוכין, דהיינו בכופלם ד' שלמים כשיעור י"ב גודלים, ובשאר שני חוטין שכפלם ד' צריך שיהיה נשאר בהם כדי עניבה. נמצא שאם נפסקו ג' ראשים, יש לחוש שמא כל ראש מהנקרעים הוא מחוט בפני עצמו, נמצא שלא נשארו ב' חוטין שלמים, על כן לא מהני מה שנשאר כדי עניבה, דהיינו מכל חוט שנקרע ראש השני עדיין, כי בעינן ב' חוטין בכפלם ד' שלמים י"ב גודלים. ובטור כתב אחר דעת ר"ת: ולפי זה, אפילו אם נפסקו ב' ראשים – כשר אם יש בהם כדי עניבה עד שיפסקו ג', עד כאן לשונו. וקשה, למה אמר: "יש בהם כדי עניבה"? דבחד מינייהו שנשאר בו כדי עניבה והראש השני נפסק כולו – כשר, דאפילו תימא הנך ב' ראשים שנקרעו הם חוט אחד, מכל מקום כיון שבא' מהם נשאר כדי עניבה סגי. ועוד קשה לשון "אפילו", כמו שהאריך בית יוסף. וצריך לומר דכוונת הטור להשמיענו דבג' ראשים פסול אפילו בכדי עניבה מכל ג' ראשים הנפסקים, מספק דשמא מג' חוטין הם. ונמצא המשך דבריו, דלפי שיטת ר"ת, אפילו במה שיש הכשר דהיינו כדי עניבה אינו מועיל אלא בב', אבל לא בג', אפילו נשאר מכל ראש כדי עניבה:

(ב) הפסוקים ביחד — פירוש, לאפוקי שיעשה אותה עניבה מאותו חוט לבד:

(ג) שנפסק כולו פסול — על כן ראוי לכל אדם שיעיין בשעת בדיקה גם בתחילת מוצאם של הציצית מן הנקב ולמטה, שאם יש שם קרע, ודאי הוי נפסק כולו. ומבואר בבית יוסף סימן ט"ו, דאם יש כדי עניבה דכשר בדיעבד, מכל מקום אם התיר אותה ועשאה על טלית אחר, אינו רשאי לעשות כן דהוי כלכתחילה, עיין שם במה שכתב בשם רש"י על פשט ובלבד שלא תהא מופסקת:

שאלה: חוט ציצית שנפסק וחזר וקשרו, מהו, אם מועיל מה שנעשה חוט שלם על ידי הקשירה?:

תשובה: נראה לי דאם היה כן בשעת עשיית הציצית, שהיה קצר באופן שנפסל, לא מהני מה שחזר אחר כך וקשרו. וזה דומה למה שכתוב בסימן י"א, שאם חתך הציצית אחר הכריכה, דפסול משום תעשה ולא מן העשוי בפסול, הכי נמי בזה. וראיה עוד מדברי המרדכי הלכות ציצית שכתב וזה לשונו: ומיהו אין לו שיעור למעלה, דיכול לעשותו ארוך כמו שירצה כו', ואם היה ארוך יותר מדאי וקצרו, לא מיקרי תעשה ולא מן העשוי, כיון שאין עשוי בפיסול, עד כאן לשונו. משמע הא איפכא, שהיה קצר והאריכו, הוי ולא מן העשוי כיון שפסול היה. אלא דאם היה כשר בשעת עשיה ואחר כך נפסק ונפסל, יש מקום לומר דלא מהני תיקון הקשירה, כדמצינו לענין תפילין בסימן ל"ג משום דכתיב "וקשרתם", קשירה תמה בעי, והכי נמי נימא גבי ציצית, דהא ילפינן כל התורה מתפילין, כדאיתא שילהי פרק קמא דקדושין לענין מצות עשה שהזמן גרמא, וכן כתב הטור בסימן י"ח, דכיון דילפינן כל התורה מתפילין, ותפילין כל אימת דממשמש כו'. ויש לסתור דברים אלו, ממה שכתבו התוס' בפרק השולח דף מ"ה, דר"ת רצה לפסול לולב שאגדו אשה כיון שאינה חייבת בו, דומיא דתפילין דאמרינן "וקשרתם וכתבתם", מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, לאפוקי אשה. וסתרו התוס' בשם ר"י דבריו, דאין זה אלא גבי ספרי תורה תפילין ומזוזות דכתיב בהו "וקשרתם וכתבתם". וכהאי גוונא יש פלוגתא ביניהם לעניין ציצית שעשאוהו אשה בסימן י"ד, דר"ת פוסל ור"י מכשיר, כמו שכתב שם בית יוסף. ונמצא לפי זה, במה דקיימא לן התם כר"י דלא ילפינן מתפילין, הכי נמי כן הוא דלא נפסל קשירת הציצית מחמת ילפותא דתפילין. אלא דלפי מה שכתב רמ"א סימן י"ד דלכתחילה טוב להחמיר שלא תעשה אשה ציצית, הכי נמי נימא הכי גבי קשירת ציצית. אמנם נראה דאין שייך כאן כלל לילף מתפילין לעניין קשירת הציצית, דהא קשה בין לר"ת בין לר"י שזכרנו, הא מצינו בספר תורה דכשר מה שפסול בתפילין, דהיינו תפירה בקרע שנקרע בספר תורה, כמו שכתב ביורה דעה סימן ר"פ; ובתפילין פסול גם תפירה, כדאיתא סימן ל"ג. אלא על כרחך דלא שייך למילף בזה מתפילין, ולא ילפינן מתפילין סוף פרק קמא דקידושין אלא לעניין גוף הדבר שמצות עשה שזמן גרמא היא ונשים פטורות, אבל לא שאר פרטים, דוודאי יש הרבה דינים בתפילין מה שאין כן בשאר מצוות, אפילו בספרי תורה ומזוזות. וכן ראיה מפרק הקומץ, דפרכינן בגרדומי רצועה דעל כרחך פסולים מדאמרינן גרדומי תכלת כשר, והיינו דווקא בציצית שהוא תשמישי מצוות, אבל תפילין דתשמישי קדושה הם פסול, והוא הדין להך דקשירת פסיקה, לא נילף מטעם זה. והטור שכתב דכל התורה ילפינן מתפילין, כתב כן לרווחא דמילתא, כי מצינו בכל הברכות שהדבר תלוי בהיסח הדעת, ועל כן אמר דיש ללמוד ציצית לעניין היסח הדעת מתפילין. ועוד יש ראיה לקשירת חוט ציצית מההיא דריש סוכה, אמר ר"י: עשאה מן הקוצין פסולה. פירש רש"י: חוטין שניתקו בשתי, וקושרין אותם ותלויים ראשיהם לאחר שנארג, וקרי להו קוצים על שם שבולטים כקוצים, עד כאן לשונו. והא לך שאותם הבליטות שבולטים אחר שחזר וקשר שני חלקי חוט השתי שנקרעו הוא דבר קצר, ואין ראוי לעשות מהן חוט; אלא ודאי על ידי קשירה שיקשרנו לחוט אחר. ועוד ראיה מסימן ט"ו סעיף ד, דלא יתפור תוך ג', שלא יניח החוטין ויוסיף עליו ז' חוטין; וזה אי אפשר, רק על ידי קשירה. ולעניין מעשה נראה לעניות דעתי דאין איסור אם קושר הציצית, רק במקום שנפסלו בקריעתן; אבל אם מתחילה קודם שעשה ציצית מהחוטין נפסק חוט א' וקשרו ואחר כך עשה מהן ציצית, כשר, וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו כדי עניבה: