משנה שביעית ו א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ו · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שלש ארצות לשביעית.

כל שהחזיקו עולי בבל, מארץ ישראל ועד כזיב, לא נאכל ולא נעבד.

וכל שהחזיקו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, נאכל, אבל לא ב נעבד.

מן הנהר ומאמנה ולפנים, נאכל ונעבד.

משנה מנוקדת

[עריכה]

שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית.

כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב,
לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד.
וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה,
נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא נֶעֱבָד.
מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים,
נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד.

נוסח הרמב"ם

שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנם נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ועד אמנם ולפנים נאכל ונעבד.

פירוש הרמב"ם

יש מי שקורא אמנם והוא אמנה ויש מי שקורא אמנום. וענין לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ושאמר נאכל אבל לא נעבד ר"ל שאינו מותר עבודתה ואם נעבדה יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית ושאמר נאכל ונעבד שמותרת עבודתה בשביעית והצומח בה יאכל בלא קדושת שביעית אלא כמו שיאכלו פירות כל שנה:

פירוש רבינו שמשון

ארצות חלוקות בדין שביעית:

עולי בבל. עזרא וסיעתו ובירושלמי (פ"ו ה"א) מפרש להו:

לא נאכל. לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית:

עולי מצרים. יהושע וסיעתו והרבה כרכים כיבשו עולי מצרים ולא כיבשו עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא:

מכזיב ועד נהר אמנה. מפרש בירושל' (פ"ו ה"א) א"ר הונא כן היא מתני' מכזיב עד הנהר מכזיב עד אמנום כלומר זה לצד מזרח וזה לצד מערב נהר הוא נהר מצרים וכן משמע קצת בירושל' (פ"ו ה"א) דמייתי לה בגמ' ומייתי לה נמי (ברייתא דפ"ק) [בפ"ק] דגיטין (דף ח.) דטורי אמנון ונהר מצרים וכזיב משמע התם דלצפונה דא"י קיימא ונהרי אמנום היינו ראש אמנה דקרא כדאי' בירושל' (שם) א"ר יוסטא בר שונם לכשיגיעו הגליות לטורי אמנון הן עתידות לומר שירה שנא' (שה"ש ד) תשורי מראש אמנה והוא הר ההר דהר ההר תרגום ירושלמי טורי אמנום וגם הוא בצפונה של א"י דכתיב (במדבר לד) וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר ועל זה שניהן בצפונה של א"י וצריך לומר דהא דמפרש מכזיב עד הנהר ומכזיב עד אמנום חד למזרח כזיב וחד למערבו ומיהו בפרשת אלה מסעי כשמנה גבולי א"י משמע דנחל מצרים במקצוע דרומית מערבית ומחובר לים הגדול דעומד במערב א"י וטור אמנום דהוא הר ההר הוא לצפון א"י במקצוע צפונית מערבית נמצא דא"י בין הר ההר לנחל מצרים זה מצפונית מערבית וזה מדרומית מערבית והים במערב ויש מקום שהים נכנס לא"י בין הר ההר לנחל מצרים כדמוכח בפ"ק דגיטין (שם) דעכו לצפונה של א"י וכזיב רחוק יותר דהא המהלך [מעכו] לכזיב תני מימינו למזרח אלמא פניו לצפון וכל שעה מתרחק והולך מריבוע של א"י אלא רצועה נפקא שהיא למערב הדרך ההולך מעכו לכזיב כדמשמע התם (דף ז:) ועוד אמנום לצפונה של א"י סמוך לעיקר יותר מכזיב ועוד דכי קתני מכזיב עד הנהר דאדרבה הוה ליה למימר מאמנום עד הנהר דאמנום בין כזיב לנהר שהרי הנהר לדרום א"י ואמנום לצפון ועדיין כזיב רחוק יותר ושמא נהר דתנן הכא לא נחל מצרים הוא אלא נהר אחר לצפון א"י כדפרשינן דאמנום ונהר זה למזרח כזיב וזה למערבו וכן ההוא דתנן בפ"ד דחלה (משנה ח) ואמנום דהכא הוא הר ההר האמור בגבולין בפרשת אלה מסעי ואין זה הר ההר שמת בו אהרן דהוא בגבול ארץ אדום ודרום א"י במקצוע דרומית מזרחית של א"י ששם היתה ארץ אדום:

נאכל לאחר הביעור וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא ומ"מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין [כמו] בסוריא דבסמוך דאי לא תימא הכי אם כן ליתני ד' ארצות לשביעית דיש לסוריא דין לעצמה:

מהנהר ומאמנום ולפנים. בכל הספרים כתוב ולפנים וטפי ניחא לגרוס ולחוץ ושמא קרי ליה לפנים משום דהתחלת הנהר ולפנים הימנו ומתחלת אמנום ולפנים הימנו ח"ל דנהר עצמו ואמנום עצמו ח"ל ומיהו אמנום עצמו אמרינן בפ"ק דגיטין (שם) דכל ששופע מטורי אמנום ולפנים ארץ ישראל לכך נראה דגרסינן ולחוץ כאן ובפרק בתרא דחלה (שם):

אומר נאכל ונעבד כדדריש בירושל' (פ"ו ה"א) אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ (דברים יב) בארץ אתם חייבין לעשות ואי אתם חייבין בח"ל עדיין אני אומר מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ ת"ל (שם יא) השמרו לכם פן יפתה וגו' ושמתם את דברי אלה אפילו אתם גולים ושמתם את דברי אלה מה אית לך כגון תפילין ותלמוד תורה מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלוין בארץ נוהגין בארץ ובחו"ל אף כל דבר שאין תלוי בארץ יהא נוהג בארץ ובח"ל ובפ"ק דקידושין (דף לז.) יליף לה מע"ג:

ירוש' (פ"ו ה"א) משגלו יהו פטורין כתיב (נחמיה ח) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וגו' כי לא עשו סוכות וגו' מימי ישוע בן נון [ולמה ישוע רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמן] פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורים היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו רבי יוסי בר' חנינא אמר מדבר תורה נתחייבו הדא הוא דכתיב (דברים יא) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה והיטבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורין היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם אבותיכם לא היה להם עול מלכות ואתם אע"פ שעליכם עול מלכות אבותיכם לא נתחייבו עד לאחר י"ד ז' שכיבשו וז' שחילקו ואתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד דקנו כולה ואתם ראשון ראשון קנה וחייב א"ר אליעזר מאליהן קבלו עליהן את המעשרות. מ"ט ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו (נחמיה י) מה מקיים ר' אליעזר ואת בכורי צאננו ובקרנו מכיון שקיבלו עליהם דברים שלא היו חייבים עליהן אפילו דברים שהיו חייבין עליהם העלה עליהם כאילו מאליהן קיבלו מה קיים ר' יוסי ובכל זאת מכיון שקיבלו עליהם בסבר פנים יפות העלה עליהם המקום כאילו מאליהם קיבלו מה מקיים רבי אליעזר מאבותיך פתר לה לעתיד לבוא דא"ר חלבו בשם ר' יוחנן אבותיך ירשו ארץ ז' אומות ואתם עתידין לירש ארץ י' אומות. פי' ובכל זאת אנחנו כורתים וכתב באותה פרשה ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל עץ שנה בשנה וכתיב בההיא פרשה חלות תרומות ומעשרות משמע דכל זאת קבלו עליהם מדעתן בברית שכרתו אבל מדאורייתא פטורין ולהכי פריך לר' אליעזר דהכי נמי כתב באותה פרשה בכורות בנינו ובהמתנו ובכורות בקרנו וצאננו דכולהו חשיב בהדייהו אע"פ שהיו מחוייבין ועומדין משמע מתוך אותה שיטה דבבית שני לא נתחייבו מדאורייתא בתרומות ומעשרות לר"א וכן משמע בירושלמי דפ"ק דתרומות (פ"א ה"ג) ובירושלמי דיבמות פרק בית שמאי (פ"יג ה"ב) דפליגי רבי יהודה ורבנן בקטן שלא הביא שתי שערות דרבי יהודה אומר תרומתו תרומה וקאמר מהו שיהו חייבין על הקדשים מבחוץ כלומר דאם קטן הקדיש בהמה ובא גדול ושחטה בחוץ כהנא אמר אין חייבין על הקדשים בחוץ ר' יוחנן וריש לקיש תרוייהו אמרין חייבין על הקדשים מבחוץ וקשיא דכהנא על דר' יהודה דר' יהודה פוטר טבלו דבר תורה ואתה כן כלומר בקטן פוטר טבלו מאיסור ותרומתו תרומה לר' יהודה וא"כ הקדישו נמי יהא הקדש להתחייב עליו משום שחוטי חוץ וכעין שיטה זו בסוף יוצא דופן (מ"ז:) אלא דפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי מיתניא התם איפכא ומשני בירושלמי (שם) כמאן דאמר מאליהם קבלו עליהם את המעשרות כלומר דלא אמר ר' יהודה תרומתן תרומה אלא משום דתרומה דרבנן דמאליהן קבלו וכן מוכיח בירושלמי בפרק בתרא דתרומות (פ"יא ה"ד) דתני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ג' פעמים בחמין ודיו א"ר בא אין למדין ממנה לענין נבלה א"ר יוסי קשייתא קומי ר' בא תרומה בעון מיתה היא ונבלה בלא תעשה ואת אמרת הכין א"ל כמאן דאמר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות כלומר ולכך מיקל בתרומה משום דלאו דאורייתא וכן מסוף פ"ג דדמאי (משנה ד) גבי הא דתנן אצל הנכרי כפירותיו משמע דאיכא פלוגתא דאיכא למאן דאמר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות וכן בפ"ק דמכילתין ואמרי' אפילו למאן דאמר מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהן ובימי הלל איירי התם וכן בריש פ"ב דמעשרות ואמרינן במגלת רות בשם ר' יהושע בן לוי שלשה דברים גזרו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על שאלת שלום בשם ועל מגילת אסתר ועל המעשרות ומפרש במסכת מעשרות שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אמר בעון מעשרות ותרומות גלו וכיון שגלו נפטרו מן התרומות ומן המעשרות והן חייבו עליהן מאליהן והפרישו תרומות ומעשרות ואמרינן בבראשית רבה בפרשת ויחי ג' דברים עשו בית דין של מטה ואלו הן אחד בימי עזרא בשעה שעלו מבבל וביקש להם הקב"ה להתיר המעשרות מה עשו הלכו וגזרו על עצמן שיהיו מעשרין שנאמר ואת ראשית עריסותינו סיפא דקרא מפרש תרומות ומעשרות וכתב בפרשה דבכל זאת דמייתי בירושלמי מכל הני משמע דלא נהגו מדאורייתא בבית שני תרומות ומעשרות ואע"ג דר' יוחנן במגילת רות אשכחן בסוף הערל (דף פב:) דאמר אנא דאמרי כרבי יוסי דסדר עולם דירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להם התם פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אליבא דר' דמתני' דהתם דאמר אנדרוגינוס שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה דסבר ריש לקיש דמשום דתרומה דרבנן הוא דמאכילה דקתני ר' יוסי התם בברייתא דאנדרוגינוס ספיקא הוא וברייתא דסדר עולם ר' יוסי תני ולא סבר לה כדאמרינן בפרק יוצא דופן (דף מז:) ור' יוחנן סבר דההיא דסדר עולם עיקר וליתא לברייתא דחשיב אנדרוגינוס ספקא מקמי מתני' ולא משום דר' יוחנן סבר כר' יוסי דהא בברייתא דב' קופות (יבמות דף פב.) קאמר ר' יוחנן דלא בעינן רבייה כרבנן דאמרי תרומה בזמן הזה דרבנן ומיהו תימה הוא לומר שיאמר שום אדם דבבית שני לא נהגו מדאורייתא תרומות ומעשרות אלא ודאי מדאורייתא נהגו והא דקאמר שקיבלו מאליהן על תרומות פירות קאמר דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר והן החמירו עליהן בבית שני לגזור אף בשאר פירות מה שלא עשו בבית ראשון וההיא דב"ר ומגילת רות היינו ההיא דפרק בתרא דמכות (דף כג:) דמייתי התם קרא דכתיב ובפרוץ הדבר שהבאת מעשר עשו ב"ד של מטה ובכל פירות משתעי קרא כדמוכח בריש פרק הנודר מן הירק (דף נה.) ועוד כדאמרינן בדגן תירוש ויצהר חשיב מאליהן לפי שיהושע נצטוה לקדש כל מה שבתוך תחומין אבל בימי עזרא לא קידשו אלא מה שרצו כדאמרינן הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא קידשו עולי בבל ועל זה אמרינן בבראשית רבה שביקש להתיר להם הקב"ה את המעשר שלא היה מענישן אם היו נמנעין מלקדש והם הלכו וקידשו ונתחייבו מן התורה ולהכי קאמר רבי אליעזר דמאליהן קבלו אבל ר' יוסי אמר מדבר תורה נתחייבו שנצטוו לקדש ונפקא מינה דלר' יוסי דקדושה במצות הקב"ה קיימת אפילו בזמן הזה אע"פ שחרב הבית אבל לר"א דאמר מאליהן קבלו בטלה עכשיו קדושת הארץ דסתמא לא היה בלבן אלא בזמן שהבית קיים הואיל והדבר תלוי בהם ואפי' אית ליה לר' יוחנן בטלה קדושת הארץ דתרומות ומעשרות לא קשה מידי הא דשמעינן ליה בפ' השוחט והמעלה (דף קז:) דמעלה בזמן הזה דלא בטלה קדושת הארץ ואע"ג דבחורבן בית ראשון לא בטלה קדושת הבית קדושת הארץ דתרומה ומעשר בטלה דאין זה תלוי במחיצות דקדושת מחיצות מילתא אחריתי ויתכן דנפקא לן כדדרשי' אשר לו חומה (ויקרא כה) אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן א"נ מדכתיב (תהלים קלב) זאת מנוחתי עדי עד דהני קראי מוכחי דירושלים אין אחריה היתר:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שלש ארצות לשביעית - חלוקות לענין דין שביעית:

כל שהחזיקו עולי בבל - עזרא וסיעתו כשעלו מבבל:

לא נאכל ולא נעבד - שעבודת הארץ ההיא אסורה בשביעית, ואם נעבדה וגדלה אסור לאכול מאותן גדולים. פירוש אחר ועיקר, לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית:

מכזיב ועד הנהר ועד אמנום - כזיב משוך כלפי הצפון לצד מזרח ורצועה יוצאת מעכו שיושבת ברבועה של ארץ ישראל במקצוע צפונית מזרחית ואותה רצועה משוכה כלפי צפון והולכת עד כזיב ורצועה אחרת משוכה מעכו כלפי מזרח ובה הנהר האמור כאן, ואלו השתי רצועות כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל:

ועד אמנום - הוא הר ההר א הכתוב בגבולות הארץ בפרשת אלה מסעי, תתאו לכם הר ההר מתרגמינן בירושלמי טורי אמנום, והוא בצפונה של ארץ ישראל לצד מערב אצל הים הגדול, וגם זו לא כבשו עולי בבל הלכך נאכל לאחר הביעור, ולאידך לישנא אם נעבד בשביעית נאכל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, ולא נעבד, דלענין עבודה החמירו לאסור מדרבנן:

מנהר ומאמנום ולפנים - כך כתוב בכל הספרים, וטפי הוה ניחא אי הוה גרסינן ולחוץ. ואפשר לפרש בדוחק מהנהר ולפנים מתחלת הנהר ולפנים לצד הנהר חוצה לארץ, וכן מתחלת טורי אמנום ולפנים לצד ההר קרויה לפנים:

פירוש תוספות יום טוב

מכזיב ועד הנהר ועד אמנה. פירש הר"ב כזיב משוך כלפי הצפון לצד מזרח ורצועה יוצאת מעכו וכו'. וקשה עכו מאן דכר שמה ולפי פירושו הוה לי' למיתני מעכו עד כזיב מעכו ועד הנהר ועוד שלא פי' ועד הנהר מהיכן מתחלת אותה רצועה אם מן עכו או מן כזיב. ובירושלמי כיני מתניתין מכזיב עד הנהר מכזיב עד אמנה. ובפ"ד דחלה מפרש ג"כ הר"ב מכזיב עד הנהר לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב וכן פי' הר"ש ודברים הללו וכן מה שכתב בכאן דעכו יושבת ברבוע של ארץ ישראל במקצוע צפונית מזרחית קשה שמצאתי בספר כפתור ופרח בפי"א ששלשתן על שפת הים המערבי הם והמחברו כאשר העיד על עצמו הוא עד וראה. שאמר בזה הלשון הן הייתי כשני שנים בגליל דורש וחוקר ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל הארץ ברוך העוזר. וכתב דעכו וכזיב ואמנה שלשתן על הים המערבי של ארץ ישראל הם וקצה גבול מערבית דרומית הוא נחל מצרים וקצה גבול מערבית צפונית הוא אמנה והוא הר ההר ע"פ גבולי א"י הנזכרים בפרשת מסעי והם כבוש עולי מצרים. ואמר עוד שיש מן עכו לנחל מצרים כמו שמן עכו לאמנום וגם אמר שכזיב הוא צפוני לעכו כמו יום אלו הן דבריו ז"ל. וא"א להכחיש המציאות וכל דבריו ז"ל בחקירה רבה כאשר אמר וכמבואר מספרו שבחיפוש רב בדק המקומות עד שידע אנה הם אחת לאחת. נמצאו שדברי הר"ב והר"ש בזה אינם אלא באומד הדעת ולא כיונו אל האמת כפי המציאות. וכתב עוד והמשנה אמרה שהחזיקו מכזיב ולדרום עד נחל מצרים מכזיב ולצפון עד הר ההר ויהיה כזיב שבזאת המשנה לזכרון מה שהחזיקו עולי מצרים כמו נקודה שעליה תסוב החוג וזה שאותה של מסכת חלה שאומרת מכזיב ועד הנהר. ר"ל שאם יש מכזיב ועד הנהר מקום שהוא כמו המקומות שיש מכזיב ועד אמנום כלומר שהם מכבוש עולי מצרים בלבד כמו בית שאן וחביריו שתי חלות מהנהר לדרום מאמנום לצפון שתי חלות עכ"ל. וזה כמו שכתב עוד לקמן וזהו שמן הסתם כל מה שהוא לדרום כזיב. מוחזק שהחזיק בו עזרא אם לא שהם יאמרו בפירוש שהניחם כענין בית שאן וזולתו שהזכירו הם ז"ל ע"כ. ומה שלפי דבריו הנהר הנזכר במשנה הוא נחל מצרים כן כתב גם כן הרמב"ם בחבורו פ"א מהלכות תרומות. ואולם הר"ב שהזכיר עכו ושרצועה יוצאת ממנו ואע"פ שמשנתינו לא הזכירה מעכו ולא מרצועה יצא לו זה מגמרא פרק קמא דגיטין דף ז דאמתניתין מעכו ולצפון ועכו כלצפון גרסינן למימרא דעכו לציפונה דארץ ישראל קיימא ורמינהי היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך חוצה לארץ עד שיודע וכו' משמאלו למערב הדרך ארץ ישראל עד שיודע וכו' אמר אביי רצועה נפקא. פירש"י לעולם עכו במקצוע הצפון אלא רצועה יוצאת עוד מעכו לצפון והיא מא"י עכ"ל. גם בזה כתב בעל כפתור ופרח וז"ל וא"כ יהיו צדדיה ח"ל. ולר"מ ז"ל מצאתי בפירושיו בכתב ידו במצרים שפי' הפוך זה שא"י הולך כולה עד כזיב אלא שמכזיב תצא רצועה אחת מארץ העמי' הולכת עד עכו וכל צדדיה הם א"י והתוספתא במס' אהלות פרק בתרא אומר' הפך גמרין ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארן העמים וכו'. ויש לתרץ שאותה רצועה לה שני דרכים אחת אל השפה המזרחית ואחת אל השפה המערבית ע"כ. [וגם הר"ש תירץ כן בסוף אהלות וכגי' התוספתא דהתם איתא נמי בירושלמי דפרקין]. ונמצאו דברי הר"ב בענין רצועה דנפקא מעכו ושהיא חוצה לארץ דהיינו שלא כבשו עולי בבל לקוחים הם מגמרא דגיטין ועל פי פירושו של הרמב"ם ז"ל בפי' רצועה נפקא:

ועד אמנום. פי' הר"ב הר ההר מתרגמינן בירושלמי טורי אמנום. וז"ל הרמב"ם יש מי שקורא אמנה והוא אמנה ויש מי שקורא אמנום ע"כ. ומ"ש והוא אמנה. רומז לפסוק תשורי מראש אמנה דשיר סימן ד' וכן פירש"י שם בפסוק. שאמנה הוא הר ההר:

אבל לא נעבד. לשון הר"ש ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין. [כמו] בסוריא דבסמוך דאלת"ה א"כ לתני ארבע ארצות לשביעית דיש לסוריא דין לעצמה ע"כ. וכן נראין דברי הרמב"ם בחבירו פ"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) ז"ל הר"מ יש מי שקורא אמנה והוא אמנה ויש מי שקורא אמנום. ומ"ש והוא אמנה רומז לפסוק תשורי מראש אמנה (שיר השירים ד) וכן פרש"י שם שאמנה הוא הר ההר:

(ב) (על המשנה) אבל לא כו'. ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין כמו בסוריא דבסמוך דאי לא תימא הכי אם כן לתני ארבע ארצות לשביעית דיש לסוריא דין לעצמה. הר"מ והר"ש:


פירושים נוספים