ש"ך על יורה דעה יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה יח |


סעיף א[עריכה]


(א) ה"ז נבלה פירוש ספק נבלה וכמ"ש אלא חיישינן שמא כו' וכ"כ בסוף סעיף י"א וכ"כ הרמב"ם פ"א מה"ש והכל בו והסמ"ג עשין ס"ג דף ק"מ ע"א והסמ"ק סי' קס"ז ושאר פוסקים ולכך כתב המחבר לקמן סי' כ"ח ס"כ דבכה"ג מכסה ללא ברכה ועמ"ש שם.


(ב) אלא חיישינן כו' משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואינה יוצאה מאיסורא עד שיודע לך במה נשחטה וכיון שנולד בה ספק לא נתברר לך שנשחטה כראוי (כדלקמן ס"ס כ"ה) ש"ס.


(ג) ואפילו בעוף אפילו נגע ג"כ בעצם המפרקת דאיכא תרתי לטיבותא שעורו רך ונגע ג"כ בעצם המפרקת אפ"ה חיישינן שמא בעור איפגם וכ"כ הב"ח.


סעיף ב[עריכה]


(ד) שעור הפגימה כל שהוא פי' אם נמצא פגימה כל שהוא פסולה אבל לכתחלה א"צ בדיקה אלא אבשרא ואטופרא כדלקמן ס"ט משום דלא חיישינן לפגימה כל שהוא וכ"כ מהרש"ל פ"ק דחולין סימן ל"ח דלא כהב"ח שפסק להקל דאינה נטרפה בפגימה כל שהוא אלא כדי חגירת צפורן שאין לנו בזה אלא מנהגנו עכ"ל וחלילה לנו להקל כן ולפי שראה שבודקים בצפורן הבין דמנהגינו דכל פגימה שאינה חוגרת צפורן כשרה ולא היא דהמנהג פשוט לפסול פגימה כל שהוא וכמ"ש ב"י וד"מ ומהרש"ל ושאר אחרונים וכדעת הרמב"ם והכל בו והרמב"ן והרשב"א והר"ן וסייעתם אלא דלכתחלה לא חיישינן לפגימה כל שהוא וסגי לן בבדיקת צפורן וכמ"ש וכן משמע בעט"ז כדפירישית גם מה שאמר הב"ח דמדברי התוס' משמע דבעי דוקא כדי חגירת צפורן ליתא וראיה שהרי גם הכל בו כתב כדברי התוספות וכן העט"ז וע"ש.

סעיף ג[עריכה]


(ה) צריך לבדוק הסכין קודם ואין לסמוך על מה שירצה לבדוק אחר השחיטה (טור) ולזה כפל המחבר וכתב ואם לא בדק לא ישחוט כו' כלומר אפילו על סמך שיבדקנו אח"כ אסור והטעם כתב הרשב"א דשמא ישכח לבדוק אחרי השחיטה והרי הוא כאוכל נבלה ומביאו ב"י וכן משמע בטור. ובפרישה ס"ח כתב טעם משום שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם וקשה דבש"ס (חולין יז:) אמרינן מנין לבדיקת סכין מן התורה דכתיב ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא כיון דכי נקיב טריפה בעי בדיקה לחכם קאמרינן ע"כ ועיין בסי' בי' ס"ק י.

סעיף ד[עריכה]


(ו) סכין שתבדק בהולכה כו' כלומר שמוליך הסכין על האצבע וכן פי' בדרישה.


(ז) ואם הביא אפילו לא הוליך שחיטתו פסולה משום דהעוקץ פוגע בסי' וקורעו.


(ח) שחיטתו פסולה הטעם כתבו הפוסקים דכל מילתא דלא רמי עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה.


(ט) עד דקיימא ארישא דסכינא כו' דאל"כ רישא דסכינא מחליש העור והבשר ואח"כ העוקץ קורע.


(י) יש להטריף הכל ואפילו מסוכסכת מן הצד אבל אותן רשומים שמן הצדדין בסכיני' נ"ל דמותר כו' דביה"ש מירווח רווח כה"ג כ"כ מהרש"ל ומביאו הב"ח וע"ל סי' ט'.

סעיף ז[עריכה]


(יא) וע"ל סי' כ"ג כו' כלומר דשם סעיף ד' נתבאר דהשוחט בסכין שאינו חד ונתעכב כשיעור שהייה במיעוט אחרון של סימן ראשון דפסול וטעמא נתבאר שם דכיון שנחתך רוב הסימן הראשון הוה כאלו נחתך כולו ומה שמוליך ומביא במעוט הנשאר הוי כאלו מוליך ומביא בידה או ברגלה והלכך בעוף שהכשרו בסימן א' וכדלקמן סי' כ"א לא חשיב שהייה דמיד שחתך רוב סימן א' בעוף הרי נגמר שחיטתו ואע"ג דקי"ל לקמן סי' כ"ג דשהייה אפילו כל שהוא פסולה אפילו במעוט בתרא בין בעוף בין בבהמה היינו דוקא שהייה ממש משא"כ שוחט בסכין רעה כיון שמוליך ומביא תמיד ודו"ק.


(יב) לפעמים טריפה לאפוקי לא שהה שעור שהייה א"נ לאפוקי היכא שכוון והניח ב' הסימנים יחד זה אצל זה ושחט שניהם ובזה מיושב שפיר מה שתמה הב"ח על הט"ו דכתבו בסתם שוחטין ועוד דמשמע אפילו לכתחלה ולקמן כתבו השוחט בסכין שאינו חד כו' דהכא לא באו אלא ללמד דין סכין ומיירי בגוונא דליכא משום שהייה כגון שמניח ב' הסימנים זה אצל זה וכדפירישית. שוב מצאתי בב"ח סי' כ"ג שכתב דלמאי דפסלי' שהייה כל שהוא כל השוחט בסכין רעה פסולה השחיטה לעולם ואין שיעור לדבר עכ"ל וצ"ע וגם בעט"ז סי' זה וסי' כ"ד משמע דבעינן דוקא שיעור שהייה וכן שאר אחרונים כתבו בסתם גבי בהמה שיעור שהייה מיהו ודאי לכתחלה אין לשחוט בו אפילו עוף כיון דצריך לכתחלה לשחוט ב' סימנים בעוף כמו בבהמה וכ"כ הב"ח שם וע"ל סי' כ"ג ס"ק ט'.

סעיף ח[עריכה]


(יג) שהיא עולה ויורדת כו' נראה דאפילו ב' ג' עולה ויורד כשר לשחוט לכתחלה דאי ס"ד ב' אסור שהשני קורע א"כ אף בא' חורפיה דסכינא מחליש וכדאמרי' בש"ס והעולה ויורד קורע ועוד דהא מכשרינן בעולה ויורד אפי' להוליך ולהביא כמה פעמים נימא דבפעם א' מחליש ובפעם הב' קורע וכן נוהגים דלא כהב"ח שכתב בזה דבר זר שאינו מתקבל לאסור ב' או ג' עולה ויורד ע"ש כ"כ הגאון אמ"ו ז"ל.

סעיף ט[עריכה]


(יד) וצריך לשנות הצפורן כו' וכתב במשמרת הבית דף ז' ע"א בשם הראב"ד דיש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה שהדם לפעמים נקרש בתוך הפגימה והעיד הראב"ד שכן אירע לו מעשה שבדק ולא מצא פגימה ואח"כ כששכשך במים מצא פגימה ע"ש.

סעיף י[עריכה]


(טו) אסור לשחוט כו' אבל בדיעבד כשר אפילו לא כרך מטלית על הפגימה אם אומר ברי לי שלא נגעתי כמ"ש הר"ב בסי' ו' והיינו דוקא כשידע קודם שחיטה שיש פגימה אבל לא ידע ואמר אח"כ ברי לי שלא נגעתי כגון שהפגימה היא למעלה מחציו של סכין ואמר ברי לי שלא שחטתי אלא במה שלמטה מחציו וכה"ג אף דיעבד אסור דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה כדלעיל סוף סעיף ד' וע"ל סימן ו' נתבארו דיני כריכת המטלית על הפגימה.

סעיף יא[עריכה]


(טז) צריך לבדוק כו' משמע בדיקה כהלכתא אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא וכ"כ בד"מ בשם מהרי"ל דלא כמ"ש על שם שחיטות ישנים דאין לבדוק י"ב בדיקות בין שחיטה ושחיטה כי אין רוח חכמים נוחה הימנו להפסיק כ"כ בין ברכה לשחיטה שניה עכ"ל ולא נהירא דהא צרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סי' י"ט.


(יז) ואפילו הראשונה דחיישינן שמא בעור הראשונה נפגמה כדלעיל סעיף א'.


(יח) ומי שרוצה כו' כן משמע ג"כ מדברי המחבר והרמב"ם והרי"ף שכתבו שאם לא נעשה כו' משמע דוקא מה"ט צריך לבדוק בין כל א' וא' וכדאיתא בת"ה וכן הוא הל' בכל בו וסמ"ג ושאר פוסקים וכ"פ מהרש"ל פ"ק דחולין סי' י"ט וכן נ"ל מוכח בהדיא מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו בתר מאי דפסקו הלכתא כרב הונא בשלא שבר בו עצמות הלכך צריך בדיקה בין כל חדא וחדא כו' וכן מוכח בסה"ת סי' ב' שכתב וז"ל אם שחט בסכין בדוקה ולאחר שחיטה מצא בה פגימה כולן פסולות לכן טוב לבדוק הסכין בין כל אחד ואחד עכ"ל וכן מוכח בש"ס במאי דקאמר כמאן כר"ה ולמיפסיל קמייתא וכ"כ בחדושי הרשב"א דף י"ד סוף ע"ג דהכי מוכחת סוגיא כי מה שהיה מצריך רב כהנא בדיקותא בין כל חדא וחדא דרך עצה טובה ולא מחובה כו' וכן דעת הרבה פוסקים דלא כהב"ח שהשיג על הר"ב וכתב שהרא"ש והטור הם אחרונים ראו בל' הרי"ף ולא ישר בעיניהם לכך שנו הלשון וכתבו ואם בוא"ו דליתא דמדברי הטור אין הכרח ומהרי"ף והרא"ש מוכח כן בהדי' מלבד הלשון מיהו צריך שלא יקחו מהנשחטים לאכול קודם בדיקת הסכין שלאחר השחיטה.


(יט) להכניס עצמו כו' וכתב העט"ז אם הוא שוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות ונמצא אח"כ הסכין פגום צריך לשלם אפילו שוחט בחנם כדין מזיק בידים ע"כ ועיין בים ש"ש פ' הגוזל עצים סי' כ"ג ובח"מ סי' ש"ו.

סעיף יב[עריכה]


(כ) ואפילו שחט בה הרבה כו' ולא אמרינן דשמא בעצם המפרקת של ראשונה נגע ונפגם או מתוך ששחט הרבה בהמות נפגם.


(כא) ואם נגע בעצם המפרקת של א' ונאבד הסכין יש להחמיר כו' כלומר לחומרא אמרינן דעצם המפרקת פוגם בנגיעה לחוד אבל לא לקולא כדלעיל ס"א וכ"כ בסט"ו.

סעיף יג[עריכה]


(כב) שחיטתו כשרה ז"ל הרא"ה שם דחומרא יתירא היא לתלות בעור יותר מבמפרקת הלכך היכא דידע בודאי שלא שבר עצמות תלינן לחומרא אימא בעור נפגם אע"ג דיותר שכיח שיפגם בעצם המפרקת מבעור אסרינן ליה אבל היכא דנאבד הסכין ומספקא לן אם שבר בה עצמות ונתוסף עוד ספיקא אחרת שרינן ליה וכו' הלכך בקל תלינן בדבר אחר עכ"ל ובגוף השאלה שם מבואר עוד טעם אחר דהואיל ויצא סכין בהיתר יצא והאי דנמצאת פגומה אימור שבר בה עצמות ולאו אדעתיה דאוקי סכין אחזקתיה ואימור לא איפגם עכ"ל ועיין ס"ק כ"ד.

סעיף יד[עריכה]


(כג) שחיטתו כשרה ולא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם מעצמו רשב"א.


(כד) ויצניענו שלא יפגמנו כו' דשמא ישחוט בו בלא בדיקה ויאבד הסכין ונסמוך אחזקתו שהוא בדוק קודם לכן ושמא עשאהו פגום במה שנשתמש בו כ"כ הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י ס"ס ו' וע"ש.

סעיף טו[עריכה]


(כה) אבל מספיקא אין תולין לומר שנפלה על חודה היינו טעמא משום דהוי ס"ס לאיסור חדא דשמא לא נפלה על חודה ואת"ל נפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת כדאיתא בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ד וכ"כ מהרש"ל שם דכאן כיון דאיכא ס"ס אסור ע"ש ול"ד כלל לדלעיל סי"ג היכא דנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שבר בו עצמות ולאו אדעתיה כמבואר שם ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א"כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא בחזקת היתר כמו שנתבאר שם ולכך אפילו נמצא אח"כ מוקמינן ליה אחזקתיה דהיתרא ואמרינן דילמא שבר בו אח"כ עצמות ולאו אדעתיה וע"כ צריך לחלק כן שהרי הרא"ש בתשובה שם פסק כדלעיל סי"ג ובספקיו כתב כמ"ש הט"ו כאן וכן כתב מהרש"ל פ"ק דחולין סי' י"ח וי"ט ב' דינים אלו. ולא עמדתי על סוף דעת הב"ח שהאריך בדבריו ושוייה להרא"ש כמי שאינו עומד בדבורו שבפסקיו חזר בו ממ"ש בתשובה ושגגה יצאה מלפני השליטים ש"ע ומהרש"ל והדבר מבואר כמ"ש ודוק וכן בעט"ז וס' זבחי צדק ובספר ל"ח הביאו שני דינים אלו בסתם לפסק הלכה וכן בד"מ פסק להך דתשו' הרא"ש.


(כו) אפילו דרך שבירה כו' צ"ע דנראה מהפוסקים דדרך שבירה תולין גם מה שנראה שהוציא המחבר כן מהר"ן אינו מוכרח דהר"ן קאי אחתך בו דרך הולכה והבאה ותדע שהרי כתב ע"ז וכ"כ הרשב"א ובחדושי הרשב"א דף י"ד וט"ו ובתה"א סוף דף י"ז משמע בהדיא הכי ע"ש.

סעיף טז[עריכה]


(כז) אם בדק הסכין כו' לכאורה קשה למה כתב המחבר דין זה הלא כ"ש הוא ממ"ש בסעיף י"ג וצ"ל דלכך דקדק וכתב דאימר בד"א נפגם או שבר בו עצמות כו' ולעיל לא כתב אלא טעם דאימור שבר בו עצמות לחוד משום דלעיל מיירי שאינו ידוע אם שבר בו עצמות או לא וכדמשמע נמי מתשובת הרא"ש שהבאתי בס"ק כ"ב ולכך אמרינן שבר בו עצמות כגון שהניחו בקופס' אפ"ה כיון שבדקו אחר השחיטה אימור בדבר אחר נפגם מעצמו או שבר בו עצמות כו' ואע"ג דלעיל סוף סעיף י"ד לא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם מעצמו התם משום דאין ריעותא לפנינו לכך מוקמינן ליה אחזקתיה אבל הכא הרי פגום לפניך וע"כ אמרינן עם עמידתו נפגם מעצמו בדבר אחר.

סעיף יז[עריכה]


(כח) ובנמצא יפה יכול החכם למחול כו' הג"ה אלפסי ונראה דס"ל כמ"ש רש"י והר"ן דהא דהי' מנדין אותו כשלא הראה סכינו לחכם הוא מפני כבודו של חכם וכדלקמן סי' רמ"ב ושל"ד דהיו מנדין על כבוד הרב ולכך יכול למחול על כבודו וכדלקמן סי' רמ"ב ס"ס ל"ב רב שמחל על כבודו כבודו מחול אבל הרמב"ם ספ"א מה"ש והכל בו והסמ"ג כתבו הטעם דהיו מנדין לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה עכ"ל ולפ"ז אפשר דאין החכם יכול למחול מיהו בש"ס פ"ק דחולין (דף י:) משמע כרש"י והר"ן וכן משמעות הפוסקים.


(כט) ולהם מחלו חכמים כו' ובאגודה פ"ק דחולין כתב עוד טעם אחר משום דעתה בעונינו אין ת"ח דהא אין יודע אפילו מסכת כלה וכן הוא בתשובת מהרי"ל סי' ע"א ותשובת מהרי"ו סי' קס"ג ומהרי"ק שורש קס"ג וכן הוא לקמן סימן רמ"ב לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא וכ"כ הב"י לקמן סי' ר"ה לענין נדרים דהאידנא כ"ע כע"ה דמו ומביאו הר"ב שם.


(ל) והרבה צריך ישוב הדעת כו' עיין במהרש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ט שהרבה לקרות תיגר על השוחטים בזמן הזה שבודקים הסכין במהירות ובלי כוונת הלב ושראוי להזהיר ולהקפיד עליהם בדבר זה ע"ש.


סעיף יח[עריכה]


(לא) שלא יבוא להקל כו' ובריב"ש כתב דגם הכרכשות שנוטלים מן הכשרות לבד אסור ליקח מטעם זה ומביאו ד"מ ואף על גב דבח"מ סי' ש"ו ס"ד כתב הר"ב דטבחים שלוקחים הכרכשות מן הכשרות מקרי שכר ואם ניבלו חייבים לשלם והוא מדברי הטור שם שכתב וז"ל ואע"פ שאין לוקחים כלום מן הטריפות כיון שאם לא היה נטרפה היה נוטל נמצא זה שכרו ועוד הכרכשות שנותנים לו מן הכשרות הן הן שכרו גם על הטריפות התם מיירי היכא דהמנהג הוא כן אע"פ שאינו נכון כמו שקרא תיגר גם הרמב"ם על המנהג שהיה בזמנו שהיו לוקחים שכר רק מן הכשרות לבד כדאיתא בריב"ש א"נ ס"ל להר"ב דכשנוטל כרכשות מותר לו ליקח מן הכשרות לחוד דליכא למימר שיבא להקל כדי ליטול כרכשות דלהא לא חשדינן ליה שיאכל טרפות ואם כן יצטרך למוכרם ומתירא שמא ירגישו בזה שאינו אוכלם ומוכרם אבל כשנוטל שאר שכר אסור ואפשר שמזה נתפשט המנהג שבקצת מקומות השוחטים לוקחים הכרכשות מן הכשרות ולא מן הטרפות אע"פ שהוא מנהג רע וכן הוא בהג"א פ' אלו טריפות וז"ל וקשה היאך החזנים לוקחים הטבחי"יא הא איכא חשד דמשום הטבחי"יא הוא מתיר עכ"ל והוא מא"ז ועיין במהרש"ל פרק אלו טריפות ס"ס ח' כתב ישוב למנהג הזה ועדיין צ"ע בדבר.

סעיף יט[עריכה]


(לב) מעשיו מוכיחים עליו כו' כי בודאי כשנתנו לשמעון לא לבדקו לחצאין נתנו לו וכשראה שלא בדקו כדינו קבלו מידו והלך לשחוט מעשיו מוכיחים עליו כו' עכ"ל רשב"א ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין סימן ט"ו.

סעיף כ[עריכה]


(לג) ואמר זו הפגימה כו' מעבירין אותו שמעיד על עצמו שאינו מקפיד בין סכין פגום לשאינו פגום ועוד דהא שוחט בסכין פגום לכתחלה רשב"א וע"ל סי' קי"ט


(לד) שהכלים אסורים ע"ל סי' א' סעיף א' בהג"ה.