בבריחתו מפני שאול, הגיע דוד למדבר עין-גדי (שמ"א כד). הוא הסתתר עם 600 אנשיו במערה. שאול רדף אחריו עם 3000 איש מישראל. במהלך המרדף נכנס שאול לבדו לאותה מערה לעשות את צרכיו. ואז: "ויאמרו אנשי דוד אליו: הנה היום אשר אמר ה' אליך 'הנה אנוכי נותן את אויבך בידך', ועשית לו כאשר ייטב בעיניך! ויקם דוד, ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט. ויהי אחרי כן, ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול. ויאמר לאנשיו: חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני, למשיח ה', לשלוח ידי בו, כי משיח ה' הוא! וישסע דוד את אנשיו בדברים, ולא נתנם לקום אל שאול; ושאול קם מהמערה, וילך בדרך."

התנהגותו של דוד תמוהה מכמה סיבות:

• שאול רודף אחריו ומנסה להרגו, ובמצב כזה חל "דין רודף", מותר לנרדף להרוג את הרודף כדי להציל את חייו. אם כך, מדוע דוד אומר שאסור להרוג את שאול?
• גם אם דוד לא רוצה לנהוג לפי "דין רודף" ולהציל את עצמו, מי התיר לו לסכן את אנשיו, והרי גם אנשיו של דוד נמצאים בסכנה?

שתי תשובות:

[התשובה התפרסמה ב'כפית של נח"ת', אב ה'תש"ס, אבל הקובץ עדיין לא הגיע למערכת...]

הסיבה של דוד כתובה בפירוש: "חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני, למשיח ה', לשלוח ידי בו, כי משיח ה' הוא !". כלומר: אסור בשום אופן להרוג את שאול!

יעקובי טען שזו לא היתה הסיבה האמיתית של דוד, והביא כמה נימוקים, ואתייחס אליהם אחד אחד:

"מותר להרוג את שאול, כי חל עליו 'דין רודף'."

'דין רודף' משמעו, שמותר לאדם להרוג פושע שעלול לרצוח אותו או מישהו אחר . אבל למלך יש סמכות להוציא להורג אנשים שממרים את פיו (ע' יהושע א יח). לא ייתכן שמלך, שפועל בתוקף סמכותו, ייחשב ל'רודף'! כי אם כך - אז גם שליחי בית-דין שמוציאים להורג ייחשבו ל'רודפים', וכל אדם שנידון למוות יהיה רשאי להרוג את השליחים!

בנוסף לכך, שאול הוא לא סתם מלך אלא "משיח ה'" , ולכן (לפחות בעיני דוד) הוא מייצג את ה' בעולם. לכן לאף אדם אין סמכות לדון אותו, ולקבוע שיש לו דין כזה או דין אחר, ובוודאי לא לבצע את גזר הדין. רק ה', שמשח אותו למלך, רשאי לדון אותו, כמו שדוד אומר במקום אחר (שמואל א כו י): "ויאמר דוד: 'חי ה', כי אם ה' ייגופנו, או יומו יבוא ומת, או במלחמה יירד ונספה."

"לא מסתבר שאדם שקול כדוד יסכן את חייו ואת חיי אנשיו."

בכלל לא ברור שדוד היה אדם שקול. להיפך: מהפסוקים נראה שדוד פעל מתוך רגש. הכתוב מדגיש את המלחמה שהתחוללה בלבו של דוד, בין הרצון הטבעי לנקום באויבו לבין האמונה שאסור לפגוע במשיח ה': " ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול.". גם דבריו אל אנשיו נאמרו מתוך רגש של אמונה עמוקה בה', שהיא מעבר להגיון. הוא חוזר בהם שלוש פעמים על שם ה': " חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני, למשיח ה' , לשלוח ידי בו, כי משיח ה' הוא!".

בכלל לא ברור שהריגת שאול היתה מצילה את דוד ואת אנשיו. אמנם שאול הגיע למערה לבד, אבל מחוץ למערה (בוודאי במרחק לא גדול ממנה) חנה הצבא של שאול. אם דוד היה הורג את שאול, החיילים שלו היו רואים שהוא לא חוזר ובאים לחפש אותו במערה, ובקרב הזה (3000 נגד 600) רוב הסיכויים שכל 600 אנשיו של דוד היו נהרגים.

באופן כללי, דוד נהג כמאמין תמים, שמקיים את רצון ה' בלי לחשוב על התוצאות, ולבסוף מגלה שדווקא ההתנהגות הזאת הצילה את חייו.

הערה בקשר לכריתת כנף המעיל:

היחס של דוד לשאול היה מורכב, והשתנה במשך הזמן: בהתחלה הוא כיבד אותו מאד וירא מפניו (כי הוא מלך ישראל!) ובוודאי לא העלה בדעתו להפגין כלפיו עוצמה. דוד היה מאד עניו ("הנקלה בעיניכם התחתן במלך ואנוכי איש רש ונקלה?") והעדיף לברוח. אבל אחרי כמה חודשים של רדיפות -- כנראה שכבודו של שאול קצת ירד בעיניו, עד כדי כך שהוא העז לכרות את כנף מעילו, ואח"כ גם לחדור למחנהו. {לאחר שכרת את כנף מעילו היו לו ייסורי מצפון -- "ויך לב דוד אותו"}

בנוסף לכך, דוד לא מתבייש לרצות במותו של שאול ("חי ה', כי ה' ייגופנו..."): זה רק מראה על המאבק הפנימי העצום שהתחולל בקרבו של דוד. היה לו מאד קשה להתגבר על יצרו (ועל אנשיו) ולא להרוג את שאול. "ויך לב דוד אותו...". זה באמת מאד קשה -- כמה כבר אפשר לאהוב אדם שכל הזמן רוצה להרוג אותך? כמה כבר אפשר לכבד אדם שכל הזמן רודף אחרי 'כלב מת'?