רש"ש על המשנה/ראש השנה/ג

רש"ש על המשנה מסכת ראש השנה פרק ג

משנה • תוספתא • ירושלמי •

<< · רש"ש על המשנה · מסכת ראש השנה · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

ברע"ב ד"ה נחקרו העדים כו' ומיהו אם ליל שלשים כו'. מבואר מדבריו שאם ראוהו ביום כ"ט יכולין לקדש מיד את יום המחרת ויותר מבואר כן בהרמב"ם בפירושו ובחבורו. ועי' בהרלב"ח ובתוי"ט שנראה מדבריהם שד"ז מבואר בגמ' כאן. ואנכי אינני רואה הכרע לזה בגמ' ועט"א: בתוי"ט ד"ה השנים כו'. ונראה דמאי שאמר כאן השנים בה"א (ולא כן בבבא הקודמת) הוא כלפי שאמר ויושיבו מחבריהם דהיינו אחרים שלא היו במעמד הראיה קאמר הכא השנים ר"ל מאותן הנזכרים אשר ראו. אכן בפיסקא שבגמ' הגי' שנים בלא ה':

ג

ברע"ב ד"ה ופי' מצופה זהב. בשל מקדש קאמר וכפי' רש"י ז"ל בשל מקדש. הן בגמ' לקמן (כ"ז) לא מצינו זה אלא לענין חצוצרות ושופר. ואולי כאן ס"ל ז"ל מדקאמר הש"ס סתמא ר"פ ב"ש סבר למיעבד כמתני' ולא ציין בפרט על דינא דחצוצרות ושופר וגם רבא א"ל סתם לא אמרו כו' משמע ליה דקאי גם אזה (וכ"מ דעת הפוסקים מדלא הזכירוהו. אך על הרמב"ם קשיא דלא הביאהו אף לענין מקדש. שוב מצאתי להלח"מ שעמד עליו בזה בריש הל' תענית). והא דמייתי תנ"ה ושם ליתא אלא דינא דחצוצרות ושופר י"ל דהכי מייתי כיון דחזינן דבחד דינא דמתני' אף דקתני סתמא מ"מ איירי דוקא במקדש א"כ נוכל לומר דגם דין השני במקדש דוקא. והשתא דאתינא להכי י"ל דגם הא דנקט של יעל ופלוגתת ר"י ומימרא דר' לוי ג"כ במקדש איירי. וכ"מ לישנא דר"י בברייתא היו תוקעין. אבל בגבולין כל השופרות כשרין חוץ משל פרה כבמתני' דלעיל וא"ש מה שגמגמו התוס' בסתירת ב' משניות הללו:

ד

בתוי"ט ד"ה כפופין כו' ונראה דרש"י ל"ג דעתיה כו' ויהיה מכאן סמך גדול להמתפללין בר"ה ויו"כ בכריעה והובאו ג"כ בתוס' ברכות (י"ב ב'. ל"א):

ה

ברע"ב ד"ה שוה כו' דגמרי בג"ש משביעי שביעי כ"כ רש"י. והרע"ב מוסיף שיהיו כל תקיעות שבחודש השביעי שוות זו כזו. ולא דק בלישניה דזהו לישנא דהקישא שבתחלת הברייתא בסוף מכילתין מבחודש השביעי. ע"ש:

ו

ברע"ב ד"ה שופר כו' דהו"ל כב' שופרות והוא מפירש"י ולפ"ז מיירי שנסדק מב' צדדיו לגמרי כמש"כ התוס'. וא"כ ל"ד הרע"ב במה שהשיב ע"ז והנ"מ נסדק לארכו אבל נסדק לרחבו כו' כשר. דבכה"ג ה"ל כהוסיף עליו כ"ש דאף במינו פסול כבגמ' (כ"ז ב'). ודוחק לומר דס"ל כוהיינו יכולין לפרש שם בתד"ה צפהו זהב והי"א שבכלבו שהביא הב"י סי' תקפ"ו. ואולי ס"ל כדעת הה"מ דרובו ככולו. או דס"ל דהא דהוסיף עליו כ"ש פסול אף במינו היינו דוקא משופר אחר אבל זה דבר חדש לא שערוהו הפוסקים:

ז

במשנה וכן מי שהיה עובר כו'. עי' תוי"ט. ול"נ משום דבשניהם שנים שומעים קול א' זה יצא וזה ל"י. ונ"ל עוד דהאי אע"פ כו' זה כוון לבו כו' שב על שניהם ר"ל גם על התוקע לתוך הבור כו'. דזה כיון לשמוע קול שופר וזה לא כיון לזה ושמע קול הברה ודלא כמסקנת הרא"ש [אבל לקמן דאמר הכא בור מקום חיובא הוא לאותן העומדים בבור משמע קצת כהרא"ש דלאותם העומדים על שפתו ל"מ שיצאו ועי' ט"ז סי' תקפ"ז סק"א]. אלא כדמשמע מפירש"י וכפשטא דלישנא דרב הונא דהחילוק אם קול שופר כו' ואם קול הברה כו' לאותן העומדים על שפת הבור. ויש להמתיק עוד דכמו בתוקע לתוך הבור אותן שבבור לעולם יצאו ודעל שפתו יש חילוק. כן מי שהוא בבהכ"נ מסתמא יצאו כמ"ש המ"א בסוף סי' תקפ"ט והחילוק אינו אלא למי שהיה עובר אחוריו כו':

ח

במשנה חש"ו א"מ אה"ר יד"ח וכ"ה הלשון בזה הכלל. ול"י כוונת לישנא דאה"ר הכי את היחיד מוציאין: