רש"ש על המשנה/כריתות/ד
רש"ש על המשנה מסכת כריתות פרק ד
<< · רש"ש על המשנה · מסכת כריתות · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א
[עריכה]ברע"ב ד"ה ואפילו אכל כו' שסבור שומן הוא כו' כ"כ רש"י ע"ש משמע דאתי לאפוקי אם ידע שהוא חלב וסבור שאין בו כשיעור ואח"כ נודע שהוא ספק אם יש בו כשיעור ומשום דזה מיקרי לא שב מידיעתו. ותימה דלא מיבעי' לריו"ח בשבת (ס"ט) דהזיד בלאו ושגג בכרת דחייב אלא אפי' לר"ל שם דבעי עד שישגוג בלאו וכרת מודה בהזיד בעשה ע"ש בתד"ה דידע לה. ומכ"ש חצי שיעור דאפי' עשה אין בו רק איסורא בעלמא. וגם לר"ל עצמו אינו אסור אלא מדרבנן. וכ"מ ביומא (פ') אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו': בא"ד ואח"כ נודע לו שהוא חלב כו'. כ"כ רש"י. נראה להדיא דלא ס"ל כדעת התוס' דמחייבי אפי' בספק ספיקא. וא"כ ל"ד התוי"ט בהעתיקו דברי התוס' עפ"י הרע"ב ועלח"מ רפ"ח מהלכות שגגות: שם ד"ה אכל אחד מהן. אבל אם בשעת אכילה היה לו ספק והזיד כו' הוי מזיד ופטור כ"כ רש"י. נסתפקתי בכה"ג אם נודע לו אח"כ שהוא ודאי חלב אם חייב חטאת. די"ל דאע"ג דלא פריש מספק אבל בודאי היה נפרש ונקרא שב מידיעתו ועי' ב"מ (ו') פרשי אינשי מספק שבועה כו'. ועי' שבועות (י"ד ב') א"ד כיון דכעדשה לא ידע אי מטמא אי לא מטמא העלמה היא. אבל אין זה ענין לנידן דידן. ולכאורה ספק איסורא אין בו איסור כרת ולאו אלא הוא כמו חצי שיעור אליבא דריו"ח (רק דחמיר מיניה שחייבין עליו א"ת) וא"כ הוי כמו הזיד בלאו לריו"ח או בעשה לר"ל דחייב חטאת כמש"כ לעיל. ועוד אני מסתפק אם נעלם ממנו שספק איסור אסור ואכל ספק חלב וס' דם וכו' אם חייב א"ת על כאו"א או אחד על כולן. ואין זה דומה לתינוק שנשבה בין העובדי כוכבים דחייב על כאו"א (שבת ס"ח ב') דהתם יש הרבה שגגות סבר שבחלב מותר וכן סבר שדם מותר וכן כולם. אבל הכא חדא שגגה היא שסבר שספק מותר. וכן ספק זה הוא לענין חטאות אם נודע אח"כ שודאי איסורי הן: שם בתוי"ט ד"ה ספק אכל כו'. ומ"מ נ"ל ליישב דעת הרמב"ם והר"ב משום דר"ע ור' יוסי (דלקמן כ"ג) סברי ע"כ טעמא דאיקבע איסורא. ואישתמיטתי' תוס' דנדה (ט"ו) דמוקי להו דהראשון לא אכל כל החתיכה. ואף דבסוכה (ו' ב') דחו זה ע"ש היינו דמ"מ מוכח שפיר דלר"ע אפשר לומר דלא דריש מצוות מהא דר"ל דחתיכה מב' חתיכות א"ב. אבל לפי מאי דמסיק י"ל דגם המה דרשי מצוות ומיירי כשהראשון שייר קצתה דהיינו כזית ודו"ק:
ב
[עריכה]במשנה א"ר יוסי ל"נ כו' שאני אומר מקצת עשה היום כו'. משמע דת"ק סבר דאף בזה נחלקו ור"א מחייב ומ"ט. ונ"ל משום דמצינו לר"א לעיל (י"ז) דמחייב בכתב אות אחת בש"ז ואות אחת בש"ז וס"ל לת"ק דה"ה בשבת ויוה"כ:
ג
[עריכה]במשנה שהוא משם אחד. פירש"י כגון שתי אילנות כו'. והרע"ב צייר בשתי נדות. ובתור"ע הקשה עליו דהא אפי' נתכוון לטהורה ובא על הנדה שהוא מתעסק גמור ג"כ חייב. ותמיהני שהרי הרע"ב לא פי' דבריהם לענין מתעסק אלא לענין ידיעה אחר החטא במה חטא ובזה אין חילוק בין שבת לחלבים ועריות. וה"ל לתפסו במה שלא פי' דבריהם גם לענין מתעסק כדמוכח בגמרא ועי' תוס' לקמן (ר"ד כ'). וכמו ששכל רש"י לפרש וכן בנתכוין כו'. גם מש"כ בתור"ע דר"ש ור"י פליגי בשחורות ולבנות אם הויין שם אחד. ג"כ תמוה דמפרש"י מוכח דלכ"ע הם שם אחד אלא דר"י ס"ל דאפי' בשם א' ממש פוטר ר' יהושע. ושחורות ולבנות דנקט צ"ל דל"ד אלא אורחא דמילתא נקט וכ"מ לישנא בגמרא: שם במשנה על מה נחלקו. ופירש"י וכן בנתכוון בזו ועשה א"ז דבה דכתיב כו' בין אחטאת כו' לר"י עד שיתכוון לחטא בה. הן לקמן בסה"ע פי' דלר"י מתעסק פטור מטעם מלאכת מחשבת ואפי' במין אחד. והיא סתירה והרגיש בה התוי"ט. וכן בכל הסוגיא דבריו נראין לכאורה כנאחזין בסבך. ונלע"ד דרש"י לשיטתו לקמן (ע"ב) בד"ה אפי' ר"י מחייב. דאביי ורבא פליגי אדשמואל וס"ל דדוקא מתכוין להיתר מיקרי מתעסק ופטור ולא מדרשה דמלאכת מחשבת (דס"ל דלא בא אלא למעוטי הנך דס"פ כיצד הרגל ושם) דא"כ אפי' במתכוון לאיסור ליפטרו כדשמואל וכפרש"י שם. אלא מדרשה דבה ולדידהו ר"י תרתי מיני מתעסק ממעט מיניה. א) במתכוון להיתר אפי' במין אחד. ב) במתכוון לאיסור בשני מינין. ור"א לא דריש ביה אלא למעוטי נתכוון להיתר לבד. ור' יהודה הוסיף דאפי' בלקדם פטר ר' יהושע בב' מינין ושחורות ולבנים הוו ג"כ ב' מינים כדקס"ד דרב אושעי'. והוא כעין תירוצא דרבא אליבא דשמואל לקמן (כ'). והא דפרש"י בסוף מתניתין פרט למתעסק בהיתרא כו'. הוא לב' טעמים. א) ליישב דרשה דבה גם לר"א. ב) דדרכו בכ"מ לפרש המשנה כמשמעה בפשוט והיינו דר' יהודה מיירי במתכוון לזו ועשה א"ז. אבל למסקנא דאיירי בלקדם (ורמזה רש"י במש"כ בגמרא מפרש מאי פלוגתא דר"י עלייהו) מצינן לאוקמי מיעוטא דבה לר' יהושע אף במתכוון לזו ועשה א"ז בב' מינים. וכ"ה שיטת הרמב"ם בחבורו פ"א מהלכות שבת ומוצל מהשגת הראב"ד משום דפסק כאביי ורבא ודלא כשמואל. והלח"מ הלך ג"כ קצת בדרך הזה אבל לא בכולן: והרע"ב נראה שהולך בשיטת התוס' דאביי ורבא לא פליגי אדשמואל. ואינהו מיירי שחתך אותו דבר שנתכוון לו אלא דסבור שהיה תלוש וזה ממעטינן מן בה. ומה שהזכיר גם דרשה דמלאכת מחשבת בזה (והרגיש עליו התוי"ט). נ"ל דכוונתו דהא האי בה לא כתיב גבי שבת וא"כ מנ"ל דמדרשיה דוקא לענין שבת. לזה אומר לפי שמצינו דכ"ר גבה מלאכת מחשבת למעט מתעסק דשמואל לכן מוקמינן נמי מיעוטא דבה דאתי להא דאביי ורבא ג"כ דוקא לענין שבת. ועמש"כ בס"ד בשבועות (י"ט) בתד"ה פרט. רק עדיין דברי הרע"ב בס"פ אינן מדוייקים: