רמב"ן על שמות יז ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

| רמב"ן על שמותפרק י"ז • פסוק ט' |
א • ג • ה • ו • ט • יא • יב • יד • טז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות י"ז, ט':

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃


"ויאמר משה אל יהושע" - נראה מכאן כי משה מיום היותו לפניו היה קורא אותו יהושע וכן כתוב (להלן לב יז) וישמע יהושע את קול העם והכתוב שאמר בענין המרגלים ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג טז) למבראשונה ידבר הודיענו כי זה הושע בן נון אשר בחרו במרגלים הוא אשר קראו משה יהושע וכדברי רבותינו (סוטה לד) שאמר יה יושיעך מעצת מרגלים להגיד כי בעבור זה המעשה שהיה משה יודע שהוא עתיד ללכת עם המרגלים קרא לו השם הזה או נאמר כי אז קבע לו משה אותו השם בפני העדה שלא יקרא שמו עוד הושע ויהיה שמו יהושע והטעם שצוה משה את יהושע להלחם בעמלק בעבור שיתפלל הוא בנשיאות כפים על ראש הגבעה ועלה שם כדי שיראה את ישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה וגם הם יראו אותו פורש כפיו השמימה ומרבה בתפלה ויבטחו בו ויוסיפו אומץ וגבורה ובפרקי ר' אליעזר (פרק מד) עוד כל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע על ברכיו והם כורעים על ברכיהם נופל פניו ארצה והם נופלים על פניהם ארצה פורש את ידיו לשמים והם פורסים את ידיהם לשמים כשם ששליח צבור מתפלל כך כל העם עונין אחריו והפיל הקב"ה את עמלק ואת עמו ביד יהושע (עכ"ל) ואם כן יהיה טעם "ומטה האלהים בידי" לומר כי כאשר עלה על ראש הגבעה וראה את עמלק נטה ידו במטה להביא עליהם מכות דבר וחרב ואבדן כענין הנאמר ביהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה (יהושע ח יח) כי בעת היותו מתפלל וכפיו פרושות השמים לא יתפוש בידו דבר והיה כל הענין הזה שעשה משה רבינו מפני שהיה עמלק גוי איתן וחזק מאד וישראל אינם מלומדי מלחמה ולא ראו אותה מעולם כאשר אמר פן ינחם העם בראותם מלחמה (לעיל יג יז) והוא עיף ויגע ככתוב במשנה תורה (דברים כה יח) על כן פחד מהם והוצרך לכל התפלה והתחנה הזאת ויתכן שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו עם נוחל החרב מברכת הזקן שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ) כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל כי עמלק מזרע עשו (שם לו יב) וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון כאשר יאמרו רבותינו (ע"ז ב) שאנחנו היום בגלות אדום וכאשר ינוצח הוא ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו ממנה נושע לעולם כאשר אמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם על כן התאמץ משה בדבר