רמב"ם על סוטה ב
סוטה פרק ב
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה סוטה ב רמבם
כדי ליגעה - כדי שתיעף, כדי שתודה ולא תשתה מי המרים.
רוצה לומר במה שאמר תחילתן בכלי שרת - הראויין לכלי שרת, כלומר כלים של זהב ושל כסף, לפי שכל המנחות אמנם באות בכלי זהב וכסף, ואז ניתנות בכלי שרת.
ומה שאמר כל המנחות טעונות שמן ולבונה - אינו רוצה לומר שזאת המנחה הפך כל המנחות בכל אחד מאלו שתי המעשים, אבל רוצה לומר שהיא הפך המנחות בכל עניינם לפי שמנחת חוטא, ואם היא בלא שמן ולבונה הרי היא נעשית מסולת חיטין, ומנחת העומר אם היא מן שעורים הרי היא גרש וטעונה שמן ולבונה, וכבר נכלל בה האפשריות כולם:
פיילי של חרס - כלי שהוא מחרס. וצריך שיהיה זו הכלי שלא ישתנה שנוי הרבה באורך הזמן.
ומה שאמר חדשה - שלא נעשה בהם מלאכה כלל, ואפילו בדבר מועט כגון כלי חרס של מצורע שנאמר בו "אל כלי חרס, על מים חיים"(ויקרא יד, ה), ואמרו "מה חיים שלא נעשה בהם מלאכה, אף כלי שלא נעשה בה מלאכה".
ואין הלכה כרבי יהודה:
תנא קמא אומר, שהוא כותב "אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך"(במדבר ה, יט) וגו', לפי שאלו הפסוקים אף על פי שאין בהם קללות מכל מקום משמעותן קללות, כי מה שאמר אם לא שכב הנקי ואם שכב לא תנקי ועל דרך ההקש הנעשה בתורה, ואלו הם קוראים אותם קללות הבאות מחמת ברכות. אבל מה שאמר "והשביע הכהן את האשה" היא צוואה.
וכולם חולקין בפירוש מה שכתב "וכתב את האלות האלה"(במדבר ה, כג).
תנא קמא אומר (האלה) ["האלות"] לרבות קללות הבאות מחמת ברכות, "האלה" למעוטי צוואות.
ורבי יוסי אמר, "את" לרבות הצוואות, ולכך אומר אינו מפסיק אלא כותב, וכותב גם כן "והשביע הכהן".
ורבי יהודה אומר, "האלה" למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות, ולכך אינו כותב הפסוק כולו, והוא "והשביע הכהן".
לא יקשה עליך זה המאמר עם מה שאמרנו בפרק שלישי מיומא יומא (דף ל"ז.) אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה בה, לפי שזאת הפרשה הכתובה בלוח של זהב אמנם היתה כדי לכתוב ממנה פרשת סוטה על הספר כמו שנזכר, ולא נצטרך להביא ספר תורה לכתוב ממנו כשהיתה אצלנו סוטה.
וכבר בארו בתלמוד (שם) שפרשת סוטה שהיתה כתובה על לוח של זהב היתה כתובה כך:
והטעם בזה שאינו מותר אצלנו לכתוב פסוק מן התורה על הסדר בשיטה אחת אלא בספר לפי תנאי הכתיבה המבואר בספר תורה תפילין ומזוזה, אבל על הלוחות אין כותבין אלא תיבה תחת תיבה או שתי תיבות תחת שתי תיבות, ומשלים דף אחת ויתחיל דף אחרת על הצורה אשר בארנו, וכשהיה הכהן כותב ספר מזה הלוח יכתוב כתיבה ישרה.
וממה שצריך שתדעהו, מה שאמרו מגלת סוטה שכתבה בלילה פסולה, לפי שנאמר "את כל התורה הזאת"(במדבר ה, ל), ואמר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט"(דברים יז, יא), ולא יהיה המשפט אלא ביום כמו שבארנו בראש השנה (פרק ג הלכה א'). ואמרו כתבה למפרע פסולה, לפי שנאמר "האלה", כמו שהיא מסודרת. ואמרו כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה, לפי שנאמר "והשביע וכתב". ואמרו כתבה אגרת פסולה, "בספר" אמר רחמנא. כתבה על שני דפין פסולה, ספר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה ספרים.
ומה שאמר כאן שהיא לא תכתב אלא בדיו, ונתן טעם לזה כתב שהוא יכול להמחק, ובכל מה שאנו מצריכין כן בספרי תורה וזולתם שלא יכתבו אלא בדיו, ראיה שספרי תורה גם כן צריך שיהיו כתיבתם כתב שהוא יכול להמחק, ולכך ראיתי בארץ ישראל מרחיקין כתיבת ספרי תורה באחת ממיני הדיו נקרא בערבי "חיבר" אלא בדיו ממש, ומי שהורה להם בכך אינו אצלי אלא טועה הרבה מאוד, שאומר שספרי תורה הכתובים ב"אל-חיבר" פסולות מפני שאינם נמחקות. והנה טעה בפסק ההלכה שהוא לא ידע הדרכים שמתקיים בהם פסק ההלכה מן התלמוד, שהדבר האחרון הבא בתלמוד בזה העניין הוא מה שאמרו "בכל מטילין קנקנתום, חוץ מפרשת סוטה שבמקדש". ואחר שהדבר הוא כך אין אצלנו מה שיאסר כתיבתו ב"אל-חיבר" אלא מפרשת סוטה שבמקדש בלבד, למה שאמר "ומחה" כמו שאמרנו*הערה 1: .
וממה שראוי שתדעהו מה שאמרו צריך שיתן מר לתוך מים, דאמר קרא "מי המרים", שמרים כבר, כלומר שהוא מטיל במים מה שימר טעמם, ואז תמחק בהם הפרשה:
זאת המשנה לרבי עקיבא שאמר שומרת יבם ערוה, וכבר נתפרסם לו זה הדעת במקומות מיבמות, ולפיכך אם זינתה אסורה על יבמה, ולכך היה צריך שיתנה עמה שלא זינתה שומרת יבם.
ואין הלכה כרבי עקיבא, אלא פסק ההלכה שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה, ולפיכך אין צריך להתנות עליה כשהיתה שומרת יבם.
ורבי מאיר אומר, שהיא נשבעת על העתיד לבא, ולפיכך כל זמן שזינתה מכאן ולהבא תמות, והשם יתברך הוא היודע:
ממה שצריך שתדעהו שכל מי שגירש אשתו וזנתה אחר כך אינו אסור עליו להחזירה. ואם קבלה קידושין מאחר נאסרה עליו אף על פי שלא נבעלה, לפי שלא תלה הדבר בבעילה ואמנם תלה אותו בקידושין, אמר "ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר"(דברים כב, ב), ולא אמר ובעלה איש אחר.
ודע זה ושומרהו:
הערות
[עריכה]- הערה 1: אמר המעתיק, ראיתי לבאר בכאן מהו "חיבר" ומה הוא דיו כפי שפירשו אותו הגאונים בחיבוריהם, כדי שיתבאר למי שאינו יודע זאת המלה ועניינה מה בין "החיבר" והדיו. החיב"ר הוא הדיו של עפצים ומטילין בתוכו הקלקנתוס והוא מין ממיני העפר המשחיר ואינו נמחק, וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וכן רבינו יעקב שדיו סתם אין בו עפצים. והדיו הוא הנעשה מפחם הגפנים ומעשן השמנים, אבל אין בו עפצים וקלקנתוס כלל והוא קרוב לימחק לפי שהעפצים והקלקנתוס מעמידין הדיו ואינו יכול להמחק. וכן כתב הרב המחבר ז"ל בהלכות תפילין ומזוזות וספר תורה (פרק א הלכה ד') וזה לשונו, אם כתב שלשתן במי עפצא וקלקנתוס שהוא עומד ואינו נמחק כשרים. ועוד כתב על מעשה הדיו, שורהו במי עפצא שאם תמחקנו לא ימחק. ראיה שהדיו שאינו נמחק הוא העשוי מן העפצא והקלקנתוס הנקרא "חיבר", והדיו הנמחק הוא שאין בו לא עפצא ולא קלקנתוס, עד כאן.
משנה סוטה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב