משנה סוטה ב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ב · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידיה כדי לייגעה.

כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת, וזו תחילתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת.

כל המנחות טעונות שמן ולבונה, וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה.

כל המנחות באות מן החיטין, וזו באה מן השעורים.

מנחת העומר אף על פי שבאה מן השעורים היא היתה באה גרש, וזו באה קמח.

רבן גמליאל אומר, כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה.

נוסח הרמב"ם

היה מביא את מנחתה בקפיפה מצרית ונותנה על ידיה כדי לייגעה כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת וזו תחילתה בקפיפה מצרית וסופה בכלי שרת כל המנחות טעונות שמן ולבונה וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה כל המנחות באות מן החיטים וזו אינה באה אלא מן השעורים מנחת העומר אף על פי שהיא באה מן השעורים היא הייתה באה גרש וזו הייתה באה מן הקמח רבן גמליאל אומר כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה.

פירוש הרמב"ם

היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית כו': כדי ליגעה כדי שתיעף כדי שתודה ולא תשתה מי המרים. ר"ל במה שאמר תחילתן בכלי שרת הראויין לכלי שרת כלומר כלים של כלי זהב ושל כסף לפי שכל המנחות אמנם באות בכלי זהב וכסף ואז נתנות בכלי שרת. ומה שאמר כל המנחות טעונות שמן ולבונה אינו רוצה לומר שזאת המנחה הפך כל המנחות בכל אחד מאלו שתי המעשים אבל ר"ל שהיא הפך המנחות בכל ענינם לפי שמנחת חוטא ואם היא בלא שמן ולבונה הרי היא נעשית מסולת חיטין ומנחת העומר אם היא מן שעורים הרי היא גרש וטעונה שמן ולבונה וכבר נכלל בה האפשריות כולם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

היה מביא - הבעל:

את מנחתה - כדכתיב (במדבר ה) והביא את קרבנה:

בכפיפה מצרית - סל עשוי מצורי הדקל מן (הרך) [זרדים] הגדלים סביבות הדקל:

כדי ליגעה - שתודה ולא ימחה השם על המים. ולמאן דאמר שבתחלה היה משקה אותה ואח"כ מביא מנחתה, אע"פ שנמחק השם, מיגעה כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת, שאע"פ שנמחקה המגילה אם אמרה טמאה אני אינה שותה:

תחלתן וסופן בכלי שרת - לאו בכלי שרת ממש קאמר, שאין אדם מביא מנחתו מתוך ביתו בכלי שרת, אלא בקלתות של כסף ושל זהב שהם ראוים לכלי שרת:

וזו בכפיפה מצרית - שאין ראוי לעשות ממנה כלי שרת, דדמי להקריבהו נא לפחתך (מלאכי א):

כל המנחות טעונות שמן ולבונה - בגמרא פריך, והא איכא מנחת חוטא דכתיב בה (ויקרא ה) לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטים, קשה, דהא מנחת העומר באה מן השעורים. ומתרץ בגמרא לא תיתני מילתא באנפי נפשיה אלא כרוך ותני והכי קאמר, כל המנחות טעונות שמן ולבונה ואותן שאינם טעונות שמן ולבונה באות מן החיטין ובאות סולת. מנחת חוטא אע"פ שאינה טעונה שמן ולבונה באה חיטין ובאה סולת. מנחת העומר אע"פ שבאה מן השעורין טעונה שמן ולבונה:

ובאה גרש - וזו אינה טעונה שמן ולבונה ובאה מן השעורים ובאה קמח:

גרש - מבורר ומנופה בשלש עשרה נפה כעין סולת בחטים:

קמח - הכל מעורב כמו שנטחן:

פירוש תוספות יום טוב

כפיפה מצרית. עמ"ש בפרק דלעיל מ"ו:

היה מביא את מנחתה וכו'. עיין פ' דלעיל מ"ה מ"ש בשם התוס' ובחבור הרמב"ם משנה גם סדר המשנה שהקדים משביע וכותב. להבאת פיילי ונתינת מים ועפר ואח"כ כתב אחיזת בגדיה וסתירת שערה ואח"כ מביא מנחה כו' וצ"ע. והכ"מ לא העיר אלא בשינוי סדר אחיזה וסתירה ונתן טעם מן הירוש' ועמ"ש במ"ג:

ונותנה על ידיה. כן הוא בס"א. וכן העתיק הרמב"ם וכן כתיב (שם ה') ונתן על כפיה:

כדי ליגעה. [שהרי היתה נתונה על ידיה עד גמר כל הסדר ל' התוס'] וכתב הר"ב שתודה כו' ולמ"ד שבתחלה וכו'. והיינו ת"ק דר"ש דמשנה ב' פ"ג. ואע"ג דר"ש דריש טעמא דקרא [בספ"ט דב"מ] הכא שאני דאינו ענין לדרוש טעמא דהתם דנפקא לן מיניה מידי דקרא סתמא כתיב וכולל ואם דורשין טעמא הואיל וטעם בשביל כך אינו דוקא כמו התם בלא תחבול בגד אלמנה וכו'. תוס'. עיין מ"ה פ"ב דיבמות. ומ"ש הר"ב כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת שאע"פ שנמחקה המגלה אם אמרה טמאה אני אינה שותה במשנה ג' פ"ג. ופירש הר"ב לפי שזו בדוקה ועומדת היא ואין המים אלא לברר הספק. ע"כ. ומיגעין אותה לצאת מן הספק כדי שלא תמות מיתה מנוולת. והקשו בתוס' דהא נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה [כדתנן במשנה ג' פ"ג] ותירצו דההוא כמאן דאמר מקריב מנחתה ואח"כ שותה. דכבר נקרבה. עכ"ד. ותימה דהא במ"ב פ"ג מפרשינן נמי למאן דאמר היה משקה ואח"כ מקריב מנחתה דהשקה בתרא לאשמועינן הא דמערערין כו'. לכך נ"ל דקושייתם לאו קושיא היא. דלא אמרו מערערין אלא לאומרת איני שותה דלאו כל כמינה שלאחר שנמחק השם שתעמוד בספק. אבל אנו מיגעין אותה שתודה ותאמר טמאה אני. ואז לא איכפת לן במחיקת השם שהאומרת טמאה אני לאחר שנמחקה המגלה אינה שותה שאין בשתייתה כלום ודוק במ"ג פרק דלקמן ומה שאכתוב שם בס"ד. [בברייתא דפ"ק מאיימין עליה שתשתה. ובאמת דמינה מקשים התו' דלעיל ולא ממערערין אלא דהיא גופה הא קשיא אמתניתין דלקמן דמערערין. וצריך לומר דאמרינן לה דברים של תנחומים ואם לא תועיל מערערין וכו' והכל בכלל האומרת איני שותה אלא שהתוס' ניחא להו להקשות מכדי שתשתה. אבל מ"מ מתורץ שפיר כדפרישית] ונתקיים הכל שכשעומדת בדבורה ואומרת טהורה אני ואשתה מיגעין אותה שתודה ולא תשתה. ואם לא תודה אלא שאומרת איני שותה הוא שמערערין אותה. ולדברי הר"ב אין היגיעה אלא עד שתשתה. אבל רש"י פירש כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. דכתיב (במדבר ה') מזכרת עון [עיין בפירוש הר"ב דמ"ד] ואע"פ ששתתה מניחין אותה בידה כדי ליגעה ותודה ולא תמות מיתה מנוולת:

[כל המנחות טעונות שמן וכו'. כתב הר"ב וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטין. קשה דהא מנחת העומר כו'. תמיה לי דמאי קושיא ומשנתינו היא גופה מקשה והיא גופה מתרצה וה"נ לא מקשינן בסוגיא כלל. אלא לפי שבדברי התרצן איתא נמי מנחת העומר כו' הכניס הר"ב להקושיא דהעומר ג"כ עם הקושיא דמנחת חוטא שלא נזכרת במשנתינו. ויש עוד אריכות לשון בדברי הר"ב שמ"ש ואותן שאינן טעונות שמן ולבונה. ליתא בדברי התרצן. אלא הכי קאמר כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות מן החיטין ובאות סולת מנחת חוטא כו'. אלא שהר"ב הכניס לפירוש רש"י בתוך הדברים. ובזה קיצר קצת. וז"ל רש"י כרוך ותני הכי. כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות חטין כלומר ושאינן טעונות באות מיהת חטין ובאות סולת כלומר חדא מהני מעליותא אית בהו. כיצד מנחת חוטא אע"פ כו'. עכ"ל:

מנחת העומר כו' מן השעורים. כמו שקבלו חז"ל כמ"ש רפ"י דמנחות. ע"ש]:

גרש. דכתיב (ויקרא ב') גרש כרמל תקריב מנחת בכוריך. ובמסכת מנחות [ס"ח ע"ב] אמרינן במנחת העומר הכתוב מדבר. רש"י. ומ"ש הר"ב ומנופה בי"ג נפה כדתנו התם במ"ו פ"ו:

רבן גמליאל אומר כשם כו'. דשמעיה ליה לר"מ דקאמר היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה א"ל התינח עשירה. עניה מאי איכא למימר. אלא כשם כו'. גמ'. והיינו [דתנן] רג"א בלשון דפליג. ועיין בפ"ג דבכורים [ע"ו] :

מעשה בהמה. שהפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה. רש"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

.אין פירוש למשנה זו

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

היה מביא:    וכו' ביד עד סוף סי' ב' פ"ג דהלכות סוטה סי' ט' י' י"ב י"ג ורפי"ב דהלכות מעשה הקרבנות:

היה מביא את מנחתה:    אין סדר הפרשה וסדר המשנה מכוונים שהרי כך סדר הפרשה קנא לה ונסתרה מעלה את האשה ומביא את מנחתה הכהן מביא פיילי של חרש ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור ונותן בו עפר מעמיד האשה בשער ניקנור ואוחז בבגדיה וסותר את שערה ונותן את המנחה על ידיה וביד הכהן מים המרים ומשביע אותה ומתנה עמה וכותב את המגלה ומוחק ומשקה אותה ונוטל מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותן לתוך כלי שרת מניף ומגיש קומץ ומקטיר ולא ידענא למה שינה התנא הסדר ואם סדר התנא דוקא או סדר הפרשה תוס' ז"ל. אבל לקמן בפירקין דף י"ז כתבו וסדר הפרשה עיקר אבל סדר המשנה אפילו למצוה לא ע"כ:

כפיפה מצרית:    איני יודע למה כינו אותם על שם מצרים והכי איתא נמי בגמ' בפ' המוציא יין (שבת דף ע"ח) הוצים כדי לעשות אוגן לסל כפיפה מצרית ויש מקומות דגרסינן כפיפה סתם כמו אין אדם דר עם נחש בכפיפה דבר"פ המדיר ובפ' הזורע במסכת תרומות תנן נמי תולה כפיפות בצוארי בהמות ושמא דגרסי' מִצָרִית מ"ם בנקודת חירק והצד"י בקמץ ע"ש שנעשין מצורי דקל או המ"ם בנקודת שוו"א או שמא דגרסי' מצורית:

ונותנה על ידיה:    י"ס על ידה:

כדי ליגעה:    שהרי היתה נתונה על ידה עד גמר כל הסדר כדי שתחזור ותודה ולא שייך למימר דריש טעמא דקרא אלא היכא דנפקא לן מינה מידי דמרבי מיניה וקרא סתמא כתיב וכולל ואנו דורשין טעמו ואומרים זה הטעם של פסוק הואיל וטעמו בשביל כך אינו דוקא כגון לא תחבול בגד אלמנה משמע בין ענייה בין עשירה וקאמר ר"ש טעמ' דקרא שאם אתה ממשכנה אתם מוציא לה שם רע בשכנותיה ונאמר ענייה אין ממשכנין אותה תוס' ז"ל: בפי' רע"ב ז"ל לשון המתחיל כדי ליגעה וכו' ולמאן דאמר שבתחלה היה משקה אותה וכו'. אמר המלקט לקמן רפ"ג ופי' רש"י ז"ל ומיהו כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת דכתיב מזכרת עון ואע"פ ששתתה מניחין אותה בידה כדי ליגעה ותודה דס"ל להאי תנא דהוא אבא חנן משום ר' אליעזר דמשום דחסה התורה עליה ורוצה שתודה שלא תבדק הוא דמייגעה אע"פ שהיא עברה על רצונו שאפשר שהוא אמת שזנתה ואם כך חסה לעוברי רצונו ק"ו לעושי רצונו: בסוף פי' רע"ב ז"ל בלשון המתחיל תחלתן וכו' עד סופו. אמר המלקט ואפילו ר' יוסי בר' יהודה דמכשיר בברייתא כלי עץ לכלי שרת דוקא בכלי עץ חשובין לאפוקי כפיפה מצרית. עוד בלשון האחר צריך להגיה דכתיב בה לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. עוד באותו לשון צריך להגיה באות מן החטים ובאות סלת למיעוט מנחת חוטא וכו'. בסוף פירושו צריך להגיה גרש בשעורים מבורר ומנופה בי"ג נפה כעין סולת בחטים קמח הכל וכו':

כשם שמעשיה:    וכו' תוס' ר"פ ואלו מנחות:

מעשיה מעשי בהמה:    שהפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה רש"י ז"ל. ובגמ' תניא אמר להם ר"ג לחכמים סופרים הניחו לי ואדרשנה כמין חומר. דשמעיה ר"ג לר"מ דאמר בפ"ק גבי במדה שאדם מודד וכו' היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה א"ל ר"ג התינח עשירה ענייה שלא האכילתו מעדנים למה מביאה מאכל בהמה אלא כשם שמעשיה מעשי בהמה כך קרבנה מאכל בהמה והרמב"ן ז"ל כתב בפירוש החומש בענין קרבנה של סוטה על דרך הפשט ג"כ כי הקרבן הזה הבעל מביא אותו על קנאתו שקנא בה כדי שינקום ה' נקמתו ממנה וטעם השעורים שתהיה שערת ה' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש הרשעה הזונה יחול וכענין צליל שעירים האמור בגדעון שפתרו אותו סער ומהומה רבה וכן בכלי חרש סימן שתשבר ככלי יוצר וכן העפר סימן שתמות ותשוב על העפר ע"כ. וכתב הרב בעל ספר החנוך ז"ל בענין טעם שאין ניתן שמן בקרבנה כי השמן עליון על כל המשקים שהוא צף על כולן ועתה הסוטה שקלקלה מעשיה ויסירה בעלה מגבירה ונתנה למטה בשפל ובזיון אין ראוי להביא בקרבנה השמן הנכבד שהוא נכון לאורה ולגדולה למשחה בו המלכים והכהנים הגדולים ע"כ:


פירושים נוספים