רמב"ם על נדרים ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על נדרים · ז · >>

נדרים פרק ז[עריכה]

משנה א[עריכה]

רבי עקיבא אומר, כל מידי דמימליך עליה שלוחיה מיניה הוא.

וחכמים חולקין בזה.

והלכה כחכמים:

משנה ב[עריכה]

חמשת המינים הם: החיטין, והשעורים, והכוסמין, ושבולת שועל, ושיפון. כוסמין מין חיטים, ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים.

ופול המצרי - מין ממיני הקטנית, אינו נמצא אלא בארץ מצרים, וכן קוראין אותו הרופאים הפול המצרי, ואינו הפול הידוע אצל ההמון.

והלכה כחכמים:

משנה ג[עריכה]

שק - ארוג במטוה שער.

ויריעה - בגד גס ועבה שאינו תפור.

וחמילה - מסך. והיא אצל בני אדם בתכלית העובי, מגין אדם בה ראשו מהמטר. וכמו כן יריעה הנזכרת בכאן.

ורבי יהודה אינו הולך אחר פשט הלשון, אבל מביא ראיה מן העניין שנופל עליו הנדר, ומאיזו סיבה היה.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ד[עריכה]

( ראו משנה ד' )


משנה ה[עריכה]

דרגש - מיטה קטנה, נותנין אותה לפני המיטה הגדולה שנקראת "מיטה", כמו הסולם שעולין בו אל המיטה הגדולה.

וכבר ביארנו בפרק חמישי ממסכת עירובין, שהבתים ודומיהן ממקומות הדירה היוצאות חוץ מן המדינה, אם היו קרובים מן המדינה שבעים אמה או פחות מהם, הרי הם מתחברות אל המדינה, ונמדוד אותם כולם בריבוע, ואז מודדין חוץ מן המרובע אלפים אמה לכל רוח, והוא תחום שבת הנקרא "תחום העיר". ואלו המקומות הנוספים שנתווספו אל המדינה כשנרבע מסוף הבתים היוצאים ממנה נקרא "עיבור העיר", והוא כמו המדינה ודינו כדין המדינה, וכבר ביארנו זו וציירנו בו צורה במקומו.

ואגף - הוא נעילת הדלת, מגזרת "יגיפו הדלתות"(נחמיה ז, ג).

ואין הלכה כרבי מאיר, בכל מה שאמר:

משנה ו[עריכה]

דבר שזרעו כלה - הוא מה שנפסד זרעו בארץ ונאבד, כמו החיטה והשעורה ושאר הזרעים.

ודבר שאין זרעו כלה - שיהיה הדבר שנשבע עליו בצל או שום או מה שדומה להם, והוא כשזרע זה הבצל או זה השום בעצמו צומח ממנו מה שצומח, וישאר הגרעין הזרוע קיים בארץ. וכבר נתבאר זה בפרק התשיעי ממסכת תרומות וביאורו שם:

משנה ז[עריכה]

( ראו משנה ו' )


משנה ח[עריכה]

( ראו משנה ט' )


משנה ט[עריכה]

זה כולו מבואר, אינו צריך זולת תקון הקריאה ולהפסיק הדבור במקום שראוי להפסיק. ולא דבר בו התלמוד כלל לרוב ביאורו.

ולא זכרו התנא אלא מצד הבבא האחת בלבד, והוא מה שאמר: ואחר הפסח בלא יחל דברו. שהוא אפשר לו שאמר, אחר שהיתה השבועה על דרך משל בשבט, שלא תהנה בו עד הפסח אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סוכות, ועבר הפסח, אניחנה שתלך לבית אביה, שכבר עבר הזמן שהתנתי בשבועתי שהיא לא תהנה כשתלך לבית אביה. ולמדנו שהעניין אינו כן, אבל הוא מחוייב למנוע אותה עד תשלום הזמן שנשבע, ואף על פי שנתבטל העונש שהתנה בו אם עברה אחר שעבר הפסח. וזה העניין בלבד רצה להשמיענו, אבל שאר הדברים הרי הם מבוארים: