רוטנברג על משלי כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רוטנברג על משלי · כג · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

רוטנברג על משלי פרק כג פסוק 1,2,3

הטקסט המקראי

כי תשב לַלֶחֶם[1] את מושל – בין תבין את אשר לפניך, ושמת שכין בִּלְעֶךָ אם בעל נפש אתה; אל תתאו למטעמותיו, והוא לחם כזבים.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: " לִלְחֹם.. בְּלֹעֶךָ" (*לגרסת המחבר "ללחם" חסר, אך לפנינו "ללחום" מלא וי"ו).

הטקסט הפשוט

כי תשב לצעוק[2] ללחם את מושל – בין תבין את הדברים[3], אשר ישים[2] לפניך, ושמת ל[4]שכין את[4] בלעך, אם בעל נפש תהיה[5]; אל תתאו ללחם[6] מטעמותיו, הואיל[7] ו[7]הוא לחם מזמות כזב[8].

[2] לפי השמטת מיוחס

[3] לפי השמטת מוגדר

[4] לפי השמטת יחס

[5] לפי השמטת היה (זמן)

[6] לפי השמטת נסמך

[7] הו"ו של "והוא" הוא ו"ו הנימוק(ראה הע' 8 ליא13).

[8] לפי ריבוי סומך בודד

הפירוש

כאשר תשב עם המושל לצעוק ללחם[9], עליך להבין[10] את הדברים, שהוא ישים אז לפניך, ואם תהיה בעל נפש, ר"ל בעל תאבון גדול[11] – תשים את המאכל שתבלע[12] לסכין; אל תתאווה ללחם המטעמים שלו, משום שהוא לחם של מזימות כזב. כלומר מחבר המשל שלפנינו מייעץ לקוראו, שאם הזמינו המושל לישיבה, משום שהוא אחד מן הצועקים ללחם, עליו להבין את המאכלים, שהמושל שם לפניו באותה ישיבה, ר"ל עליו להבין שהמושל שם לפניו מטעמים לאכול, משום שהוא מקווה, כי לאחר שהוא יאכל אותם, לא יעמוד עוד בתקיפות על מילוי כל התביעות שלו ושל יתר המקופחים הצועקים, שאין להם לחם לאכול. משום כך עליו (*המילה לא ברורה) להימנע מלאכול את המטעמים, ששם המושל לפניו; ואם הוא יהיה אז "בעל נפש", ר"ל בעל תיאבון גדול, ולא יוכל להתאפק מלאכול אותם מטעמים – הוא ישים בכך את המאכל שיבלע ל[13]סכין, שתפצע[14] אותו ואת יתר האנשים המקופחים הצועקים ללחם. ומחבר המשל מסיים את עצתו לקוראו באזהרה, שלא יתאווה לאכול את לחם המטעמים, שהמושל שם לפניו, משום שזהו לחם של מזימות כזב, ר"ל שהמושל זומם להשפיע עליו, כי יחדל לצעוק ללחם, והוא מקווה, כי לאחר שיאכל את המטעמים, שהוא שם לפניו, הוא לא יעמוד עוד בתקיפות על מילוי כל התביעות של הצועקים ללחם, וכתוצאה מאותה אכילת המטעמים שלו בישיבתו עם המושל – יוסיפו הוא ובני ביתו ויתר המקופחים להיות רעבים ללחם.

[9] השוה "ויצעק העם אל פרעה ללחם", בראשית מא55.

[10] הזמן של "בין תבין" הוא עתיד הראוי(ראה הערה 6 לו16(*אולי י16)).

[11] יש שהשם "נפש" מורה על תיאבון לאכילה; השוה "כי תאוה נפשך לאכל בשר", דברים יב20, ועוד.

[12] "בִּלְעֶךָ" – המאכלים שתבלע; השוה "והוצאת את בלעו מפיו", ירמיה נא44.

[13] שימת אובייקט כלשהו לאובייקט אחר, ר"ל הפיכתו לאובייקט אחר, מבוטאת במקרא ע"י הוספת למ"ד בראש האובייקט האחר, כגון "לשום ארצך לשמהquot;, ירמיה ד7, וגם ללא הוספת למ"ד בראש האובייקט האחר, כגון ב"שמת מבצריו מחתהquot;, תהלים פט41, שהפירוש הוא שם, כאילו היה כתוב: "שמת מבצריו למחתהquot;. וגם כאן עלינו להבין, כאילו היה כתוב: "ושמת לשכיןבלעך".

[14] אמנם זהו המקום היחיד במקרא שבו נמצא השם "שכין", ו"סכין" בסמ"ך בכלל אינו מצוי במקרא – ואולם בתוה"מ מדובר הרבה על סכיןועל פגיעותיה בבני אדם. השוה "סכין ירדה מן השמים ובקעה את כריסם", ספרי, במדבר פה; ועוד.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

רוטנברג על משלי פרק כג פסוק 6,7,8

הטקסט המקראי

אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמתיו, כי כמו שׂעֵר[1] בנפשו כן הוא: "אכל ושתה!" יאמר לך, ולבו בל עמך. פתך אכלת – תקיאנה וְשִׁחַתָּ דבריך הנעימים.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "שָׁעַר".

הטקסט הפשוט

אל תלחם את לחם אדם, אשר הוא[2] רע עין (*נראה שחסר פה: ואל תתאו למטעמתיו), כי כמו ה[2]שֹעֵר, שהעמידו[3] בנפשו, כן הוא: "אכל ושתה!" יאמר לך, כאשר[4] לבו בל עמך. אם[5] פתך אכלת – תקיאנה ושחת את[6] דבריך הנעימים.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת מיוחס

[4] ו"ו החיבור של "ולבו" הוא ו"ו הנסיבות(ראה הע' 6 לי6).

[5] לפי השמטת חיבור

[6] לפי השמטת יחס

הפירוש

אל תאכל את לחמו של קמצן[7], ואל תתאווה לאכול ממטעמותיו, משום שהוא כמו השוער, שהעמידו במערכת האכילה[8] שלו: "אכול ושתה!" יאמר לך, כשליבו אינו עמך. אם אכלת את הפת מעוטת האיכות והכמות[9], שהוא נתן לך, תקיא אותה וְשִׁחַתָּ[10] את דבריך הנעימים. כלומר, מחבר המשל מייעץ לו לקוראו, כי לא יאכל את הלחם, שקמצן מושיט לו ולא יתאווה לאכול ממטעמותיו, משום שהקמצן נוהג לגבי אחרים, כפי שהוא נוהג לגבי עצמו: כשם שבמערכת האכילה שלו הוא כאילו העמיד שוער, שאינו נותן להיכנס לתוך קיבתו אלא מאכל מועט הכמות והאיכות – כך הוא נוהג גם לגבי אחרים. אמנם הוא אומר לו לאותו אורח שלו: "אכול ושתה", אך הוא אומר זאת, כשליבו אינו עימו, ר"ל כשאין כוונתו באמת, כי יאכל וישתה משלו. ומחבר המשל מסיים אותו בכך, שהוא אומר לקורא, שאם אמנם הוא אכל את הפת מעוטת האיכות והכמות, שהושיט לו הקמצן – הוא יקיא אותה, הואיל ואכל אותה, כשעינו הרעה של הקמצן הסתכלה בו בחוסר רצון, ויתברר לו אז, כי הוא שיחת את דבריו הנעימים, ר"ל שאמר לו לקמצן דברי תודה נעימים שלא הגיעו לו.

[7] "רע עיו" – קמצן. השוה דברי א. כהנא: "רע עין. צר עין, קמצן (כ"ח כ"ב), והפכו טוב עין (כ"ב ט)".

[8] הוראת "נפש" היא כאן: מערכת האכילה ראה הערה 7 לו3.

[9] הוראת "פתך" היא: הפת שלך, ר"ל המאכל מועט האיכות והכמות, שהקמצן נתן לך. השוה פירושי ל"ועל פת לחם יפשע גבר", להלן כח21. גם כשאמר אברהם לשלושת האנשים, שהיו ניצבים עליו: "ואקחה פת לחם" הוא לא השתמש בשם "פת" אלא כביטוי של צניעות, אע"פ שלאמיתו של דבר הכין להם סעודה עשירה.

[10] הזמן של "ושחת" הוא עבר שבעתיד (Futurum exactum; ראה דקדוק גיזניוס-קאוטש סעיף 323), והכוונה היא, כי לאחר שמי שאכל את הפת, שהושיט לו הקמצן, יקיא אותה, יתברר לו, כי הוא שיחת את דברי התודה הנעימים, שאמר לקמצן.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

באזני כסיל אל תדבר, כי יבוז לשכל מליך.


הטקסט הפשוט

באזני כסיל אל תדבר, כי יבוז לשכל מליך.


הפירוש

באזניו של הכסיל אל תדבר את דבריך, משום שהוא יבוז לשכל, שבו נאמרות המלים שלך. כלומר, לא זו בלבד שאין טעם לומר לכסיל דברי חוכמה, משום שאין כל סיכוי, שהם ישפיעו עליו, אלא גם כשאומרים דברי חוכמה למי שאינו כסיל, יש להקפיד על כך, שהכסיל לא ישמע אותם, משום שהכסיל, המחזיק את עצמו לבעל שכל, יבוז לשכל, שבו אתה תאמר את מליך, ויגיד, שאין זה השכל האמיתי.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

רוטנברג על משלי פרק כג פסוק 10,11

הטקסט המקראי

אל תסג גבול עולם, ובשדי יתומים אל תבא, כי גאלם חזק הוא יריב את ריבם אתך.


הטקסט הפשוט

אל תסג את[1] קו[2] גבול עולם, ובשדי יתומים אל תבא, כי גאלם, אשר הוא[3] חזק, הוא יריב את ריבם (*נראה שהושמט פה: אתך).

[1] לפי השמטת יחס

[2] לפי השמטת נסמך

[3] לפי משפט ניתק לשם (נשוא)

הפירוש

אל תזיז ממקומו את הסימן של גבול עולם[4], ולתוך[5] שדות יתומים אל תבוא, כשאתה סבור, כי אין להם גואל, שיריב את ריבם איתך – משום שגואלם ה', שהוא גואל חזק, הוא יריב את ריבם איתך.

[4] ראה פירושי להתחלת כב28.

[5] הבי"ת של "ובשדי" הוראתה: לתוך– בדומה לבי"ת של "ובאתם בהםוהם בכםquot;, יהושע כג12, ועוד הרבה.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

רוטנברג על משלי פרק כג פסוק 12,13,14

הטקסט המקראי

הביאה למוסר לבך ואזניך (*לפנינו הוא חסר יו"ד) לאמרי דעת; אל תמנע מנער מוסר: כי תכנו בשבט לא ימות – אתה בשבט תכנו, ונפשו משאול תציל.


הטקסט הפשוט

הביאה לחכם[1] מוסר לבך, ואת[2] אזניך לבעל[1] אמרי דעת; אל תמנע מנער מוסר: כי תכנו בשבט – לא ימות; אבל[3] אתה בשבט תכנו, ואת[2] נפשו משאול תציל.

[1] לפי השמטת נסמך

[2] לפי השמטת יחס

[3] לפי השמטת חיבור

הפירוש

הבא את ליבך לחכם מוסר, ואת אוזניך הבא שמי שאומר אמרי דעת; אל תמנע מנער מוסר, כדי למנוע ממנו כאב – משום שכשאתה תכנו בשבט, זה אמנם יכאב לו, אך הוא לא ימות מכך, ואילו בכך שתכנו בשבט מוסר תציל אותו משאול, ר"ל ממוות. כלומר, מחבר המשל מייעץ לו לקוראו, שהוא עצמו יקבל מוסר, וידאג לכך שבנו הצעיר יקבל מוסר. המוסר, שבנו צריך לקבל, הוא יוכל לקבל ממנו, והוא אמנם צריך לעשות זאת, ולהציל בכך את בנו מן המוות; ואילו את המוסר, שהוא עצמו צריך לקבל, אינו יכול לקבל בביתו, ולכן עליו ללכת אל חכם, ובכך הוא יביא אליו את ליבו, שיקבל ממנו את המוסר ואת אוזניו שישמעוהו.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

רוטנברג על משלי פרק כג פסוק 15,16

הטקסט המקראי

בני אם חָכַם לבך – ישמח לבי גם אָנִי, ותעלזנה כליותי בְּדַבֵּר שפתיך מישרים.


הטקסט הפשוט

בני, אם חָכַם לבך – ישמח לבי גם אני, ותעלזנה גם[1] כליותי בְּדַבֵּר שפתיך מישרים.

[1] לפי השמטת נשנה

הפירוש

בני, אם לבך נַעֲשָה חכם – גם אני אהיה אדם, שליבו ישמח על כך; וגם כליותיי שלי יעלוזו, כששפתיך ידברו דברי יושר[2]. כלומר, לאחר שמחבר המשלים שאחרי מאות הפתגמים שבמשלי י1-כב16, הביא לפני הקורא את העצות שבכב17-כג14, הוא חשש, שמא יהא קורא זה סבור, כי היות שעצות אלה החכימו אותו וגרמו לו שמחה בכך, הוא חייב לגמול לו על כך; לכן פונה אליו מחבר המשל שלפנינו בכינוי החיבה "בני" ואומר לו, כי אין הוא חייב לו שום גמול; משום שכשם שהוא, הקורא, שמח על כך שעצות אלה החכימוהו – שמח גם הוא, מחברן של עצות אלה, על כך, שהצליח ללמדו חוכמה, ושמחה זו שלו היא הגמול, שעליו לקבל בעבור עצותיו אלה, באופן שאין עליו, ר"ל על הקורא לגמול לו על כך שום דבר נוסף. ואם הוא, הקורא, לא זו בלבד שנעשה חכם יותר על ידי אותן עצות, שכבר נתן לו, אלא שגם יתן ביטוי לאותה חוכמה, שקנה לו, בכך ששפתיו ידברו מישרים – לא רק כליותיו[3] שלו, ר"ל של הקורא, ששפתיו ידברו מישרים אלה, יעלזו אז, אלא גם כליותיו של מחבר עצות אלה תעלוזנה אז, באופן שבהחלט אין הוא, הקורא, חייב לו שום גמול נוסף.

[2] ההוראה "מישרים" – דברי יושר מתקבלת ממקראות רבים, שהמלה "מישרים" מצויה בהם.

[3] לכאורה ייחוס לכליות, שאינן אלא ממלאות תפקיד ביולוגי מסוים, הרגשות רוחניות, כגון שמחה וכד' יש בו כדי להתמיה; ואולם אם ייחוס הרגשות כאלה ללב, שגם הוא אינו, לאמיתו של דבר, אלא ממלא תפקיד ביולוגי מסוים, אינו מתמהנו (*נדצ"ל מתמיהנו) כבר כלל וכלל – גם ייחוס הרגשות כאלה לכליות אינו צריך להתמיהנו.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

רוטנברג על משלי פרק כג פסוק 17,18,19

הטקסט המקראי

אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום, כי אֵם[1]: "יש אחרית, ותקותך לא תִּכָּרֵת". שמע אֹתָהּ[1], בני, וחכם, וְאַשֵּר בְּדֶרֶךְ לבך.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "אִם.. אַתָּה".

הטקסט הפשוט

אל יקנא לבך בחטאים, כי אם באשה אשר היא[2] יראת ה' כל היום, כי ה[2]אֵם תאמר[3]: "יש אחרית וגם[4] תקותך לא תכרת". שמע אֹתָהּ, בני, וחכם, וְאַשֵּר בדרך את[5] לבך.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת אמירה

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי השמטת יחס

הפירוש

אל יקנא ליבך בחוטאים[6], אלא קנא באשה, שהיא יראת ה' כל הזמן[7], כי אֵם זו תגיד לך: "יש אחרית, וגם תקוותך שלך לא תיכרת, ר"ל תתמלא". כלומר, מחבר המשל אומר לו לקורא, שאם הוא רוצה לקנא – אל יקנא בהצלחת מעשיהם של החוטאים, מפני שאין לדעת, אם תהא גם אחרית, ר"ל אחרית טובה[8], לאותה הצלחה, אלא יקנא באשה, שהיתה יראת ה' כל זמן הריונה, מפני שאשה זו תוכל להגיד לו: "יש אחרית" להצלחתה מאחר שכבר ילדה, והיא גם תוסיף להגיד לו, כי גם תקוותו שלו תתמלא בעזרת ה'. ומחבר המשל מסיים עצתו זו לקורא בכך, שכדאי לו ללכת אל אשה זו, כדי לשמוע מפיה דברים אלה, הואיל ובדרך שיעשה בהליכתו אליה ובחזרה הוא ישמח את ליבו, שישמע מפיה את הדברים הנ"ל.

[6] קשה לדעת, אם נתכוון מחבר המשל הזה ומחברי מקראות אחרים לניקוד "חֹטְאִים", כריבוי של "חֹטֵא" או לניקוד "חַטָּאִים" כרובו של "חַטָּא"; והיות שגם הניקוד "חַטָּאִים" שבס' משלי שבידנו מתקבל על הדעת – לא שיניתי אותו.

[7] הרבה "יום" במקרא מורים על זמן בעל אורך מסוים – כגון "מחשבות לבו רק רע כל היום", בראשית ו5, ועוד.

[8] רוב "אחרית" שבמקרא הוראתן: אחרית טובה; השוה "לתת לכם אחרית ותקוה", ירמיה כט11, "כי אחרית לאיש שלום", תהלים לז17, לא תהיה אחרית לרע" להלן כד20, ועוד.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

רוטנברג על משלי פרק כג פסוק 20,21

הטקסט המקראי

אל תהי בסבאי יין, בזללי בשר למו, כי סֹבֵא וזולל יורש, וקרעים תלביש נומה.


הטקסט הפשוט

אל תהי בחברת[1] סבאי יין, בחברת[1] זללי בשר להנאתם[2], כי סבא וזולל יורש, וקרעים תלביש נומה.

[1] לפי השמטת נסמך

[2] לפי כינוי סומך בודד

הפירוש

אל תהי בחברה של סובאי יין, בחברה של זוללי בשר להנאתם, מפני שמי שהוא סובא וזולל נעשה רש, והזמן הפנוי מכל עבודה[3] מלביש את האדם קרעים. כלומר, מחבר המשל מזהיר את קוראו, שלא יימצא בחברת בני האדם הסובאים יין וזוללים בשר להנאתם, משום שסופם של בני אדם אלה שהם נעשים רשים, ומי שחלק רב מזמנו פנוי מכל עבודה – זמן פנוי זה גורם לכך, שלבושו מלא קרעים ואין בידו לקנות לעצמו בגד חדש.

[3] לדעתי אין הוראת הפועל "נם" ישן שינה קלה אלא שכב (*נדצ"ל שוכב) פנוי מכל עבודה וצופה לביאת השינה; והשם "נומה" שלפנינו מורה על אותו זמן, שפנויים בו מכל עבודה וממתינים בו לביאת השינה. – מסתבר גם, שהמלים "סבא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה" היו פתגם, שמחבר המשל, בהזהירו את קוראו, שלא יימצא בחברתם של סובאי יין וזוללי בשר" (*נראה שהגרשיים בטעות) נימק אותה אזהרה שלו בפתגם הזה.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

רוטנברג על משלי פרק כג פסוק 22,23,24,25

הטקסט המקראי

שֵמַע לאביך: "זה ילדך!", ואל-תבוז כי זקנה אמך; – אמת קנה ואל-תמכר חכמה ומוסר ובינה. גוֹל[1] יָגוֹל[1] אבי צדיק?! יוֹלֵד חכם וישמח בו?! – ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך!

[1] בס' משלי שבידנו כתוב: "גול (גִיל ק') יגול (יָגִיל ק').. יולד (וְיוֹלֵד ק').. וישמח (יִשְמַח ק') בו".

הטקסט הפשוט

עשה לאביך שֵמַע[מנוקד], ר"ל שם של איש מכובד[5], ושֵמַע זה תהיה האמירה: "איש זה יָלַד[6] אותך!", וכן בטל את הבוז, שהבריות היו בזים לאמך מפני שזָקְנָה; – ועשה זאת בכך, שתקנה לעצמך דברי אמת, ותתן לאחרים, מבלי שישלמו לך על כך, חוכמה ומוסר ובינה. האם יגול[7] אבי צדיק?! האם יוליד הוא חכם וישמח בו?! ישמחו איפוא אביך ואימך, וגם תגל היולדת שלך! כלומר, מחבר המשל מייעץ לו לקורא, כי בידו לעשות דבר, שיבוא לידי כך, כי יוצא לו שם של איש חשוב, ובכך הוא ייטיב גם לאביו ולאימו: לאביו יעשה שֵמַע, ר"ל שם של אדם, הראוי שיכבדוהו, ויצביעו עליו במלים: "זה ילדך!", ר"ל זהו האיש, שהוליד אותך; ולאימו ייטיב בכך, שהבריות לא יבוזו לה מפני שזָקְנָה, כפי שהם בזים לכל אשה זקֵנה, הואיל ויתחשבו בכך, שהיא אמא שלך, שהינך איש חשוב. ומחבר המשל שלפנינו אומר לקורא בהמשך דבריו, מה עליו לעשות, כדי להגיע לאותה מדרגה: עליו לקנות כל דבר אמת, שיציעו לו לקנותו, וכשיהיו לו כבר גם חוכמה, גם מוסר וגם בינה, שהוצעו לו והוא קנה אותם – הוא יתנם לבני אדם אחרים, מבלי שהם ישלמו לו בעבורם, ובכך הוא יפר את הנוהג לשלם בעבור דברי אמת. ומחבר המשל מסיימו בשאלות: האם יגול (*אולי יגיל) אביו של צדיק, האם מוליד אדם חכם ושמֵחַ (*אולי ישמח) בו?! הרי זה בלתי אפשרי, משום שכשנולד אדם אי אפשר לדעת אם אמנם יהא צדיק וחכם. משום כך הוא מסיים את עצתו לקורא, כי הוא יהיה לאדם ששֵמַע לו, כי הוא צדיק וחכם וִישַמַח בכך את אביו, ואימו לא זו בלבד שתשמח בכך, כפי שאביו ישמח, אלא היא גם תגיל, מפני שהבריות לא יבוזו לה אע"פ שזָקנה, בהתחשב בכך שהיא אֵם של איש חשוב.

[5] השוה "ומלכת שבא שמעה את שמע שלמה" דה"ב ט1; ועוד.

[6] כידוע גם לפועל "ילד" ההוראה הוליד במקראות מסוימים; השוה "ועירד ילד את מחויאל", בראשית ד18, ועוד.

[7] מסתבר, כי לפועל "גָל" היו שני שורשים "גיל" ו"גול" – כשם שלפועל "רָב" היו שני שורשים "ריב" ו"רוב", וליד עשרות מקומות של "ריב" אנו מוצאים גם "כי יבאו לרוב אלינו", שופטים כא22; "אל תרוב עם אדם", משלי ג30 (*בשני המקומות על פי המסורה הקרי ביו"ד).

הפירוש

-

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

רוטנברג על משלי פרק כג פסוק 26,27,28

הטקסט המקראי

תנה, בני, לבך לי (ועיניך דרכי תִרְצֶנָה[1]) – כי שוחה עמקה זונה, ובאר צרה נכריה: אף היא כְחֹתֵף[2] תארב ובוגדים באדם תוסף.

[1] בס' משלי שבידנו כתוב: "תרצנה (תִּצֹּרְנָה ק').. כְּחֶתֶף".

הטקסט הפשוט

תנה, בני, את לבך לדברי[2] (הואיל[3] ועיניך את[4] דְרָכַי תרצינה[5]), כי כמו[4] שוחה עמקה היא[6] זונה, וכמו[4] באר צרה היא[6] אשה[7] נכריה: אף היא כחותף תארב ובוגדים בבני[8] אדם תוסף.

[2] לפי כינוי סומך בודד

[3] לפי השמטת חיבור(ראה הע' 7 לכג1-3).

[4] לפי השמטת יחס

[5] היו"ד הושמטה – בדומה ליו"ד שהושמטה ב"אתה הָרְאֵתָלדעת", דברים ד35.

[6] לפי השמטת היה (בינוני)

[7] לפי השמטת מוגדר

[8] לפי השמטת נסמך

הפירוש

תן, בני, את לבך למה שֶאוֹמַר לך כעת על זונה ועל אשה נכריה[9] (לעיניך הרי ממילא נראות[10] דרכיי ואין הן מביטות על נשים מסוג זה), והוא – כי זונה היא כמו שוחה עמוקה ואשה נוכריה היא כמו באר צרה. אף היא, האשה הנוכריה תארוב לגבר במקום נסתר כמו חוטף[11], ר"ל כמו אדם הרוצה לחטוף את מישהו, ואף היא מוסיפה בבני האדם גברים הבוגדים בנשותיהם. כלומר, מחבר המשל פונה לקוראו, שבדומה למשל שלעיל 15-16 הוא קורא לו בכינוי החיבה "בני", ומבקש ממנו כי יתן ליבו למה שהוא אומר (*נדצ"ל עומד) להגיד לו על זונה ועל אשה נוכריה; ובסוגריים הוא מוסיף, כי אין הוא חושד בו חלילה, כי הוא הולך אל נשים כאלה, שהרי ידוע לו, כי עיניו רואות ברצון את דרכיו בעניין זה, ואין הן מביטות על נשים מסוג זה, וזהו מה שהוא אומר לו על אותן הנשים: זונה היא כמו שוחה עמוקה, שהנופל לתוכה קשה לו מאד לעלות מתוכה, ואשה נכריה היא כמו באר צרה שמחמת צרוּתה קשה לעזור למי שנפל לתוכה לעלות. בדומה לזונה – מוסיף מחבר המשל – אורבת גם היא, האשה הנוכריה, לגבר שהיא רוצה בו, במקום נסתר, כמו אדם שרוצה לחטוף את מישהו, ובדומה לזונה גם היא, האשה הנוכריה, מוסיפה בבני האדם גברים הבוגדים בנשיהם.

[9] ייתכן, שהכוונה ב"נכריה" היא לבת עַם נכרי; אך יותר מסתבר, כי הכוונה לאשתו של גבר נכרי, ר"ל לאשתו של אדם, שהגבר הנתקל בה אינו מכירו.

[10] "עיניך דרכי תִּרְצֶנָה" – לעיניך דרכיי נראות, ר"ל בעיניך הן מוצאין חן; השוה "נדבות פי רצה נא ה'", תהלים קיט108; ועוד.

[11] מסתבר, שאחרי חי"ת מתחלפת הטי"ת בתי"ו. התחלפות כזאת ניתן אוליי למצוא גם ב"חֵטא" וב"חתכם יהיה", בראשית ט2; ב"למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך", ישעיה מה9 (*צ"ל מח9) וב"את החתום.. ואת הגלוי", ירמיה לב11; ב"ויצא חטר מגזע ישי", ישעיה יא1, וב"חתר בחשך בתים", איוב כד16.

[11] "כְּחֹתֵף" – כחֹטֵף. קירבה מסוימת ניתן למצוא גם בין "למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטםלך", ישע' מח9 ובין "ויחתםבטבעת המלך", אסתר ח10; בין "גחלים אתה חותהעל ראשו", לעיל כה22 ובין "ארץ חטהquot;, דברים ח5 (*צ"ל ח8); בין "ויצא חטרמגזע ישי", ישעיה יא1 ובין "ואחתרבקיר", יחזקאל ח5 (*צ"ל ח8). לאמור, ייתכן, שאחרי חי"ת היו טי"ת ותי"ו מתחלפות זו בזו. וצ"ע.

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

רוטנברג על משלי פרק כג פסוק 29,30

הטקסט המקראי

למי אוי, למי אבוי, למי מְדוֹנִים[1], למי שיח, למי פצעים חנם, למי חכלילות (*לפנינו חסר יו"ד) עינים? – למאחרים על היין, לבאים לחקר ממסך.

[1] בס' משלי שבידנו כתוב: "מדונים (מִדְיָנִים ק')"; וראה הע' 1 לי12.

הטקסט הפשוט

למי אוי, למי אבוי, למי מְדוֹנִים, למי שיח, למי פנים, אשר[2] פצעים הם[3] חנם, למי חכלילות עינים? – לבני אדם, אשר[2] מאחרים לשבת[4] על יד[7](*צ"ל [5]) ה[2]יין, לבני אדם, אשר[2] באים לחקר ממסך.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת היה (בינוני)

[4] לפי השמטת מיוחס

[5] לפי השמטת נסמך (יחס)

הפירוש

למי אוי, למי אבוי, למי ריבות, למי תלונה על צרה[7], למי פנים שחינם, ר"ל החן שלהם, הם הפצעים שעליהם[8], למי אדמימות[9] עיניים? – לבני האדם, שמאחרים לשבת על יד היין שלפניהם, לבני האדם הבאים לבדוק[10] את המימסך, ר"ל את היין[11]. כלומר, מחבר המשל שואל בלעג, למי אוי, למי אבוי, למי ריבות עם אנשים, למי תלונה על צרה, למי פנים מלאי פצעים, שפצעים אלה הם החן שלהם[10] (נדצ"ל [8]), למי אדמומית עיניים? והוא עונה, שכל אלה הם למי שמאחר לשבת במיסבאה כדי לשתות יין ולמי שבא למיסבאה לבדוק, אם היין הנמכר שם הוא טוב למדיי (*המילה לא ברורה) בשבילו[12].

[6] המילה "אבוי" נמצאת רק בכתוב שלפנינו. חוקרי הלשון לא עמדו על מקורה של מלה זו, אך אין ספק, שהוראתה כשל "אוי".

[7] השוה "אשפך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד", תהלים קמב3.

[8] ברי, שהדברים נאמרו באירוניה.

[9] השוה "חכלילי עינים מיין" בראשית מט12.

[10] "לחקר" – לבדוק את טעמו; השוה "לא נחקר משקל הנחשת", מל"א ז47.

[11] את היין מוסכים (השוה "מסכה יינה", משלי ט2 ועוד), ולכן היין נקרא "ממסך" על משקל "משכב", "מבחר", "מגדל" וכד'.

[12] עצם חקירת הממסך על ידי שותהו, ר"ל ע"י שותה היין, מעורר, כמסתבר, לא אחת ריב עם בעל המיסבאה.

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

רוטנברג על משלי פרק כג פסוק 31,32,33,34,35

הטקסט המקראי

אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בַּכִּיס[1] עינו יתהלך במישרים – אחריתו כנחש ישך וכצפעני יַפְרִשׁ. עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות; והיית כשכב בלב ים וכשכב בראש חִבֵּל; "הכוני? – בל חליתי; הלמוני? – בל ידעתי. מתי אקיץ, אוסיף אבקשנו עוד"...

[1] בס' משלי שבידנו כתוב: "בכיס (בַּכּוֹס קרי)".

הטקסט הפשוט

אל תרא את[2] ה[3]יין כי יתאדם, כי יתן בַּכִּיס עינו ו[4]יתהלך במישרים – ב[2]אחריתו כנחש ישך וכצפעני יַפְרִשׁ רעל[5]. עיניך יראו דברים זרים[6] ולבך ידבר תהפכות; והיית כאדם אשר[3] שכב בלב ים, לאמר[7] כאדם אשר[3] שכב בראש חִבֵּל. תגיד[8]: הכוני? – בל חליתי; הלמוני? – בל ידעתי. מתי אקיץ, למען אשר[4] אוסיף ו[4]אבקשנו עוד"...

[2] לפי השמטת יחס

[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי השמטת פעול

[6] לפי סתמיות בלשון נקבה

[7] ו"ו החיבור של "וכשכב" הוא ו"ו הביאור(ראה הע' 14 ליד21-22), והוראתה: כלומר

[8] לפי השמטת אמירה

הפירוש

אל יראה לך[9] היין בשעה שהוא[10] מתאדם, ר"ל נעשה מיום יותר אדום[11], הואיל ו[10]הוא דואג לכיס[12] ומתנהג[13] יפה[14] – משום שבאחריתו, ר"ל כשיהיה כבר יין זה מוכן לשתייה הוא ישוך כמו נחש ויפריש ארס מקרבו כמו צפעוני. אם תשתה אותו – יראו עיניך דברים מוזרים[15] וליבך, ר"ל השכל שבליבך, ידבר תהפוכות, ר"ל דברים, שהם היפך המציאות; ותהיה דומה אז למי ששוכב בראשו של תורן אונייה[16] הנמצאת בלב ים. אתה תגיד אז: "היכו אותי? – לא הרגשתי כאב[17]; הלמו אותי? – בכלל לא ידעתי. מתיי אקיץ משיכרותי, כדי שאוסיף עוד[18] ואבקש את היין הטוב הזה?"... כלומר, מחבר המשל מזהיר את הקורא, שלא יעשה לו יין מענבים. אמנם, אומר הוא לו, בשלב המוקדם, כשאותו יין יהא נעשה מיום ליום יותר אדום, היין הזה יהא דואג לכיסו, שלא יצטרך להוציא כסף על קניית יין, ויתנהג אז יפה. ואולם אם יהא לו הרבה יין, ולא יצטרך להוציא כסף על קנייתו, הוא עלול לשתות הרבה, ואז ישתכר; עיניו יראו אז דברים מוזרים והוא ידבר אז דברים שהם הפך המציאות. הוא יהא מוטל אז באשפה ככל השיכורים, ותהא נשקפת לו הסכנה, כי ייטרף ע"י חיה או יידרס ע"י רכב, ואותה סכנה תהא כה גדולה, כאילו המקום, שעליו יהא מוטל, היה נמצא בראשו של תורן אונייה הנוסעת בלב ים, כשכל רגע נשקפת לו הסכנה ליפול לתוך הים ולטבוע במימיו. אם יעבור אז על פניו אחד ממכיריו וישאל אותו, למה השתכר והגיע למצב, שהוא מוטל באשפה ונערי הרחוב מתעללים בו ומרביצים לו – הוא יענה לו: "היכו אותי? –אני לא הרגשתי כל כאב; הלמו אותי? – אני בכלל לא ידעתי, כי הולמים אותי. תגיד לי בבקשה, מתיי אקיץ מתרדמה זו שלי, כדי שאוכל להוסיף ולבקש שוב[19] את היין הטוב הזה[20]"...

[9] "אל תרא" – אל יהא נראה לך. השוה "אלהים יראה לו השה לעולה", בראשית כב8.

[10] "כי" שלפני "יתאדם" הוראתו: כאשר ו"כי" שאחרי "יתאדם" מנמק, מדוע על הקורא להכין לו יין מענבים.

[11] השוה את המשמע של פעלים אחרים בב' התפעל, כגון "יתרומם", "יתנשא" וכדו'.

[12] הוראת "יתן בכיס עינו" היא: ידאג לכיס; השוה "ואשימה עיני עליו", בראשית מד21; "ואשים עיני עליך", ירמיה מ4; "ושמתי עיני עליהם לטובה", שם כד6, שהצירוף "שם עין" שבהם הוראתו: דאג והפעלים "נתן" ו"שם" דומים זה לזה בהוראתם.

[13] "יתהלך" יתנהג; השוה "אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי", תהלים קא2.

[14] כל "במישרים" כתואר הפועל, הוראתו: יפה

[15] "זרות" – מוזרות; השוה "זר מעשהו", ישעיה כח21.

[16] העובדה שבעלי הניקוד ניקדו כאן "חִבֵּל" ולא "חֶבֶל", יש בה כדי להורות, כי היה ידוע להם, כי תורן אונייה נקרא: "חִבֵּל" – על משקל "כִּסֵּא", "דִּבֵּר" (השוה "והדִּבֵּר אין בהם", ירמיה ה13), ועוד.

[17] "חליתי" – הרגשתי כאב; השוה "ואין חלה מכם עלי", ש"א כח21 (*צ"ל כב8).

[18] תואר הפועל "עוד" מצוי במקראות רבים, כשהוא מתייחס לפועל "הוסיף" שבהם.

[19] בשיכרותו עלול השיכור לחשוב, שהוא השתכר באחת המיסבאות ולא מהיין, שבעצמו עשהו מענבים.

[20] בסוף אזהרתו מעיר מחבר המשל את הקורא על העובדה החשובה, כי מי שכבר התחיל להשתכר קשה להשפיע עליו ע"י הסברה, כי יחדל מלהשתכר, וכי לכן מוטב שלא יתחיל להשתכר.